Michael Tilson Thomas: Music and emotion through time

Translator: Timothy Covell Reviewer: Morton Bast

מתרגם: Efrat Danon מבקר: Ido Dekkers

Well when I was asked to do this TEDTalk, I was really chuckled,

טוב, כאשר התבקשתי להציג את השיחה הזו בטד, הייתי ממש משועשע

because, you see, my father's name was Ted,

מפני ששמו של אבי היה טד

and much of my life, especially my musical life,

ורוב חיי, בעיקר חיי המוזיקליים

is really a talk that I'm still having with him,

הם למעשה שיחה שאני עדיין מנהל איתו

or the part of me that he continues to be.

או החלק שבי שהוא ממשיך להיות

Now Ted was a New Yorker, an all-around theater guy,

עכשיו, טד היה מניו יורק, בחור שכולו תיאטרון

and he was a self-taught illustrator and musician.

והוא לימד את עצמו להיות מאייר ומוזיקאי

He didn't read a note,

הוא לא קרא תווים

and he was profoundly hearing impaired.

והיתה לו בעית שמיעה חמורה

Yet, he was my greatest teacher.

ועדיין, הוא היה המורה הכי טוב שלי

Because even through the squeaks of his hearing aids,

כי על אף הצפצופים של מכשירי השמיעה שלו

his understanding of music was profound.

ההבנה המוזיקלית שלו היתה עמוקה

And for him, it wasn't so much the way the music goes

ובשבילו, זה לא היה כל כך הדרך שבה מוזיקה מתנגנת

as about what it witnesses and where it can take you.

אלא יותר למה היא עדה ולאן היא יכולה לקחת אותך

And he did a painting of this experience,

והוא יצר ציור של החוויה הזו

which he called "In the Realm of Music."

שקרא לו - בתוך ממלכת המוזיקה

Now Ted entered this realm every day by improvising

עכשיו, טד נכנס לתוך הממלכה הזו בכל יום על ידי אלתור

in a sort of Tin Pan Alley style like this.

במעין סגנון של טים פאן אלי כמו זה

(Music)

(מוזיקה)

But he was tough when it came to music.

אבל הוא היה קשוח בנוגע למוזיקה

He said, "There are only two things that matter in music:

הוא אמר - ישנם רק שני דברים חשובים במוזיקה

what and how.

מה ואיך

And the thing about classical music,

והנקודה לגבי מוזיקה קלאסית

that what and how, it's inexhaustible."

היא שהמה והאיך הם בלתי נדלים

That was his passion for the music.

זו היתה התשוקה שלו למוזיקה

Both my parents really loved it.

גם אמי וגם אבי אהבו מאוד מוזיקה

They didn't know all that much about it,

הם לא ידעו עליה מספיק

but they gave me the opportunity to discover it

אבל הם העניקו לי את ההזדמנות לגלות אותה

together with them.

יחד איתם

And I think inspired by that memory,

ואני חושב שבהיותי מלא השראה מהזיכרון הזה

it's been my desire to try and bring it

היה לי רצון לנסות ולהביא את זה

to as many other people as I can,

לכמה שיותר אנשים שאני יכול

sort of pass it on through whatever means.

מעין "להעביר את זה הלאה" בכל אמצעי

And how people get this music, how it comes into their lives,

והדרך שבה אנשים תופשים את המוזיקה הזו, הדרך שבה היא נכנסת לחייהם

really fascinates me.

מרתקת אותי ממש

One day in New York, I was on the street

יום אחד בניו יורק, הייתי ברחוב

and I saw some kids playing baseball between stoops and cars and fire hydrants.

וראיתי כמה ילדים משחקים כדור בסיס בין המרפסות והמכוניות וברזי כיבוי האש

And a tough, slouchy kid got up to bat,

וילד קשוח, גמלוני, התרומם כדי לחבוט

and he took a swing and really connected.

והוא הניף את המחבט וחבט יפה בכדור

And he watched the ball fly for a second,

והוא הביט בכדור עף לרגע

and then he went, "Dah dadaratatatah.

ואז הוא שר - דה, דהדהדהטהטהטהטה

Brah dada dadadadah."

בראה דהדה דהדהדהדה

And he ran around the bases.

והוא רץ בין הבסיסים

And I thought, go figure.

ואני חשבתי, לך תבין

How did this piece of 18th century Austrian aristocratic entertainment

איך יצירה של בידור אוסטרי אריסטוקרטי מהמאה השמונה עשרה

turn into the victory crow of this New York kid?

