Why I keep speaking up, even when people mock my accent | Safwat Saleem

מתרגם: Yulia Koutikov מבקר: Ido Dekkers

I used to have this recurring dream

פעם היה לי חלום חוזר

where I'd walk into a roomful of people,

ובו אני נכנס לחדר מלא באנשים,

and I'd try not to make eye contact with anyone.

ומנסה לא ליצור קשר עין עם אף אחד.

Until someone notices me,

עד שמישהו מבחין בי

and I just panic.

ואני פשוט נכנס לפאניקה.

And the person walks up to me,

והבן אדם מתקרב אליי

and says, "Hi, my name is So-and-so.

ואומר: "היי, קוראים לי ככה וככה.

And what is your name?"

ואיך קוראים לך?"

And I'm just quiet, unable to respond.

ואני פשוט שותק, לא מסוגל להגיב.

After some awkward silence, he goes,

אחרי כמה רגעים של שתיקה מביכה, הוא ממשיך:

"Have you forgotten your name?"

"שכחת איך קוראים לך?"

And I'm still quiet.

ואני ממשיך לשתוק.

And then, slowly, all the other people in the room begin to turn toward me

ואז, לאט לאט, כל האנשים שנמצאים בחדר מסתובבים אליי

and ask, almost in unison,

ושואלים, כמעט בקול אחד:

(Voice-over, several voices) "Have you forgotten your name?"

(קולות ברקע) "שכחת איך קוראים לך?"

As the chant gets louder, I want to respond, but I don't.

ככל שהקולות הולכים ומתגברים, אני רוצה להגיב, אבל אני שותק.

I'm a visual artist.

אני אמן חזותי.

Some of my work is humorous,

[ספק עצמי משתק] חלק מהעבודות שלי בעל אופי הומוריסטי,

and some is a bit funny but in a sad way.

חלק אחר קצת מצחיק, אבל, במידה מסוימת גם עצוב.

And one thing that I really enjoy doing

[בענידת סיכת הדגל אני מפקפק באהבתך למולדת] ודבר אחד שאני מאוד נהנה לעשות

is making these little animations

זה סרטי אנימציה קצרים

where I get to do the voice-over for all kinds of characters.

שאני מדובב בהם כל מיני דמויות.

I've been a bear.

הייתי דוב.

(Video) Bear (Safwat Saleem's voice): Hi.

(וידאו) דוב (קול של ספואת סלים): - היי.

(Laughter)

(צחוק)

Safwat Saleem: I've been a whale.

ספואת סלים: הייתי לויתן.

(Video) Whale (SS's voice): Hi.

(וידאו) לויתן (קול של ס.ס): - היי.

(Laughter)

(צחוק)

SS: I've been a greeting card.

ס.ס: הייתי כרטיס ברכה.

(Video) Greeting card (SS's voice): Hi.

(וידאו) כרטיס ברכה (קול של ס.ס): - היי.

(Laughter)

(צחוק)

SS: And my personal favorite is Frankenstein's monster.

ס.ס: והדמות החביבה עליי ביותר - המפלצת של פרנקנשטיין.

(Video) Frankenstein's monster (SS's voice): (Grunts)

(וידאו) המפלצת של פרנקנשטיין (קול של ס.ס) : (נהמה)

(Laughter)

(צחוק)

SS: I just had to grunt a lot for that one.

ס.ס: הייתי צריך לנהום הרבה בשביל הדמות הזאת.

A few years ago, I made this educational video

לפני כמה שנים הכנתי סרטון חינוכי

about the history of video games.

על היסטוריה של משחקי הוידאו.

And for that one, I got to do the voice of Space Invader.

ובסרטון הזה עשיתי את הקול של פולש מהחלל.

(Video) Space Invader (SS's voice): Hi.

(וידאו) פולש מהחלל (קול של ס.ס): - היי.

SS: A dream come true, really,

ס.ס: חלום שהתגשם, באמת.

(Laughter)

(צחוק)

And when that video was posted online,

וכשהסרטון הזה פורסם באינטרנט,

I just sat there on the computer, hitting "refresh,"

פשוט ישבתי ליד המחשב ולחצתי על כפתור "רענן",

excited to see the response.

בציפייה לראות את התגובות.

The first comment comes in.

נכנסת תגובה ראשונה.

(Video) Comment: Great job.

