Naomi Klein: Addicted to risk

מתרגם: Shlomo Adam מבקר: Sigal Tifferet

I just did something I've never done before.

לאחרונה עשיתי משהו שמעולם לא עשיתי.

I spent a week at sea on a research vessel.

ביליתי שבוע בים על גבי ספינת מחקר.

Now I'm not a scientist,

אני אינני מדענית,

but I was accompanying a remarkable scientific team

אך התלווה אלי צוות מרשים של מדענים

from the University of South Florida

מאוניברסיטת דרום פלורידה

who have been tracking the travels of BP's oil

שהתחקו אחר התפשטות הנפט של בי-פי

in the Gulf of Mexico.

במפרץ מקסיקו.

This is the boat we were on, by the way.

אגב, זו הספינה שהייתי עליה.

The scientists I was with

המדענים שעימם הייתי

were not studying the effect of the oil and dispersants on the big stuff --

לא חקרו את השפעות הנפט והמדללים שלו

the birds, the turtles,

על הדברים הגדולים-- הציפורים, הצבים,

the dolphins, the glamorous stuff.

הדולפינים, ההיבטים המתוקשרים האלה.

They're looking at the really little stuff

הם בחנו את הדברים הקטנים מאד

that gets eaten by the slightly less little stuff

שנטרפים על ידי הדברים הפחות קטנים

that eventually gets eaten by the big stuff.

שבסופו של דבר נטרפים על ידי הדברים הגדולים.

And what they're finding

ומה שהם מוצאים

is that even trace amounts of oil and dispersants

הוא שאפילו שיירים זעירים של נפט ומדללים

can be highly toxic to phytoplankton,

יכולים להיות רעילים ביותר לפלנקטון הצמחי,

which is very bad news,

ואלו בשורות רעות מאד,

because so much life depends on it.

כי יצורים חיים רבים תלויים בו.

So contrary to what we heard a few months back

כך שבניגוד למה ששמענו לפני כמה חודשים

about how 75 percent of that oil

על כך ש-75% מהנפט הזה

sort of magically disappeared

נעלם באורח-פלא

and we didn't have to worry about it,

ואיננו צריכים להיות מודאגים לגביו,

this disaster is still unfolding.

האסון עדיין מתחולל.

It's still working its way up the food chain.

הוא עדיין מפלס את דרכו במעלה שרשרת המזון.

Now this shouldn't come as a surprise to us.

זה לא צריך להפתיע אתכם.

Rachel Carson --

רייצ'ל קרסון--

the godmother of modern environmentalism --

הסנדקית של הסביבתנות המודרנית--

warned us about this very thing

הזהירה אותנו בדיוק מפני הדבר הזה

back in 1962.

עוד ב-1962.

She pointed out that the "control men" --

היא ציינה שהגברים השולטים--

as she called them --

כך היא כינתה אותם--

who carpet-bombed towns and fields

ששיגרו הפצצות-שטיח על ערים ושדות

with toxic insecticides like DDT,

ופיזרו מדבירי חרקים רעילים כמו די-די-טי,

were only trying to kill the little stuff, the insects,

ניסו רק להרוג את הדברים הקטנים, את החרקים,

not the birds.

ולא את הציפורים.

But they forgot this:

אבל הם שכחו את זה:

the fact that birds dine on grubs,

את העובדה שציפורים אוכלות זחלים,

that robins eat lots of worms

שאדומי-חזה אוכלים המון תולעים

now saturated with DDT.

שהתמלאו כעת בדי-די-טי.

And so, robin eggs failed to hatch,

אז ביצי אדומי-החזה לא בקעו,

songbirds died en masse,

ציפורי השיר מתו בהמוניהן,

towns fell silent.

הערים נדמו,

Thus the title "Silent Spring."

מכאן הכותרת "אביב שקט."

I've been trying to pinpoint

ניסיתי למצוא בדיוק

what keeps drawing me back to the Gulf of Mexico,

מהו הדבר שמחזיר אותי שוב ושוב למפרץ מקסיקו,

because I'm Canadian,

הלא אני קנדית,

and I can draw no ancestral ties.

ואין לי שם שורשים משפחתיים.

And I think what it is

ולדעתי הדבר הוא

is I don't think we have fully come to terms

שטרם קלטנו במלואה

with the meaning of this disaster,

את משמעותו של האסון הזה,

with what it meant to witness a hole

עם המשמעות של היות עדים לבור

ripped in our world,

שחפרו לנו באמצע העולם,

with what it meant to watch the contents of the Earth

עם המשמעות של לצפות בתכולת כדור הארץ

gush forth on live TV,

מתפרצת בשידור חי בטלוויזיה

24 hours a day,

24 שעות ביממה

for months.

במשך חודשים.