הופכת להיות קריאת הניצחון של ילד ניו יורקי?

How was that passed on? How did he get to hear Mozart?

כיצד זה עבר מאיש לאיש? כיצד קרה שהוא שמע מוצרט?

Well when it comes to classical music,

ובכן, כשמדובר במוזיקה קלאסית

there's an awful lot to pass on,

יש הרבה מאוד דברים להעביר הלאה

much more than Mozart, Beethoven or Tchiakovsky.

הרבה יותר מאשר מוצרט, בטהובן או צ'ייקובסקי

Because classical music

בגלל שמוזיקרה קלאסית

is an unbroken living tradition

היא מסורת חיה רציפה

that goes back over 1,000 years.

בת יותר מאלף שנים

And every one of those years

ולכל אחת משנים אלו

has had something unique and powerful to say to us

היה משהו מיוחד ועוצמתי לומר לנו

about what it's like to be alive.

לגבי מה זה אומר לחיות

Now the raw material of it, of course,

עכשיו, החומר הגולמי של זה, כמובן

is just the music of everyday life.

זה פשוט המוזיקה של היומיום

It's all the anthems and dance crazes

זה כל ההימנונים ושיגעונות הריקוד

and ballads and marches.

ובאלדות ומצעדים

But what classical music does

אבל מה שמוזיקה קלאסית עושה

is to distill all of these musics down,

זה לזקק את כל המוזיקות הללו

to condense them to their absolute essence,

לדחוס אותן אל תוך המהות הטהורה שלהן

and from that essence create a new language,

ומתוך המהות הזו ליצור שפה חדשה

a language that speaks very lovingly and unflinchingly

שפה המדברת בצורה מאוד אוהבת ואמיצה

about who we really are.

על מי אנחנו באמת

It's a language that's still evolving.

זו שפה שעדיין מתפתחת

Now over the centuries it grew into the big pieces we always think of,

עכשיו, לאורך המאות זה גדל לתוך היצירות הגדולות שאנחנו תמיד חושבים עליהן

like concertos and symphonies,

כמו קונצרטים או סימפוניות

but even the most ambitious masterpiece

אבל אפילו יצירת המופת השאפתנית ביותר

can have as its central mission

יכולה להציב כמטרה המרכזית שלה

to bring you back to a fragile and personal moment --

את הרעיון של להביא אתכם חזרה לרגע אישי ושברירי

like this one from the Beethoven Violin Concerto.

כמו זה מתוך הקונצ'רטו לכינור של בטהובן

(Music)

(מוזיקה)

It's so simple, so evocative.

זה כל כך פשוט, כל כך מעורר

So many emotions seem to be inside of it.

נדמה שכל כך הרבה רגשות נמצאים בתוך זה

Yet, of course, like all music,

ועדיין, כמובן, כמו כל מוזיקה

it's essentially not about anything.

זה באופן מהותי לא על שום דבר

It's just a design of pitches and silence and time.

זה רק תרשים של גבהי צלילים ודממה וזמן

And the pitches, the notes, as you know, are just vibrations.

והצלילים, התווים, כמו שאתם יודעים, הם רק תנודות

They're locations in the spectrum of sound.

הם מיקומים בספקטרום של הקול

And whether we call them 440 per second, A,

ובין אם אנחנו קוראים להם 440 לשנייה, לה

or 3,729, B flat -- trust me, that's right --

או 3,729, סי מינור - האמינו לי, זה נכון

they're just phenomena.

הם רק תופעות

But the way we react to different combinations of these phenomena

אבל הדרך שבה אנו מגיבים לשילובים שונים של התופעות הללו

is complex and emotional and not totally understood.

היא מורכבת ורגשית ולא לגמרי מובנת

And the way we react to them has changed radically over the centuries,

והדרך שבה אנו מגיבים להן השתנתה באופן קיצוני במהלך המאות

as have our preferences for them.

יחד עם ההעדפות שלנו לגביהם

So for example, in the 11th century,

אז, למשל, במאה האחת עשרה

people liked pieces that ended like this.

אנשים אהבו יצירות שנגמרו כך

(Music)

(מוזיקה)

And in the 17th century, it was more like this.

ובמאה השבע עשרה, זה היה יותר כך

(Music)

(מוזיקה)

And in the 21st century ...

