In search for the man who broke my neck | Joshua Prager

Translator: Joseph Geni Reviewer: Morton Bast

מתרגם: Yubal Masalker מבקר: Ido Dekkers

One year ago, I rented a car in Jerusalem

לפני שנה שכרתי מכונית בירושלים

to go find a man I'd never met

כדי לאתר אדם שמעולם לא פגשתי

but who had changed my life.

אבל שכבר שינה את חיי.

I didn't have a phone number to call to say I was coming.

לא היה לי מס' הטלפון שלו כדי להודיע שאני מגיע.

I didn't have an exact address,

לא היתה לי כתובת מדוייקת,

but I knew his name, Abed,

אבל ידעתי את שמו, עאבד,

I knew that he lived in a town of 15,000, Kfar Kara,

ידעתי שהוא גר בעיר בת 15,000 נפשות, כפר קרע,

and I knew that, 21 years before, just outside this holy city,

וידעתי שלפני 21 שנה, ממש ליד העיר הקדושה,

he broke my neck.

הוא שבר את צווארי.

And so, on an overcast morning in January, I headed north

וכך בבוקר מעונן של ינואר, נסעתי צפונה

off in a silver Chevy to find a man and some peace.

בתוך שברולט כסופה כדי למצוא אדם וקצת שלווה.

The road dropped and I exited Jerusalem.

במורד הכביש יצאתי מירושלים.

I then rounded the very bend where his blue truck,

נסעתי ממש על הפניה החדה שבה משאיתו הכחולה,

heavy with four tons of floor tiles,

עמוסה ב-4 טון אריחי קרמיקה לריצפה,

had borne down with great speed onto the back left corner

שעטה במורד במהירות גדולה ונכנסה בפינה השמאלית האחורית

of the minibus where I sat.

של המיניבוס בו ישבתי.

I was then 19 years old.

הייתי אז בן 19.

I'd grown five inches and done some 20,000 pushups

גבהתי ב-12 ס"מ ועשיתי 20,000 שכיבות-שמיכה

in eight months, and the night before the crash,

ב-8 חודשים, ובלילה שלפני התאונה,

I delighted in my new body,

הייתי גאה בגופי,

playing basketball with friends

שיחקתי כדורסל עם חברים

into the wee hours of a May morning.

בשעות הבוקר המוקדמות במאי.

I palmed the ball in my large right hand,

תפסתי את הכדור בכף-ידי הימנית הגדולה,

and when that hand reached the rim, I felt invincible.

וכאשר אותה כף-יד הגיעה לטבעת הסל, הרגשתי בלתי מנוצח.

I was off in the bus to get the pizza I'd won on the court.

נסעתי במיניבוס בשביל הפיצה שזכיתי בה במגרש המשחקים.

I didn't see Abed coming.

לא ראיתי את עאבד מגיע.

From my seat, I was looking up at a stone town

ממושבי, התבוננתי בבתי-האבן

on a hilltop, bright in the noontime sun,

שבמעלה הגבעה, בוהקים בשמש של צהריים,

when from behind there was a great bang,

כאשר מאחור נשמע רעש אדיר,

as loud and violent as a bomb.

חזק והרסני כמו פיצוץ.

My head snapped back over my red seat.

ראשי נהדף לאחור מעל המושב האדום.

My eardrum blew. My shoes flew off.

עור-התוף שלי נקרע. נעליי התעופפו למרחקים.

I flew too, my head bobbing on broken bones,

גם אני נזרקתי בעוד ראשי מתנדנד על עצמות שבורות,

and when I landed, I was a quadriplegic.

וכאשר נחתתי על הקרקע הייתי משותק בארבעת גפיי.

Over the coming months, I learned to breathe on my own,

בחודשים הבאים, למדתי לנשום בכוחות עצמי,

then to sit and to stand and to walk,

אחר-כך לשבת, לעמוד וללכת.

but my body was now divided vertically.

אבל גופי היה מפוצל אנכית,

I was a hemiplegic, and back home in New York,

הייתי משותק בצד אחד, ובביתי בניו-יורק,

I used a wheelchair for four years, all through college.

השתמשתי בכיסא-גלגלים במשך 4 שנים לאורך כל לימודיי באוניברסיטה.

College ended and I returned to Jerusalem for a year.

עם סיום לימודיי, חזרתי לירושלים למשך שנה אחת.

