Leslie T. Chang: The voices of China's workers

Translator: Joseph Geni Reviewer: Morton Bast

מתרגם: Shlomo Adam מבקר: Ido Dekkers

Hi. So I'd like to talk a little bit about the people

הי. אני רוצה לדבר מעט על האנשים

who make the things we use every day:

שמייצרים את הדברים בהם אנו משתמשים מידי יום:

our shoes, our handbags, our computers and cell phones.

הנעליים, התיקים, המחשבים והטלפונים הניידים שלנו.

Now, this is a conversation that often calls up a lot of guilt.

זהו נושא שמרבה לעורר רגשי אשמה.

Imagine the teenage farm girl who makes less than

חישבו על בת-המשק הצעירה שמרוויחה פחות

a dollar an hour stitching your running shoes,

מדולר לשעה בתפירת נעלי הריצה שלכם,

or the young Chinese man who jumps off a rooftop

או על הסיני הצעיר שקופץ מגג של בית

after working overtime assembling your iPad.

אחרי שעבד שעות נוספות בהרכבת ה"אייפד" שלכם.

We, the beneficiaries of globalization, seem to exploit

נראה שאנו, הנהנים מהגלובליזציה,

these victims with every purchase we make,

מנצלים קורבנות אלה בכל קניה שלנו,

and the injustice

וההרגשה היא שחוסר הצדק

feels embedded in the products themselves.

טבוע במוצרים עצמם.

After all, what's wrong with a world in which a worker

כי מה לא בסדר בעולם שבו הפועל

on an iPhone assembly line can't even afford to buy one?

בקו הייצור של "אייפון" לא יכול לקנות לעצמו כזה?

It's taken for granted that Chinese factories are oppressive,

זה מובן לנו מאליו שהמפעלים בסין מדכאים,

and that it's our desire for cheap goods

ושהתשוקה שלנו לסחורה זולה

that makes them so.

היא שהופכת אותם לכאלה.

So, this simple narrative equating Western demand

הסיפור הפשוט הזה, שמשווה את הביקוש המערבי

and Chinese suffering is appealing,

לסבל הסיני קוסם לנו,

especially at a time when many of us already feel guilty

במיוחד כשרבים מאיתנו ממילא חשים אשמים

about our impact on the world,

בגלל השפעתנו על העולם.

but it's also inaccurate and disrespectful.

אבל הוא גם לא-מדויק ומזלזל.

We must be peculiarly self-obsessed to imagine that we

אנו ודאי עסוקים בעצמנו עד מוזרות אם אנו מדמיינים

have the power to drive tens of millions of people

שיש לנו הכוח לגרום לעשרות מיליוני אנשים

on the other side of the world to migrate and suffer

בצד השני של העולם להגר ולסבול

in such terrible ways.

בצורות כה נוראות.

In fact, China makes goods for markets all over the world,

למעשה, סין מייצרת מוצרים עבור שווקים בכל העולם,

including its own, thanks to a combination of factors:

כולל בסין, הודות לצירוף של כמה גורמים:

its low costs, its large and educated workforce,

העלויות הזולות וכוח האדם הגדול והמשכיל שלה,

and a flexible manufacturing system

ומערכת ייצור גמישה

that responds quickly to market demands.

שמגיבה במהירות לביקוש של השוק.

By focusing so much on ourselves and our gadgets,

כשאנו מתמקדים בעצמנו ובחפצים שלנו,

we have rendered the individuals on the other end

אנו הופכים את בני האדם שבצד השני

into invisibility, as tiny and interchangeable

לבלתי-נראים, זעירים וברי-החלפה

as the parts of a mobile phone.

כמו חלקים של טלפון נייד.

Chinese workers are not forced into factories

העובדים הסיניים לא נאלצים לעבוד בבתי החרושת

because of our insatiable desire for iPods.

בגלל תשוקתנו שאינה יודעת שובע לאייפודים.

They choose to leave their homes in order to earn money,

הם בוחרים לעזוב את בתיהם כדי להרוויח כסף,

to learn new skills, and to see the world.