ובמאה העשרים ואחת

(Music)

(מוזיקה)

Now your 21st century ears are quite happy with this last chord,

עכשיו, האוזניים שלכם בנות המאה העשרים ואחת די מרוצות מהאקורד האחרון

even though a while back it would have puzzled or annoyed you

על אף שלא מזמן הוא היה מבלבל או מעצבן אתכם

or sent some of you running from the room.

או גורם לחלק מכם לברוח מהחדר

And the reason you like it

והסיבה שאתם אוהבים זאת

is because you've inherited, whether you knew it or not,

היא בגלל שירשתם, בין אם ידעתם זאת או לא

centuries-worth of changes

שינויים בני מאות שנים

in musical theory, practice and fashion.

בתיאוריות מוזיקליות, פרקטיקות ואופנות

And in classical music we can follow these changes very, very accurately

ובמוזיקה קלאסית אנחנו יכולים לעקוב אחר שינויים אלו מאוד מאוד במדוייק

because of the music's powerful silent partner,

בגלל השותף העוצמתי האילם של המוזיקה

the way it's been passed on: notation.

הדרך שבה היא עברה מאיש לאיש: תיווי - כתב התווים

Now the impulse to notate,

עכשיו, הדחף לכתוב תווים

or, more exactly I should say, encode music

או, אם אדייק, לקדד מוזיקה

has been with us for a very long time.

נמצא איתנו כבר הרבה מאוד זמן

In 200 B.C., a man named Sekulos

במאה השנייה לפני הספירה, איש בשם סקולוס

wrote this song for his departed wife

כתב את השיר הזה לאשתו המתה

and inscribed it on her gravestone

וחרט אותו על המצבה שלה

in the notational system of the Greeks.

בשיטת התיווי של היוונים

(Music)

(מוזיקה)

And a thousand years later,

ואלף שנים מאוחר יותר

this impulse to notate took an entirely different form.

הדחף הזה לכתוב תווים שינה את צורתו לדבר מה אחר בתכלית

And you can see how this happened

ואתם יכולים לראות כיצד זה קרה

in these excerpts from the Christmas mass "Puer Natus est nobis,"

בציטוטים אלו מתוך המיסה הנוצרית - puer Natus est nobis

"For Us is Born."

לנו נולד

(Music)

(מוזיקה)

In the 10th century, little squiggles were used

במאה העשירית שרבוטים קטנים שימשו

just to indicate the general shape of the tune.

רק לציון הצורה הכללית של הלחן

And in the 12th century, a line was drawn, like a musical horizon line,

ובמאה השתיים עשרה, צוייר קו, כמו קו מוזיקלי אופקי

to better pinpoint the pitch's location.

כדי לציין בצורה טובה יותר את המיקום של הצליל

And then in the 13th century, more lines and new shapes of notes

ואז במאה השלוש עשרה, עוד קווים וצורות חדשות של תווים

locked in the concept of the tune exactly,

קיבעו את הרעיון של הלחן בצורה מדוייקת

and that led to the kind of notation we have today.

וזה הוביל לסוג התיווי שיש לנו היום

Well notation not only passed the music on,

ובכן התיוויי לא רק תרם להעברת המוזיקה הלאה

notating and encoding the music changed its priorities entirely,

תיווי וקידוד המוזיקה שינו את סדרי העדיפויות שלה לחלוטין

because it enabled the musicians

מאחר וזה איפשר למוזיקאים

to imagine music on a much vaster scale.

לדמיין מוזיקה באופן רחב הרבה יותר

Now inspired moves of improvisation

עכשיו תנועות אלתור בעלות השראה

could be recorded, saved, considered, prioritized,

יכלו להיות מוקלטות, שמורות, מוערכות, מסודרות על פי סדר עדיפות

made into intricate designs.

להיהפך לעיצובים מורכבים

And from this moment, classical music became

ומאותו הרגע, מוזיקה קלאסית נהייתה

what it most essentially is,

מה שהיא באופן מהותי

a dialogue between the two powerful sides of our nature:

דיאלוג בין שני החלקים העוצמתיים של הטבע שלנו

instinct and intelligence.

אינסטינקט ואינטיליגנציה

And there began to be a real difference at this point

ובנקודה זו התחיל להיות שוני משמעותי

between the art of improvisation

בין אמנות האלתור

and the art of composition.

