The gospel of doubt | Casey Gerald

מתרגם: Ido Dekkers מבקר: Zeeva Livshitz

There we were,

היינו שם

souls and bodies packed into a Texas church

הנפשות והגופים הדחוסים בתוך כנסיית טקסס

on the last night of our lives.

בלילה האחרון של חיינו.

Packed into a room just like this,

דחוסים בתוך חדר בדיוק כמו החדר הזה

but with creaky wooden pews draped in worn-down red fabric,

אבל עם ספסלי עץ חורקים מרופדים בבד אדום משומש

with an organ to my left and a choir at my back

עם עוגב משמאלי ומקהלה מאחורי

and a baptism pool built into the wall behind them.

ובריכת טבילה מובנה בתוך הקיר מאחורייהם.

A room like this, nonetheless.

בחדר כמו זה בכל זאת.

With the same great feelings of suspense,

עם אותן הרגשות הגדולות של מתח,

the same deep hopes for salvation,

אותה התקווה העמוקה לגאולה

the same sweat in the palms

אותה הזעה בכפות-ידיים

and the same people in the back not paying attention.

ואותם האנשים מאחור שלא מקשיבים.

(Laughter)

(צחוק)

This was December 31, 1999,

זה היה ב-31 לדצמבר, 1999

the night of the Second Coming of Christ,

הלילה של הביאה השנייה של משיח,

and the end of the world as I knew it.

וסוף העולם כמו שהכרתי.

I had turned 12 that year

אני הייתי בן 12 באותה שנה

and had reached the age of accountability.

והגעתי לגיל בו אני אחראי למעשי.

And once I stopped complaining

וברגע שהפסקתי להתלונן

about how unfair it was that Jesus would return

בנוגע לכמה לא הוגן זה שישו יחזור

as soon as I had to be accountable for all that I had done,

ברגע שאקח אחריות על כל מה שעשיתי,

I figured I had better get my house in order very quickly.

הבנתי שכדאי שאני אתארגן על עצמי ממש מהר.

So I went to church as often as I could.

אז הלכתי לכנסיה הרבה ככל שיכולתי.

I listened for silence as anxiously as one might listen for noise,

הקשבתי לדממה בחרדה כמו מישהו שהיה מקשיב לרעש,

trying to be sure that the Lord hadn't pulled a fast one on me

מנסה להיות בטוח שהאל לא עבד עלי

and decided to come back early.

והחליט לחזור מוקדם יותר.

And just in case he did,

ורק למקרה שהוא כן,

I built a backup plan,

בניתי תוכנית גיבוי,

by reading the "Left Behind" books that were all the rage at the time.

על ידי קריאת ספרי "הושאר מאחור" שהיו המילה האחרונה באותו זמן.

And I found in their pages

וגיליתי בדפיהם

that if I was not taken in the rapture at midnight,

שאם לא הייתי נתפס בלהט התחייה בחצות,

I had another shot.

היה לי סיכוי נוסף.

All I had to do was avoid taking the mark of the beast,

כל מה שהייתי צריך לעשות היה להמנע מלקחת את סימן השטן,

fight off demons, plagues and the Antichrist himself.

להלחם בשדים, מגפות והאנטי כרייסט עצמו.

It would be hard --

זה יהיה קשה --

(Laughter)

(צחוק)

but I knew I could do it.

אבל ידעתי שאני יכול לעשות את זה.

(Laughter)

(צחוק)

But planning time was over now.

אבל הזמן לתכנון הסתיים עכשיו.

It was 11:50pm.

זה היה 11:50 בערב.

We had 10 minutes left,

נשארו לנו 10 דקות,

and my pastor called us out of the pews and down to the altar

והכומר שלי קרא לנו מהספסלים למזבח

because he wanted to be praying when midnight struck.

בגלל שהוא רצה להתפלל כשחצות יגיע.

So every faction of the congregation

אז כל פלג בקהילה

took its place.