(וידאו) תגובה: עבודה מצוינת.

SS: Yes!

ס.ס: יש!

I hit "refresh."

לוחץ על "רענן".

(Video) Comment: Excellent video. I look forward to the next one.

(וידאו) תגובה: סרטון מעולה. מחכה בקוצר רוח לסרטון הבא.

SS: This was just the first of a two-part video.

ס.ס: זה היה החלק הראשון מתוך שני חלקים.

I was going to work on the second one next.

התכוונתי להתחיל לעבוד על החלק השני אחר כך.

I hit "refresh."

לוחץ על "רענן".

(Video) Comment: Where is part TWO? WHEREEEEE? I need it NOWWWWW!: P

(וידאו) תגובה: איפה החלק השני? איפהההה? אני צריך אותו עכשיוווווו! :P

(Laughter)

(צחוק)

SS: People other than my mom were saying nice things about me,

ס.ס: יש מישהו, חוץ מאימא שלי, שנותן לי מחמאות,

on the Internet!

באינטרנט!

It felt like I had finally arrived.

הרגשתי שסוף סוף הגעתי לרגע הזה.

I hit "refresh."

לוחץ על "רענן".

(Video) Comment: His voice is annoying. No offense.

(וידאו) תגובה: הקול שלו מעצבן. בלי להעליב.

SS: OK, no offense taken. Refresh.

ס.ס: אוקי, לא נעלבתי. "רענן".

(Video) Comment: Could you remake this without peanut butter in your mouth?

(וידאו) תגובה: אתה יכול לצלם את זה שוב בלי שהפה שלך מלא בחמאת בוטנים?

SS: OK, at least the feedback is somewhat constructive. Hit "refresh."

ס.ס: אוקי, לפחות זה היה משוב בונה במידה מסוימת. "רענן".

(Video) Comment: Please don't use this narrator again

(וידאו) תגובה: בבקשה אל תשתמשו בקריין הזה שוב,

u can barely understand him.

בקושי אפשר להבין אותו.

SS: Refresh.

ס.ס: "רענן".

(Video) Comment: Couldn't follow because of the Indian accent.

(וידאו) תגובה: לא הצלחתי לעקוב בגלל המבטא ההודי.

SS: OK, OK, OK, two things.

ס.ס: אוקי, אוקי, שני דברים.

Number one, I don't have an Indian accent,

אחד, אין לי מבטא הודי,

I have a Pakistani accent, OK?

יש לי מבטא פקיסטני, אוקי?

And number two, I clearly have a Pakistani accent.

ושניים, הרי זה מובן מאליו שיש לי מבטא פקיסטני.

(Laughter)

(צחוק)

But comments like that kept coming in,

אבל תגובות מהסוג הזה המשיכו להגיע,

so I figured I should just ignore them

לכן החלטתי שכדאי לי להתעלם מהן

and start working on the second part of the video.

ולהתחיל לעבוד על החלק השני של הסרטון.

I recorded my audio,

הקלטתי את האודיו,

but every time I sat down to edit,

אבל בכל פעם שהתיישבתי לערוך,

I just could not do it.

פשוט לא הצלחתי להמשיך.

Every single time, it would take me back to my childhood,

בכל פעם מחדש, זה החזיר אותי לתקופת הילדות,

when I had a much harder time speaking.

כשהיה לי הרבה יותר קשה לדבר.

I've stuttered for as long as I can remember.

גמגמתי מאז שאני זוכר את עצמי.

I was the kid in class

הייתי הילד בכיתה

who would never raise his hand when he had a question --

שמעולם לא הצביע כשהייתה לו שאלה -

or knew the answer.

או כשידע את התשובה.

Every time the phone rang,

בכל פעם שהטלפון צלצל,

I would run to the bathroom so I would not have to answer it.

הייתי רץ לשירותים כדי שלא אצטרך לענות.

If it was for me, my parents would say I'm not around.

אם התקשרו אליי, הורים שלי היו אומרים שאני לא נמצא.

I spent a lot of time in the bathroom.

ביליתי הרבה זמן בשירותים.

And I hated introducing myself,

וגם שנאתי להציג את עצמי,

especially in groups.

במיוחד בקבוצות.

I'd always stutter on my name, and there was usually someone who'd go,

תמיד גמגמתי כשהתבקשתי לומר את שמי, ותמיד היה מישהו שאמר:

"Have you forgotten your name?"