ואמנות ההלחנה

Now an improviser senses and plays the next cool move,

עכשיו, המאלתר חש ומנגן את התנועה המגניבה הבאה

but a composer is considering all possible moves,

אבל מלחין שוקל את כל התנועות האפשריות

testing them out, prioritizing them out,

מנסה אותן, מסדר אותן לפי סדרי עדיפויות

until he sees how they can form a powerful and coherent design

עד שהוא רואה איך הן יוצרות תרשים עוצמתי ומובן

of ultimate and enduring coolness.

של מגניבות מוחלטת ונמשכת

Now some of the greatest composers, like Bach,

עכשיו, חלק מהמלחינים הגדולים ביותר, כמו באך

were combinations of these two things.

היו שילוב של שני הדברים הללו

Bach was like a great improviser with a mind of a chess master.

באך היה מאלתר נפלא עם ראש של אמן שח

Mozart was the same way.

מוצרט היה בדיוק אותו דבר

But every musician strikes a different balance

אבל כל מוזיקאי מגיע לאיזון אחר

between faith and reason, instinct and intelligence.

בין אמונה להגיון, אינסטינקט ואינטילגנציה

And every musical era had different priorities of these things,

ולכל תקופה מוזיקלית היו סדרי עדיפויות שונים לגבי דברים אלו

different things to pass on, different 'whats' and 'hows'.

דברים שונים להעביר הלאה, "מה" ו"איך" שונים

So in the first eight centuries or so of this tradition

כך שבשמונה המאות הראשונות בערך של מסורת זו

the big 'what' was to praise God.

ה"מה" הגדול היה להלל את אלוהים

And by the 1400s, music was being written

ובערך במאה החמש עשרה, נכתבה מוזיקה

that tried to mirror God's mind

שניסתה לשקף את התודעה של אלוהים

as could be seen in the design of the night sky.

כמו שאפשר לראות בעיצוב של שמי הלילה

The 'how' was a style called polyphony,

ה"איך" היה סגנון שנקרא רב-קולי, פוליפוני

music of many independently moving voices

מוזיקה של הרבה קולות שזזים באופן עצמאי

that suggested the way the planets seemed to move

שרמזו לדרך שבה הכוכבים אמורים לזוז

in Ptolemy's geocentric universe.

ביקום הגיאוצנטרי של תלמי

This was truly the music of the spheres.

זו היתה באמת המוזיקה של הספירות

(Music)

(מוזיקה)

This is the kind of music that Leonardo DaVinci would have known.

זה סוג המוזיקה שליאונרדו דה וינצ'י הכיר

And perhaps its tremendous intellectual perfection and serenity

ואולי השלמות והרצינות האינטלקטואלית הכבירה של זה

meant that something new had to happen --

משמעו היה שמשהו חדש צריך לקרות

a radical new move, which in 1600 is what did happen.

תנועה חדשה קיצונית, שאכן התרחשה במאה השבע עשרה

(Music) Singer: Ah, bitter blow!

מוזיקה - זמר: אה, מכה מרירה

Ah, wicked, cruel fate!

אה, גורל רשע, אכזר!

Ah, baleful stars!

אה, כוכבים מלאי שנאה

Ah, avaricious heaven!

אה, גן עדן רודף בצע

MTT: This, of course, was the birth of opera,

זוהי, כמובן, היתה התחלתה של אופרה

and its development put music on a radical new course.

וההתפחות שלה מציבה את המוזיקה במסלול חדש וקיצוני

The what now was not to mirror the mind of God,

ה"מה" עכשיו לא היה לשקף את התודעה של אלוהים

but to follow the emotion turbulence of man.

אלא לעקוב אחר הסערות הרגשיות של האדם

And the how was harmony,

וה"איך" היה הרמוניה

stacking up the pitches to form chords.

לערום את הצלילים כדי ליצור אקורדים

And the chords, it turned out,

והאקורדים, מסתבר

were capable of representing incredible varieties of emotions.

היו מסוגלים לייצג קשת רחבה מאוד של רגשות

And the basic chords were the ones we still have with us,

והאקורדים הבסיסיים הם אלה שנשארו איתנו עד היום

the triads,

השלשה

either the major one,

בין אם זו המאזו'רית

which we think is happy,

שאנחנו חושבים שהיא שמחה

or the minor one,

או המינורית

which we perceive as sad.

שאנו תופשים כעצובה

But what's the actual difference between these two chords?

אבל מה בעצם ההבדל בין שני האקורדים הללו?

