Jacqueline Novogratz: Investing in Africa's own solutions

מתרגם: Shlomo Adam מבקר: Sigal Tifferet

I want to start with a story, a la Seth Godin,

ברצוני להתחיל בסיפור, כמנהגו של סת' גודין,

from when I was 12 years old.

סיפור עלי, בגיל 12.

My uncle Ed gave me a beautiful blue sweater --

דודי אד נתן לי סוודר כחול מקסים--

at least I thought it was beautiful.

לפחות בעיני הוא היה מקסים.

And it had fuzzy zebras walking across the stomach,

היו עליו זברות פלומתיות שהסתובבו באזור הבטן,

and Mount Kilimanjaro and Mount Meru were kind of

והרי הקילימנג'רו והמרו היו בערך

right across the chest, that were also fuzzy.

באזור החזה, וגם הם היו פלומתיים.

And I wore it whenever I could,

ואני לבשתי אותו מתי שרק יכולתי,

thinking it was the most fabulous thing I owned.

וחשבתי שזה הדבר הכי נהדר שיש לי.

Until one day in ninth grade,

עד יום אחד, כשהייתי בכיתה ט',

when I was standing with a number of the football players.

ועמדתי בחוץ עם כמה שחקני פוטבול.

And my body had clearly changed, and Matt,

וברור שבגוף שלי חלו שינויים, ומאט מוסולינה,

who was undeniably my nemesis in high school,

שהיה ללא ספק העונש שלי בתקופת התיכון,

said in a booming voice that

אמר בקול רם ומהדהד

we no longer had to go far away to go on ski trips,

שאין כבר צורך לנסוע רחוק בשביל לעשות סקי,

but we could all ski on Mount Novogratz.

כי כעת אנו יכולים לגלוש על הרי נובוגרץ.

(Laughter)

[צחוק]

And I was so humiliated and mortified

ואני חשתי כה עלובה ומושפלת,

that I immediately ran home to my mother and chastised her

שמיד רצתי הביתה לאמא והאשמתי אותה

for ever letting me wear the hideous sweater.

על שבכלל הניחה לי ללבוש את הסוודר הנורא הזה.

We drove to the Goodwill and we threw the sweater away

נסענו ל"גודוויל" (רשת חנויות יד-שניה) והשלכנו את הסוודר

somewhat ceremoniously,

בטקסיות מסוימת,

my idea being that I would never have to think about the sweater

ולתומי חשבתי שיותר לא איאלץ לחשוב עליו

nor see it ever again.

או לראותו אי-פעם.

Fast forward -- 11 years later, I'm a 25-year-old kid.

נריץ מהר קדימה-- אחרי 11 שנים, אני ילדה בת 25.

I'm working in Kigali, Rwanda, jogging through the steep slopes,

אני עובדת בקיגאלי שברואנדה, מתאמנת בריצה על המדרונות התלולים,

when I see, 10 feet in front of me, a little boy -- 11 years old --

ו-3 מטר לפני אני רואה ילד קטן בן 11,

running toward me, wearing my sweater.

רץ לכיווני, והוא לובש את הסוודר שלי.

And I'm thinking, no, this is not possible.

ואני חושבת לעצמי, לא. לא יכול להיות.

But so, curious, I run up to the child -- of course

אך מתוך סקרנות אני רצה אל הילד-- וכמובן,

scaring the living bejesus out of him --

מפחידה אותו עד מוות--

grab him by the collar, turn it over, and there is my name

תופסת אותו בצווארון, הופכת, והנה שמי

written on the collar of this sweater.

כתוב על צווארון הסוודר.

I tell that story, because it has served and continues to serve

אני מספרת סיפור זה, כי הוא שימש אותי, ועדיין משמש

as a metaphor to me about the level of connectedness

כהמחשה לרמת הקשר

that we all have on this Earth.

שקיים בין כולנו עלי אדמות.

We so often don't realize what our action and our inaction

לעתים קרובות איננו מודעים למה שפעולותינו או היעדרן

does to people we think we will never see and never know.

גורמות לאנשים, שאנו סבורים שלעולם לא נראה או נכיר.

I also tell it because it tells a larger contextual story

אני מספרת אותו גם בהקשר רחב יותר

of what aid is and can be.

והוא: מהי עזרה ומה עזרה עשויה להיות.