ללמוד מקצועות חדשים, ולראות את העולם.

In the ongoing debate about globalization, what's

בדיון המתמשך אודות הגלובליזציה,

been missing is the voices of the workers themselves.

חסרים קולותיהם של העובדים עצמם.

Here are a few.

הנה כמה מהם.

Bao Yongxiu: "My mother tells me to come home

באו יונגקשיו: "אמי אומרת לי לבוא הביתה

and get married, but if I marry now, before I have fully

ולהתחתן, אבל אם אתחתן עכשיו, לפני שגמרתי לפתח את עצמי,

developed myself, I can only marry an ordinary worker,

אני יכולה להתחתן רק עם פועל פשוט,

so I'm not in a rush."

אז אני לא ממהרת."

Chen Ying: "When I went home for the new year,

צ'ן יינג: "כשהלכתי הביתה למסיבת ראש השנה,

everyone said I had changed. They asked me,

כולם אמרו שהשתניתי. הם שאלו אותי,

what did you do that you have changed so much?

איך השתנית כל כך?

I told them that I studied and worked hard. If you tell them

אמרתי להם שלמדתי ועבדתי קשה. אם אספר להם יותר,

more, they won't understand anyway."

הם ממילא לא יבינו."

Wu Chunming: "Even if I make a lot of money,

וו צ'ונמינג: "אפילו אם ארוויח המון כסף,

it won't satisfy me.

זה לא יספק אותי.

Just to make money is not enough meaning in life."

לכסף עצמו אין מספיק משמעות בחיים."

Xiao Jin: "Now, after I get off work, I study English,

שיאו ג'ין: "עכשיו סיימתי לעבוד ואני לומדת אנגלית,

because in the future, our customers won't

כי בעתיד, הלקוחות שלנו

be only Chinese, so we must learn more languages."

לא יהיו רק סיניים. לכן עלינו ללמוד שפות נוספות."

All of these speakers, by the way, are young women,

כל אלה, אגב, הן נשים צעירות,

18 or 19 years old.

בנות 18-19.

So I spent two years getting to know assembly line workers

הקדשתי שנתיים כדי להכיר עובדות קווי-הרכבה

like these in the south China factory city called Dongguan.

כמו אלה, שבעיר המפעלים הסינית דונגואן.

Certain subjects came up over and over:

נושאים מסוימים עלו שוב ושוב:

how much money they made,

כמה כסף הן מרוויחות,

what kind of husband they hoped to marry,

עם איזה מין בעל הן מקוות להתחתן,

whether they should jump to another factory

האם עליהן לעבור למפעל אחר

or stay where they were.

או להישאר באותו מפעל.

Other subjects came up almost never, including

יש נושאים שכמעט ולא עלו.

living conditions that to me looked close to prison life:

למשל תנאי החיים, שנראו לי כמו בכלא:

10 or 15 workers in one room,

10 או 15 עובדות בחדר אחד,

50 people sharing a single bathroom,

50 בני-אדם שמשתמשים באותם שירותים,

days and nights ruled by the factory clock.

ושעון המפעל שניהל את הימים והלילות.

Everyone they knew lived in similar circumstances,

כל מי שהן הכירו חי ככה.

and it was still better than the dormitories and homes

וזה היה עדיין טוב יותר מאולמות השינה והבתים

of rural China.

בסין הכפרית.

The workers rarely spoke about the products they made,

הפועלות כמעט ולא דיברו על המוצרים שהן מייצרות,

and they often had great difficulty explaining

ולעתים קרובות התקשו להסביר

what exactly they did.

מה בדיוק הן מייצרות.

When I asked Lu Qingmin,

כששאלתי את לו צ'ינגמין,

the young woman I got to know best,

הצעירה שאותה זכיתי להכיר הכי טוב,

what exactly she did on the factory floor,

מה בדיוק היא עושה על ריצפת הייצור,

she said something to me in Chinese that sounded like

היא אמרה לי משהו בסינית שנשמע כמו

"qiu xi."

"קיו שי."

Only much later did I realize that she had been saying

רק מאוחר יותר הבנתי שהיא אמרה,

"QC," or quality control.