"שכחת איך קוראים לך?"

And then everybody would laugh.

ואז כולם היו צוחקים.

That joke never got old.

הבדיחה הזאת אף פעם לא מתיישנת.

(Laughter)

[מטומטמים] (צחוק)

I spent my childhood feeling that if I spoke,

ביליתי את ילדותי בתחושה שאם אדבר,

it would become obvious that there was something wrong with me,

כולם יגלו שמשהו לא בסדר איתי,

that I was not normal.

שאני לא ילד נורמלי.

So I mostly stayed quiet.

לכן רוב הזמן שתקתי.

And so you see, eventually for me to even be able to use my voice in my work

אז אתם מבינים, שבסופו של דבר, אפילו להשתמש בקול שלי בעבודה

was a huge step for me.

היה צעד ענק בשבילי.

Every time I record audio,

בכל פעם שאני מקליט אודיו,

I fumble my way through saying each sentence many, many times,

אני נאלץ לבטא כל משפט כמה וכמה פעמים,

and then I go back in

ואחר כך אני חוזר להקלטה

and pick the ones where I think I suck the least.

ובוחר את המשפטים שבהם, לדעתי, אני נשמע הכי פחות גרוע.

(Voice-over) SS: Audio editing is like Photoshop for your voice.

(קול ברקע) ס.ס: עריכת אודיו זה כמו פוטושופ לקול שלך.

I can slow it down, speed it up, make it deeper, add an echo.

אני יכול להאט אותו, להאיץ אותו, לעשות אותו עמוק יותר, להוסיף הד.

And if I stutter along the way, and if I stutter along the way,

ואם אני מגמגם בדרך, ואם אני מגמגם בדרך,

I just go back in and fix it.

אני פשוט חוזר ומתקן את זה.

It's magic.

זה קסם.

SS: Using my highly edited voice in my work

ס.ס: שימוש בקול הערוך שלי בעבודה

was a way for me to finally sound normal to myself.

גרם לי לחשוב שאני נשמע נורמלי.

But after the comments on the video,

אבל אחרי התגובות לסרטון שעשיתי,

it no longer made me feel normal.

כבר לא הרגשתי נורמלי.

And so I stopped using my voice in my work.

לכן, הפסקתי להשתמש בקול שלי בעבודה שלי.

Since then, I've thought a lot about what it means to be normal.

מאז, חשבתי הרבה על משמעות המושג "נורמלי".

And I've come to understand

והגעתי למסקנה

that "normal" has a lot to do with expectations.

שיש לו הרבה קשר לציפיות.

Let me give you an example.

אני אתן לכם דוגמה.

I came across this story

נתקלתי בסיפור

about the Ancient Greek writer, Homer.

על משורר יווני קדום - הומרוס.

Now, Homer mentions very few colors in his writing.

ביצירות שלו הומרוס מזכיר מעט מאוד צבעים.

And even when he does,

וגם כשעושה זאת,

he seems to get them quite a bit wrong.

נוצר רושם שהוא קצת מתבלבל.

For example, the sea is described as wine red,

למשל, הים מתואר אצלו בצבע אדום כיין,

people's faces are sometimes green and sheep are purple.

פניהם של בני אדם - לפעמים בצבע ירוק וכבשים בצבע סגול.

But it's not just Homer.

ולא מדובר בהומרוס בלבד.

If you look at all of the ancient literature --

אם תעיינו בספרות העתיקה בכלל -

Ancient Chinese, Icelandic, Greek, Indian

סין העתיקה, איסלנד, יוון, הודו

and even the original Hebrew Bible --

ואפילו התנ"ך -

they all mention very few colors.

כולן כאחת מזכירות מעט מאוד צבעים.

And the most popular theory for why that might be the case

התיאוריה הנפוצה ביותר שמסבירה את הסיבה לכך,

is that cultures begin to recognize a color

טוענת, שתרבויות החלו לזהות צבע

only once they have the ability to make that color.

ברגע שלמדו להפיק את אותו הצבע.

So basically, if you can make a color,

למעשה, אם אתה יודע להפיק צבע,

only then can you see it.

רק אז תצליח לזהות אותו.

A color like red, which was fairly easy for many cultures to make --

צבע כמו אדום, שעבור הרבה תרבויות היה קל להפיק -

they began to see that color fairly early on.

