Barat Ali Batoor: My desperate journey with a human smuggler

מתרגם: Ido Dekkers מבקר: Tal Dekkers

I am a Hazara,

אני בן חזרה,

and the homeland of my people is Afghanistan.

וארץ הולדת אנשי היא אפגניסטן.

Like hundreds of thousands of other Hazara kids,

כמו מאות אלפי ילדי חזרה אחרים,

I was born in exile.

נולדתי בגלות.

The ongoing persecution and operation against the Hazaras

הרדיפה המתמשכת והפעולות נגד החזרה

forced my parents to leave Afghanistan.

הכריחו את הורי לעזוב את אפגניסטן.

This persecution has had a long history going back to the late 1800s,

לרדיפה הזו יש הסטוריה ארוכה שחוזרת לשלהי המאה ה 19,

and the rule of King Abdur Rahman.

והמלך השליט עבדול ראחמן.

He killed 63 percent of the Hazara population.

הוא הרג 63 אחוז מאוכלוסית החזרה.

He built minarets with their heads.

הוא בנה מסגדים עם ראשיהם.

Many Hazaras were sold into slavery,

הרבה מבני החזרה נמכרו לעבדות,

and many others fled the country for neighboring Iran and Pakistan.

והרבה אחרים ברחו מהמדינה לאירן ופקיסטן השכנות.

My parents also fled to Pakistan,

הורי גם ברחו לפקיסטן,

and settled in Quetta, where I was born.

והתיישבו בקואטה, שם נולדתי.

After the September 11 attack on the Twin Towers,

אחרי התקפות ה 11 בספטמבר על התאומים,

I got a chance to go to Afghanistan

קיבלתי הזדמנות לנסוע לאפגניסטן

for the first time, with foreign journalists.

בפעם הראשונה, עם עיתונאים זרים.

I was only 18, and I got a job working as an interpreter.

הייתי רק בן 18, וקיבלתי עבודה כמתרגם.

After four years,

אחרי ארבע שנים,

I felt it was safe enough to move to Afghanistan permanently,

הרגשתי בטוח מספיק לעבור לאפגניסטן באופן קבוע,

and I was working there as a documentary photographer,

ועבדתי שם כצלם תיעודי,

and I worked on many stories.

ועבדתי על הרבה סיפורים.

One of the most important stories that I did

אחד הסיפורים הכי חשובים שעשיתי

was the dancing boys of Afghanistan.

היה הילדים הרוקדים של אפגניסטן.

It is a tragic story about an appalling tradition.

זה סיפור טראגי על מסורת דוחה.

It involves young kids dancing for warlords

הוא כולל ילדים צעירים שרוקדים עבור אדוני מלחמה

and powerful men in the society.

ואנשים חזקים בחברה.

These boys are often abducted or bought from their poor parents,

הילדים האלה הרבה פעמים נחטפים או נקנים מהורייהם העניים,

and they are put to work as sex slaves.

והם מושמים לעבודה כעבדי מין.

This is Shukur.

זה שוקהור.

He was kidnapped from Kabul by a warlord.

הוא נחטף על ידי אדון מלחמה בקאבול.

He was taken to another province,

הוא נלקח למחוז אחר,

where he was forced to work as a sex slave for the warlord and his friends.

שם הוא אולץ להיות עבד מין לאדון המלחמה וחבריו.

When this story was published in the Washington Post,

כשהסיפור הזה פורסם בוושינגטון פוסט,

I started receiving death threats,

התחלתי לקבל איומי מוות,

and I was forced to leave Afghanistan,

ואולצתי לעזוב את אפגניסטן,

as my parents were.

כמו הורי.

Along with my family, I returned back to Quetta.

יחד עם משפחתי חזרתי לקואטה.

The situation in Quetta had changed dramatically since I left in 2005.

המצב בקואטה השתנה דרמטית מאז עזבתי ב 2005.

Once a peaceful haven for the Hazaras,

פעם מקום מקלט שקט לחזרה,

it had now turned into the most dangerous city in Pakistan.

היא הפכה עכשיו לעיר הכי מסוכנת בפקיסטן.

Hazaras are confined into two small areas,

החזרה היו תחומים בשני אזורים קטנים,

and they are marginalized socially, educationally, and financially.