קיו-סי, או "בקרת איכות".

She couldn't even tell me what she did on the factory floor.

היא אפילו לא ידעה להגיד לי מה תפקידה בריצפת הייצור.

All she could do was parrot a garbled abbreviation

אלא רק לחקות במשובש ראשי-תיבות מסוימים

in a language she didn't even understand.

בשפה שאפילו אינה מבינה.

Karl Marx saw this as the tragedy of capitalism,

קרל מרקס ראה בכך את הטרגדיה של הקפיטליזם:

the alienation of the worker from the product of his labor.

הניכור שבין העובד לבין פרי עמל כפיו.

Unlike, say, a traditional maker of shoes or cabinets,

בשונה מיצרן מסורתי של נעליים או שידות, למשל,

the worker in an industrial factory has no control,

לפועלת במפעל התעשייתי אין שום שליטה,

no pleasure, and no true satisfaction or understanding

והיא לא שואבת שום הנאה, סיפוק או הבנה אמיתיים

in her own work.

מעבודתה.

But like so many theories that Marx arrived at

אך כמו תיאוריות כה רבות שמרקס גיבש

sitting in the reading room of the British Museum,

כשישב בחדר הקריאה של המוזיאון הבריטי,

he got this one wrong.

הוא טעה גם בתיאוריה הזאת.

Just because a person spends her time

העובדה שמישהי מקדישה את זמנה

making a piece of something does not mean

כדי לייצר חלק ממשהו לא אומרת

that she becomes that, a piece of something.

שהיא עצמה הופכת לחלק ממשהו.

What she does with the money she earns,

מה שהיא עושה עם הכסף שהיא מרוויחה,

what she learns in that place, and how it changes her,

מה שהיא לומדת שם, וכיצד זה משנה אותה -

these are the things that matter.

אלה הדברים החשובים.

What a factory makes is never the point, and

בכלל לא משנה מה המפעל מייצר

the workers could not care less who buys their products.

ולפועלות ממש לא איכפת מי קונה את המוצרים.

Journalistic coverage of Chinese factories,

אבל הסיקור העיתונאי של המפעלים בסין

on the other hand, plays up this relationship

מנגן על הנימה של היחסים האלה

between the workers and the products they make.

שבין הפועלות למוצרים שהן מייצרות.

Many articles calculate: How long would it take

מאמרים רבים עושים חישובים: כמה זמן יידרש

for this worker to work in order to earn enough money

לפועל הזה להרוויח די כסף

to buy what he's making?

כדי לקנות את מה שהוא מייצר?

For example, an entry-level-line assembly line worker

למשל, פועלת בעמדה הראשונה של קו ההרכבה

in China in an iPhone plant would have to shell out

במפעל "אייפון" בסין תיאלץ לפרוע

two and a half months' wages for an iPhone.

שכר של חודשיים וחצי כדי לקנות "אייפון".

But how meaningful is this calculation, really?

אבל מה באמת הטעם בחישוב כזה?

For example, I recently wrote an article

לדוגמה, לאחרונה כתבתי מאמר

in The New Yorker magazine,

בירחון "ניו-יורקר",

but I can't afford to buy an ad in it.

אך אין לי די כסף כדי לקנות בו שטח פרסום.

But, who cares? I don't want an ad in The New Yorker,

אבל מה איכפת לי? אני לא רוצה לפרסם ב"ניו-יורקר",

and most of these workers don't really want iPhones.

ורוב הפועלות האלה לא ממש רוצות "אייפון".

Their calculations are different.

החישובים שלהן שונים.

How long should I stay in this factory?

כמה זמן אצטרך להישאר במפעל הזה?

How much money can I save?

כמה כסף אוכל לחסוך?

How much will it take to buy an apartment or a car,

לכמה כסף אזדקק כדי לקנות דירה או מכונית,

to get married, or to put my child through school?

כדי להתחתן, או כדי לשלוח את הילדים לבי"ס?

The workers I got to know had a curiously abstract

לפועלות שהכרתי היה יחס מופשט ומסקרן

relationship with the product of their labor.