לקח את מקומו.

The choir stayed in the choir stand,

המקהלה נשארה על דוכן המקהלה,

the deacons and their wives --

הכמרים הזוטרים ונשותייהם -

or the Baptist Bourgeoisie as I like to call them --

או הבורג'ואה הבפטיסטית כמו שאני אוהב לקרוא להם --

(Laughter)

(צחוק)

took first position in front of the altar.

לקחו את המקום הקדמי לפני המזבח.

You see, in America,

אתם מבינים, באמריקה,

even the Second Coming of Christ has a VIP section.

אפילו לביאה השניה של המשיח יש מקומות לאח"מים.

(Laughter)

(צחוק)

(Applause)

(מחיאות כפיים)

And right behind the Baptist Bourgeoisie

וממש מאחורי הבורג'ואה הבפטיסטית

were the elderly --

היו המבוגרים --

these men and women whose young backs had been bent under hot suns

הגברים והנשים שגבם הצעיר השלוחח תחת שמשות חמות

in the cotton fields of East Texas,

בשדות הכותנה של מזרח טקסס,

and whose skin seemed to be burnt a creaseless noble brown,

והעור שלהם נראה כאילו נשרף בצבע חום אצילי נטול קמטים,

just like the clay of East Texas,

ממש כמו החימר של מזרח טקסס,

and whose hopes and dreams for what life might become

ושהתקוות והחלומות שלהם למה שאולי יקרה

outside of East Texas

מחוץ למזרח טקסס

had sometimes been bent and broken

לפעמים נכפפו ונשברו

even further than their backs.

אפילו יותר מהגב שלהם.

Yes, these men and women were the stars of the show for me.

כן, הגברים והנשים האלו היו הכוכבים של המופע בשבילי.

They had waited their whole lives for this moment,

הם חיכו כל חייהם לרגע הזה,

just as their medieval predecessors had longed for the end of the world,

ממש כמו שקודמיהם מימי הביניים השתוקקו לסוף העולם,

and just as my grandmother waited for the Oprah Winfrey Show

וממש כמו שסבתי חיכתה לתוכנית של אופרה ווינפרי

to come on Channel 8 every day at 4 o'clock.

שתתחיל בערוץ 8 כל יום בשעה 4.

And as she made her way to the altar,

וכשהיא עשתה את דרכה למזבח,

I snuck right in behind her,

התגנבתי ממש מאחוריה,

because I knew for sure

בגלל שידעתי בברור

that my grandmother was going to heaven.

שסבתי תלך לגן עדן.

And I thought that if I held on to her hand during this prayer,

וחשבתי שאם אני אחזיק את ידה במהלך התפילה,

I might go right on with her.

אני אולי אלך איתה.

So I held on

אז החזקתי

and I closed my eyes

ועצמתי את עיניי

to listen,

כדי להקשיב,

to wait.

כדי לחכות.

And the prayers got louder.

והתפילות התחזקו.

And the shouts of response to the call of the prayer

והצעקות בתגובה לקריאות של הכומר

went up higher even still.

התחזקו אף יותר.

And the organ rolled on in to add the dirge.

והאורגן ניגן להוסיף לקינה.

And the heat came on to add to the sweat.

והחום הגיע כדי להוסיף לזיעה.

And my hand gripped firmer,

והיד שלי תפסה חזק יותר,

so I wouldn't be the one left in the field.

כך שאני לא אהיה זה שנשאר בשדה.

My eyes clenched tighter

העיניים שלי סגורות בחוזקה

so I wouldn't see the wheat being separated from the chaff.

כך שאני לא אראה את החיטה מופרדת מהמוץ.

And then a voice rang out above us:

ואז קול צילצל מעלינו:

"Amen."

"אמן."

It was over.

זה נגמר.

I looked at the clock.

הבטתי בשעון.

It was after midnight.

זה היה אחרי חצות.

