Inge Missmahl brings peace to the minds of Afghanistan

מתרגם: Yifat Adler מבקר: Ido Dekkers

So I want to tell you a story -- an encouraging story --

ברצוני לספר לכם סיפור, סיפור מעודד,

about addressing

העוסק

desperation, depression and despair in Afghanistan,

בחוסר תקווה, דיכאון וייאוש באפגניסטן.

and what we have learned from it,

מה למדנו מהם,

and how to help people

איך ניתן לסייע לאנשים

to overcome traumatic experiences

להתגבר על מאורעות טראומטיים,

and how to help them to regain some confidence

ואיך לסייע להם לרכוש מחדש

in the time ahead -- in the future --

ביטחון בעתיד

and how to participate again in everyday life.

ולחזור לתפקוד יומיומי.

So, I am a Jungian psychoanalyst,

אני פסיכואנלסיטית יונגיאנית

and I went to Afghanistan in January 2004, by chance,

והגעתי, במקרה, לאפגניסטן בינואר 2004

on an assignment for Medica Mondiale.

במשימה עבור מדיקה מונדיאל.

Jung in Afghanistan --

יונג באפגניסטן --

you get the picture.

תארו לעצמכם...

Afghanistan is one of the poorest countries in the world,

אפגניסטן היא אחת המדינות העניות ביותר בעולם.

and 70 percent of the people are illiterate.

70 אחוז מהאוכלוסיה אנאלפבתית.

War and malnutrition kills people

מלחמות ותת-תזונה הורגות את האנשים

together with hope.

ואת התקווה.

You may know this from the media,

אולי שמעתם על כך באמצעי התקשורת.

but what you may not know

אבל כנראה לא שמעתם

is that the average age of the Afghan people is 17 years old,

שהגיל הממוצע באפגניסטן הוא 17.

which means they grow up in such an environment

ומשמעות הדבר היא שהם גדלים בסביבה

and -- I repeat myself --

-- ואני חוזרת --

in 30 years of war.

של 30 שנות לחימה.

So this translates

פירושו של דבר הוא

into ongoing violence,

אלימות מתמשכת,

foreign interests, bribery,

אינטרסים זרים, שוחד,

drugs, ethnic conflicts,

סמים, עימותים אתניים,

bad health, shame, fear

בריאות לקוייה, אשמה, פחד,

and cumulative traumatic experiences.

והתנסויות טראומטיות מצטברות.

Local and foreign military

כוחות צבא מקומיים וזרים

are supposed to build peace together with the donors

אמורים להשכין שלום ביחד עם התורמים

and the governmental and non-governmental organizations.

ועם הארגונים הממשלתיים והלא-ממשלתיים.

And people had hope, yes,

כן. לאנשים היתה תקווה

but until they realized

עד שהבינו

their situation worsens every day --

שמצבם נעשה גרוע יותר מיום ליום --

either because they are being killed

או שהורגים אותם,

or because, somehow,

או שאיכשהו,

they are poorer than eight years ago.

היום הם יותר עניים מאשר היו לפני 8 שנים.

One figure for that:

נתון אחד שמדגים זאת:

54 percent of the children under the age of five years

54 אחוז מהילדים מתחת לגיל 5

suffer from malnutrition.

סובלים מתת-תזונה.

Yet, there is hope.

ובכל זאת, יש תקווה.

One day a man told me,

איש אחד אמר לי,

"My future does not look brilliant,

"העתיד שלי לא נראה מזהיר,

but I want to have a brilliant future for my son."

אבל אני רוצה שהעתיד של הבן שלי יהיה מזהיר."

This is a picture I took in 2005,

זאת תמונה שצילמתי ב-2005,

walking on Fridays over the hills in Kabul,

בטיול בימי שישי בגבעות קאבול.

and for me it's a symbolic picture

זוהי תמונה שמסמלת עבורי

of an open future for a young generation.

את העתיד הפתוח בפני הדור הצעיר.

So, doctors prescribe medication.

הרופאים נותנים מרשמים לתרופות.

And donors

התורמים

are supposed to bring peace

אמורים להשכין שלום

by building schools and roads.

ע"י בניית בתי ספר וכבישים,

Military collect weapons,

הצבא אוסף כלי נשק,

and depression stays intact.

אבל אף אחד לא מתייחס לדכאון.

Why?

למה?

Because people don't have tools

מכיוון שלאנשים אין כלים

to cope with it, to get over it.

להתמודד איתו, להתגבר עליו.

So, soon after my arrival,

וכך, מייד לאחר שהגעתי,

I had confirmed something which I had already known;

אימתתי את הידע שהיה ברשותי.

that my instruments come from the heart of modern Europe, yes.