That this traveled into the Goodwill in Virginia,

העובדה שהדבר הזה הגיע לחנות "גודוויל" בוירג'יניה,

and moved its way into the larger industry,

ועשה את דרכו דרך כל התעשיה הענקית

which at that point was giving millions of tons of secondhand clothing to Africa and Asia.

שהביאה אז מיליוני טונות של ביגוד יד-שניה לאפריקה ואסיה.

Which was a very good thing, providing low cost clothing.

וזה היה מעשה טוב מאד, לספק ביגוד זול.

And at the same time, certainly in Rwanda,

ובה בעת, ודאי שברואנדה,

it destroyed the local retailing industry.

זה הרס את הקמעונאות המקומית.

Not to say that it shouldn't have,

זה לא אומר שזה לא היה מעשה טוב,

but that we have to get better at answering the questions

אלא שעלינו להשתפר במתן מענה לשאלות

that need to be considered when we think about consequences

שיש לשקול כשחושבים על ההשלכות

and responses.

ועל התגובות.

So, I'm going to stick in Rwanda, circa 1985, 1986,

אשאר ברואנדה, סביב 1985, 1986,

where I was doing two things.

שאז עשיתי שני דברים.

I had started a bakery with 20 unwed mothers.

פתחתי מאפיה יחד עם עוד 20 אמהות לא נשואות.

We were called the "Bad News Bears," and our notion was

קראו לנו "דובות הבשורות הרעות", ומטרתנו היתה

we were going to corner the snack food business in Kigali,

לדחוק לפינה את עסקי המזון המהיר בקיגאלי,

which was not hard because there were no snacks before us.

מה שלא היה קשה, כי לא היו שם חטיפים לפני בואנו.

And because we had a good business model, we actually did it,

ומאחר שהיה לנו מודל עסקי טוב, הצלחנו בכך,

and I watched these women transform on a micro-level.

וראיתי כיצד הנשים האלה משתנות ברמת המיקרו.

But at the same time, I started a micro-finance bank,

אבל באותה העת הקמתי בנק למיקרו-מימון,

and tomorrow Iqbal Quadir is going to talk about Grameen,

ומחר איכבר קדיר ידבר על "גראמין",

which is the grandfather of all micro-finance banks,

שהוא אבי כל בנקי מימון המיקרו,

which now is a worldwide movement -- you talk about a meme --

שמהווים כיום תנועה עולמית-- אם מדברים על ממים--

but then it was quite new, especially in an economy

אבל אז זה היה דבר חדש, בפרט בכלכלה

that was moving from barter into trade.

שעוברת מעסקאות-חליפין למסחר.

We got a lot of things right.

עשינו דברים רבים בצורה נכונה.

We focused on a business model; we insisted on skin in the game.

התמקדנו במודל העסקי, התעקשנו על מגע אישי.

The women made their own decisions at the end of the day

הנשים קיבלו החלטות משלהן בסוף היום

as to how they would use this access to credit

כיצד לנצל את הגישה שלהן לאשראי

to build their little businesses, earn more income

כדי להקים את עסקיהן הקטנים, להרוויח עוד הכנסה

so they could take care of their families better.

כדי שיוכלו להיטיב לדאוג למשפחותיהן.

What we didn't understand, what was happening all around us,

אבל לא הבנו את כל מה שקורה מסביבנו,

with the confluence of fear, ethnic strife

עם ההשפעה ההדדית של פחד וסכסוכים אתניים

and certainly an aid game, if you will, that was playing into

וכמובן משחקי סיוע, אם תרצו, שנכנסו גם הם

this invisible but certainly palpable movement inside Rwanda,

לתנועה הבלתי-נראית אך ממשית בהחלט הזו ברואנדה,

that at that time, 30 percent of the budget was all foreign aid.

שבאותו זמן, 30 אחוז מתקציבה בא מסיוע חוץ.

The genocide happened in 1994,

רצח העם אירע ב-1994,

seven years after these women all worked together

שבע שנים אחרי שהנשים הללו עבדו יחדיו

to build this dream.

על בניית החלום הזה.

And the good news was that the institution,

והבשורות הטובות הן שהממסד,

the banking institution, lasted.

הממסד הבנקאי, נותר על כנו.

In fact, it became the largest rehabilitation lender in the country.

הוא למעשה הפך למלווה הגדול ביותר לפעולות שיקום בארץ.