I looked at the elder believers

הבטתי במאמינים המבוגרים

whose savior had not come,

שהמושיע שלהם לא הגיע,

who were too proud to show any signs of disappointment,

שהיו גאים מדי להראות כל סימן לאכזבה,

who had believed too much and for too long

שהאמינו יותר מדי לזמן ארוך מדי

to start doubting now.

כדי להתחיל לפקפק עכשיו.

But I was upset on their behalf.

אבל התעצבנתי בשמם.

They had been duped,

שיטו בהם,

hoodwinked, bamboozled,

עבדו עליהם, הונו אותם,

and I had gone right along with them.

ואני הלכתי ישר איתם.

I had prayed their prayers,

התפללתי את התפילות שלהם,

I had yielded not to temptation as best I could.

לא נכנעתי לפיתוי ככל שיכולתי.

I had dipped my head not once, but twice

טבלתי את ראשי לא פעם אלא פעמים

in that snot-inducing baptism pool.

בבריכת ההטבלה מקדמת הנזלת.

I had believed.

האמנתי.

Now what?

עכשיו מה?

I got home just in time to turn on the television

הגעתי הביתה בזמן להדליק את הטלוויזיה

and watch Peter Jennings announce the new millennium

וצפיתי בפיטר ג'נינגס מודיע על המילניום החדש

as it rolled in around the world.

כשהוא הגיע לעולם.

It struck me that it would have been strange anyway,

זה היכה בי שזה היה מוזר בכל מקרה,

for Jesus to come back again and again

שישו יבוא שוב ושוב

based on the different time zones.

בהתבסס על אזורי זמן שונים.

(Laughter)

(צחוק)

And this made me feel even more ridiculous --

וזה גרם לי להרגיש אפילו יותר מגוחך --

hurt, really.

פגוע, באמת.

But there on that night, I did not stop believing.

אבל אז בלילה ההוא, לא הפסקתי להאמין.

I just believed a new thing:

רק האמנתי בדבר חדש:

that it was possible not to believe.

שזה אפשרי לא להאמין.

It was possible the answers I had were wrong,

זה היה אפשרי שהתשובה שהיתה לי היתה שגויה,

that the questions themselves were wrong.

שהשאלות עצמן היו שגויות.

And now, where there was once a mountain of certitude,

ועכשיו, במקום בו היה הר של וודאות,

there was, running right down to its foundation,

היה, זורם ממש ליסודות שלו,

a spring of doubt,

מעיין של ספק,

a spring that promised rivers.

מעיין שהבטיח נהרות.

I can trace the whole drama of my life

אני יכול לעקוב אחרי כל הדרמה בחיי

back to that night in that church

חזרה ללילה ההוא בכנסיה

when my savior did not come for me;

כשהמושיע שלי לא בא אלי;

when the thing I believed most certainly

כשהדברים בהם האמנתי הכי בברור

turned out to be, if not a lie,

הסתברו שהם, אם לא שקר,

then not quite the truth.

אז לא ממש האמת.

And even though most of you prepared for Y2K in a very different way,

ואפילו שרובכם התכוננתם לבאג 2000 בדרכים מאוד שונות,

I'm convinced that you are here

אני משוכנע שאתם כאן

because some part of you has done the same thing that I have done

בגלל שכמה מכם עשו את אותו הדבר שאני עשיתי

since the dawn of this new century,

מאז שחר המאה החדשה,,

since my mother left and my father stayed away

מאז אימי אימי עזבה ואבי נשאר מרוחק

and my Lord refused to come.

והאל סרב להגיע.

And I held out my hand,

והחזקתי את ידי פשוטה,

reaching for something to believe in.

מושיט למשהו להאמין בו.