התחילו לזהות את הצבע הזה בשלב מוקדם יחסית.

But a color like blue, which was much harder to make --

אבל צבע כמו כחול, שהיה הרבה יותר קשה להפיק -

many cultures didn't begin to learn how to make that color

הרבה תרבויות למדו להפיק אותו

until much later.

בשלב הרבה יותר מאוחר.

They didn't begin to see it until much later as well.

לפיכך, הם למדו לזהות אותו בשלב מאוחר יותר גם כן.

So until then, even though a color might be all around them,

עד אז, אפילו אם היו מוקפים בצבע מסוים,

they simply did not have the ability to see it.

לא הייתה להם היכולת לזהות אותו.

It was invisIble.

הוא היה בלתי נראה.

It was not a part of their normal.

הוא לא היה חלק מהנורמה שלהם.

And that story has helped put my own experience into context.

הסיפור הזה עזר לי להכניס את הסיפור האישי שלי לתוך הקשר.

So when I first read the comments on the video,

כשהתחלתי לקרוא את התגובות לסרטון,

my initial reaction was to take it all very personally.

הדחף הראשוני שלי היה לקחת הכול אישית.

But the people commenting did not know

אבל אנשים שכתבו את התגובות לא ידעו

how self-conscious I am about my voice.

על הרגישות שיש לי כלפי הקול שלי.

They were mostly reacting to my accent,

הם בעיקר הגיבו על המבטא שלי,

that it is not normal for a narrator to have an accent.

ועל העובדה שזה חורג מהנורמה להשתמש בקריין עם מבטא.

But what is normal, anyway?

מה היא נורמה, בעצם?

We know that reviewers will find more spelling errors in your writing

ידוע שמבקרים נוטים למצוא יותר שגיאות כתיב

if they think you're black.

אצל כותב, שלדעתם הוא "שחור".

We know that professors are less likely to help female or minority students.

ידוע שמרצים נוטים לעזור פחות לסטודנטיות ממין נקבה או לסטודנטים מקבוצות מיעוט.

And we know that resumes with white-sounding names

ידוע שקורות חיים של מישהו עם שם ששייך, כביכול, לאדם לבן

get more callbacks than resumes with black-sounding names.

יקבלו יותר פניות מקו"ח של מישהו בעל שם של אדם "שחור" לכאורה

Why is that?

למה זה ככה?

Because of our expectations of what is normal.

בעקבות מה שאנחנו מצפים מהמושג "נורמה".

We think it is normal

לדעתנו זה נורמלי

when a black student has spelling errors.

שסטודנט שחור יעשה שגיאות כתיב.

We think it is normal

לדעתנו זה נורמלי

when a female or minority student does not succeed.

שאישה או סטודנט השייך לקבוצת מיעוט לא יצליחו.

And we think it is normal

ולדעתנו זה גם נורמלי

that a white employee is a better hire than a black employee.

שמעביד יעדיף להעסיק עובד "לבן" על פני עובד "שחור".

But studies also show that discrimination of this kind,

אך מחקרים גם מראים שאפליה מהסוג הזה,

in most cases, is simply favoritism,

ברוב המקרים, היא פשוט פייבוריטיזם,

and it results more from wanting to help people that you can relate to

והיא תוצאה של רצון לעזור לאנשים שאנחנו מרגישים שייכות אליהם

than the desire to harm people that you can't relate to.

ולא של רצון לפגוע באנשים שאנחנו לא מרגישים שייכות אליהם.

And not relating to people starts at a very early age.

תחושת חוסר שייכות מתחילה בגיל מאוד צעיר.

Let me give you an example.

אתן לכם דוגמה.

One library that keeps track of characters

ספרייה שניהלה רישום של דמויות

in the children's book collection every year,

מקולקציית ספרי ילדים מדי שנה,

found that in 2014, only about 11 percent of the books

מצאה שב-2014, רק ב-11 אחוזים מכלל הספרים

had a character of color.

הופיעה דמות בעלת עור כהה.

And just the year before, that number was about eight percent,

שנה לפני כן, השיעור עמד על שמונה אחוזים בלבד,

even though half of American children today come from a minority background.

אף על פי שמחצית מהילדים באמריקה היום שייכים לקבוצת מיעוט.