The bakery was completely wiped out,

המאפיה נמחקה לחלוטין,

but the lessons for me were that accountability counts --

אך הלקח שלמדתי הוא שחשוב לקחת אחריות--

got to build things with people on the ground,

יש לבנות דברים יחד עם האנשים בשטח,

using business models where, as Steven Levitt would say,

לנהוג לפי דגמים עסקיים שבהם, לפי סטיבן לוויט,

the incentives matter.

התמריצים חשובים.

Understand, however complex we may be, incentives matter.

להבין, מסובך ככל שזה יהיה, שהתמריצים חשובים.

So when Chris raised to me how wonderful everything

אז כשכריס אמר לי כמה נפלא

that was happening in the world,

כל מה שקורה בעולם,

that we were seeing a shift in zeitgeist,

שאנו רואים שינוי ברוח הזמן,

on the one hand I absolutely agree with him,

מצד אחד, בהחלט הסכמתי איתו,

and I was so thrilled to see what happened with the G8 --

ומאד שמחתי כשראיתי מה קרה עם "8 הגדולות"--

that the world, because of people like Tony Blair and Bono

שהעולם, הודות לאנשים כמו טוני בלייר ובונו

and Bob Geldof -- the world is talking about global poverty;

ובוב גלדוף-- העולם מדבר על העוני הגלובלי.

the world is talking about Africa

העולם מדבר על אפריקה

in ways I have never seen in my life.

בדרכים שמעולם לא שמעתי בחיי.

It's thrilling.

זה מרגש.

And at the same time, what keeps me up at night

ובו בזמן, מה שמונע ממני להירדם בלילה

is a fear that we'll look at the victories of the G8 --

הוא הפחד שמא נראה את ההישגים של 8 הגדולות--

50 billion dollars in increased aid to Africa,

50 מיליארד דולר כתוספת סיוע לאפריקה,

40 billion in reduced debt -- as the victory,

40 מיליארד דולר בסילוק חובות-- כהישג,

as more than chapter one, as our moral absolution.

שהוא יותר מאשר פרק א', ככפרתנו המוסרית.

And in fact, what we need to do is see that as chapter one,

ובעצם עלינו לראות בכך פרק ראשון,

celebrate it, close it, and recognize that we need a chapter two

לשמוח בו, לסיים אותו, ולהכיר בכך שנחוץ לנו פרק שני

that is all about execution, all about the how-to.

שכולו עוסק בביצוע-- ב"איך".

And if you remember one thing from what I want to talk about today,

ואם תזכרו דבר אחד מכל מה שברצוני לומר היום

it's that the only way to end poverty, to make it history,

הוא שהדרך היחידה לחסל את העוני, להפכו להיסטוריה,

is to build viable systems on the ground

היא בבניית מערכות ברות-קיימא בשטח,

that deliver critical and affordable goods and services to the poor,

שתספקנה מוצרים ושירותים קריטיים וזולים לעניים,

in ways that are financially sustainable and scaleable.

בדרכים ברות-קיימא ומדידות מבחינה פיננסית.

If we do that, we really can make poverty history.

אם נצליח בכך, נוכל באמת להפוך את העוני להיסטוריה.

And it was that -- that whole philosophy --

וזו-- כל הפילוסופיה הזו--

that encouraged me to start my current endeavor

היתה מה שעודד אותי לפתוח ביוזמתי הנוכחית

called "Acumen Fund,"

ששמה הוא "קרן אקומן",

which is trying to build some mini-blueprints

שמנסה לפתח תכניות-אב קטנות

for how we might do that in water, health and housing

של הדרכים להשיג זאת במים, בריאות ודיור

in Pakistan, India, Kenya, Tanzania and Egypt.

בפקיסטן, הודו, קניה, טנזניה ומצרים.

And I want to talk a little bit about that, and some of the examples,

וברצוני לדבר מעט על זה ולהציג כמה דוגמאות

so you can see what it is that we're doing.

כדי שתראו מה אנו עושים.

But before I do this -- and this is another one of my pet peeves --

אך לפני כן-- וזו עוד נקודת עקשנות אצלי--

I want to talk a little bit about who the poor are.

ברצוני לספר מעט מיהם העניים.

Because we too often talk about them as these

כי אנו מרבים לדבר עליהם כעל

strong, huge masses of people yearning to be free,

גוף ענק של המוני-אדם שרוצים חופש,

when in fact, it's quite an amazing story.

כשלמעשה זה סיפור די מדהים.

On a macro level, four billion people on Earth make less than four dollars a day.

במאקרו, 4 מיליארד איש בעולם מרוויחים פחות מ-4 דולר ליום.