והם נדחקו חברתית, חינוכית והוענשו.

This is Nadir.

זה נדיר.

I had known him since my childhood.

הכרתי אותו מאז הילדות שלי.

He was injured when his van was ambushed by terrorists in Quetta.

הוא נפגע כשהוואן שלו עבר במארב של טרוריסטים בקואטה.

He later died of his injuries.

הוא מת מאוחר יותר מפצעיו.

Around 1,600 Hazara members

בערך 1,600 חברי חזרה

had been killed in various attacks,

נהרגו בהתקפות שונות,

and around 3,000 of them were injured,

ובערך 3,000 מהם נפצעו,

and many of them permanently disabled.

והרבה מהם היו נכים לצמיתות.

The attacks on the Hazara community would only get worse,

ההתקפות על קהילת החזרה רק יחמירו,

so it was not surprising that many wanted to flee.

אז זו לא היתה הפתעה שהרבה רצו לברוח.

After Afghanistan, Iran, Pakistan,

אחרי אפגניסטן, אירן, פקיסטן,

Australia is home to the fourth largest population of Hazaras in the world.

אוסטרליה היא הבית הרביעי הכי גדול של אוכלוסיית החזרה בעולם.

When it came time to leave Pakistan,

כשהגיע הזמן לעזוב את פקיסטן,

Australia seemed the obvious choice.

אוסטרליה נראתה הבחירה הברורה.

Financially, only one of us could leave,

פיננסית, רק אחד מאיתנו היה יכול לעזוב,

and it was decided that I would go,

והוחלט שאני אלך,

in the hope that if I arrived at my destination safely,

בתקווה שאם אני אגיע ליעד שלי בבטחה,

I could work to get the rest of my family to join me later.

אני אוכל לעבוד כדי להביא את שאר משפחתי להצטרף אלי מאוחר יותר.

We all knew about the risks,

כולנו ידענו את הסיכונים,

and how terrifying the journey is,

וכמה מפחיד המסע,

and I met many people who lost loved ones at sea.

ופגשתי הרבה אנשים שאיבדו אהובים בים.

It was a desperate decision to take, to leave everything behind,

זו היתה החלטה נואשת לקחת, לעזוב הכל מאחור,

and no one makes this decision easily.

ואף אחד לא עושה את ההחלטה הזו בקלות.

If I had been able to simply fly to Australia,

אם הייתי מסוגל פשוט לטוס באוסטרליה,

it would have taken me less than 24 hours.

זה היה לוקח לי פחות מ 24 שעות.

But getting a visa was impossible.

אבל לקבל ויזה היה בלתי אפשרי.

My journey was much longer,

המסע שלי היה הרבה יותר ארוך,

much more complicated,

הרבה יותר מסובך,

and certainly more dangerous,

ובהחלט הרבה יותר מסוכן,

traveling to Thailand by air,

מלטוס לתאילנד באויר,

and then by road and boat to Malaysia and into Indonesia,

ואז ברכב או סירה למלזיה ולתוך אינדונזיה,

paying people and smugglers all the way

שילמנו לאנשים ולמבריחים כל הדרך

and spending a lot of time hiding

ובילינו הרבה זמן בלהתחבא

and a lot of time in fear of being caught.

והרבה זמן בפחד מלהתפס.

In Indonesia, I joined a group of seven asylum seekers.

באינדונזיה, הצטרפתי לקבוצה של שבעה מבקשי מקלט.

We all shared a bedroom

כולנו חלקנו חדר שינה

in a town outside of Jakarta called Bogor.

בעיר מחוץ לג'אקרטה שנקראת בוגור.

After spending a week in Bogor,

אחרי שבילינו שבוע בבוגור,

three of my roommates left for the perilous journey,

שלושה משותפי לחדר עזבו למסע המסוכן,

and we got the news two days later

וקיבלנו את החדשות לאחר יומיים

that a distressed boat sank in the sea en route to Christmas Island.

שהספינה הפגועה שקעה בים בדרך לאי חג המולד.

We found out that our three roommates -- Nawroz, Jaffar and Shabbir --

גילינו ששלושת שותפינו לחדר -- נאוורוז, ג'אפר ושאביר --

were also among those.

גם היו בינהם.

Only Jaffar was rescued.

רק ג'אפר ניצל.