Half.

מחצית.

So there are two big issues here.

יש כאן שתי סוגיות בולטות.

Number one, children are told that they can be anything,

אחת - אנחנו אומרים לילדים שהם יכולים להיות כל מה שירצו,

they can do anything,

לעשות כל דבר שירצו,

and yet, most stories that children of color consume

ועדיין, רוב הסיפורים שילדים כהי עור קוראים

are about people who are not like them.

הם על אנשים שלא נראים כמוהם.

Number two is that majority groups don't get to realize

שתיים, מרבית האוכלוסיה מחמיצה הזדמנות

the great extent to which they are similar to minorities --

לראות את הדמיון הרב שקיים בין הרוב למיעוט:

our everyday experiences, our hopes,

חיי היום יום שלנו, התקוות שלנו,

our dreams, our fears

החלומות שלנו, הפחדים שלנו

and our mutual love for hummus.

והאהבה המשותפת לחומוס.

It's delicious!

זה טעים!

(Laughter)

(צחוק)

Just like the color blue for Ancient Greeks,

בדיוק כמו הצבע הכחול ביוון העתיקה,

minorities are not a part of what we consider normal,

קבוצות מיעוט הן לא חלק מהנורמה שלנו,

because normal is simply a construction of what we've been exposed to,

כי נורמה היא שילוב של כל הדברים שנחשפנו אליהם,

and how visible it is around us.

של מה שמצליחים לראות מסביב.

And this is where things get a bit difficult.

כאן נוצר קונפליקט מסוים.

I can accept the preexisting notion of normal -- that normal is good,

אני יכול לקבל את מושג הנורמה שקיים בתודעתינו - שנורמה זה טוב,

and anything outside of that very narrow definition of normal is bad.

וכל מה שנמצא מחוץ להגדרה הצרה הזאת - זה רע.

Or I can challenge that preexisting notion of normal

או אני יכול לאתגר את התודעה שלנו

with my work

עם העבודה שלי,

and with my voice

ועם הקול שלי,

and with my accent

ועם המבטא שלי,

and by standing here onstage,

ועם ההופעה שלי כאן לפניכם,

even though I'm scared shitless and would rather be in the bathroom.

למרות שאני מת מפחד והייתי מעדיף להתחבא בשירותים.

(Laughter)

(צחוק)

(Applause)

(מחיאות כפיים)

(Video) Sheep (SS's voice): I'm now slowly starting to use my voice

(וידאו) כבשה (קול של ס.ס): לאט לאט אני חוזר להשתמש בקול שלי

in my work again.

בעבודה שלי.

And it feels good.

ואני מרוצה.

It does not mean I won't have a breakdown

זה לא אומר שלא אהיה על סף התמוטטות עצבים

the next time a couple dozen people say that I talk

פעם הבאה שכמה עשרות אנשים יגידו שאני מדבר

(Mumbling) like I have peanut butter in my mouth.

(ממלמל) כאילו הפה שלי מלא בחמאת בוטנים.

(Laughter)

(צחוק)

SS: It just means I now have a much better understanding

ס.ס: זה אומר שעכשיו אני מבין יותר טוב

of what's at stake,

מה מונח על כף המאזניים,

and how giving up is not an option.

ולוותר זאת לא אופציה בשבילי.

The Ancient Greeks didn't just wake up one day and realize

תושבי יוון העתיקה לא התעוררו יום אחד והחליטו

that the sky was blue.

שהשמיים כחולים.

It took centuries, even, for humans to realize what we had been ignoring

זה לקח כמה מאות שנים לבני אדם רק להבין ממה התעלמו

for so long.

זמן כה רב.

And so we must continuously challenge our notion of normal,

לפיכך, עלינו לאתגר שוב ושוב את תפיסת הנורמה שלנו,

because doing so is going to allow us as a society

כדי לאפשר לנו כחברה

to finally see the sky for what it is.

לראות את השמיים בזכות מה שהם.

(Video) Characters: Thank you. Thank you. Thank you. Thank you. Thank you.

(וידאו) דמויות: תודה. תודה. תודה. תודה. תודה.

Frankenstein's monster: (Grunts)

המפלצת של פרנקנשטיין: (נהמה)

(Laughter)

(צחוק)

SS: Thank you.

ס.ס: תודה.

(Applause)

(מחיאות כפיים)