There I rose from my chair for good,

שם כבר עזבתי את הכיסא לצמיתות,

I leaned on my cane, and I looked back,

נשענתי על המקל שלי, וחיפשתי

finding all from my fellow passengers in the bus

ומצאתי את כל הנוסעים שהיו איתי במיניבוס

to photographs of the crash,

כולל תמונות מהתאונה עצמה,

and when I saw this photograph,

וכאשר ראיתי תמונה זו,

I didn't see a bloody and unmoving body.

לא ראיתי גופה מדממת שלא זזה.

I saw the healthy bulk of a left deltoid,

ראיתי גוש מסיבי של שריר הדלתא השמאלי,

and I mourned that it was lost,

וכאבתי קשות שהוא נעלם לעד,

mourned all I had not yet done,

כאב לי על כל מה שלא הספקתי לעשות,

but was now impossible.

ושעכשיו לעולם לא אוכל.

It was then I read the testimony that Abed gave

היה זה אז שקראתי את העדות שעאבד נתן

the morning after the crash,

בבוקר שלאחר התאונה,

of driving down the right lane of a highway toward Jerusalem.

על נסיעה במורד המסלול הימני של הכביש המהיר לירושלים.

Reading his words, I welled with anger.

בקוראי את דבריו, התמלאתי כעס.

It was the first time I'd felt anger toward this man,

זו היתה הפעם הראשונה שחשתי כעס כלפי אדם זה,

and it came from magical thinking.

והכעס נוצר מחשיבה רבת-קסם.

On this xeroxed piece of paper,

על גבי מסמך מצולם זה,

the crash had not yet happened.

התאונה עדיין לא התרחשה.

Abed could still turn his wheel left

עאבד יכל עדיין לסובב את ההגה שמאלה

so that I would see him whoosh by out my window

כך שהייתי רואה אותו עובר ביעף מול חלוני

and I would remain whole.

ואני הייתי נשאר בריא ושלם.

"Be careful, Abed, look out. Slow down."

"תיזהר עאבד, שים לב. האט."

But Abed did not slow,

אבל עאבד לא האט,

and on that xeroxed piece of paper, my neck again broke,

וכך על-גבי אותו מסמך מצולם, צווארי שוב נשבר,

and again, I was left without anger.

ושוב, נשארתי חסר כעס.

I decided to find Abed,

החלטתי למצוא את עאבד,

and when I finally did,

וכאשר מצאתיו לבסוף,

he responded to my Hebrew hello which such nonchalance,

הוא השיב לאמירת ה"שלום" שלי בכזו נונשלנטיות

it seemed he'd been awaiting my phone call.

שכאילו הוא חיכה כל הזמן לטלפון שלי.

And maybe he had.

ואולי הוא כן חיכה.

I didn't mention to Abed his prior driving record --

לא הזכרתי לעאבד את העבר שלו בנהיגה --

27 violations by the age of 25,

27 עבירות עד גיל 25,

the last, his not shifting his truck into a low gear on that May day —

האחרונה, כאשר לא העביר את המשאית שלו להילוך נמוך באותו יום במאי --

and I didn't mention my prior record --

מבלי לדבר על העבר שמלפני --

the quadriplegia and the catheters,

ארבעת הגפיים המשותקות והצנתרים,

the insecurity and the loss —

חוסר הביטחון והאובדן --

and when Abed went on about how hurt he was in the crash,

וכאשר עאבד המשיך לספר כמה הוא נפגע בתאונה,

I didn't say that I knew from the police report

לא אמרתי לו שאני כבר יודע זאת מדו"ח המשטרה

that he'd escaped serious injury.

שהוא התחמק מפגיעה קשה.

I said I wanted to meet.

אמרתי שאני רוצה להיפגש.

Abed said that I should call back in a few weeks,

עאבד ענה שאתקשר אליו בעוד כמה שבועות,

and when I did, and a recording told me

וכאשר עשיתי זאת, משיבון ענה

that his number was disconnected,

שהמספר לא מחובר,

I let Abed and the crash go.

וכך הנחתי לעאבד ולתאונה.

Many years passed.

עברו שנים רבות.

I walked with my cane and my ankle brace and a backpack

הסתובבתי עם המקל שלי, תומך הקרסול ותרמיל הגב

on trips in six continents.

במסעות לאורך 6 היבשות.