Shabbir and Nawroz were never seen again.

שאביר ונאוורוז מעולם לא נראו שוב.

It made me think,

זה גרם לי לחשוב,

am I doing the right thing?

האם אני עושה את המעשה הנכון?

I concluded I really had no other choice but to go on.

הגעתי למסקנה שבאמת לא היתה לי ברירה אחרת אלא להמשיך.

A few weeks later, we got the call from the people smuggler

כמה שבועות מאוחר יותר, קיבלנו שיחת טלפון ממבריח האנשים

to alert us that the boat is ready for us to commence our sea journey.

שהתריע שהסירה מוכנה בשבילנו להתחיל את המסע הימי.

Taken in the night towards the main vessel

נלקחנו בלילה לכיון כלי השייט העיקרי

on a motorboat,

על סירת מנוע,

we boarded an old fishing boat that was already overloaded.

עלינו על ספינת דייג ישנה שהיתה כבר עמוסה.

There were 93 of us,

היו 93 מאיתנו,

and we were all below deck.

והיינו מתחחת לסיפון.

No one was allowed up on the top.

אף אחד לא הורשה לעלות למעלה.

We all paid 6,000 dollars each

שילמנו 6,000 דולר כל אחד

for this part of the trip.

לחלק הזה של המסע.

The first night and day went smoothly,

הלילה והיום הראשונים עברו באופן חלק,

but by the second night, the weather turned.

אבל בלילה השני מזג האויר התהפך.

Waves tossed the boat around, and the timbers groaned.

גלים הכו בסירה, והעצים גנחו.

People below deck were crying, praying, recalling their loved ones.

אנשים מתחת לסיפון בכו, התפללו, נזכרו באהוביהם.

They were screaming.

הם צרחו.

It was a terrible moment.

זה היה רגע נוראי.

It was like a scene from doomsday,

זה היה כמו סצנה מיום הדין,

or maybe like one of those scenes from those Hollywood movies

או אולי כמו אחת מהסצנות האלו מהסרטים ההוליוודיים

that shows that everything is breaking apart

שמראים שהכל נשבר לחלקים

and the world is just ending.

והעולם פשוט נגמר.

It was happening to us for real.

זה קרה לנו במציאות.

We didn't have any hope.

לא היתה לנו תקווה.

Our boat was floating like a matchbox on the water

הספינה שלנו צפה כמו קופסת גפרורים על המים

without any control.

בלי שליטה.

The waves were much higher than our boat,

הגלים היו גבוהים בהרבה מהספינה,

and the water poured in faster than the motor pumps could take it out.

והמים נשפכו פנימה מהר יותר משמנוע המשאבה יכל להוציא אותם.

We all lost hope.

כולנו איבדנו תקווה.

We thought, this is the end.

חשבנו, זה הסוף.

We were watching our deaths,

צפינו במותנו,

and I was documenting it.

ואני תעדתי אותו.

The captain told us

הקפטן אמר לנו

that we are not going to make it,

שאנחנו לא נצליח לצאת מזה,

we have to turn back the boat.

אנחנו חייבים לסובב את הסירה.

We went on the deck

עלינו לסיפון

and turned our torches on and off

והדלקנו וכיבינו את הפנסים שלנו

to attract the attention of any passing boat.

כדי למשוך תשומת לב של כל ספינה עוברת.

We kept trying to attract their attention by waving our life jackets and whistling.

המשכנו לנסות למשוך את תשומת הלב שלהם על ידי נפנוף חליפות הצלה ושריקה.

Eventually, we made it to a small island.

לבסוף, הגענו לאי קטן.

Our boat crashing onto the rocks,

הספינה שלנו התרסקה על הסלעים,

I slipped into the water

החלקתי למים

and destroyed my camera, whatever I had documented.

והשמדתי את המצלמה שלי, כל מה שתעדתי.

But luckily, the memory card survived.

אבל למרבה המזל, כרטיס הזיכרון שרד.

It was a thick forest.

זה היה יער עבות.

We all split up into many groups as we argued over what to do next.

כולנו התפצלנו להרבה קבוצות כשהתווכחנו מה לעשות עכשיו.

We were all scared and confused.

כולנו פחדנו והיינו מבולבלים.

Then, after spending the night on the beach,

אז, אחרי שבילינו את הלילה על החוף,

we found a jetty and coconuts.