It's just these two notes in the middle.

אלו רק שני התווים הללו באמצע

It's either E natural,

זה או התו מי

and 659 vibrations per second,

ו-659 תנודות לשנייה

or E flat, at 622.

או מי מינור, ו-622

So the big difference between human happiness and sadness?

אז מהו ההבדל הגדול בין שמחה או עצבות אנושית?

37 freakin' vibrations.

שלושים ושבע תנודות מסריחות

So you can see in a system like this

אז אתם יכולים לראות שבמערכת כזו

there was enormous subtle potential

היה המון פוטנציאל מעודן

of representing human emotions.

בייצוג רגשות אנושיים

And in fact, as man began to understand more

ולמעשה, ככל שהאדם התחיל להבין יותר

his complex and ambivalent nature,

את הטבע המורכב והדו ערכי שלו

harmony grew more complex to reflect it.

ההרמוניה הפכה מורכבת יותר כדי לייצג זאת

Turns out it was capable of expressing emotions

מסתבר שהיא מסוגלת לבטא רגשות

beyond the ability of words.

מעבר ליכולת של המילים

Now with all this possibility,

עכשיו, עם כל היכולת הזו

classical music really took off.

מוזיקה קלאסית באמת המריאה

It's the time in which the big forms began to arise.

זה הזמן שבו תבניות גדולות החלו להיווצר

And the effects of technology began to be felt also,

וההשפעה של טכנולוגיה התחילה גם להיות מורגשת

because printing put music, the scores, the codebooks of music,

מאחר והדפוס מפיץ את המוזיקה, את התווים, הספר המקודד של המוזיקה

into the hands of performers everywhere.

לידי מבצעים בכל מקום

And new and improved instruments

וכלים חדשים ומשופרים

made the age of the virtuoso possible.

איפשרו את קיומה של תקופת המבצע-העילוי

This is when those big forms arose --

זה הזמן שבו התבניות הגדולות הופיעו

the symphonies, the sonatas, the concertos.

הסימפוניות, הסונאטות, הקונצ'רטואים

And in these big architectures of time,

ובתוך ארכיטקטורות גדולות אלו של הזמן

composers like Beethoven could share the insights of a lifetime.

יכלו מלחינים כמו בטהובן לשתף אותנו בתובנות חד פעמיות

A piece like Beethoven's Fifth

יצירה כמו החמישית של בטהובן

basically witnessing how it was possible

בעצם מתעדת איך היה זה אפשרי

for him to go from sorrow and anger,

בשבילו לנוע מעצב לכעס

over the course of a half an hour,

בתוך חצי שעה

step by exacting step of his route,

מתעדת צעד אחר צעד את המסלול שלו

to the moment when he could make it across to joy.

אל הרגע שבו הוא יכול לעבור לשמחה

(Music)

(מוזיקה)

And it turned out the symphony could be used for more complex issues,

והתברר שהסימפוניה יכולה לשמש לנושאים הרבה יותר מורכבים

like gripping ones of culture,

כמו נושאים מרתקים בתרבות

such as nationalism or quest for freedom

למשל לאומניות או כמיהה לחופש

or the frontiers of sensuality.

או הגבול של החושניות

But whatever direction the music took,

אך לא משנה לאיזה כיוון המוזיקה פנתה

one thing until recently was always the same,

דבר אחד נשאר אותו הדבר עד לאחרונה

and that was when the musicians stopped playing,

והוא: כשהמוזיקאים הפסיקו לנגן

the music stopped.

המוזיקה פסקה

Now this moment so fascinates me.

הרגע הזה כל כך מרתק אותי

I find it such a profound one.

אני מוצא שהוא רגע מכונן ממש

What happens when the music stops?

מה קורה כאשר המוזיקה נגמרת?

Where does it go? What's left?

לאן היא הולכת? מה נשאר?

What sticks with people in the audience at the end of a performance?

מה נשאר לאנשים בקהל בסיומה של הופעה?

Is it a melody or a rhythm

האם זו מלודיה או קצב?

or a mood or an attitude?

או מצב רוח או סגנון התנהגות?

And how might that change their lives?

ואיך זה יכול לשנות את חייהם?

To me this is the intimate, personal side of music.

בשבילי זהו הצד האינטימי, האישי של מוזיקה

It's the passing on part. It's the 'why' part of it.

זה החלק של להעביר את זה הלאה. ה"למה" של זה

And to me that's the most essential of all.