That's who we talk about when we think about "the poor."

אלה העניים שאנו מדברים עליהם.

If you aggregate it, it's the third largest economy on Earth,

כמיקשה אחת, זו הכלכלה ה-3 בגודלה בעולם,

and yet most of these people go invisible.

ובכל זאת האנשים האלה זוכים להתעלמות.

Where we typically work, there's people making between

במקומות בהם אנו בד"כ עובדים, יש אנשים שמרוויחים

one and three dollars a day.

בין 1-3 דולר ליום.

Who are these people?

מיהם האנשים האלה?

They are farmers and factory workers.

אלה איכרים ופועלי חרושת.

They work in government offices. They're drivers.

הם עובדים במשרדים ממשלתיים. אלה נהגים.

They are domestics.

אלה עוזרי ועוזרות בית.

They typically pay for critical goods and services like water,

הם בד"כ משלמים על מצרכים ושירותים חיוניים כמו מים,

like healthcare, like housing, and they pay 30 to 40 times

טיפול רפואי, דיור, והם משלמים פי 30-40

what their middleclass counterparts pay --

ממקביליהם במעמד הבינוני--

certainly where we work in Karachi and Nairobi.

זה ללא ספק כך, היכן שאנו עובדים בקרצ'י ובניירובי.

The poor also are willing to make, and do make, smart decisions,

העניים גם מוכנים לקבל - ומקבלים - החלטות נבונות,

if you give them that opportunity.

אם נותנים להם ההזדמנות.

So, two examples.

שתי דוגמאות:

One is in India, where there are 240 million farmers,

האחת בהודו, שבה יש 240 מיליון איכרים,

most of whom make less than two dollars a day.

שרובם מרוויחים פחות מ-2 דולר ליום.

Where we work in Aurangabad, the land is extraordinarily parched.

היכן שאנו עובדים, באורנגאבאד, האדמה צחיחה ביותר.

You see people on average making 60 cents to a dollar.

יש אנשים שמרוויחים בממוצע בין 60 סנט לדולר אחד.

This guy in pink is a social entrepreneur named Ami Tabar.

הבחור בוורוד הוא יזם חברתי בשם עמי טאבאר.

What he did was see what was happening in Israel, larger approaches,

הוא ראה מה עושים בישראל, גישה רחבה יותר,

and figure out how to do a drip irrigation,

ומצא איך לבצע השקיה בטפטוף,

which is a way of bringing water directly to the plant stock.

שהיא אמצעי להביא מים ישירות לגבעול של הצמח.

But previously it's only been created for large-scale farms,

אך קודם עשו זאת רק במשקים גדולים,

so Ami Tabar took this and modularized it down to an eighth of an acre.

אז עמי טאבאר הקטין זאת לדגם של חצי דונם.

A couple of principles:

מספר עקרונות--

build small.

לבנות בקטן, לתכנן שזה יהיה

Make it infinitely expandable and affordable to the poor.

בר-הרחבה ללא-גבול וזול עבור העניים.

This family, Sarita and her husband, bought a 15-dollar unit

משפחה זו, סריטה ובעלה, קנו יחידה ב-15 דולר

when they were living in a -- literally a three-walled lean-to

כשחיו בתוך-- בפירוש סככה של 3 קירות

with a corrugated iron roof.

עם גג מפח גלי.

After one harvest, they had increased their income enough

אחרי אסיף אחד, הם הגדילו את הכנסתם מספיק

to buy a second system to do their full quarter-acre.

כדי לקנות יחידה נוספת עבור כל הדונם שלהם.

A couple of years later, I meet them.

אחרי כמה שנים פגשתי אותם.

They now make four dollars a day, which is pretty much middle class for India,

הם מרוויחים כעת 4 דולר ליום, שזה די מעמד בינוני בהודו,

and they showed me the concrete foundation they had just laid

והם הראו לי את יסודות הבטון שזה עתה הניחו

to build their house.

עבור ביתם.

And I swear, you could see the future in that woman's eyes.

ואני נשבעת שאפשר היה לראות את העתיד בעיני האישה.

Something I truly believe.

ואני בהחלט מאמינה בו.

You can't talk about poverty today without talking about malaria bed nets,

היום אי-אפשר לדבר על עוני בלי לדבר על מלריה וכילות מיטה,

and I again give Jeffrey Sachs of Harvard

ואני שוב נותנת לג'פרי סאקס מהרווארד

huge kudos for bringing to the world

שבחים ענקיים על שהביא לעולם

this notion of his rage -- for five dollars you can save a life.