אמנם הכלים מגיעים מלב ליבה של אירופה המודרנית,

However, what can wound us

אבל, הדברים שפוצעים אותנו,

and our reaction to those wounds --

והתגובות שלנו לפצעים האלה --

they are universal.

הם אוניברסליים.

And the big challenge

והאתגר הגדול

was how to understand the meaning of the symptom

היה להבין את משמעות הסימפטומים

in this specific cultural context.

בהקשר התרבותי המסויים הזה.

After a counseling session, a woman said to me,

עם סיומה של פגישת ייעוץ, אשה אמרה לי,

"Because you have felt me, I can feel myself again,

"בגלל שאת הרגשת אותי, אני יכולה שוב להרגיש את עצמי,

and I want to participate again

ואני רוצה לחזור להיות שותפה

in my family life."

בחיי המשפחה שלי."

This was very important,

זה היה חשוב מאוד,

because the family is central

מכיוון שהמשפחה מרכזית

in Afghans' social system.

במערכת החברתית של אפגניסטן.

No one can survive alone.

אף אחד לא יכול לשרוד לבד.

And if people feel used, worthless and ashamed,

ואם אנשים מרגישים מנוצלים, חסרי ערך ומלאי בושה,

because something horrible has happened to them,

לאחר שמשהו נורא קרה להם,

then they retreat, and they fall into social isolation,

הם מסתגרים ומגיעים לבידוד חברתי

and they do not dare to tell this evil

והם לא מעיזים לספר על הרוע הזה

to other people or to their loved ones,

לאנשים אחרים או לאהוביהם,

because they do not want to burden them.

מכיוון שהם לא רוצים להעמיס עליהם.

And very often violence is a way to cope with it.

ולעיתים קרובות הם מתמודדים דרך אלימות.

Traumatized people also easily lose control --

אנשים שעברו טראומות מאבדים שליטה בקלות --

symptoms are hyper-arousal and memory flashbacks --

הסימפטומים הם עוררות יתר ופלאשבקים --

so people are in a constant fear

וכך אנשים חיים בפחד מתמיד

that those horrible feelings of that traumatic event

שהתחושות הנוראיות של האירוע הטראומטי

might come back unexpectedly,

עלולות לחזור באופן בלתי צפוי,

suddenly,

בפתאומיות,

and they cannot control it.

ללא כל שליטה עליהם.

To compensate this loss of inner control,

כדי לפצות על אובדן השליטה הפנימית,

they try to control the outside,

הם מנסים לשלוט בעולם החיצוני,

very understandably -- mostly the family --

בעיקר במשפחה.

and unfortunately,

ולרוע המזל,

this fits very well

התנהגות זו מתאימה מאוד

into the traditional side,

לצד המסורתי,

regressive side, repressive side,

לצד הרגרסיבי, לצד המדכא,

restrictive side of the cultural context.

לצד המגביל של ההקשר התרבותי.

So, husbands start beating wives,

וכך, בעלים מתחילים להכות את נשותיהם,

mothers and fathers beat their children,

אמהות ואבות מכים את ילדיהם,

and afterward, they feel awful.

ולאחר מכן, הם מרגישים נורא.

They did not want to do this, it just happened --

הם לא רצו לעשות זאת. זה פשוט קרה.

they lost control.

הם איבדו שליטה.

The desperate try

הם מנסים נואשות

to restore order and normality,

לשקם את הסדר ואת הנורמליות,

and if we are not able to cut this circle of violence,

ואם לא נצליח לעצור את מעגל האלימות הזה,

it will be transferred to the next generation without a doubt.

הוא יעבור ללא צל של ספק לדור הבא.

And partly this is already happening.

והדבר כבר התחיל להתרחש.

So everybody needs a sense for the future,

כל אחד זקוק לתקווה לעתיד.

and the Afghan sense of the future

והתקווה האפגנית לעתיד

is shattered.

מנופצת.

But let me repeat the words of the woman.

אבל, אחזור שוב על המילים של האשה:

"Because you have felt me,

"בגלל שאת הרגשת אותי,

I can feel myself again."

אני מרגישה שוב את עצמי."

So the key here is empathy.

המפתח כאן הוא אמפתיה.

Somebody has to be a witness

מישהו צריך להיות עד

to what has happened to you.

למה שקרה לך.

Somebody has to feel how you felt.

מישהו צריך להרגיש איך אתה הרגשת.

And somebody has to see you and listen to you.

מישהו צריך לראות אותך ולהקשיב לך.