After telling ourselves for so long

אחרי שסיפרנו לעצמנו משך זמן כה רב

that our tools and technology can control nature,

שהמכשירים והטכנולוגיה שלנו מסוגלים לשלוט בטבע,

suddenly we were face-to-face

אנו ניצבים לפתע פנים-אל-פנים

with our weakness,

עם חולשתנו,

with our lack of control,

עם אוזלת ידינו,

as the oil burst out

בעוד הנפט פורץ החוצה

of every attempt to contain it --

מכל נסיון להכילו--

"top hats," "top kills"

ככל שעולים במעלה הסולם, גדלים הנזקים.

and, most memorably, the "junk shot" --

ראוי מאד לציין את השלכת הפסולת--

the bright idea

הרעיון המבריק

of firing old tires and golf balls

של שיגור צמיגים ישנים וכדורי גולף

down that hole in the world.

לתוך החור שחפרו לנו באמצע העולם.

But even more striking

אך אפילו יותר מדהימה

than the ferocious power emanating from that well

מהעוצמה הפראית שבוקעת מהבאר ההיא,

was the recklessness

היתה הפזיזות

with which that power was unleashed --

שבה שוחררה עוצמה זו--

the carelessness, the lack of planning

הרשלנות, חוסר התכנון,

that characterized the operation

שאיפיינו את המבצע כולו

from drilling to clean-up.

החל מהקידוח ועד לניקוי.

If there is one thing

אם יש דבר אחד

BP's watery improv act made clear,

שפעולת התיקון הקלושה של בי-פי הבהירה,

it is that, as a culture,

הרי זה שאנחנו, כתרבות,

we have become far too willing to gamble

שמחים מדי להמר

with things that are precious

על דברים יקרים

and irreplaceable,

וחסרי תחליף--

and to do so without a back-up plan,

ולעשות זאת ללא תכנית גיבוי,

without an exit strategy.

ללא דרכי מילוט.

And BP was hardly

ובי-פי בהחלט לא היתה

our first experience of this in recent years.

ההתנסות הראשונה שלנו בכך בשנים האחרונות.

Our leaders barrel into wars,

מנהיגינו ממהרים להיכנס למלחמות,

telling themselves happy stories

ומספרים לעצמם אגדות משמחות

about cakewalks and welcome parades.

על מסדרים ומצעדי נצחון,

Then, it is years of deadly damage control,

ואז באות שנים של תיקון הנזקים האיומים,

Frankensteins of sieges and surges

הפרנקנשטיינים של פעולות המצור והמרד

and counter-insurgencies,

ומרידות הנגד,

and once again, no exit strategy.

ושוב, ללא כל דרך מילוט.

Our financial wizards routinely fall victim

האשפים הפיננסיים שלנו נופלים קרבן דרך-קבע

to similar overconfidence,

לתחושה דומה של בטחון-יתר,

convincing themselves that the latest bubble

משכנעים את עצמם שהבועה החדשה

is a new kind of market --

היא שוק מסוג חדש--

the kind that never goes down.

כזה שלעולם לא יתמוטט.

And when it inevitably does,

וכשזה קורה באורח בלתי-נמנע,

the best and the brightest

הטובים והמבריקים שבהם

reach for the financial equivalent of the junk shot --

מנסים את המקבילה הפיננסית של שיגור פסולת--

in this case, throwing massive amounts

במקרה זה, השלכת כמויות עצומות

of much-needed public money

של כסף ציבורי רב-ערך

down a very different kind of hole.

לתוך בור שונה לגמרי.

As with BP, the hole does get plugged,

כמו במקרה של בי-פי, הבור אכן נסתם,

at least temporarily,

לפחות זמנית,

but not before

אך לא לפני

exacting a tremendous price.

שגבה מחיר אדיר.

We have to figure out

עלינו להבין

why we keep letting this happen,

מדוע אנו מניחים לכך להתרחש,

because we are in the midst

מפני שאנו נתונים בעיצומו

of what may be our highest-stakes gamble of all --

של מה שהוא אולי ההימור הגבוה מכולם:

deciding what to do, or not to do,

ההחלטה מה לעשות, או לא לעשות,

about climate change.

לגבי שינויי האקלים.

Now as you know,

כפי שאתם יודעים,

a great deal of time is spent,

מושקע זמן רב,

in this country and around the world,

בארץ זו ובכל העולם,

inside the climate debate,

בדיונים בנושא האקלים.

on the question of, "What if the IPC scientists

בשאלה, "מה אם מדעני האיי-פי-סי

are all wrong?"

טועים כולם?"

Now a far more relevant question --

אך השאלה הרלוונטית בהרבה--

as MIT physicist Evelyn Fox Keller puts it --

כדבריה של הפיזיקאית אבלין פוקס מאם-איי-טי--

is, "What if those scientists are right?"

היא, "מה אם המדענים האלה צודקים?"