I pitched overhand in a weekly softball game

זרקתי בהנפת-יד כדורים במשחקי בייסבול קטנים

that I started in Central Park,

שיזמתי בסנטרל פארק,

and home in New York, I became a journalist and an author,

ובניו-יורק, נהייתי לעיתונאי וסופר,

typing hundreds of thousands of words with one finger.

המדפיס מאות אלפי מילים באצבע אחת.

A friend pointed out to me that all of my big stories

ידיד ציין בפניי שכל הסיפורים הגדולים שלי

mirrored my own, each centering on a life

משקפים את הסיפור האישי שלי, כל אחד מהם מתמקד

that had changed in an instant,

בחיים שהשתנו בן-רגע,

owing, if not to a crash, then to an inheritance,

בגלל, אם לא תאונה, אז ירושה,

a swing of the bat, a click of the shutter, an arrest.

הנפת מחבט, רעש תריס או מעצר.

Each of us had a before and an after.

בכל אחד מהם היה ה"לפני" ו"אחרי".

I'd been working through my lot after all.

אני ס"ה פעלתי מתוך מה שהיה מנת-חלקי.

Still, Abed was far from my mind, when last year,

עאבד היה עדיין רחוק ממחשבותיי, כאשר בשנה שעברה,

I returned to Israel to write of the crash,

חזרתי לישראל כדי לכתוב על התאונה,

and the book I then wrote, "Half-Life,"

והספר שכתבתי, "חצי-חיים",

was nearly complete when I recognized

היה כמעט גמור כאשר הגעתי להכרה

that I still wanted to meet Abed,

שאני עדיין רוצה לפגוש את עאבד,

and finally I understood why:

ובסוף גם הבנתי למה:

to hear this man say two words: "I'm sorry."

כדי לשמוע אותו אומר שתי מילים: "אני מצטער."

People apologize for less.

הרי אנשים מתנצלים על הרבה פחות.

And so I got a cop to confirm that Abed still lived

הלכתי למשטרה לוודא שעאבד עדיין מתגורר

somewhere in his same town,

איפשהו באותה עיר שלו.

and I was now driving to it with a potted yellow rose in the back seat,

נסעתי אליו עם שושנה צהובה בעציץ המונח על המושב האחורי,

when suddenly flowers seemed a ridiculous offering.

כאשר לפתע פרחים נראו כמחווה נלעגת.

But what to get the man who broke your fucking neck?

אבל מה להביא לאדם ששבר לעזאזל את צווארך?

(Laughter)

(צחוק)

I pulled into the town of Abu Ghosh,

נכנסתי בדרך לכפר אבו-גוש

and bought a brick of Turkish delight:

וקניתי קובייה של ממתק טורקי:

pistachios glued in rosewater. Better.

פיסטוקים מצופים במי-ורדים. עדיף.

Back on Highway 1, I envisioned what awaited.

כאשר הייתי שוב על הכביש, הרהרתי במה שמחכה לי.

Abed would hug me. Abed would spit at me.

עאבד יחבק אותי. עאבד יירק עליי.

Abed would say, "I'm sorry."

עאבד יאמר, "אני מצטער."

I then began to wonder, as I had many times before,

התחלתי לתהות, כמו שתהיתי רבות בעבר,

how my life would have been different

איך החיים שלי יכלו להיות שונים

had this man not injured me,

אם אדם זה לא היה פוגע בי,

had my genes been fed a different helping of experience.

אם הגנים שלי היו מוזנים במנת ניסיון אחרת.

Who was I?

מי הייתי אז?

Was I who I had been before the crash,

האם הייתי אותו אחד שלפני התאונה,

before this road divided my life like the spine of an open book?

לפני שדרך זו פיצלה את חיי כאילו היתה ציר הכריכה של ספר פתוח?

Was I what had been done to me?

האם אני הוא מה שעשו לי?

Were all of us the results of things done to us, done for us,

האם כולנו תוצאות של דברים שעשו לנו, או שעשו בשבילנו,

the infidelity of a parent or spouse,

הפרת האמון מצד הורינו או בן/בת-זוגנו,

money inherited?

כסף שירשנו?

Were we instead our bodies, their inborn endowments and deficits?

או שבמקום זאת, האם אנחנו גופנו, עם מעלותיו ומגרעותיו המולדות?

