Alice Goffman: How we're priming some kids for college — and others for prison

מתרגם: Ido Dekkers מבקר: Tal Dekkers

On the path that American children travel to adulthood,

בדרך בה ילדים אמריקאים עוברים לבגרות,

two institutions oversee the journey.

שני מוסדות מפקחים על המסע.

The first is the one we hear a lot about: college.

הראשון הוא האחד עליו אנחנו שומעים הרבה: מכללה.

Some of you may remember the excitement that you felt

כמה מכם אולי זוכרים את ההתרגשות שהרגשתם

when you first set off for college.

כשיצאת לראשונה למכללה.

Some of you may be in college right now

כמה מכם אולי במכללה עכשיו

and you're feeling this excitement at this very moment.

ואתם מרגישים את ההתרגשות הזו ממש עכשיו.

College has some shortcomings.

למכללה יש כמה חסרונות.

It's expensive; it leaves young people in debt.

היא יקרה; היא משאירה אנשים צעירים בחוב.

But all in all, it's a pretty good path.

אבל בסך הכל, זה מסלול די טוב.

Young people emerge from college with pride and with great friends

אנשים צעירים יוצאים מהקולג' עם גאווה ועם חברים מעולים

and with a lot of knowledge about the world.

ועם הרבה ידע על העולם.

And perhaps most importantly,

ואולי הכי חשוב,

a better chance in the labor market than they had before they got there.

סיכוי טוב יותר בשוק העבודה משהיה להם לפני שהגיעו לשם.

Today I want to talk about the second institution

היום, אני רוצה לדבר על המוסד השני

overseeing the journey from childhood to adulthood in the United States.

שמפקח על המסע מילדות לבגרות בארצות הברית.

And that institution is prison.

והמוסד הזה הוא הכלא.

Young people on this journey are meeting with probation officers

אנשים צעירים במסע הזה נפגשים עם קציני מבחן

instead of with teachers.

במקום עם מורים.

They're going to court dates instead of to class.

הם הולכים לבתי משפט במקום לכיתה.

Their junior year abroad is instead a trip to a state correctional facility.

השנה הראשונה שלהם בחו"ל היא במקום נסיעה לבית הכלא.

And they're emerging from their 20s

והם יוצאים משנות העשרים שלהם

not with degrees in business and English,

לא עם תואר בעסקים ואנגלית,

but with criminal records.

אלא עם תיק פלילי.

This institution is also costing us a lot,

המוסד גם עולה לנו הרבה,

about 40,000 dollars a year

בערך 40,000 דולר בשנה

to send a young person to prison in New Jersey.

כדי לשלוח אדם צעיר לכלא בניו ג'רזי.

But here, taxpayers are footing the bill

אבל פה, משלמי המיסים מכסים את החשבון

and what kids are getting is a cold prison cell

ומה שהילדים מקבלים זה תא כלא קר

and a permanent mark against them when they come home

וסימן תמידי נגדם כשהם מגיעים הביתה

and apply for work.

וניגשים לקבל עבודה.

There are more and more kids on this journey to adulthood

יש יותר ויותר ילדים במסע הזה לבגרות

than ever before in the United States and that's because in the past 40 years,

מאי פעם בארצות הברית וזה בגלל שב 40 השנים האחרונות,

our incarceration rate has grown by 700 percent.

קצב המאסרים שלנו גדל ב 700 אחוז.

I have one slide for this talk.

יש לי רק שקופית אחת להרצאה הזו.

Here it is.

הנה היא.

Here's our incarceration rate,

הנה קצב המאסרים שלנו,

about 716 people per 100,000 in the population.

בערך 716 אנשים ל 100,000 באוכלוסיה.

Here's the OECD countries.

הנה מדינות ה OECD.

What's more, it's poor kids that we're sending to prison,

ומה עוד, זה ילדים עניים שאנחנו שולחים לכלא,

too many drawn from African-American and Latino communities

יותר מדי מהם מקהילות האפרו אמריקאיות ולטיניות

so that prison now stands firmly between the young people trying to make it

כך שהכלא עכשיו עומד קשיח בין אנשים צעירים שמנסים להצליח

and the fulfillment of the American Dream.

והגשמת החלום האמריקאי.