מצאנו מזח ואגוזי קוקוס.

We hailed a boat from a nearby resort,

קראנו לספינה מאתר תיירות קרוב,

and then were quickly handed over to Indonesian water police.

ואז הועברנו במהרה למשטרת המים האינדונזית.

At Serang Detention Center,

במרכז המעצר סרנג,

an immigration officer came and furtively strip-searched us.

קצין הגירה הגיע וחיפש עלינו בעירום בגנבה.

He took our mobile, my $300 cash,

הוא לקח את הנייד שלנו, 300$ שלי במזומן,

our shoes that we should not be able to escape,

את הנעליים כך שלא נוכל לברוח,

but we kept watching the guards, checking their movements,

אבל המשכנו להביט בשומרים לבדוק את התנועות שלהם,

and around 4 a.m. when they sat around a fire,

ובסביבות 4 בבוקר בערך כשהם התיישבו מסביב למדורה,

we removed two glass layers from an outside facing window

הסרנו שתי שכבות זכוכית מחלון הפונה החוצה

and slipped through.

וברחנו דרכו.

We climbed a tree next to an outer wall that was topped with the shards of glass.

טיפסנו על עץ ליד קיר חיצוני שהיה מכוסה מלמעלה בשברי זכוכית.

We put the pillow on that

שמנו את הכרית על זה

and wrapped our forearms with bedsheets

ועטפנו את זרועותינו עם סדינים

and climbed the wall,

וטיפסנו על הקיר,

and we ran away with bare feet.

וברחנו ברגלים יחפות.

I was free,

הייתי חופשי,

with an uncertain future,

עם עתיד לא בטוח,

no money.

בלי כסף.

The only thing I had was the memory card with the pictures and footage.

הדבר היחיד שהיה לי היה כרטיס הזיכרון שלי עם התמונות והסרטונים.

When my documentary was aired on SBS Dateline,

כשהסרט הדוקומנטרי שלי שודר ב SBS דייטליין,

many of my friends came to know about my situation,

הרבה מחברי למדו על המצב שלי,

and they tried to help me.

והם ניסו לעזור לי.

They did not allow me to take any other boat to risk my life.

הם לא אפשרו לי לקחת עוד ספינה ולסכן את חיי.

I also decided to stay in Indonesia and process my case through UNHCR,

החלטתי גם להשאר באינדונזיה כדי לעבד את המקרה שלי דרך UNHCR,

but I was really afraid that I would end up in Indonesia

אבל באמת פחדתי שאני אשאר באינזונזיה

for many years doing nothing and unable to work,

הרבה שנים בלעשות כלום ולא מסוגל לעבוד,

like every other asylum seeker.

כמו כל מחפש מקלט אחר.

But it had happened to be a little bit different with me.

אבל זה קרה מעט שונה בשבילי.

I was lucky.

הייתי בר מזל.

My contacts worked to expedite my case through UNHCR,

הקשרים שלי עבדו כדי לזרז את המקרה שלי ב UNHCR,

and I got resettled in Australia in May 2013.

ויושבתי באוסטרליה במאי 2013.

Not every asylum seeker is lucky like me.

לא כל מחפש מקלט בר מזל כמוני.

It is really difficult to live a life with an uncertain fate, in limbo.

זה באמת קשה לחיות חיים עם גורל לא ידוע, בלימבו.

The issue of asylum seekers in Australia

הנושא של מחפשי מקלט באוסטרליה

has been so extremely politicized

הפך לכל כך פולטי

that it has lost its human face.

שהוא איבד פני אנוש.

The asylum seekers have been demonized and then presented to the people.

מחפשי המקלט עברו דמוניזציה ואז הוצגו לאנשים.

I hope my story and the story of other Hazaras

אני מקווה שהסיפור שלי והסיפור של חזרים אחרים

could shed some light to show the people

יוכלו להאיר על המצב ולהראות לאנשים

how these people are suffering in their countries of origin,

איך האנשים האלה סובלים במדינות המקור שלהם,

and how they suffer,

ואיך הם סובלים.

why they risk their lives to seek asylum.

למה הם מסכנים את החיים שלהם כדי לחפש מקלט.

Thank you.

תודה לכם.

(Applause)

(מחיאות כפיים)