Everybody must be able

כל אחד צריך לדעת

to know what he or she has experienced is true,

שהדברים שהוא או היא חוו - אכן קרו.

and this only goes with another person.

וזה אפשרי רק בעזרת אדם נוסף.

So everybody must be able to say,

כל אחד צריך להיות מסוגל להגיד,

"This happened to me, and it did this with me,

"זה קרה לי, וזה השפיע עלי,

but I'm able to live with it, to cope with it,

אבל אני יכול לחיות עם זה, להתמודד עם זה,

and to learn from it.

וללמוד מזה.

And I want to engage myself

ואני רוצה לעסוק

in the bright future for my children

בעתיד המזהיר הצפוי לילדים שלי

and the children of my children,

ולילדים של הילדים שלי.

and I will not marry-off my 13 year-old daughter," --

ואני לא אחתן את בתי בגיל 13" --

what happens too often in Afghanistan.

דבר שכיח מדי באפגניסטן.

So something can be done,

אם כך, אפשר לעשות משהו,

even in such extreme environments as Afghanistan.

גם בסביבות קיצוניות כמו אפגניסטן.

And I started thinking about a counseling program.

התחלתי לחשוב על תוכנית ייעוץ.

But, of course, I needed help and funds.

אבל, כמובן, הייתי זקוקה לעזרה ולכספים.

And one evening,

וערב אחד,

I was sitting next to a very nice gentleman in Kabul,

ישבתי ליד אדון מאוד נחמד בקאבול,

and he asked what I thought would be good in Afghanistan.

והוא שאל מה לדעתי יוכל להועיל לאפגניסטן.

And I explained to him quickly,

ומייד הסברתי לו,

I would train psycho-social counselors,

שהייתי מכשירה יועצים פסיכו-חברתיים,

I would open centers, and I explained to him why.

שהייתי פותחת מרכזים, והסברתי לו את הסיבות לכך.

This man gave me his contact details at the end of the evening

בסוף הערב האיש הזה נתן לי כרטיס ביקור

and said, "If you want to do this, call me."

ואמר, "אם את רוצה לעשות את זה, תתקשרי אלי."

At that time, it was the head of Caritas Germany.

הוא היה בזמנו המנהל של קאריטס גרמניה.

So, I was able to launch a three-year project with Caritas Germany,

וכך התחלתי פרוייקט של 3 שנים עם קאריטס גרמניה,

and we trained 30 Afghan women and men,

והכשרנו 30 נשים וגברים אפגניים,

and we opened 15 counseling centers in Kabul.

ופתחנו 15 מרכזי ייעוץ בקאבול.

This was our sign -- it's hand-painted,

זה היה הסמל שלנו. הוא מצוייר ביד.

and we had 45 all over Kabul.

היו לנו 45 בכל רחבי קאבול.

Eleven thousand people came -- more than that.

יותר מ-11,000 אנשים הגיעו.

And 70 percent regained their lives.

ו-70 אחוז שיקמו את חייהם.

This was a very exciting time,

אלה היו זמנים מרגשים ביותר -

developing this with my wonderful Afghan team.

פיתוח הפרוייקט הזה עם הצוות האפגני הנפלא שלי.

And they are working with me up to today.

הם עובדים איתי עד היום.

We developed a culturally-sensitive

פיתחנו גישה ייעוצית פסיכו-חברתית

psycho-social counseling approach.

מותאמת מבחינה תרבותית.

So, from 2008 up until today,

וכך, מאז 2008 ועד היום,

a substantial change and step forward

התחילו שינוי מהותי

has been taking place.

וצעידה קדימה.

The European Union delegation in Kabul

המשלחת של האיחוד האירופאי לקאבול

came into this and hired me to work

הצטרפה ושכרה אותי לעבוד

inside the Ministry of Public Health,

במשרד הבריאות הציבורית,

to lobby this approach --

כדי לקדם את הגישה הזו.

we succeeded.

אנחנו הצלחנו.

We revised the mental health component

שינינו את שירותי בריאות הנפש

of the primary health care services

של מערכות הבריאות העיקריות.

by adding psycho-social care

הוספנו טיפולים פסיכו-חברתיים

and psycho-social counselors to the system.

ויועצים פסיכו-חברתיים למערכת.

This means, certainly, to retrain all health staff.

כמובן, היינו צריכים להכשיר מחדש את כל הצוות.

But for that, we already have the training manuals,

אבל כבר היו לנו ספרי הדרכה,

which are approved by the Ministry

שאושרו ע"י המשרד.

and moreover, this approach is now part

יתר על כן, הגישה הזאת היא עכשיו חלק

of the mental health strategy in Afghanistan.