The problem's actually a bit worse than this

הבעיה למעשה מעט קשה יותר מזה

'cause we're not just sending poor kids to prison,

מפני שאנחנו לא רק שולחים ילדים עניים לכלא,

we're saddling poor kids with court fees,

אנחנו משיתים על ילדים עניים עלויות בתי משפט,

with probation and parole restrictions,

עם תקופות מבחן והגבלות של שחרור על תנאי,

with low-level warrants,

עם מעצרים בדרגה נמוכה,

we're asking them to live in halfway houses and on house arrest,

אנחנו מבקשים מהם לחיות בבתי מעבר ובמעצרי בית,

and we're asking them to negotiate a police force

ואנחנו מבקשים מהם להתמודד עם כוח המשטרה

that is entering poor communities of color,

שנכנסת לשכונות של קהילות עניות וצבעוניות,

not for the purposes of promoting public safety,

לא למטרת קידום בטיחות הציבור,

but to make arrest counts, to line city coffers.

אלא כדי למלא מכסות מעצרים, כדי למלא את חשבונות העיר.

This is the hidden underside to our historic experiment in punishment:

זה הצד החבוי של הניסוי ההסטורי שלנו בענישה:

young people worried that at any moment, they will be stopped, searched and seized.

אנשים צעירים דואגים שכל רגע, הם יעצרו, יחפשו עליהם והם יאסרו.

Not just in the streets, but in their homes,

לא רק ברחובות, אלא בבתיהם,

at school and at work.

בבית הספר ובעבודה.

I got interested in this other path to adulthood

התעניינתי במסלול האחר הזה לבגרות

when I was myself a college student

כשהייתי עצמי סטודנטית במכללה

attending the University of Pennsylvania

כשהלכתי לאוניברסיטת פנסילבניה

in the early 2000s.

בתחילת שנות ה 2000.

Penn sits within a historic African-American neighborhood.

פן יושבת בתוך שכונה אפרו אמריקאית הסטורית.

So you've got these two parallel journeys going on simultaneously:

אז יש לכם את שני המסעות המקבילים שמתקדמים באותו זמן:

the kids attending this elite, private university,

הילדים שהולכים לאוניברסיטה המעולה הפרטית הזו,

and the kids from the adjacent neighborhood,

והילדים מהשכונה הקרובה,

some of whom are making it to college,

כמה מהם מגיעים למכללה,

and many of whom are being shipped to prison.

והרבה מהם נשלחים לכלא.

In my sophomore year, I started tutoring a young woman who was in high school

בשנה השניה שלי, התחלתי ללמד אישה צעירה שהיתה בתיכון

who lived about 10 minutes away from the university.

שחיה במרחק 10 דקות מהאוניברסיטה.

Soon, her cousin came home from a juvenile detention center.

במהרה, בן הדוד שלה הגיע הביתה מבית מעצר לצעירים.

He was 15, a freshman in high school.

הוא היה בן 15, בכיתה י'.

I began to get to know him and his friends and family,

התחלתי להכיר אותו ואת חבריו ומשפחתו,

and I asked him what he thought about me writing about his life

ושאלתי אותו מה הוא חושב על שאני אכתוב על חייו

for my senior thesis in college.

לתזה של התואר השני שלי במכללה.

This senior thesis became a dissertation at Princeton

תזת התואר השני הפכה לדיסרטציה בפרינסטון

and now a book.

ועכשיו לספר.

By the end of my sophomore year,

עד סוף השנה השניה שלי,

I moved into the neighborhood and I spent the next six years

עברתי לתוך השכונה וביליתי את שש השנים הבאות

trying to understand what young people were facing as they came of age.

בלנסות להבין מה עמד בפני אנשים צעירים כשהם התבגרו.

The first week I spent in this neighborhood,

בשבוע הראשון שביליתי בשכונה,

I saw two boys, five and seven years old,

ראיתי שני בנים, בני חמש ושבע,

play this game of chase,

משחקים תופסת,

where the older boy ran after the other boy.

בה הילד הגדול רץ אחרי השני.

He played the cop.

הוא שיחק את השוטר.

When the cop caught up to the younger boy,

כשהשוטר תפס את הילד הצעיר,

he pushed him down,

הוא דחף אותו למטה,

handcuffed him with imaginary handcuffs,

אזק אותו עם אזיקים דמיוניים,

took a quarter out of the other child's pocket,

לקח רבע דולר מכיס הילד,

saying, "I'm seizing that."