לפרי עמל כפיהן.

About a year after I met Lu Qingmin, or Min,

כשנה אחרי שהכרתי את לו קינגמין, או מין,

she invited me home to her family village

היא הזמינה אותי הביתה, לכפר של משפחתה,

for the Chinese New Year.

לחגוג את ראש השנה הסיני.

On the train home, she gave me a present:

ברכבת היא נתנה לי מתנה:

a Coach brand change purse with brown leather trim.

ארנק קטן של "קואץ'" עם קישוט עור חום.

I thanked her, assuming it was fake,

הודיתי לה, במחשבה שזה ודאי חיקוי,

like almost everything else for sale in Dongguan.

כמעט כמו כל דבר שמוכרים בדונגואן.

After we got home, Min gave her mother another present:

אחרי שהגענו, מין נתנה גם לאימה מתנה:

a pink Dooney & Bourke handbag,

תיק-יד ורוד של "דוני אנד בורק",

and a few nights later, her sister was showing off

ובאחד הערבים הבאים אחותה התפארה

a maroon LeSportsac shoulder bag.

בתיק-צד חום-ערמוני של "לה-ספורטסק".

Slowly it was dawning on me that these handbags

בהדרגה הבנתי שהתיקים האלה

were made by their factory,

יוצרו במפעל שלהן,

and every single one of them was authentic.

וכל אחד ואחד מהם היה מקורי.

Min's sister said to her parents,

אחותה של מין אמרה להוריה,

"In America, this bag sells for 320 dollars."

"באמריקה, התיק הזה נמכר ב-320 דולר."

Her parents, who are both farmers, looked on, speechless.

הוריה, איכרים שניהם, בהו בה באלם.

"And that's not all -- Coach is coming out with a new line,

"וזה לא הכל - 'קואץ'' יוצאים עם קו מוצרים חדש,

2191," she said. "One bag will sell for 6,000."

"2191," היא אמרה. "כל תיק יעלה 6,000."

She paused and said, "I don't know if that's 6,000 yuan or

היא עצרה רגע ואמרה, "לא יודעת אם זה ביואנים,

6,000 American dollars, but anyway, it's 6,000." (Laughter)

או בדולרים אמריקאיים. בכל אופן, זה 6,000." (צחוק)

Min's sister's boyfriend, who had traveled home with her

החבר של אחותה של מין, שנסע איתה הביתה

for the new year, said,

למסיבת ראש השנה, אמר,

"It doesn't look like it's worth that much."

"זה לא נראה יקר כל כך."

Min's sister turned to him and said, "Some people actually

אחותה של מין פנתה אליו ואמרה, "יש אנשים

understand these things. You don't understand shit."

שמבינים בדברים האלה. אתה לא מבין מהחיים שלך."

(Laughter) (Applause)

[צחוק] [מחיאות כפיים]

In Min's world, the Coach bags had a curious currency.

בעולמה של מין, לתיקים של "קואץ'" היה ערך משונה.

They weren't exactly worthless, but they were nothing

הם לא היו בדיוק חסרי-ערך, אבל בהחלט לא התקרבו

close to the actual value, because almost no one they knew

לערך האמיתי שלהם, כי כמעט איש ממכריהן

wanted to buy one, or knew how much it was worth.

לא רצה לקנות אותם או ידע כמה הם שווים.

Once, when Min's older sister's friend got married,

פעם, כשחברתה של אחותה הגדולה של מין התחתנה,

she brought a handbag along as a wedding present.

היא הביאה איתה תיק-יד כמתנת נישואין.

Another time, after Min had already left

בפעם אחרת, אחרי שמין כבר עזבה

the handbag factory, her younger sister came to visit,

את מפעל התיקים, אחותה הצעירה באה לביקור,

bringing two Coach Signature handbags as gifts.

והביאה כמתנה שני תיקי "קואץ' סיגנצ'ור".

I looked in the zippered pocket of one,

הצצתי בכיס בעל הרוכסן של אחד מהם,

and I found a printed card in English, which read,

ומצאתי כרטיס מודפס באנגלית, כדלקמן:

"An American classic.