מהאסטרטגיה לבריאות הנפש באפגניסטן.

So we also have implemented it already

עד עתה יישמנו אותה

in some selected clinics in three provinces,

בקליניקות נבחרות ב-3 איזורים,

and you are the first to see the results.

ואתם הראשונים שצופים בתוצאות.

We wanted to know if what is being done is effective.

רצינו לבדוק את היעילות של מה שבוצע.

And here you can see

אתם יכולים לראות כאן,

the patients all had symptoms of depression,

לכל המטופלים היו סימפטומים של דיכאון,

moderate and severe.

בינוני וחריף.

And the red line is the treatment as usual --

הקו האדום הוא הטיפול הרגיל

medication with a medical doctor.

התרופתי.

And all the symptoms

כל הסימפטומים

stayed the same or even got worse.

נשארו או הוחמרו.

And the green line is treatment with psycho-social counseling only,

הקו הירוק הוא טיפול ע"י ייעוץ פסיכו-חברתי בלבד

without medication.

ללא תרופות.

And you can see the symptoms almost completely go away,

ניתן לראות שהסימפטומים כמעט נעלמו,

and the psycho-social stress has dropped significantly,

והדחק הפסיכו-חברתי ירד בצורה משמעותית.

which is explicable,

זה מובן

because you cannot take away the psycho-social stresses,

מכיוון שלא ניתן להעלים דחק פסיכו-חברתי,

but you can learn how to cope with them.

אבל ניתן ללמוד לחיות איתו.

So this makes us very happy,

זה משמח אותנו מאוד,

because now we also have some evidence

כי יש לנו עכשיו הוכחות

that this is working.

לכך שהטיפול שלנו מועיל.

So here you see,

כאן תוכלו לראות,

this is a health facility in Northern Afghanistan,

זהו משרד לשירותי בריאות בצפון אפגניסטן,

and every morning it looks like this all over.

ובכל בוקר הוא נראה כך.

And doctors usually have three to six minutes for the patients,

לרופאים יש בד"כ 3-6 דקות למטופל.

but now this will change.

אבל עכשיו זה ישתנה.

They go to the clinics,

הם פונים למרפאות,

because they want to cure their immediate symptoms,

כי הם רוצים לטפל בסימפטומים המיידיים שלהם,

and they will find somebody to talk to

והם ימצאו מישהו לדבר איתו

and discuss these issues

ולדון בנושאים האלה

and talk about what is burdening them

ולשוחח על הדברים שמעיקים עליהם

and find solutions, develop their resources,

ולמצוא פתרונות, לפתח את המשאבים שלהם,

learn tools to solve their family conflicts

ללמוד כלים לפתרון העימותים המשפחתיים

and gain some confidence in the future.

ולרכוש ביטחון בעתיד.

And I would like to share one short vignette.

אשתף אתכם בסיפור קצר.

One Hazara said to his Pashtun counselor,

בן האזאר אמר ליועץ הפשטוני שלו,

"If we were to have met some years ago,

"אם היינו נפגשים לפני כמה שנים,

then we would have killed each other.

היינו הורגים זה את זה.

And now you are helping me

ועכשיו אתה עוזר לי

to regain some confidence in the future."

לחדש את הביטחון שלי בעתיד."

And another counselor said to me after the training,

יועץ אחר אמר לי לאחר ההכשרה,

"You know, I never knew why I survived the killings in my village,

"את יודעת? אף פעם לא הבנתי למה שרדתי את הקטל בכפר שלי.

but now I know,

אבל עכשיו אני יודע.

because I am part of a nucleus

אני חלק מגרעין

of a new peaceful society in Afghanistan."

של חברה חדשה שוחרת שלום באפגניסטן."

So I believe this kept me running.

אני מאמינה שדברים אלה עודדו אותי להמשיך.

And this is a really emancipatory and political contribution

וזוהי תרומה מאוד משחררת ופוליטית

to peace and reconciliation.

לשלום ולהתפייסות.

And also -- I think --

בנוסף, אני חושבת

without psycho-social therapy,

שללא טיפול פסיכו-חברתי

and without considering this

וללא התייחסות לנושא זה

in all humanitarian projects,

בכל הפרוייקטים ההומניטריים,

we cannot build-up civil societies.

לא ניתן לבנות חברה תרבותית.

I thought it was an idea worth spreading,

לדעתי זהו רעיון שראוי להפצה,

and I think it must be,

רעיון שחובה ליישם אותו,

can be, could be replicated elsewhere.

רעיון שניתן ליישם אותו בכל מקום.

I thank you for your attention.

תודה לכם על הקשבתכם.

(Applause)

[מחיאות כפיים]