I held on when I arrived at Yale at 18,

החזקתי כשהגעתי לייל בגיל 18,

with the faith that my journey from Oak Cliff, Texas

עם האמונה שהמסע שלי מאוק קליף, טקסס

was a chance to leave behind all the challenges I had known,

היה הסיכוי להשאיר מאחור את כל האתגרים שהכרתי,

the broken dreams and broken bodies I had seen.

החלומות השבורים וגופים שוברים שראיתי.

But when I found myself back home one winter break,

אבל כשמצאתי את עצמי חזרה בבית בחופשת חורף אחת,

with my face planted in the floor,

עם הפנים נטועים ברצפה,

my hands tied behind my back

הידיים שלי קשורות מאחורי הגב

and a burglar's gun pressed to my head,

ואקדח של שודד לחוץ לראשי,

I knew that even the best education couldn't save me.

ידעתי שאפילו החינוך הכי טוב לא יכול להציל אותי.

I held on when I showed up at Lehman Brothers

החזקתי מעמד כשהגעתי לליהמן ברדרס

as an intern in 2008.

כמתמחה ב 2008.

(Laughter)

(צחוק)

So hopeful --

כל כך מלא תקווה --

(Laughter)

(צחוק)

that I called home to inform my family

שהתקשרתי הביתה להודיע למשפחה

that we'd never be poor again.

שלעולם לא נהיה יותר עניים.

(Laughter)

(צחוק)

But as I witnessed this temple of finance

אבל כשחזיתי במקדש הממון הזה

come crashing down before my eyes,

מתרסק לפני ענייני,

I knew that even the best job couldn't save me.

ידעתי שאפילו העבודה הכי טובה לא יכולה להציל אותי.

I held on when I showed up in Washington DC as a young staffer,

החזקתי מעמד כשהגעתי לוושינגטון הבירה כאיש צוות צעיר,

who had heard a voice call out from Illinois,

ששמע קול קורא מאילינוי,

saying, "It's been a long time coming,

שאמר, "הגיע הזמן,

but in this election, change has come to America."

אבל בבחירות האלו, שינוי הגיע לאמריקה."

But as the Congress ground to a halt

אבל כשהקונגרס עצר בחריקה

and the country ripped at the seams

והמדינה נקרעה בתפרים

and hope and change began to feel like a cruel joke,

ותקווה ושינוי התחילו להרגיש כמו בדיחה גרועה,

I knew that even the political second coming

ידעתי שאפילו הביאה השניה של הפוליטיקה

could not save me.

לא יכולה להציל אותי.

I had knelt faithfully at the altar of the American Dream,

כרעתי באמונה מול המזבח של החלום האמריקאי,

praying to the gods of my time

התפללתי לאלי זמני

of success,

של הצלחה,

and money,

וכסף,

and power.

וכוח.

But over and over again,

אבל שוב ושוב ושוב,

midnight struck, and I opened my eyes

חצות הגיע, ופתחתי את עיניי

to see that all of these gods were dead.

לראות שכל האלים האלו מתו.

And from that graveyard,

ומבית הקברות,

I began the search once more,

התחלתי לחפש שוב,

not because I was brave,

לא בגלל שהייתי אמיץ,

but because I knew that I would either believe

אלא בגלל שידעתי שאו שאאמין

or I would die.

או שאמות.

So I took a pilgrimage to yet another mecca,

אז התחלתי בעליה לרגל למכה נוספת,

Harvard Business School --

בית הספר לעסקים של הארוורד --

(Laughter)

(צחוק)

this time, knowing that I could not simply accept the salvation

הפעם, ידעתי שאני לא אוכל פשוט לקבל את הישועה

that it claimed to offer.

שהוא טען להציע.

No, I knew there'd be more work to do.

לא, ידעתי שתהיה עוד עבודה לעשות.

The work began in the dark corner of a crowded party,

העבודה החלה בפינה חשוכה של מסיבה צפופה,

in the late night of an early, miserable Cambridge winter,

מאוחר בלילה של חורף מוקדם ואומלל בקיימברידג',

when three friends and I asked a question

כששלושה חברים ואני שאלנו שאלה

that young folks searching for something real have asked

שאנשים צעירים שמחפשים משהו אמיתי שאלו

for a very long time:

במשך הרבה מאוד זמן:

"What if we took a road trip?"