It seemed that we could be nothing more than genes and experience,

נראה כאילו שאנו לא יותר מאשר גנים וחוויות,

but how to tease out the one from the other?

אבל כיצד להפריד בין האחד לשני?

As Yeats put that same universal question,

כפי שייטס מנסח את השאלה האוניברסלית,

"O body swayed to music, o brightening glance,

"הוי, הגוף הנע לצלילי המוזיקה, הוי, המבט החטוף הנוצץ,

how can we know the dancer from the dance?"

כיצד נוכל להפריד בין הריקוד לרוקד?"

I'd been driving for an hour

נהגתי כבר שעה

when I looked in my rearview mirror and saw my own brightening glance.

כאשר הבטתי במראה האחורית וראיתי את המבט הנוצץ של עצמי.

The light my eyes had carried for as long as they had been blue.

את האור שעיניי נשאו בתוכם מאז שהם קיבלו את צבעם הכחול.

The predispositions and impulses that had propelled me

הנטיות המולדות והדחפים שהניעו אותי

as a toddler to try and slip over a boat into a Chicago lake,

בתור תינוק לנסות להחליק מספינה אל תוך אגם של שיקגו,

that had propelled me as a teen

שהניעו אותי בתור נער

to jump into wild Cape Cod Bay after a hurricane.

לקפוץ לתוך מפרץ קייפ-קוד לאחר הוריקן.

But I also saw in my reflection

אבל גם ראיתי במחשבותיי הרצות

that, had Abed not injured me,

שאם עאבד לא היה פוגע בי,

I would now, in all likelihood, be a doctor

רוב סיכויים שהייתי היום

and a husband and a father.

רופא ובעל ואבא.

I would be less mindful of time and of death,

היית פחות מודע לזמן ולמוות,

and, oh, I would not be disabled,

ו...אה, לא הייתי נכה,

would not suffer the thousand slings and arrows of my fortune.

לא הייתי סובל מאלפי הכבלים והחיצים של גורלי.

The frequent furl of five fingers, the chips in my teeth

העוויות התכופות של 5 אצבעות, הפיסות בשיניי

come from biting at all the many things

שנוצרות מהנשיכות של כל הדברים

a solitary hand cannot open.

שיד אחת בודדת לא מצליחה לפתוח.

The dancer and the dance were hopelessly entwined.

הריקוד והרוקד שזורים זה בזה באופן בלתי פתיר.

It was approaching 11 when I exited right

השעה התקרבה ל-11 כאשר לקחתי פניה ימינה

toward Afula, and passed a large quarry

לכיוון עפולה, עברתי על-פני מחצבה גדולה

and was soon in Kfar Kara.

וכבר הייתי בכפר-קרע.

I felt a pang of nerves.

חשתי כאב עיצבי עז.

But Chopin was on the radio, seven beautiful mazurkas,

אבל ניגנו את שופן ברדיו, שבע מנגינות יפהפיות של מזורקות (ריקוד פולני),

and I pulled into a lot by a gas station

נכנסתי לחניה של תחנת דלק

to listen and to calm.

כדי להאזין ולהירגע.

I'd been told that in an Arab town,

שמעתי פעם שבעיר ערבית,

one need only mention the name of a local

מספיק רק להזכיר שם של תושב מקומי

and it will be recognized.

וישר יזהו מי זה.

And I was mentioning Abed and myself,

הזכרתי את עאבד ואותי,

noting deliberately that I was here in peace,

כדי להוכיח שכוונותיי טובות,

to the people in this town,

כלפי תושבי העיר,

when I met Mohamed outside a post office at noon.

כאשר פגשתי את מוחמד בצהריים מחוץ לדואר.

He listened to me.

הוא הקשיב לי.

You know, it was most often when speaking to people

לידיעתכם, לרוב כאשר דיברתי עם אנשים

that I wondered where I ended and my disability began,

הייתי תוהה מתי אני כאדם מסתיים ומתחילה הנכות שלי,

for many people told me what they told no one else.

מאחר ואנשים רבים סיפרו לי דברים שהם לא סיפרו

Many cried.

לאף אחד אחר, רבים היו בוכים.

And one day, after a woman I met on the street did the same

יום אחד, לאחר שאישה אחת ברחוב עשתה

and I later asked her why,

דבר כזה ושאלתיה מדוע,

she told me that, best she could tell, her tears

היא סיפרה שדמעותיה

had had something to do with my being happy and strong,

קשורות בזה שאני מאושר וחזק,

but vulnerable too.