את תוצר זעמו-- תמורת 5 דולר אפשר להציל חיים.

Malaria is a disease that kills one to three million people a year.

המלריה היא מחלה שהורגת 1-3 מיליון בני אדם בשנה.

300 to 500 million cases are reported.

דווח על 300 עד 500 מיליון מקרים.

It's estimated that Africa loses

ההערכה היא שאפריקה מפסידה

about 13 billion dollars a year to the disease.

כ-13 מיליארד דולר בשנה בגלל המחלה הזאת.

Five dollars can save a life.

5 דולר יכולים להציל חיים.

We can send people to the moon; we can see if there's life on Mars --

אנו יכולים לשלוח אדם לירח, לחפש חיים על המאדים--

why can't we get five-dollar nets to 500 million people?

מדוע איננו יכולים לתת כילות של 5 דולר ל-500 מיליון אנשים?

The question, though, is not "Why can't we?"

אך השאלה היא לא מדוע איננו יכולים,

The question is how can we help Africans do this for themselves?

אלא איך נוכל לסייע לאפריקאים לעשות זאת למען עצמם?

A lot of hurdles.

הרבה מכשולים.

One: production is too low. Two: price is too high.

אחד: הייצור חלש מדי. שתיים: המחיר גבוה מדי.

Three: this is a good road in -- right near where our factory is located.

שלוש:-- זו דרך במצב טוב, ממש ליד המפעל שלנו.

Distribution is a nightmare, but not impossible.

ההפצה היא סיוט, אך לא בלתי-אפשרית.

We started by making a 350,000-dollar loan

התחלנו בכך שהלווינו 350,000 דולר

to the largest traditional bed net manufacturer in Africa

ליצרן הכילות המסורתי הגדול ביותר באפריקה

so that they could transfer technology from Japan

כדי שיוכל לייבא את הטכנולוגיה מיפן

and build these long-lasting, five-year nets.

ולייצר את הכילות האלה, העמידות ל-5 שנים.

Here are just some pictures of the factory.

הנה כמה תמונות של המפעל.

Today, three years later, the company has employed

היום, אחרי 3 שנים, החברה מעסיקה

another thousand women.

עוד אלף נשים.

It contributes about 600,000 dollars in wages to the economy of Tanzania.

היא תורמת 600,000 דולר בצורת שכר לכלכלת טנזניה.

It's the largest company in Tanzania.

והיא החברה הגדולה ביותר בטנזניה.

The throughput rate right now is 1.5 million nets,

קצב הייצור הוא כעת 1.5 מיליון כילות,

three million by the end of the year.

3 מיליון עד סוף השנה.

We hope to have seven million at the end of next year.

אנו מקווים להגיע ל-7 מיליון עד סוף השנה הבאה.

So the production side is working.

כך שהיבט הייצור פועל כשורה.

On the distribution side, though,

אך בהיבט ההפצה,

as a world, we have a lot of work to do.

לנו, כעולם, יש הרבה עבודה לעשות.

Right now, 95 percent of these nets are being bought by the U.N.,

כרגע, 95% מהכילות האלה נקנות ע"י האו"ם,

and then given primarily to people around Africa.

ואז נמסרות קודם כל לאנשים ברחבי אפריקה.

We're looking at building

אנו מעוניינים להשתמש

on some of the most precious resources of Africa: people.

באחד המשאבים הכי יקרי-ערך של אפריקה-- האנשים.

Their women.

הנשים שלהם.

And so I want you to meet Jacqueline,

אז אני רוצה להכיר לכם את ז'קלין,

my namesake, 21 years old.

שמה כשמי, בת 21.

If she were born anywhere else but Tanzania,

אילו נולדה בכל מקום אחר מלבד טנזניה,

I'm telling you, she could run Wall Street.

אני מבטיחה לכם שהיתה מסוגלת לנהל את וול סטריט.

She runs two of the lines, and has already saved enough money

היא מנהלת שני קווי ייצור, וכבר חסכה מספיק

to put a down payment on her house.

לתשלום ראשון עבור ביתה.

She makes about two dollars a day, is creating an education fund,

היא מרוויחה 2 דולר ליום, מנהלת קרן לחינוך,

and told me she is not marrying nor having children

וגם אמרה לי שלא תתחתן ולא תוליד ילדים

until these things are completed.

עד שתשלים את הדברים האלה.