"מה אם היינו יוצאים לטיול נסיעה?"

(Laughter)

(צחוק)

We didn't know where'd we go or how we'd get there,

לא ידענו לאן ניסע או איך נגיע לשם,

but we knew we had to do it.

אבל ידענו שאנחנו חייבים לעשות את זה.

Because all our lives we yearned, as Jack Kerouac wrote,

בגלל שכל חיינו כמהנו, כמו שג'אק קרואץ כתב,

to "sneak out into the night and disappear somewhere,"

"להתחמק לתוך הליל ולהעלם לאן שהוא,"

and go find out what everybody was doing

וללכת לגלות מה כולם עושים

all over the country.

בכל המדינה.

So even though there were other voices who said

אז אפילו שהיו קולות אחרים שאמרו

that the risk was too great and the proof too thin,

שהסיכון גדול מדי וההוכחה קטנה מדי,

we went on anyhow.

יצאנו בכל זאת.

We went on 8,000 miles across America in the summer of 2013,

עברנו 13,000 קילומטר לרוחב אמריקה בקיץ 2013,

through the cow pastures of Montana, through the desolation of Detroit,

דרך כרי המרעה של הפרות במונטנה, דרך השממה של דטרויט,

through the swamps of New Orleans,

דרך הביצות של ניו אורלינס,

where we found and worked with men and women

שם מצאנו ועבדנו עם גברים ונשים

who were building small businesses

שבנו עסקים קטנים

that made purpose their bottom line.

שהיו משמעתיים בשורה התחתונה שלהם.

And having been trained at the West Point of capitalism,

ובגלל שאומנו בווסט פוינט של הקפיטליזם,

this struck us as a revolutionary idea.

זה נראה לנו רעיון מהפכני.

(Laughter)

(צחוק)

And this idea spread,

והרעיון הזה התפשט,

growing into a nonprofit called MBAs Across America,

גדל לארגון ללא מטרות רווח שנקרא MBA לרוחב אמריקה,

a movement that landed me here on this stage today.

תנועה שהנחיתה אותי פה על הבמה הזו היום.

It spread because we found a great hunger in our generation

היא התפשטה בגלל שגילינו רעב גדול בדור שלנו

for purpose, for meaning.

למטרה, למשמעות.

It spread because we found countless entrepreneurs

היא התפשטה בגלל שגילינו אין ספור יזמים

in the nooks and crannies of America

בכל הסדקים באמריקה

who were creating jobs and changing lives

שיצרו משרות ושינו חיים

and who needed a little help.

ושהיו צריכים מעט עזרה.

But if I'm being honest, it also spread

אבל אם אני כנה, זה גם התפשט

because I fought to spread it.

בגלל שנלחמתי שזה יתפשט.

There was no length to which I would not go

לא היה משהו שלא הייתי עושה

to preach this gospel,

כדי להטיף את הבשורה הזו,

to get more people to believe

לגרום ליותר אנשים להאמין

that we could bind the wounds of a broken country,

שאנחנו יכולים לאגד את הפצעים של מדינה שבורה,

one social business at a time.

עסק חברתי אחד כל פעם.

But it was this journey of evangelism

אבל זה היה מסע זה של אוונג'ליזם

that led me to the rather different gospel

שהוביל אותי לבשורה הדי שונה

that I've come to share with you today.

שהגעתי לחלוק איתכם היום.

It began one evening almost a year ago

זה התחיל ערב אחד לפני כמעט שנה

at the Museum of Natural History in New York City,

במוזאון להסטוריה של הטבע בניו יורק,

at a gala for alumni of Harvard Business School.