אבל גם פגיע.

I listened to her words. I suppose they were true.

הקשבתי לדבריה. אני מניח שהם היו נכונים.

I was me,

אני זה אני,

but I was now me despite a limp,

אבל כעת הייתי אני למרות הקושי,

and that, I suppose, was what now made me, me.

וזה אני מניח, הפך אותי עכשיו למה שאני.

Anyway, Mohamed told me

בכל אופן, מוחמד סיפר לי

what perhaps he would not have told another stranger.

מה שאולי הוא לא היה מספר לזר אחר.

He led me to a house of cream stucco, then drove off.

הוא הביל אותי לבית עם קישוטי-טיח בצבע קרם ואחר-כך נסע.

And as I sat contemplating what to say,

בעודי יושב ומהרהר מה עליי לומר,

a woman approached in a black shawl and black robe.

ניגשה אליי אישה עם צעיף שחור וחלוק שחור.

I stepped from my car and said "Shalom,"

יצאתי ממכוניתי ואמרתי "שלום",

and identified myself,

והצגתי את עצמי,

and she told me that her husband Abed

והיא סיפרה לי שבעלה עאבד

would be home from work in four hours.

יחזור הביתה בעוד 4 שעות.

Her Hebrew was not good, and she later confessed

העברית שלה לא היתה טובה ומאוחר יותר

that she thought that I had come to install the Internet.

הודתה שהיא חשבה שבאתי לחבר את האינטרנט.

(Laughter)

(צחוק)

I drove off and returned at 4:30,

נסעתי משם וחזרתי ב-4:30,

thankful to the minaret up the road

מודה בליבי לאותה מחצבה

that helped me find my way back.

שליד הכביש שעזרה לי למצוא את הדרך שוב.

And as I approached the front door,

ובעודי מתקרב לדלת בחזית,

Abed saw me, my jeans and flannel and cane,

עאבד ראה אותי, מכנסי ג'נס, חולצת פלאנל והמקל.

and I saw Abed, an average-looking man of average size.

ראיתי את עאבד, אדם בעל מראה ממוצע וגודל ממוצע.

He wore black and white: slippers over socks,

לבושו היה שחור-לבן: כפכפים על גרביים,

pilling sweatpants, a piebald sweater,

מכנסי טריינינג דהויים, סוודר מנומר,

a striped ski cap pulled down to his forehead.

כובע גלישה מפוספס המשוך למטה על המצח.

He'd been expecting me. Mohamed had phoned.

הוא ציפה לבואי. מוחמד התקשר אליו.

And so at once, we shook hands, and smiled,

וכך לפתע פתאום, לחצנו ידיים וחייכנו.

and I gave him my gift,

נתתי לו את המתנה שהבאתי,

and he told me I was a guest in his home,

והוא אמר שאני אורח בביתו,

and we sat beside one another on a fabric couch.

והתישבנו זה לצד זה על ספת בד.

It was then that Abed resumed at once

ואז בבת-אחת עאבד החל מחדש לספר את

the tale of woe he had begun over the phone

הסיפור הנוגה שהוא

16 years before.

התחיל אז לספר בטלפון לפני 16 שנים.

He'd just had surgery on his eyes, he said.

הוא סיפר שהיה לו ניתוח בעיניים.

He had problems with his side and his legs too,

היו לו קשיים בצד אחד וגם ברגליים,

and, oh, he'd lost his teeth in the crash.

וכן, הוא איבד את שיניו בהתנגשות.

Did I wish to see him remove them?

האם השתוקקתי לראות אותו מסיר אותם?

Abed then rose and turned on the TV

ואז עאבד קם והדליק את הטלוויזיה

so that I wouldn't be alone when he left the room,

כדי שלא ארגיש לבד כאשר הוא עזב את החדר,

and returned with polaroids of the crash

וחזר עם תמונות פולורואיד של התאונה

and his old driver's license.

ועם רישיון הנהיגה הישן שלו.

"I was handsome," he said.

"הייתי נאה למראה", הוא אמר.

We looked down at his laminated mug.

הבטנו מטה אל הכד המרובד שלו.

Abed had been less handsome than substantial,

עאבד היה פחות נאה מאשר מוצק וחזק,

with thick black hair and a full face and a wide neck.