"קלאסיקה אמריקאית.

In 1941, the burnished patina

ב-1941, הציפוי המבריק

of an all-American baseball glove

של כפפת הבייסבול האמריקאית כל כך

inspired the founder of Coach to create

נתן להשראה למייסד 'קואץ''

a new collection of handbags from the same

ליצור קולקציה חדשה של תיקי-יד

luxuriously soft gloved-hand leather.

מאותו עור-כפפה יוקרתי ורך.

Six skilled leatherworkers crafted 12 Signature handbags

6 אומני עור יצרו 12 תיקי-יד חתומים

with perfect proportions and a timeless flair.

בעלי פרופורציות מושלמות והידור על-זמני.

They were fresh, functional, and women everywhere

הם היו רעננים, פונקציונליים, ונשים בכל מקום

adored them. A new American classic was born."

מתו עליהם. נולדה קלאסיקה אמריקאית."

I wonder what Karl Marx would have made of Min

מעניין מה קרל מרקס היה אומר על מין

and her sisters.

ועל אחיותיה.

Their relationship with the product of their labor

יחסיהן עם פרי עמל כפיהן

was more complicated, surprising and funny

היו יותר מורכבים, מפתיעים ומשעשעים

than he could have imagined.

מכםי שהוא היה מסוגל להעלות בדעתו.

And yet, his view of the world persists, and our tendency

אבל השקפתו על העולם נעשתה רווחת, וכך גם נטייתנו

to see the workers as faceless masses,

לראות בפועלים המון של אלמונים,

to imagine that we can know what they're really thinking.

ולדמיין שאנו יודעים מה הם חושבים.

The first time I met Min, she had just turned 18

כשפגשתי את מין לראשונה היא נכנסה לשנתה ה-18

and quit her first job on the assembly line

והתפטרה מעבודתה בקו-ההרכבה

of an electronics factory.

במפעל אלקטרוניקה.

Over the next two years, I watched as she switched jobs

בשנתיים הבאות צפיתי בה מחליפה עבודות

five times, eventually landing a lucrative post

חמש פעמים, עד שהגיעה לתפקיד מכניס

in the purchasing department of a hardware factory.

במחלקת הרכש של מפעל חומרה.

Later, she married a fellow migrant worker,

אחר כך היא נישאה למהגר-עבודה כמוה,

moved with him to his village,

עברה לגור איתו בכפר שלו,

gave birth to two daughters,

ילדה שתי בנות,

and saved enough money to buy a secondhand Buick

וחסכה די כסף כדי לקנות "ביואיק" יד שניה

for herself and an apartment for her parents.

לעצמה, ודירה עבור הוריה.

She recently returned to Dongguan on her own

לאחרונה היא חזרה לדונגואן מיוזמתה,

to take a job in a factory that makes construction cranes,

כדי לעבוד במפעל שמייצר מנופי בניין,

temporarily leaving her husband and children

ועזבה זמנית את בעלה ובנותיה

back in the village.

בכפר.

In a recent email to me, she explained,

בדואל ששלחה לי לאחרונה, היא הסבירה,

"A person should have some ambition while she is young

"בחורה צריכה שתהיה לה שאיפה אחת בצעירותה,

so that in old age she can look back on her life

כדי שלעת זיקנה תוכל להיזכר בחייה

and feel that it was not lived to no purpose."

ולחוש שהם לא היו בלי מטרה."

Across China, there are 150 million workers like her,

ברחבי סין יש 150 מיליון פועלים כמוה,

one third of them women, who have left their villages

שליש מהן נשים שעזבו את כפריהן

to work in the factories, the hotels, the restaurants

כדי לעבוד במפעלים, במלונות, במסעדות

and the construction sites of the big cities.

ובאתרי הבניה של הערים הגדולות.