בגאלה לבוגרי בית הספר לעסקים של הארוורד.

Under a full-size replica of a whale,

תחת רפליקה בגודל מלא של לווייתן,

I sat with the titans of our time

ישבתי עם הטיטאנים של זמננו

as they celebrated their peers and their good deeds.

כשהם חגגו את עמיתייהם והמעשים הטובים שלהם.

There was pride in a room

היתה גאווה בחדר

where net worth and assets under management

בו השווי הכולל והנכסים תחת ניהול

surpassed half a trillion dollars.

עלו על חצי טריליון דולר.

We looked over all that we had made,

הבטנו על כל מה שעשינו,

and it was good.

וזה היה טוב.

(Laughter)

(צחוק)

But it just so happened,

אבל רק במקרה,

two days later,

יומיים מאוחר יותר,

I had to travel up the road to Harlem,

הייתי צריך לנסוע במעלה הכביש להארלם,

where I found myself sitting in an urban farm

שם מצאתי את עצמי יושב בחווה אורבנית

that had once been a vacant lot,

שפעם היתה מגרש פנוי,

listening to a man named Tony tell me of the kids

והקשבתי לאדם בשם טוני שסיפר לי על הילדים

that showed up there every day.

שהגיעו לשם כל יום.

All of them lived below the poverty line.

כולם חיו מתחת לקו העוני.

Many of them carried all of their belongings in a backpack

רבים מהם נשאו את כל רכושם בתיק גב

to avoid losing them in a homeless shelter.

כדי להמנע מלאבד אותו במחסה למחוסרי בית.

Some of them came to Tony's program,

כמה מהם הגיעו לתוכנית של טוני,

called Harlem Grown,

שנקראת "גדל בהארלם,"

to get the only meal they had each day.

כדי לקבל את הארוחה היחידה שהם אכלו כל יום.

Tony told me that he started Harlem Grown with money from his pension,

טוני סיפר לי שהוא התחיל את "גדל בהארלם" מכספי הפנסיה שלו,

after 20 years as a cab driver.

אחרי 20 שנה כנהג מונית.

He told me that he didn't give himself a salary,

הוא אמר לי שהוא לא נתן לעצמו משכורת,

because despite success, the program struggled for resources.

בגלל שלמרות ההצלחה, התוכנית נאבקה על משאבים.

He told me that he would take any help

הוא אמר לי שהוא יקבל כל עזרה

that he could get.

שהוא יוכל לקבל.

And I was there as that help.

והייתי שם כעזרה הזו.

But as I left Tony, I felt the sting and salt of tears

אבל כשעזבתי את טוני, הרגשתי את העקיצה והמלח של הדמעות

welling up in my eyes.

שעולות בעיניי.

I felt the weight of revelation

הרגשתי את משקל הגילוי

that I could sit in one room on one night,

שיכולתי לשבת בחדר אחד בלילה אחד,

where a few hundred people had half a trillion dollars,

שם לכמה מאות אנשים היו חצי טריליון דולר,

and another room, two days later,

ובחדר אחר, יומיים מאוחר יותר,

just 50 blocks up the road,

רק 50 בלוקים במעלה הרחוב,

where a man was going without a salary

שם אדם חי בלי משכורת

to get a child her only meal of the day.

כדי שילדה תקבל את הארוחה היחידה שלה באותו יום.

And it wasn't the glaring inequality that made me want to cry,

וזה לא היה חוסר השוויון הזועק שגרם לי לרצות לבכות,

it wasn't the thought of hungry, homeless kids,

זה לא היה המחשבה על ילדים רעבים וחסרי בית,

it wasn't rage toward the one percent

זה לא היה הזעם כלפי האחוז האחד

or pity toward the 99.

או רחמים על ה 99.

No, I was disturbed because I had finally realized

לא, מה שהפריע לי היה שלבסוף הבנתי

that I was the dialysis

שאני הייתי הדיאליזה

for a country that needed a kidney transplant.