Given the stakes, the climate crisis

בהינתן הסיכונים, משבר האקלים

clearly calls for us to act

תובע בבירור שנפעל

based on the precautionary principle --

לפי "עקרון נקיטת אמצעי הזהירות"--

the theory that holds

התיאוריה שקובעת

that when human health and the environment

שכאשר בריאות האדם והסביבה

are significantly at risk

נתונים בסכנה משמעותית

and when the potential damage is irreversible,

כשהנזק האפשרי הוא בלתי-הפיך,

we cannot afford to wait

איננו יכולים להרשות לעצמנו לחכות

for perfect scientific certainty.

לוודאות מושלמת מבחינה מדעית.

Better to err on the side of caution.

מוטב לשגות מתוך זהירות.

More overt, the burden of proving

כביטוי פומבי יותר, נטל ההוכחה

that a practice is safe

שנוהג מסוים הינו בטוח

should not be placed on the public that would be harmed,

לא צריך ליפול על הציבור שיסבול ממנו,

but rather on the industry that stands to profit.

אלא על התעשיה שעתידה להרוויח מכך.

But climate policy in the wealthy world --

אך מדיניות אקלימית בעולם העשיר--

to the extent that such a thing exists --

במידה שיש דבר כזה--

is not based on precaution,

אינה מבוססת על נקיטת זהירות,

but rather on cost-benefit analysis --

אלא על ניתוח של עלות-רווח--

finding the course of action that economists believe

איתור דרך הפעולה שהכלכלנים מאמינים

will have the least impact

שתהיה לה ההשפעה הפחותה ביותר

on our GDP.

על התוצר הלאומי הגולמי שלנו.

So rather than asking, as precaution would demand,

ובמקום לשאול, כפי שמחייבת הזהירות,

what can we do as quickly as possible

מה באפשרותנו לעשות מהר ככל האפשר

to avoid potential catastrophe,

כדי למנוע קטסטרופה אפשרית,

we ask bizarre questions like this:

אנו שואלים שאלות משונות כמו זו:

"What is the latest possible moment we can wait

"מהו הרגע המאוחר ביותר שעוד ניתן לחכות

before we begin seriously lowering emissions?

בטרם נתחיל לצמצם משמעותית את שיעור הפליטות?

Can we put this off till 2020,

האם נוכל לדחות זאת עד שנת 2020,

2030, 2050?"

2030, 2050?"

Or we ask,

או השאלה הזו:

"How much hotter can we let the planet get

"עד כמה נוכל להניח לכדור הארץ להתחמם

and still survive?

ועדיין לשרוד בו?

Can we go with two degrees, three degrees, or --

האם נוכל להסתדר עם 2 מעלות, 3 מעלות, או--

where we're currently going --

שזו המגמה הנוכחית שלנו--

four degrees Celsius?"

ארבע מעלות צלזיוס?"

And by the way,

ודרך אגב,

the assumption that we can safely control

ההנחה שנוכל לשלוט היטב

the Earth's awesomely complex climate system

במערכת האקלים המורכבת להדהים של כדור הארץ

as if it had a thermostat,

כאילו יש לו תרמוסטט,

making the planet not too hot, not too cold,

לכוון את העולם כך שלא יהיה חם מדי או קר מדי,

but just right -- sort of Goldilocks style --

אלא בדיוק כמו שרוצים-- ראו "זהבה ושלושת הדובים"--

this is pure fantasy,

היא אשליה טהורה,

and it's not coming from the climate scientists.

ולא מדעני האקלים הם שאומרים זאת;

It's coming from the economists

אלא הכלכלנים

imposing their mechanistic thinking

שכופים את חשיבתם המכנית

on the science.

על המדע.

The fact is that we simply don't know

העובדה היא שאנחנו פשוט לא יודעים

when the warming that we create

מתי ההתחממות שאנו גורמים

will be utterly overwhelmed

תימחץ לגמרי בתגובת-נגד

by feedback loops.

של לולאות היזון חוזר.

So once again,

אז שוב,

why do we take these crazy risks

מדוע אנו נוטלים את הסיכונים המטורפים האלה

with the precious?

למען דברי-ערך?

A range of explanations

קשת שלמה של הסברים

may be popping into your mind by now,

עלתה ודאי בינתיים בדעתכם,

like "greed."

כמו תאוות-בצע.

This is a popular explanation, and there's lots of truth to it,

זהו הסבר מקובל, ויש בו הרבה אמת.

because taking big risks, as we all know,

כי נטילת סיכונים גדולים, כידוע לכולנו,

pays a lot of money.

משתלמת מאד מבחינה כספית.

Another explanation that you often hear for recklessness

הסבר נוסף שאתם מרבים לשמוע הוא פזיזות

is hubris.

ובטחון מופרז.