Together, they make up the largest migration in history,

ביחד הם מהווים את ההגירה הגדולה בהיסטוריה,

and it is globalization, this chain that begins

והגלובליזציה, השרשרת הזאת שהתחלתה

in a Chinese farming village

בכפר איכרים בסין

and ends with iPhones in our pockets and Nikes on our feet

וסופה במכשירי "אייפון" בכיסינו בנעלי "נייקי" על כפות רגלינו,

and Coach handbags on our arms

ותיקי-יד של "קואץ'" על זרועותינו

that has changed the way these millions of people

היא ששינתה את הדרך בה מיליוני האנשים האלה

work and marry and live and think.

עובדים, מתחתנים, חיים וחושבים.

Very few of them would want to go back

מעטים מאד מהם היו רוצים לחזור

to the way things used to be.

למה שהיה פעם.

When I first went to Dongguan, I worried that

כשבאתי לדונגואן לראשונה, הייתי מודאגת

it would be depressing to spend so much time with workers.

שיהיה מדכא לשהות זמן כה רב במחיצתם של פועלים.

I also worried that nothing would ever happen to them,

דאגתי גם שאולי לעולם לא יקרה איתם שום דבר,

or that they would have nothing to say to me.

או שלא יהיה להם מה לומר לי.

Instead, I found young women who were smart and funny

במקום זה גיליתי צעירות פקחיות וכיפיות,

and brave and generous.

ואמיצות ונדיבות.

By opening up their lives to me,

בכך שהן פתחו בפני את חייהן,

they taught me so much about factories

הן לימדו אותי המון על מפעלים

and about China and about how to live in the world.

ועל סין ועל איך לשרוד בעולם.

This is the Coach purse that Min gave me

זהו הארנק של "קואץ'" שמין נתנה לי

on the train home to visit her family.

כשנסענו ברכבת לבקר את משפחתה.

I keep it with me to remind me of the ties that tie me

אני שומרת אותו כדי שיזכיר לי את מה שמחבר אותי

to the young women I wrote about,

לצעירה שעליה כתבתי,

ties that are not economic but personal in nature,

חיבור לא כלכלי אלא אישי באופיו,

measured not in money but in memories.

שלא נמדד בכסף אלא בזכרונות.

This purse is also a reminder that the things that you imagine,

הארנק הזה הוא גם תזכורת לכך שמה שאנו מדמיינים

sitting in your office or in the library,

כשאנו יושבים במשרד או בספריה,

are not how you find them when you actually go out

אינם אותם הדברים שמגלים כשיוצאים החוצה

into the world.

אל העולם.

Thank you. (Applause)

תודה רבה. [מחיאות כפיים]

(Applause)

[מחיאות כפיים]

Chris Anderson: Thank you, Leslie, that was an insight

כריס אנדרסון: תודה, לסלי, זו היתה תובנה

that a lot of us haven't had before.

שחסרה לרבים מאיתנו.

But I'm curious. If you had a minute, say,

אך מעניין אותי, נניח שהיית מקבלת דקה

with Apple's head of manufacturing,

עם מנהל הייצור של "אפל",

what would you say?

מה היית אומרת?

Leslie Chang: One minute?

לסלי צ'אנג: דקה אחת?

CA: One minute. (Laughter)

כ"א: דקה אחת. [צחוק]

LC: You know, what really impressed me about the workers

ל"צ: מה שבאמת הרשים אותי אצל הפועלות

is how much they're self-motivated, self-driven,

היה עד כמה הן מלאות מוטיבציה, נחושות,

resourceful, and the thing that struck me,

ורבות-תושיה, והכי הדהים אותי,

what they want most is education, to learn,

שיותר מכל הן רוצות להשיג השכלה, ללמוד,

because most of them come from very poor backgrounds.

כי רבות מהן באות מרקע של עוני רב.

They usually left school when they were in 7th or 8th grade.

רובן נשרו מביה"ס בכיתה ז' או ח'.

Their parents are often illiterate,

ההורים בד"כ אינם יודעים קרוא וכתוב,

and then they come to the city, and they, on their own,

והן הגיעו לעיר, וביוזמתן,

at night, during the weekends, they'll take a computer class,

בלילות, בסופי השבוע, הן לוקחות שיעורי מחשב,

they'll take an English class, and learn

ושיעורי אנגלית, והן לומדות

really, really rudimentary things, you know,

דברים ממש אלמנטריים,

like how to type a document in Word,

כמו להקליד מסמך ב"וורד",

or how to say really simple things in English.