ואמר, "אני מחרים את זה."

He asked the child if he was carrying any drugs

הוא שאל את הילד אם הוא מחזיק סמים

or if he had a warrant.

או אם היה צו מעצר נגדו.

Many times, I saw this game repeated,

הרבה פעמים, ראיתי את המשחק הזה חוזר,

sometimes children would simply give up running,

לפעמים ילדים היו פשוט מוותרים על לרוץ,

and stick their bodies flat against the ground

ושוכבים על הרצפה

with their hands above their heads, or flat up against a wall.

עם הידיים מעל הראש, או שטוחות מול הקיר.

Children would yell at each other,

ילדים היו צועקים אחד על השני,

"I'm going to lock you up,

"אני הולך לכלוא אותך,

I'm going to lock you up and you're never coming home!"

אני אכלא אותך ולעולם לא תחזור הביתה!"

Once I saw a six-year-old child pull another child's pants down

פעם ראיתי ילד בן שש מוריד מכנסיים של אחר

and try to do a cavity search.

ומנסה לעשות חיפוש נקבים.

In the first 18 months that I lived in this neighborhood,

ב 18 החודשים הראשונים שחייתי בשכונה,

I wrote down every time I saw any contact between police

כתבתי בכל פעם שראיתי מגע בין המשטרה

and people that were my neighbors.

ואנשים שהיו שכני.

So in the first 18 months,

אז ב 18 החודשים הראשונים,

I watched the police stop pedestrians or people in cars,

צפיתי במשטרה עוצרת הולכי רגל או אנשים במכוניות,

search people, run people's names,

מחפשת על אנשים, בודקת שמות של אנשים,

chase people through the streets,

רודפת אחרי אנשים ברחובות,

pull people in for questioning,

לוקחת אנשים לתשאול.

or make an arrest every single day, with five exceptions.

או מבצעים מאסר כל יום, עם חמישה יוצאי דופן.

Fifty-two times, I watched the police break down doors,

חמישים ושתיים פעמים, צפיתי במשטרה שוברת דלתות,

chase people through houses

רודפת אחרי אנשים דרך בתים

or make an arrest of someone in their home.

או מבצעת מעצר של מישהו בביתו.

Fourteen times in this first year and a half,

ארבע עשרה פעמים בשנה וחצי הראשונות,

I watched the police punch, choke, kick, stomp on or beat young men

צפיתי במשטרה מכה, חונקת, בועטת, דורכת או מרביצה לאנשים צעירים

after they had caught them.

אחרי שהם תפסו אותם.

Bit by bit, I got to know two brothers,

לאט לאט, התחלתי להכיר שני אחים,

Chuck and Tim.

צ'אק וטים.

Chuck was 18 when we met, a senior in high school.

צ'אק היה בן 18 כשנפגשנו, בכיתה י"ב.

He was playing on the basketball team and making C's and B's.

הוא שיחק בנבחרת הכדורסל וקיבל ציונים של 70, 80.

His younger brother, Tim, was 10.

אחיו הצעיר, טים, היה בן 10.

And Tim loved Chuck; he followed him around a lot,

וטים אהב את צ'אק; הוא עקב אחריו הרבה,

looked to Chuck to be a mentor.

והתייחס אל צ'אק כמנטור שלו.

They lived with their mom and grandfather

הם חיו עם אימם וסבם

in a two-story row home with a front lawn and a back porch.

בבנין של שתי קומות בשורה עם דשא קידמי ומרפסת אחורית.

Their mom was struggling with addiction all while the boys were growing up.

אימם נאבקה בהתמכרות בכל הזמן בו הילדים גדלו.

She never really was able to hold down a job for very long.

היא מעולם לא היתה מסוגלת באמת להחזיק עבודה לזמן ממושך,

It was their grandfather's pension that supported the family,

זו היתה הפנסיה של הסב שתמכה במשפחה,

not really enough to pay for food and clothes

לא באמת מספיק כדי לשלם על אוכל ובגדים

and school supplies for growing boys.

וחומרים לבית הספר לילדים גדלים.

The family was really struggling.

המשפחה ממש נאבקה.