And greed and hubris

ותאוות-בצע ובטחון מופרז

are intimately intertwined

שזורים מאד זה בזה

when it comes to recklessness.

כשמדובר בפזיזות.

For instance, if you happen to be a 35-year-old banker

לדוגמה, אם אתה בנקאי בן 35

taking home 100 times more

שמביא הביתה משכורת גדולה פי 100

than a brain surgeon,

מאשר מנתח-מוח,

then you need a narrative,

אתה זקוק לתירוץ,

you need a story

לאיזה סיפור

that makes that disparity okay.

שיכשיר את ההבדל הזה.

And you actually don't have a lot of options.

ולמעשה אין הרבה אפשרויות.

You're either an incredibly good scammer,

או שאתה נוכל מעולה,

and you're getting away with it -- you gamed the system --

שמצליח לא להיתפס-- אתה משחק עם המערכת--

or you're some kind of boy genius,

או שאתה איזה ילד-פלא,

the likes of which the world has never seen.

שהעולם טרם ראה כמותו.

Now both of these options -- the boy genius and the scammer --

שתי האפשרויות האלה, ילד הפלא והנוכל,

are going to make you vastly overconfident

יגרמו לך עודף-בטחון עצום

and therefore more prone

ולכן יגבירו את נטייתך

to taking even bigger risks in the future.

לקחת סיכונים עוד יותר גדולים בעתיד.

By the way, Tony Hayward, the former CEO of BP,

אגב, טוני הייוורד, המנכ"ל הקודם של בי-פי,

had a plaque on his desk

החזיק שלט קטן על שולחנו

inscribed with this inspirational slogan:

ועליו חרותה הסיסמה רבת ההשראה:

"What would you attempt to do

"מה היית מנסה לעשות

if you knew you could not fail?"

אילו ידעת שלא תיכשל?"

Now this is actually a popular plaque,

למעשה, זהו שלט נפוץ מאד,

and this is a crowd of overachievers,

וכאן יש אוסף של משיגני-יתר,

so I'm betting that some of you have this plaque.

ואני מוכנה להתערב שלאחדים מכם יש שלט כזה.

Don't feel ashamed.

אל תתביישו.

Putting fear of failure out of your mind

הדחקת הפחד מכשלון

can be a very good thing

עשויה להיות דבר טוב מאד

if you're training for a triathlon

אם אתם מתאמנים לקראת קרב-שלוש

or preparing to give a TEDTalk,

או לתת הרצאה ב-TED,

but personally, I think people with the power

אך אישית, לדעתי אנשים שיש להם כוח

to detonate our economy and ravage our ecology

לפוצץ את הכלכלה ולהחריב את האקולוגיה שלנו

would do better having

מוטב היה שיחזיקו

a picture of Icarus hanging from the wall,

תמונה של איקרוס על הקיר,

because -- maybe not that one in particular --

מפני-- אולי לא בדיוק התמונה הזו--

but I want them thinking about the possibility of failure

אבל אני רוצה שיהרהרו באפשרות הכשלון

all of the time.

כל הזמן.

So we have greed,

אז יש לנו תאוות בצע,

we've got overconfidence/hubris,

יש לנו בטחון מופרז,

but since we're here at TEDWomen,

אך מכיוון שכעת אנחנו בכנס הנשים TEDWomen,

let's consider one other factor

הבה נחשוב על מרכיב נוסף

that could be contributing in some small way

שיש לו אולי תרומה כלשהי

to societal recklessness.

לפיזיזות של חברתנו.

Now I'm not going to belabor this point,

אינני מתכוונת להרחיב על כך,

but studies do show that, as investors,

אבל מחקרים הראו שכמשקיעות,

women are much less prone

נשים נוטות הרבה פחות

to taking reckless risks than men,

לנטילת סיכונים נמהרים, מאשר גברים,

precisely because, as we've already heard,

בדיוק מהסיבה, שכפי שכולנו כבר שמענו,

women tend not to suffer from overconfidence

נשים אינן נוטות לסבול מבטחון מופרז

in the same way that men do.

כמו אצל גברים.

So it turns out

אז מסתבר

that being paid less and praised less

שלמשכורת ושבחים פחותים

has its upsides --

יש יתרונות--

for society at least.

לפחות מבחינת החברה.

The flipside of this

מאידך,

is that constantly being told

אם כל הזמן מספרים לך

that you are gifted, chosen

שאתה מוכשר, נבחר,

and born to rule

ונולדת לשלוט,

has distinct societal downsides.

יש לכך חסרונות חברתיים מובהקים.

And this problem -- call it the "perils of privilege" --

והבעיה הזו-- קיראו לה סכנות זכויות היתר--

brings us closer, I think,

מקרבת אותנו, לדעתי,

to the root of our collective recklessness.

לשורשי הפזיזות הקולקטיבית שלנו.