עם שיער שחור סמיך, פנים מלאות וצוואר רחב.

It was this youth who on May 16, 1990,

זה הצעיר שבמאי 16, 1990,

had broken two necks including mine,

שבר לשני אנשים, כולל אותי,

and bruised one brain and taken one life.

את הצוואר, חיבל במוח אחד ולקח חיים של אחד.

Twenty-one years later, he was now thinner than his wife,

21 שנים יותר מאוחר, הוא היה יותר רזה מאישתו,

his skin slack on his face,

עור פניו רפוי,

and looking at Abed looking at his young self,

ובהביטי על עאבד המסתכל על דמותו הצעירה יותר,

I remembered looking at that photograph of my young self

נזכרתי איך אני הסתכלתי על תמונתי מימי צעירותי

after the crash, and recognized his longing.

לאחר התאונה והבנתי את ערגתו.

"The crash changed both of our lives," I said.

"התאונה שינתה את חיי שנינו", אמרתי.

Abed then showed me a picture of his mashed truck,

עאבד הראה לי תמונה של משאיתו המעוכה,

and said that the crash was the fault of a bus driver

ואמר שהתאונה היתה באשמת נהג אוטובוס

in the left lane who did not let him pass.

שנסע במסלול השמאלי ולא איפשר לו לעקוף.

I did not want to recap the crash with Abed.

לא רציתי לדוש עם עאבד על התאונה.

I'd hoped for something simpler:

ציפיתי למשהו יותר פשוט:

to exchange a Turkish dessert for two words and be on my way.

תמורת ממתק טורקי ציפיתי לשתי מילים ומשם ללכת לדרכי.

And so I didn't point out that in his own testimony

לכן לא העליתי בפניו שבעדותו

the morning after the crash,

בבוקר לאחר התאונה,

Abed did not even mention the bus driver.

הוא אפילו לא הזכיר את נהג האוטובוס.

No, I was quiet. I was quiet because I had not come for truth.

נשארתי רגוע כי לא באתי למצוא את האמת.

I had come for remorse.

באתי למען חרטה.

And so I now went looking for remorse

וכך צעדתי בנתיב החיפוש אחר החרטה

and threw truth under the bus.

והשלכתי את האמת מתחת לגלגלי האוטובוס.

"I understand," I said, "that the crash was not your fault,

אמרתי שאני מבין שהתאונה לא היתה באשמתו,

but does it make you sad that others suffered?"

אבל שאלתיו אם היא עשתה אותו עצוב בגלל הסבל שנגרם לאחרים.

Abed spoke three quick words.

עאבד ענה בשלוש מילים מהירות.

"Yes, I suffered."

"כן, אני סבלתי."

Abed then told me why he'd suffered.

ואז הוא סיפר מדוע הוא סבל.

He'd lived an unholy life before the crash,

הוא ניהל חיים מופקרים לפני התאונה,

and so God had ordained the crash,

ולכן אלוהים הועיד לו את התאונה,

but now, he said, he was religious, and God was pleased.

אבל כעת, לדבריו, הוא אדם דתי והאלוהים מרוצה.

It was then that God intervened:

ובדיוק אז אלוהים התערב:

news on the TV of a car wreck that hours before

בחדשות בטלוויזיה הראו מכונית הרוסה

had killed three people up north.

מלפני כמה שעות שבה נהרגו 3 אנשים בצפון.

We looked up at the wreckage.

הבטנו במכונית ההרוסה.

"Strange," I said.

"מוזר", אמרתי.

"Strange," he agreed.

"אכן מוזר", הוא חזר.

I had the thought that there, on Route 804,

עברה אצלי המחשבה ששם, על כביש 804,

there were perpetrators and victims,

היו עבריינים וקורבנותיהם,

dyads bound by a crash.

צמד שנוצר עלי-ידי תאונה.

Some, as had Abed, would forget the date.

חלקם, כמו עאבד, ישכח את היום.

Some, as had I, would remember.

חלק אחר, כמוני, יזכור.

The report finished and Abed spoke.

הכתבה הסתיימה ואז עאבד אמר.

"It is a pity," he said, "that the police

"חבל", הוא אמר, "שהמשטרה

in this country are not tough enough on bad drivers."

במדינה זו אינה מחמירה עם נהגים עבריינים."

I was baffled.

זה בילבל אותי.

Abed had said something remarkable.

עאבד אמר משהו מדהים.