So when we met, Chuck was a senior in high school.

אז כשנפגשנו, צ'אק היה בכיתה י"ב.

He had just turned 18.

הוא בדיוק חגג 18.

That winter, a kid in the schoolyard

באותו חורף, ילד בחצר בית הספר

called Chuck's mom a crack whore.

קרא לאימו של צ'אק זונת קראק.

Chuck pushed the kid's face into the snow

צ'ק דחף את הילד עם הפנים לשלג

and the school cops charged him with aggravated assault.

ושוטר בית הספר האשים אותו בתקיפה.

The other kid was fine the next day,

הילד האחר היה בסדר ביום למחרת,

I think it was his pride that was injured more than anything.

אני חושבת שזו היתה הגאווה שנפגעה יותר מכל דבר אחר.

But anyway, since Chuck was 18,

אבל בכל אופן, מאחר וצ'אק היה בן 18,

this agg. assault case sent him to adult county jail

התקיפה הזו שלחה אותו לבית כלא לבוגרים

on State Road in northeast Philadelphia,

על סטייט רואד בצפון מזרח פילדלפיה,

where he sat, unable to pay the bail -- he couldn't afford it --

שם הוא ישב, לא מסוגל לשלם ערבות -- הוא לא היה יכול להרשות לעצמו אותה --

while the trial dates dragged on and on and on

בעוד תאריכי המשפט נגררו עוד ועוד

through almost his entire senior year.

במשך רוב שנתו האחרונה.

Finally, near the end of this season,

לבסוף, לקראת סוף העונה הזו,

the judge on this assault case threw out most of the charges

השופט במקרה התקיפה זרק את רוב ההאשמות

and Chuck came home

וצ'אק חזר הביתה

with only a few hundred dollars' worth of court fees hanging over his head.

עם רק כמה מאות דולרים בעמלות בית משפט תלויים במעל ראשו.

Tim was pretty happy that day.

טים היה ממש שמח באותו יום.

The next fall, Chuck tried to re-enroll as a senior,

בסתיו הבא, צ'אק ניסה להרשם מחדש לכיתה י"ב,

but the school secretary told him that

אבל מזכירת בית הספר אמרה לו

he was then 19 and too old to be readmitted.

שהוא היה בן 19 אז ומבוגר מדי להתקבל שוב.

Then the judge on his assault case issued him a warrant for his arrest

אז השופט במקרה התקיפה שלו הוציא צו מעצר על שמו

because he couldn't pay the 225 dollars in court fees

מפני שהוא לא היה יכול לשלם את 225 הדולרים של דמי בית משפט

that came due a few weeks after the case ended.

שהיו אמורים להיות משולמים כמה שבועות לאחר שהמשפט הסתיים.

Then he was a high school dropout living on the run.

אז הוא היה נושר מתיכון ובמנוסה.

Tim's first arrest came later that year

המעצר הראשון של טים הגיע מאוחר יותר באותה שנה

after he turned 11.

אחרי שהגיע לגיל 11.

Chuck had managed to get his warrant lifted

צ'אק הצליח להסיר את צו המעצר שלו

and he was on a payment plan for the court fees

והיה בתוכנית תשלומים לדמי בית המשפט

and he was driving Tim to school in his girlfriend's car.

והוא הסיע את טים לבית הספר ברכב של חברתו.

So a cop pulls them over, runs the car,

אז שוטר עצר אותם, בדק את הרכב,

and the car comes up as stolen in California.

והמכונית עלתה כגנובה מקליפורניה.

Chuck had no idea where in the history of this car it had been stolen.

לצ'אק לא היה מושג איפה בהסטוריה של המכונית היא נגנבה.

His girlfriend's uncle bought it from a used car auction

הדוד של חברתו קנה אותה במכירה פומבית של מכוניות משומשות

in northeast Philly.

בצפון פילדלפיה.

Chuck and Tim had never been outside of the tri-state,

צ'אק וטים מעולם לא היו מחוץ לאזור שלוש המדינות,

let alone to California.

שלא לדבר על קליפורניה.

But anyway, the cops down at the precinct

אבל בכל אופן, השוטר במקוף

charged Chuck with receiving stolen property.

האשים את צאק בקבלת רכוש גנוב.