Because none of us -- at least in the global North --

כי איש מאיתנו-- לפחות לא בצפון הגלובלי--

neither men nor women,

נשים כגברים,

are fully exempt from this message.

פטור לגמרי מהמסר הזה.

Here's what I'm talking about.

וכוונתי לכך:

Whether we actively believe them

בין אם אנו מאד מאמינים בהם,

or consciously reject them,

או דוחים אותם במודע,

our culture remains in the grips

תרבותנו נותרת לכודה

of certain archetypal stories

בסיפורים ארכיטיפיים מסוימים

about our supremacy

אודות עליונותנו

over others and over nature --

ביחס לאחרים וביחס לטבע.

the narrative of the newly discovered frontier

המעשיה של הגבול שזה עתה נתגלה

and the conquering pioneer,

ושל החלוץ הכובש,

the narrative of manifest destiny,

המעשיה של ייעוד ברור,

the narrative of apocalypse and salvation.

המעשיה של אחרית הימים והגאולה.

And just when you think these stories are fading into history,

ובדיוק כשחשבתם שהסיפורים האלה הם נחלת העבר,

and that we've gotten over them,

ושכבר התגברנו עליהם,

they pop up in the strangest places.

הם צצים להם במקומות מוזרים ביותר.

For instance, I stumbled across this advertisement

למשל, נתקלתי בפרסומת הזו

outside the women's washroom

מחוץ לשירותי הנשים

in the Kansas City airport.

בנמל התעופה של קנזס סיטי.

It's for Motorola's new Rugged cell phone,

זו פרסומת לטלפון הנייד החדש והעמיד של מוטורולה,

and yes, it really does say,

ובאמת כתוב בה,

"Slap Mother Nature in the face."

"לתת לאמא-טבע סטירה בפרצוף."

And I'm not just showing it to pick on Motorola --

ואני לא מציגה זאת כדי להיטפל דווקא למוטורולה--

that's just a bonus.

זה סתם בונוס.

I'm showing it because --

אני מציגה זאת מפני--

they're not a sponsor, are they? --

הם לא נותני חסות כאן, נכון?--

because, in its own way,

מפני שבמובן מסוים,

this is a crass version

זוהי גירסה גסה ומטומטמת

of our founding story.

של סיפור ייסודנו.

We slapped Mother Nature around and won,

סטרנו לאמא-טבע בפרצוף שוב ושוב וניצחנו.

and we always win,

ואנחנו תמיד מנצחים,

because dominating nature is our destiny.

מפני שהשליטה בטבע היא ייעודנו.

But this is not the only fairytale we tell ourselves about nature.

אך זו לא האגדה היחידה שאנו מספרים לעצמנו

There's another one, equally important,

בנוגע לטבע. יש עוד אחת, חשובה בה-במידה,

about how that very same Mother Nature

שמספרת כיצד אותה אמא-טבע

is so nurturing and so resilient

היא כה מזינה ועמידה

that we can never make a dent in her abundance.

שלעולם לא נוכל לגרוע מהשפע שלה.

Let's hear from Tony Hayward again.

הבה נשמע טוב את טוני הייוורד.

"The Gulf of Mexico is a very big ocean.

"מפרץ מקסיקו הוא אוקיינוס גדול מאד.

The amount of oil and dispersants that we are putting into it

כמות הנפט והמדללים שאנו שמים שם

is tiny in relation to the total water volume."

היא זעירה בהשוואה לסך כל נפח המים."

In other words, the ocean is big;

במלים אחרות, הים הוא גדול;

she can take it.

הוא יכול לעמוד בכך.

It is this underlying assumption of limitlessness

זו אותה הנחת יסוד בדבר האינסופיות

that makes it possible

שמאפשרת לנו

to take the reckless risks that we do.

ליטול את הסיכונים הפזיזים האלה.

Because this is our real master-narrative:

כי זהו בעצם סיפור המסגרת שלנו:

however much we mess up,

לא משנה כמה בלגן נעשה,

there will always be more --

תמיד יהיה עוד--

more water, more land,

עוד מים, עוד אדמה,

more untapped resources.

עוד משאבים שלא נוצלו.

A new bubble will replace the old one.

בועה חדשה תבוא במקום הישנה.

A new technology will come along

תופיע טכנולוגיה חדשה

to fix the messes we made with the last one.

שתסדר את הבלגנים שיצרנו עם זו שקדמה לה.

In a way, that is the story

במובן מסוים, זהו הסיפור

of the settling of the Americas,

של יישוב האמריקות,

the supposedly inexhaustible frontier

הגבול הבלתי-נדלה לכאורה

to which Europeans escaped.

שאליו נמלטו האירופים.