למדינה שהייתה צריכה השתלת כליה.

I realized that my story stood in for all those

הבנתי שהסיפור שלי עמד עבור כל אלה

who were expected to pick themselves up by their bootstraps,

שציפו להרים את עצמם מהנעליים,

even if they didn't have any boots;

אפילו אם לא היו להם נעליים;

that my organization stood in

שהארגון שלי עמד

for all the structural, systemic help that never went to Harlem

בשביל כל העזרה המבנית הסיסטמית שמעולם לא הגיע להארלם

or Appalachia or the Lower 9th Ward;

או אפלצ'יה או המחוז ה 9 התחתון;

that my voice stood in for all those voices

שהקול שלי עמד עבור כל הקולות האלו

that seemed too unlearned, too unwashed, too unaccommodated.

שנראו יותר מדי לא מלומדים, יותר מדי מלוכלכים, יותר מדי חסרי בית.

And the shame of that,

והאשמה בזה,

that shame washed over me

האשמה ההיא סחפה אותי

like the shame of sitting in front of the television,

כמו אשמה של לשבת מול הטלוויזיה,

watching Peter Jennings announce the new millennium

לצפות בפיטר ג'נינגס מודיע על המילניום החדש

again

שוב

and again

ושוב

and again.

ושוב.

I had been duped,

עבדו עלי,

hoodwinked,

רימו אותי,

bamboozled.

הונו אותי.

But this time, the false savior was me.

אבל הפעם, מושיע השקר היה אני.

You see, I've come a long way from that altar

אתם מבינים, עברתי דרך ארוכה מהמזבח

on the night I thought the world would end,

בלילה שחשבתי שהעולם יסתיים,

from a world where people spoke in tongues

מהעולם בו אנשים דיברו בלשונות

and saw suffering as a necessary act of God

וראו סבל כפעולה הכרחית של אלוהים

and took a text to be infallible truth.

והתייחסו לטקסט כאמת בטוחה.

Yes, I've come so far

כן, הגעתי כל כך רחוק

that I'm right back where I started.

שאני חזרה במקום בו התחלתי.

Because it simply is not true to say

בגלל שזה פשוט לא האמת להגיד

that we live in an age of disbelief --

שאנחנו חיים בעידן של חוסר אמונה --

no, we believe today just as much as any time that came before.

לא, אנחנו מאמינים היום בדיוק כמו כל זמן לפני כן.

Some of us may believe in the prophecy of Brené Brown

כמה מאיתנו אולי מאמינים בנבואה של ברנה בראון

or Tony Robbins.

או טוני רובינס.

We may believe in the bible of The New Yorker

אנחנו אולי מאמינים בתנ"ך של הניו יורקר

or the Harvard Business Review.

או הארוורד ביזנס ריוויו.

We may believe most deeply

אנחנו אולי מאמינים באמונה שלמה

when we worship right here at the church of TED,

כשאנחנו סוגדים ממש פה בכנסיית TED,

but we desperately want to believe,

אבל אנחנו רוצים נואשות להאמין,

we need to believe.

אנחנו צריכים להאמין.

We speak in the tongues of charismatic leaders

אנחנו מדברים בלשונות של מנהיגים כריזמתיים

that promise to solve all our problems.

שמבטיחים לפתור את כל בעיותינו.

We see suffering as a necessary act of the capitalism that is our god,

אנחנו רואים סבל כפעולה הכרחית של הקפיטליזם שהוא האל שלנו,

we take the text of technological progress

אנחנו לוקחים את הטקסט של התקדמות טכנולוגית

to be infallible truth.

כאמת הבטוחה.

And we hardly realize the human price we pay

ואנחנו בקושי מבינים את המחיר האנושי שאנחנו משלמים

when we fail to question one brick,

כשאנחנו כושלים לתשאל לבנה אחת,

because we fear it might shake our whole foundation.