ובשבילי זה החלק המשמעותי ביותר

Mostly it's been a person-to-person thing,

זה בעיקר היה דבר בין אדם לאדם

a teacher-student, performer-audience thing,

בין מורה לתלמיד או בין מבצע לקהל

and then around 1880 came this new technology

ואז בסביבות 1880 הגיעה טכנולוגיה חדשה

that first mechanically then through analogs then digitally

שבהתחלה באופן מכני ואחר כך אנלוגי ואז דיגיטלי

created a new and miraculous way of passing things on,

יצרה דרך פלאית וחדשה להעביר דברים הלאה

albeit an impersonal one.

על אף שהיתה זו דרך לא אישית

People could now hear music all the time,

אנשים כעת יכלו לשמוע מוזיקה כל הזמן

even though it wasn't necessary

for them to play an instrument, read music or even go to concerts.

על אף שזה לא היה נחוץ

בשבילם לנגן על כלי, לקרוא מוזיקה או אפילו ללכת לקונצרטים

And technology democratized music by making everything available.

והטכנולוגיה הפכה את המוזיקה לדמוקרטית בכך שהפכה הכל לנגיש

It spearheaded a cultural revolution

זה הוביל למהפכה תרבותית

in which artists like Caruso and Bessie Smith were on the same footing.

שבה אמנים כמו קארוסו ובסי סמית עמדו על בסיס שווה

And technology pushed composers to tremendous extremes,

וטכנולוגיה דחפה מלחינים לקיצוניות מדהימות

using computers and synthesizers

על ידי שימוש במחשבים וסינתיסייזרים

to create works of intellectually impenetrable complexity

ליצור עבודות בעלות מורכבות אינטקלטואלית בלתי חדירה

beyond the means of performers and audiences.

מעבר לאמצעים של מבצעים וקהלים

At the same time technology,

ובאותו זמן הטכנולוגיה

by taking over the role that notation had always played,

על ידי כך שלקחה לעצמה את התפקיד שהיה שייך תמיד לתיווי

shifted the balance within music between instinct and intelligence

שינתה את האיזון במוזיקה בין אינסטינקט לאינטיליגנציה

way over to the instinctive side.

עמוק לתוך הצד של האינסטינקט

The culture in which we live now

התרבות שבה אנו חיים כעת

is awash with music of improvisation

שטופה במוזיקה של אילתור

that's been sliced, diced, layered

שנחתכה, נקצצה וכוסתה בשכבות

and, God knows, distributed and sold.

וגם, אלוהים יודע, הופצה ונמכרה

What's the long-term effect of this on us or on music?

מהי ההשפעה ארוכת הטווח של זה עלינו ועל המוזיקה?

Nobody knows.

אף אחד לא יודע

The question remains: What happens when the music stops?

השאלה נותרת: מה קורה כאשר המוזיקה מפסיקה?

What sticks with people?

מה נשאר עם אנשים?

Now that we have unlimited access to music, what does stick with us?

עכשיו שיש לנו גישה בלתי מוגבלת למוזיקה, מה נשאר איתנו?

Well let me show you a story of what I mean

ובכן, הרשו לי לספר להם סיפור שימחיש למה אני מתכוון

by "really sticking with us."

כשאני אומר שמוזיקה באמת נשארת איתנו

I was visiting a cousin of mine in an old age home,

ביקרתי בן-דוד שלי בבית זקנים

and I spied a very shaky old man

וראיתי איש זקן רועד

making his way across the room on a walker.

שעשה את דרכו מצד אחד של החדר אל הצד השני על הליכון

He came over to a piano that was there,

הוא ניגש אל הפסנתר שהיה שם

and he balanced himself and began playing something like this.

והוא איזן את עצמו והחל לנגן משהו כמו זה

(Music)

(מוזיקה)

And he said something like, "Me ... boy ... symphony ... Beethoven."

והוא אמר משהו כמו - אני... ילד... סימפוניה.... בטהובן

And I suddenly got it,

ואז לפתע הבנתי את זה

and I said, "Friend, by any chance are you trying to play this?"

ואמרתי - חבר, האם במקרה אתה מנסה לנגן את זה?

(Music)

(מוזיקה)

And he said, "Yes, yes. I was a little boy.

והוא אמר - כן, כן. הייתי ילד קטן

The symphony: Isaac Stern, the concerto, I heard it."