או לדבר באנגלית פשוטה.

So, if you really want to help these workers,

אז אם אתה באמת רוצה לעזור לפועלות האלה,

start these small, very focused, very pragmatic classes

תיזום לימודים קטני-מסגרת, ממוקדים ומעשיים מאד

in these schools, and what's going to happen is,

בבתי הספר האלה, ומה שיקרה הוא,

all your workers are going to move on,

כל הפועלות שלך ימשיכו הלאה,

but hopefully they'll move on into higher jobs within Apple,

אך יש סיכוי שהן ימשיכו הלאה למשרות גבוהות יותר ב"אפל",

and you can help their social mobility

ובאפשרותך לעזור בהתפתחות הסוציאלית שלהן

and their self-improvement.

ובשיפור העצמי שלהן.

When you talk to workers, that's what they want.

כשמשוחחים עם הפועלות, זה מה שהן רוצות.

They do not say, "I want better hot water in the showers.

הן לא אומרות, "אני רוצה יותר מים חמים במקלחת.

I want a nicer room. I want a TV set."

אני רוצה חדר נחמד יותר. אני רוצה טלוויזיה."

I mean, it would be nice to have those things,

נכון שהיה נחמד אילו היו להן הדברים האלה,

but that's not why they're in the city,

אבל לא לשם כך הן באו אל העיר,

and that's not what they care about.

ולא זה מה שאיכפת להן.

CA: Was there a sense from them of a narrative that

כ"א: האם קיבלת מהן תחושה

things were kind of tough and bad, or was there a narrative

שהמצב קשה ורע, או שהיתה נימה

of some kind of level of growth, that things over time

של צמיחה מסוימת, שבמשך הזמן

were getting better?

המצב משתפר?

LC: Oh definitely, definitely. I mean, you know,

ל"צ: בהחלט. בהחלט. אתה יודע,

it was interesting, because I spent basically two years

זה היה מעניין, כי בעצם ביליתי שנתיים

hanging out in this city, Dongguan,

בהסתובבות בעיר, בדונגואן,

and over that time, you could see immense change

ועם הזמן רואים שינויים עצומים

in every person's life: upward, downward, sideways,

בחיים של כולם: למעלה, למטה, הצידה,

but generally upward.

אבל באופן כללי למעלה.

If you spend enough time, it's upward, and I met people

אם מחכים מספיק, זה למעלה, ופגשתי אנשים

who had moved to the city 10 years ago, and who are now

שעברו לעיר לפני 10 שנים, והיום הם למעשה

basically urban middle class people,

תושבים מהמעמד הבינוני האורבני,

so the trajectory is definitely upward.

כך שהמסלול הוא בהחלט כלפי מעלה.

It's just hard to see when you're suddenly

פשוט קשה לראות את זה כשנשאבים בבת-אחת

sucked into the city. It looks like everyone's poor and

לחיי העיר. זה נראה כאילו כולם עניים

desperate, but that's not really how it is.

ונואשים, אבל זה לא באמת כך.

Certainly, the factory conditions are really tough,

אין ספק שהתנאים במפעל באמת קשים,

and it's nothing you or I would want to do,

וזו לא עבודה שאתה או אני נרצה לעשות,

but from their perspective, where they're coming from

אבל מנקודת מבטם, המקום ממנו באו

is much worse, and where they're going

גרוע בהרבה, והם מקווים שלאן שהם הולכים

is hopefully much better, and I just wanted to give

הוא טוב בהרבה, ואני רק רציתי להביא

that context of what's going on in their minds,

את ההקשר של מה שעובר להם בראש,

not what necessarily is going on in yours.

ולא בהכרח את מה שעובר בראש שלכם.

CA: Thanks so much for your talk.

כ"א: תודה רבה לך על הרצאתך.

Thank you very much. (Applause)

באמת תודה רבה. [מחיאות כפיים]