בגלל שאנחנו מפחדים שזה אולי יערער את כל היסודות שלנו.

But if you are disturbed

אבל אם אתם מוטרדים

by the unconscionable things that we have come to accept,

מהדברים התת הכרתייים שאנחנו מקבלים,

then it must be questioning time.

אז זה חייב להיות זמן לשאלות.

So I have not a gospel of disruption or innovation

אז אין לי בשורה של שינוי או המצאה

or a triple bottom line.

או שורה סופית משולשת.

I do not have a gospel of faith to share with you today, in fact.

אין לי בשורה של אמונה לחלוק איתכם היום, למעשה.

I have and I offer a gospel of doubt.

יש לי ואני מציע בשורה של ספק.

The gospel of doubt does not ask that you stop believing,

הבשורה של הספק לא מבקשת שתפסיקו להאמין,

it asks that you believe a new thing:

היא מבקשת שתאמינו בדבר חדש:

that it is possible not to believe.

שזה אפשרי לא להאמין.

It is possible the answers we have are wrong,

זה אפשרי שהתשובה שיש לנו שגויה.

it is possible the questions themselves are wrong.

זה אפשרי שהשאלות עצמן שגויות.

Yes, the gospel of doubt means that it is possible that we,

כן, משמעה של הבשורה של הספק היא שזה אפשרי שאנחנו,

on this stage, in this room,

על הבמה, בחדר הזה,

are wrong.

טועים.

Because it raises the question, "Why?"

בגלל שזה מעלה את השאלה, "למה?"

With all the power that we hold in our hands,

עם כל הכוח שאנחנו מחזיקים בידינו,

why are people still suffering so bad?

למה אנשים עדיין סובלים כל כך?

This doubt leads me to share that we are putting my organization,

הספק הזה מוביל אותי לחלוק שאנחנו,

MBAs Across America,

סוגרים את הארגון שלי,

out of business.

MBA לרוחב אמריקה.

We have shed our staff and closed our doors

נפרדנו מהצוות שלנו וסגרנו את דלתותינו

and we will share our model freely

ואנחנו נחלוק את המודל שלנו בחופשיות

with anyone who sees their power to do this work

עם כל מי שיראה את הכוח שלהם לעשות את העבודה הזו

without waiting for our permission.

בלי לחכות לרשות שלנו.

This doubt compels me

הספק הזה מאלץ אותי

to renounce the role of savior

לוותר על התפקיד של מושיע

that some have placed on me,

שכמה מכם נתתם לי,

because our time is too short and our odds are too long

בגלל שהזמן שלנו קצר מדי והסיכויים שלנו ארוכים מדי

to wait for second comings,

לחכות לביאה השניה,

when the truth is that there will be no miracles here.

כשהאמת היא שלא יהיה פה נס.

And this doubt, it fuels me,

והספק הזה, הוא מתדלק אותי,

it gives me hope

הוא נותן לי תקווה

that when our troubles overwhelm us,

שכשהצרות שלנו יגברו עלינו,

when the paths laid out for us seem to lead to our demise,

כשנראה שהדרך אותה התוונו מובילה לכליון שלנו,

when our healers bring no comfort to our wounds,

כשהמרפאים לא מביאים מזור לפצעים שלנו,

it will not be our blind faith --

זו לא תהיה האמונה העיוורת שלנו --

no, it will be our humble doubt

לא, זה יהיה הספק הצנוע שלנו

that shines a little light into the darkness of our lives

שזורח מעט אור על החשכה של חיינו

and of our world

ועל העולם שלנו

and lets us raise our voice to whisper

ונותן לנו להרים את קולנו ללחישה

or to shout

או לצעקה

or to say simply,

או להגיד בפשטות,

very simply,

ממש בפשטות,

"There must be another way."

"חייבת להיות דרך אחרת."

Thank you.

תודה לכם.

(Applause)

(מחיאות כפיים)