And it's also the story of modern capitalism,

וזהו גם סיפור הקפיטליזם המודרני.

because it was the wealth from this land

כי העושר של האדמה הזאת

that gave birth to our economic system,

הוא שחולל את המערכת הכלכלית שלנו,

one that cannot survive without perpetual growth

שאינה יכולה לשרוד בלי צמיחה נצחית

and an unending supply

ואספקה אינסופית

of new frontiers.

של גבולות חדשים.

Now the problem is

הבעיה היא

that the story was always a lie.

שהסיפור היה מאז ומתמיד שקר.

The Earth always did have limits.

לכדור הארץ היו תמיד מגבלות,

They were just beyond our sights.

פשוט לא ראינו אותן.

And now we are hitting those limits

וכעת הגענו אל המגבלות האלה

on multiple fronts.

ובחזיתות רבות.

I believe that we know this,

ולדעתי אנו יודעים זאת,

yet we find ourselves trapped in a kind of narrative loop.

אך אנו מוצאים עצמנו במעגל קסמים של אגדות.

Not only do we continue to tell and retell

לא רק שאנו מספרים שוב ושוב

the same tired stories,

את אותם סיפורים מייגעים,

but we are now doing so

אלא שכעת אנו עושים זאת

with a frenzy and a fury

בקדחתנות ובזעם

that, frankly, verges on camp.

שבכנות, גובלת בגיחוך.

How else to explain the cultural space

אחרת איך ניתן להסביר את המרחב התרבותי

occupied by Sarah Palin?

שמאוכלס בידי שרה פיילין.

Now on the one hand,

מצד אחד,

exhorting us to "drill, baby, drill,"

להטיף לנו להמשיך ולקדוח,

because God put those resources into the ground

כי אלוהים הניח את המשאבים האלה באדמה

in order for us to exploit them,

כדי שאנחנו ננצל אותם,

and on the other, glorying in the wilderness

ומצד שני, להלל את השממה

of Alaska's untouched beauty

של היופי הבתולי של אלסקה

on her hit reality TV show.

בתכנית-המציאות הטלוויזיונית הלוהטת שלה.

The twin message is as comforting as it is mad.

שני המסרים מנחמים בה-במידה שהם מטורפים.

Ignore those creeping fears

תתעלמו מהפחדים המקננים

that we have finally hit the wall.

שאולי הגענו לבסוף אל הגדר.

There are still no limits.

עדיין אין שום מגבלות.

There will always be another frontier.

תמיד יהיה עוד גבול.

So stop worrying and keep shopping.

אז תפסיקו לדאוג ותמשיכו לקנות.

Now, would that this were just about

הלוואי והיה מדובר אך ורק

Sarah Palin and her reality TV show.

בשרה פיילין ובתכנית המציאות שלה.

In environmental circles,

בחוגים בנושאי הסביבה,

we often hear that, rather than shifting to renewables,

אנו מרבים לשמוע שבמקום לעבור למקורות מתחדשים,

we are continuing with business as usual.

אנו ממשיכים עם גישת ה"עסקים כרגיל".

This assessment, unfortunately,

ההערכה הזו, למרבה הצער,

is far too optimistic.

היא יותר מדי אופטימית.

The truth is that we have already exhausted

האמת היא שכבר כילינו

so much of the easily accessible fossil fuels

כל כך הרבה מדלקי המאובנים קלי-הנגישות שלנו

that we have already entered

שכבר עברנו

a far riskier business era,

לעידן עיסקי מסוכן בהרבה,

the era of extreme energy.

עידן האנרגיה הקיצונית.

So that means drilling for oil in the deepest water,

וזה אומר קידוחי-נפט במים הכי עמוקים,

including the icy Arctic seas,

כולל הימים הקפואים באזור הארקטי

where a clean-up may simply be impossible.

ולנקות שם עלול להיות פשוט בלתי-אפשרי.

It means large-scale hydraulic fracking for gas

זה אומר פיצול סלעים בהיקף נרחב בשביל גז

and massive strip-mining operations for coal,

ופעולות כרייה מסיבית בשביל פחם.

the likes of which we haven't yet seen.

בקני-מידה שטרם ראינו כמותם.

And most controversially, it means the tar sands.

והכי בעייתי, זה אומר חולות הזפת.

I'm always surprised by how little

תמיד הפתיע אותי כמה מעט

people outside of Canada

אנשים מחוץ לקנדה

know about the Alberta Tar Sands,

יודעים אודות חולות הזפת של אלברטה.

which this year are projected to become

שהשנה צפויים להיעשות

the number one source of imported oil

למקור מס' אחד של נפט מיובא

to the United States.

לארצות הברית.

It's worth taking a moment to understand this practice,

ראוי להקדיש רגע כדי להבין את השיטה הזו,

because I believe it speaks to recklessness

כי אני מאמינה שהיא ממחישה את הפזיזות

and the path we're on

ואת הכיוון בו אנו מתקדמים

like little else.