And so, when I told her about our idea --

ולכן, כשסיפרתי לה על הרעיון שלנו--

that maybe we could take a Tupperware model from the United States,

להשתמש בדגם העסקי של "טאפרוור" בארה"ב,

and find a way for the women themselves to go out

ונמצא דרך שהנשים תצאנה בעצמן

and sell these nets to others --

למכור את הכילות האלה לאחרים--

she quickly started calculating what she herself could make

מיד התחילה לחשב כמה היא תרוויח

and signed up.

והצטרפה.

We took a lesson from IDEO, one of our favorite companies,

נהגנו כמו "איידיאו", אחת החברות האהובות עלינו,

and quickly did a prototyping on this,

ובנינו במהירות אב-טיפוס,

and took Jacqueline into the area where she lives.

לקחנו את ז'קלין לאזור בו היא חיה.

She brought 10 of the women with whom she interacts

היא אספה 10 נשים שיש לה קשרים איתן

together to see if she could sell these nets, five dollars apiece,

כדי לראות אם נוכל למכור את הכילות האלה ב-10 ליחידה,

despite the fact that people say nobody will buy one,

למרות שאנשים אמרו שאיש לא יקנה,

and we learned a lot about how you sell things.

ולמדנו המון על איך מוכרים דברים:

Not coming in with our own notions,

לא לבוא מראש עם רעיונות,

because she didn't even talk about malaria until the very end.

כי היא בכלל לא דיברה על מלריה, אלא רק ממש בסוף.

First, she talked about comfort, status, beauty.

בהתחלה היא דיברה על נוחות, מעמד, יופי.

These nets, she said, you put them on the floor, bugs leave your house.

את הכילות האלה, אמרה, מניחים על הרצפה, החרקים בורחים מהבית

Children can sleep through the night;

הילדים ישנים כל הלילה,

the house looks beautiful; you hang them in the window.

הבית נראה יפה, תולים אותן כמו וילונות.

And we've started making curtains,

אז התחלנו לייצר וילונות,

and not only is it beautiful, but people can see status --

ולא רק שזה יפה, זה גם סמל מעמד--

that you care about your children.

זה מראה על דאגה לילדים.

Only then did she talk about saving your children's lives.

ורק אחר-כך היא דיברה על הצלת חיי הילדים.

A lot of lessons to be learned in terms of how we sell

הרבה לקחים שניתן ללמוד, איך מוכרים

goods and services to the poor.

מוצרים ושירותים לעניים.

I want to end just by saying that there's enormous opportunity

לסיכום, אני רוצה לומר שיש הזדמנות נהדרת

to make poverty history.

לשים קץ לעוני.

To do it right, we have to build business models that matter,

כדי לעשות זאת נכון, עלינו לבנות דגמים עסקיים משמעותיים,

that are scaleable and that work with Africans, Indians,

ברי-מדידה ושעובדים עם אפריקאים, הודים,

people all over the developing world

בני-אדם בכל העולם המתפתח

who fit in this category, to do it themselves.

שמתאימים לקטגוריה הזו, כדי שיעשו זאת בעצמם.

Because at the end of the day, it's about engagement.

כי בסופו של דבר, מדובר במעורבות.

It's about understanding that people really don't want handouts,

מדובר בהבנה שאנשים אלה לא רוצים נדבות,

that they want to make their own decisions;

שהם רוצים לקבל בעצמם את החלטותיהם,

they want to solve their own problems;

הם רוצים לפתור את בעיותיהם,

and that by engaging with them,

ובכך שאנו עובדים ביחד איתם,

not only do we create much more dignity for them,

לא רק שאנו נותנים יותר כבוד להם,

but for us as well.

אלא גם לכולנו.

And so I urge all of you to think next time

כך שאני דוחקת בכולכם שתחשבו להבא

as to how to engage with this notion and this opportunity

איך אתם נוטלים חלק ברעיון ובהזדמנות האלה

that we all have -- to make poverty history --

שממתינים לכולנו-- להפוך את העוני להיסטוריה--

by really becoming part of the process

בכך שניעשה באמת לחלק מהתהליך,

and moving away from an us-and-them world,

שננטוש את העולם של "אנחנו והם",

and realizing that it's about all of us,

ונבין שמדובר בכולנו,

and the kind of world that we, together, want to live in and share.

ובאיזה מין עולם כולנו רוצים לחיות ולקחת חלק.

Thank you.

תודה רבה.

(Applause)

[מחיאות כפיים]