הסימפוניה: יצחק שטרן, הקונצ'רטו, שמעתי את זה

And I thought, my God,

ואני חשבתי, אלוהים

how much must this music mean to this man

כמה משמעותית בוודאי המוזיקה הזו לאיש הזה

that he would get himself out of his bed, across the room

כך שהוא יוציא את עצמו מהמיטה, אל הצד השני של החדר

to recover the memory of this music

כדי לשחזר את הזיכרון של המוזיקה הזו

that, after everything else in his life is sloughing away,

שאחרי שכל שאר הדברים בחייו הולכים ונמוגים

still means so much to him?

עדיין משמעותי כל כך עבורו?

Well, that's why I take every performance so seriously,

ובכן, זו הסיבה מדוע אני מייחס חשיבות גדולה לכל הופעה

why it matters to me so much.

מדוע זה חשוב לי כל כך

I never know who might be there, who might be absorbing it

אני לעולם לא יודע מי יכול להיות שם, מי סופג את זה

and what will happen to it in their life.

ומה יקרה לזה בחייהם

But now I'm excited that there's more chance than ever before possible

אבל עכשיו אני נרגש מכך שיש סיכוי רב יותר מכל מה שהיה אפשרי בעבר

of sharing this music.

לחלוק את המוזיקה הזו

That's what drives my interest in projects

זה מה שמניע את העניין שלי בפרוייקטים

like the TV series "Keeping Score" with the San Francisco Symphony

כמו סדרת הטלוויזיה "שומרים ניקוד" עם התזמורת של סאן פרנסיסקו

that looks at the backstories of music,

שמסתכלת על סיפורי הרקע של מוזיקה

and working with the young musicians at the New World Symphony

ועובדת עם מוזיקאים צעירים בתזמורת ניו וורלד

on projects that explore the potential

על פרוייקטים שבוחנים את הפוטנציאל

of the new performing arts centers

של מרכזי אמנות חדשים

for both entertainment and education.

בשביל אמנות ובידור

And of course, the New World Symphony

וכמובן, התזמורת ניו וורלד

led to the YouTube Symphony and projects on the internet

הובילה לתזמורת יוטיוב ופרוייקטים באינטרנט

that reach out to musicians and audiences all over the world.

שיוצרים קשר עם מוזיקאים וקהלים בכל העולם

And the exciting thing is all this is just a prototype.

ומה שמרגש במיוחד זה שכל זה הוא רק אב טיפוס

There's just a role here for so many people --

יש כאן הזדמנות לכל כך הרבה אנשים

teachers, parents, performers --

מורים, הורים, מבצעים

to be explorers together.

להיות חוקרים יחד

Sure, the big events attract a lot of attention,

כמובן, האירועים הגדולים מושכים הרבה תשומת לב

but what really matters is what goes on every single day.

אבל מה שבאמת חשוב הוא מה שקורה בכל יום

We need your perspectives, your curiosity, your voices.

אנו זקוקים לנקודות המבט שלכם, לסקרנות שלכם, לקולות שלכם

And it excites me now to meet people

וזה מרגש אותי עכשיו לפגוש אנשים

who are hikers, chefs, code writers, taxi drivers,

שהם טיילנים, שפים, כותבי צפנים, נהגי מוניות

people I never would have guessed who loved the music

אנשים שלעולם לא הייתי מנחש שיאהבו את המוזיקה

and who are passing it on.

ושמעבירים אותה הלאה

You don't need to worry about knowing anything.

אתם לא צריכים לדאוג אם אתם לא יודעים כלום

If you're curious, if you have a capacity for wonder, if you're alive,

אם אתם סקרנים, אם יש לכם את היכולת לתהות, אם אתם חיים

you know all that you need to know.

אתם יודעים כל מה שאתם צריכים לדעת

You can start anywhere. Ramble a bit.

אתם יכולים להתחיל בכל מקום. שוטטו קצת

Follow traces. Get lost. Be surprised, amused inspired.

עקבו אחר עקבות. לכו לאיבוד. היו מופתעים, היו משועשעים, היו מלאי השראה

All that 'what', all that 'how' is out there

כל ה"מה" הזה, כל ה"איך" נמצאים שם

waiting for you to discover its 'why',

מחכים שתגלו את ה"למה" שלהם

to dive in and pass it on.

שתצללו פנימה ותעבירו הלאה

Thank you.

תודה

(Applause)

(מחיאות כפיים)