אולי הכי טוב.

So this is where the tar sands live,

כאן מקומם של חולות הזפת,

under one of the last magnificent

מתחת לאחד האחרונים והנהדרים

Boreal forests.

שביערות החוג הצפוני.

The oil is not liquid.

הנפט הזה איננו נוזלי;

You can't just drill a hole and pump it out.

אי-אפשר פשוט לקדוח בור ולשאוב אותו.

Tar sand's oil is solid,

הנפט בחולות הזפת הוא מוצק,

mixed in with the soil.

ומעורבב עם העפר.

So to get at it,

אז כדי להגיע אליו,

you first have to get rid of the trees.

ראשית יש להיפטר מכל העצים.

Then, you rip off the topsoil

ואז תולשים את שכבת הקרקע העליונה

and get at that oily sand.

ומגיעים אל חולות הזפת.

The process requires a huge amount of water,

התהליך דורש כמויות עצומות של מים,

which is then pumped into massive toxic tailing ponds.

שאחר כך יישאבו לבריכות פסולת רעילה ענקיות.

That's very bad news for local indigenous people

אלו בשורות רעות מאד עבור העמים הילידיים המקומיים

living downstream

שמתגוררים בהמשך הנהר

who are reporting alarmingly high cancer rates.

ומדווחים על רמות סרטן גבוהות בצורה מאיימת.

Now looking at these images,

ממבט בתמונות האלה

it's difficult to grasp the scale of this operation,

קשה לתפוס את מימדי המבצע הזה,

which can already be seen from space

שאותו אפשר כבר לראות מהחלל

and could grow to an area the size of England.

ועלול להתפשט לאזור בגודלה של אנגליה.

I find it helps actually

מצאתי שעוזר יותר

to look at the dump trucks that move the earth,

לצפות במשאיות הרכינה שמעבירות את האדמה,

the largest ever built.

שהן הכי גדולות שנבנו אי-פעם.

That's a person down there by the wheel.

שם, ליד הגלגל, זהו בן-אדם.

My point is that

הנקודה היא זו:

this is not oil drilling.

זה איננו קידוח-נפט,

It's not even mining.

ואפילו לא כרייה.

It is terrestrial skinning.

זאת הפשטת-עור יבשתית.

Vast, vivid landscapes

מהנופים העצומים והיפים האלה

are being gutted,

נתלשים הקרביים,

left monochromatic gray.

והם נותרים עם מראה אפור ואחיד,

Now I should confess that as [far as] I'm concerned

ועלי להתוודות שככל שאני מוטרדת

this would be an abomination

שזו תהיה תועבה

if it emitted not one particle of carbon.

אם לא יופק מכך שום חלקיק של פחם,

But the truth is that, on average,

האמת היא שבממוצע

turning that gunk into crude oil

הפיכת החומר הצמיג הזה לנפט גולמי

produces about three times more greenhouse gas pollution

יוצר זיהום גדול פי שלוש של גזי חממה

than it does to produce conventional oil

מאשר הפקת נפט בדרך הרגילה

in Canada.

בקנדה.

How else to describe this,

איך אפשר עוד לתאר זאת

but as a form of mass insanity?

אלא כצורה של חוסר-שפיות המוני?

Just when we know we need to be learning

בדיוק כשברור לנו שעלינו ללמוד

to live on the surface of our planet,

איך להתקיים על פני כוכב הלכת שלנו

off the power of sun, wind and waves,

מכוחם של השמש, הרוח והגלים,

we are frantically digging

אנו חופרים בטירוף

to get at the dirtiest,

כדי להשיג את החומר המזוהם ביותר

highest-emitting stuff imaginable.

והמזהם ביותר שניתן להעלות על הדעת.

This is where our story of endless growth

עד לכאן האגדה על צמיחה אינסופית

has taken us,

הביאה אותנו,

to this black hole at the center of my country --

לחור השחור הזה בלב ארצי--

a place of such planetary pain

מקום של כאב עולמי כה גדול

that, like the BP gusher,

שכמו עם באר הנפט של בי-פי,

one can only stand to look at it for so long.

יש גבול עד כמה אפשר לעמוד מן הצד.

As Jared Diamond and others have shown us,

כפי שג'ארד דיאמונד ואחרים הראו לנו,

this is how civilizations commit suicide,

כך ציוויליזציות מתאבדות,

by slamming their foot on the accelerator

בלחיצה עד הסוף על דוושת הדלק

at the exact moment

בדיוק ברגע

when they should be putting on the brakes.

בו עליהן ללחוץ על דוושת הבלם.

The problem is that our master-narrative

הבעיה היא שלסיפור המסגרת שלנו

has an answer for that too.

יש תשובה גם לכך.