Did it point up the degree to which he'd absolved himself of the crash?

האם זה הצביע עד כמה הוא פטר את עצמו מהתאונה?

Was it evidence of guilt, an assertion

האם זה העיד על אשמה,

that he should have been put away longer?

או שזו הוכחה שצריך היה להרחיקו (מהכביש) ליותר זמן?

He'd served six months in prison, lost his truck license for a decade.

הוא היה 6 חודשים בכלא, איבד את רישיון הנהיגה ל-10 שנים.

I forgot my discretion.

איבדתי לרגע את שיקול-הדעת.

"Um, Abed," I said,

"תראה עאבד", אמרתי,

"I thought you had a few driving issues before the crash."

"חשבתי שהיו לך כמה עבירות תנועה לפני התאונה."

"Well," he said, "I once went 60 in a 40."

"טוב," הוא אמר, "פעם נסעתי על 60 במקום שמותר 40."

And so 27 violations --

וכך 27 עבירות -- מעבר באור אדום,

driving through a red light, driving at excessive speed,

נהיגה במהירות מופרזת, נהיגה בכיוון

driving on the wrong side of a barrier,

הלא נכון של אי-תנועה, ובסוף,

and finally, riding his brakes down that hill --

נהיגה במורד אותה גבעה כאשר הבלמים מושבתים --

reduced to one.

הצתמצמו לאחת ויחידה.

And it was then I understood that no matter how stark the reality,

ואז הבנתי שלא משנה עד כמה המציאות ברורה,

the human being fits it into a narrative that is palatable.

האדם מתאים אותה לגירסה שהיא נעימה בשבילו.

The goat becomes the hero. The perpetrator becomes the victim.

השעיר לעזאזל הופך לגיבור, מבצע העבירה לקורבן.

It was then I understood that Abed would never apologize.

ברגע הזה הבנתי שעאבד לעולם לא יתנצל.

Abed and I sat with our coffee.

עאבד ואנוכי ישבנו עם הקפה שלנו.

We'd spent 90 minutes together,

בילינו יחד 90 דקות,

and he was now known to me.

ועכשיו הכרתי אותו.

He was not a particularly bad man

הוא לא היה אדם רע במיוחד

or a particularly good man.

או טוב במיוחד.

He was a limited man

הוא היה אדם מוגבל

who'd found it within himself to be kind to me.

שאזר עוז מתוך עצמו להיות אדיב אליי.

With a nod to Jewish custom,

עם קריצה

he told me that I should live to be 120 years old.

למנהג היהודי, הוא איחל לי שאחיה עד 120.

But it was hard for me to relate to one who had

אבל היה לי קשה להתיחס למישהו

so completely washed his hands of his own calamitous doing,

שבאופן כה מוחלט רחץ בניקיון כפיו ממעשהו שהמיט אסון,

to one whose life was so unexamined that he said

לאחד שהיה כה חסר ביקורת עצמית כאשר הוא אמר

he thought two people had died in the crash.

שהוא סבר ששני אנשים נהרגו בתאונה.

There was much I wished to say to Abed.

היה לי הרבה מה לומר לעאבד.

I wished to tell him that, were he to acknowledge my disability,

רציתי לומר לו שאם רק היה מזדהה עם מוגבלותי,

it would be okay,

זה היה בסדר,

for people are wrong to marvel

מאחר ואנשים טועים בהתפעלותם

at those like me who smile as we limp.

מאנשים כמוני אשר מחייכים בעודם צולעים.

People don't know that they have lived through worse,

אנשים אינם יודעים שאנו חווינו את הגרוע יותר,

that problems of the heart hit with a force greater than a runaway truck,

שהבעיות הרגשיות מכות בעוצמה יותר גדולה מאשר משאית דוהרת,

that problems of the mind are greater still,

שהבעיות הפסיכולגויות עוד יותר גדולות,

more injurious, than a hundred broken necks.

יותר פוגעות, מאשר 100 צווארים שבורים.

I wished to tell him that what makes most of us who we are

רציתי לומר לו שמה שהופך אותנו למה שאנחנו,

most of all

יותר מהכל,

is not our minds and not our bodies

זה לא הנפש שלנו ולא הגוף שלנו,

and not what happens to us,

ולא מה שקורה לנו,

but how we respond to what happens to us.

אלא זה כיצד אנו מגיבים למה שקורה לנו.