At the very last minute, we are going to get saved

ברגע האחרון אנו עתידים להינצל

just like in every Hollywood movie,

כמו בכל סרט הוליוודי,

just like in the Rapture.

כמו בסיפור הישועה הנוצרית.

But, of course, our secular religion is technology.

אבל כמובן שהדת החילונית שלנו היא הטכנולוגיה.

Now, you may have noticed

ודאי שמתם לב

more and more headlines like these.

שמופיעות יותר ויותר כותרות כאלה.

The idea behind this form of "geoengineering" as it's called,

הרעיון בהנדסה העולמית הזו, כפי שהיא קרויה,

is that, as the planet heats up,

הוא שככל שכוכב הלכת מתחמם,

we may be able to shoot sulfates and aluminum particles

אולי נוכל לשגר חלקיקי גופרה וחמרן

into the stratosphere

אל הסטרטוספירה

to reflect some of the sun's rays

שיחזירו חלק מקרני השמש

back to space,

בחזרה לחלל,

thereby cooling the planet.

ובכך לצנן את כדור הארץ.

The wackiest plan -- and I'm not making this up --

התכנית הכי תמהונית-- ואני לא ממציאה את זה--

would put what is essentially a garden hose

היא לפרוש מה שהוא בעצם צינור-גינה

18-and-a-half miles high into the sky,

בגובה 30 ק"מ בשמים,

suspended by balloons,

כשהוא תלוי בבלונים,

to spew sulfur dioxide.

שיפלוט גפרית דו-חמצנית,

So, solving the problem of pollution with more pollution.

ובכך לפתור את בעיית הזיהום בעזרת עוד זיהום.

Think of it as the ultimate junk shot.

אפשר לראות בכך את זריקת ההרואין האולטימטיבית.

The serious scientists involved in this research

המדענים הרציניים שמעורבים במחקר הזה

all stress that these techniques

מדגישים כולם שהשיטות האלה

are entirely untested.

בכלל לא נבדקו.

They don't know if they'll work,

הם לא יודעים אם זה יפעל,

and they have no idea

ואין להם מושג

what kind of terrifying side effects they could unleash.

אילו תוצאות לוואי מחרידות הן עלולות לחולל.

Nevertheless, the mere mention of geoengineering

ובכל זאת, עצם הזכרת ההנדסה העולמית

is being greeted in some circles,

מתקבל בברכה בחוגים מסוימים--

particularly media circles,

במיוחד בתקשורת--

with a relief tinged with euphoria.

ובתחושת רווחה מעורבת באופוריה.

An escape hatch has been reached.

נמצא פתח מילוט.

A new frontier has been found.

נתגלה גבול חדש.

Most importantly,

וחשוב מכל,

we don't have to change our lifestyles after all.

איננו חייבים לשנות את אורח חיינו, אחרי הכל.

You see, for some people,

יש הרי אנשים מסוימים,

their savior is a guy in a flowing robe.

שהמושיע שלהם הוא בדמות בחור בגלימה גולשת.

For other people, it's a guy with a garden hose.

ויש כאלה שהבחור שלהם מחזיק צינור-גינה.

We badly need some new stories.

אנו זקוקים נואשות לכמה סיפורים חדשים,

We need stories that have different kinds of heroes

אנו זקוקים לסיפורים עם גיבורים מזן שונה

willing to take different kinds of risks --

שמוכנים ליטול סיכונים מסוג שונה--

risks that confront recklessness head on,

סיכונים שמתעמתים ראש-בראש עם פזיזות,

that put the precautionary principle into practice,

שמשתמשים בעקרון של נקיטת אמצעי זהירות,

even if that means through direct action --

גם אם זה יחייב פעולה ישירה--

like hundreds of young people willing to get arrested,

כמו מאות צעירים שיהיו מוכנים להיאסר

blocking dirty power plants

בחסימת תחנות כוח מזהמות

or fighting mountaintop-removal coal mining.

או לחימה במפעלי כרייה שמיישרים הרים.

We need stories

אנו זקוקים לסיפורים

that replace that linear narrative of endless growth

שיחליפו את הסיפור הקווי של צמיחה אינסופית

with circular narratives

בסיפורים מחזוריים

that remind us

שיזכירו לנו

that what goes around comes around.

שההיסטוריה חוזרת,

That this is our only home.

שזהו ביתנו היחיד;

There is no escape hatch.

אין שום פתח מילוט.

Call it karma, call it physics,

בין אם תקראו לזה קארמה או פיזיקה,

action and reaction, call it precaution --

פעולה ותגובה, או אמצעי זהירות:

the principle that reminds us

העקרון שיזכיר לנו

that life is too precious to be risked

שהחיים יקרים מכדי לסכן אותם

for any profit.

למען רווח כלשהו.

Thank you.

תודה רבה.

(Applause)

[מחיאות כפיים]