"This," wrote the psychiatrist Viktor Frankl,

הפסיכיאטר ויקטור פרנקל כתב,

"is the last of the human freedoms:

"זוהי אחרונת החרויות האנושיות:

to choose one's attitude in any given set of circumstances."

לבחור את ההתיחסות שלך לכל מכלול נתון של נסיבות."

I wished to tell him that not only paralyzers

רציתי לומר לו שלא רק מטילי המום

and paralyzees must evolve, reconcile to reality,

ובעלי המום צריכים להתפתח ולהשלים עם המציאות,

but we all must --

אלא כולנו חייבים --

the aging and the anxious and the divorced and the balding

המזדקנים והחרדתיים והגרושים והמתקרחים

and the bankrupt and everyone.

ופושטי הרגל וכל אחד אחר.

I wished to tell him that one does not have to say

רציתי לומר לו שלא צריך להגיד

that a bad thing is good,

שדבר רע הוא טוב, שהתאונה היא

that a crash is from God and so a crash is good,

רצונו של האל ושלכן תאונה היא דבר טוב,

a broken neck is good.

שצוואר שבור זה טוב.

One can say that a bad thing sucks,

שאדם יכול לומר שדבר רע הוא רע,

but that this natural world still has many glories.

אבל שעדיין בעולם שסביבנו יש המון הדר.

I wished to tell him that, in the end, our mandate is clear:

רציתי לומר לו זאת, שבסופו של דבר, המנדט שיש לנו הוא ברור:

We have to rise above bad fortune.

עלינו להתעלות מעל ליד הגורל.

We have to be in the good and enjoy the good,

עלינו לבחור בטוב ולהנות מהטוב,

study and work and adventure and friendship -- oh, friendship --

לימודים, עבודה, הרפתקנות, חברות -- הוי, החברות --

and community and love.

וקהילה ואהבה.

But most of all, I wished to tell him

אבל מעל הכל, רציתי לספר לו

what Herman Melville wrote,

את מה שהרמן מלוויל כתב,

that "truly to enjoy bodily warmth,

ש"כדי באמת להנות מחום הגוף,

some small part of you must be cold,

חלק קטן כלשהו ממך צריך להיות קר,

for there is no quality in this world

מכיוון שאין תכונה אחת בעולם,

that is not what it is merely by contrast."

שהיא מה שהיא, אלא מתוך ניגוד גרידא."

Yes, contrast.

כן, ניגוד.

If you are mindful of what you do not have,

אם אתה מודע למה שאין לך,

you may be truly mindful of what you do have,

אתה באמת עשוי להיות מודע למה שיש לך,

and if the gods are kind, you may truly enjoy what you have.

ואם האלים הם רחמניים, אתה באמת עשוי להנות ממה שיש לך.

That is the one singular gift you may receive

זו המתנה היחידה שתוכל לזכות בה

if you suffer in any existential way.

אם אתה סובל באופן קיומי.

You know death, and so may wake each morning

הינך מכיר את המוות, ולכן אתה עשוי להתעורר

pulsing with ready life.

כל בוקר נפעם מהחיים שזכית בהם.

Some part of you is cold,

חלק ממך הוא קר,

and so another part may truly enjoy what it is to be warm,

ולכן חלק אחר עשוי באמת להנות מזה שהוא חם,

or even to be cold.

או אפילו מזה שהוא קר.

When one morning, years after the crash,

כאשר בוקר אחד, שנים לאחר התאונה,

I stepped onto stone and the underside of my left foot

כאשר דרכתי על אבן והחלק התחתון של רגלי השמאלית

felt the flash of cold, nerves at last awake,

חש הבזק קור, בגלל עצבים שסוף סוף התעוררו,

it was exhilarating, a gust of snow.

זה היה מגרה וממריץ, מין משב של שלג.

But I didn't say these things to Abed.

אבל לא אמרתי את כל זה לעאבד.

I told him only that he had killed one man, not two.

רק אמרתי לו שהוא הרג אדם אחד, לא שניים.

I told him the name of that man.

אמרתי לו את שמו של אותו מאדם.

And then I said, "Goodbye."

ואחר-כך אמרתי, "שלום".

Thank you.

תודה לכם.

(Applause)

(מחיאות כפיים)

Thanks a lot.

המון תודה.

(Applause)

(מחיאות כפיים)