And then a juvenile judge, a few days later,

ואז שופט הנוער מספר ימים לאחר מכן,

charged Tim, age 11,

האשים את טים, בגיל 11,

with accessory to receiving a stolen property

בסיוע בקבלת רכוש גנוב

and then he was placed on three years of probation.

ואז הוא הושם בתקופת מבחן של שלוש שנים.

With this probation sentence hanging over his head,

עם גזר דין זה של תקופת המבחן שתלוי מעל ראשו,

Chuck sat his little brother down

צ'אק הושיב את אחיו הקטן

and began teaching him how to run from the police.

והתחיל ללמד אותו איך לחמוק מהמשטרה.

They would sit side by side on their back porch

הם היו יושבים אחד ליד השני על המרפסת האחורית

looking out into the shared alleyway

מביטים אל הסמטה המשותפת

and Chuck would coach Tim how to spot undercover cars,

וצ'אק היה מלמד את טים איך לזהות מכוניות משטרה סמויות,

how to negotiate a late-night police raid, how and where to hide.

איך להתמדד עם פשיטת משטרה בלילה, איך ואיפה להתחבא.

I want you to imagine for a second

אני רוצה שתדמיינו לשניה

what Chuck and Tim's lives would be like

איך החיים של צ'אק וטים היו

if they were living in a neighborhood where kids were going to college,

אם הם היו חיים בשכונה בה ילדים הולכים למכללה,

not prison.

לא לכלא.

A neighborhood like the one I got to grow up in.

שכונה כמו זו בה אני גדלתי.

Okay, you might say.

אוקיי, אתם אולי אומרים.

But Chuck and Tim, kids like them, they're committing crimes!

אבל צ'אק וטים, ילדים כמוהם, הם מבצעים פשעים!

Don't they deserve to be in prison?

לא מגיע להם ללכת לכלא?

Don't they deserve to be living in fear of arrest?

לא מגיע לכם לחיות בפחד ממעצר?

Well, my answer would be no.

ובכן, התשובה שלי תהיה לא.

They don't.

לא מגיע להם.

And certainly not for the same things that other young people

ובהחלט לא על הדברים שצעירים אחרים

with more privilege are doing with impunity.

עם יותר זכויות מקבלים פטור מעונש.

If Chuck had gone to my high school,

אם צ'אק היה הולך לתיכון שלי,

that schoolyard fight would have ended there,

ריב חצר בית הספר היה נגמר שם,

as a schoolyard fight.

כריב בית ספר.

It never would have become an aggravated assault case.

זה לעולם לא היה הופך למקרה של תקיפה.

Not a single kid that I went to college with

לאף לא ילד אחד שהלכתי איתו למכללה

has a criminal record right now.

היה תיק פלילי כרגע.

Not a single one.

לאף אחד.

But can you imagine how many might have if the police had stopped those kids

אבל האם אתם יכולים לדמיין לכמה היו אם המשטרה היתה עוצרת את הילדים האלה

and searched their pockets for drugs as they walked to class?

ומחפשת בכיסייהם סמים כשהם נכנסו לכיתה?

Or had raided their frat parties in the middle of the night?

או היו פושטים על מסיבות האחוות באמצע הלילה?

Okay, you might say.

אוקיי, אתם אולי הייתם אומרים,

But doesn't this high incarceration rate

אבל האם לאחוז המאסר הגבוה הזה

partly account for our really low crime rate?

אין יד באחוז הפשיעה הנמוך באמת?

Crime is down. That's a good thing.

הפשע ירד. זה דבר טוב.

Totally, that is a good thing. Crime is down.

לגמרי, זה דבר טוב. הפשע ירד.

It dropped precipitously in the '90s and through the 2000s.

הוא ירד בצורה תלולה בשנות ה 90 וה 2000.

But according to a committee of academics

אבל לפי ועדת האקדמיה

convened by the National Academy of Sciences last year,

שהתכנסה על ידי האקדמיה הלאומית למדעים בשנה שעברה,

the relationship between our historically high incarceration rates

היחס בין אחוז המאסרים הגבוה הסטורית שלנו

and our low crime rate is pretty shaky.

ואחוזי הפשע הנמוכים הוא די צולע.

It turns out that the crime rate goes up and down

מסתבר שאחוזי הפשע שלנו עולים ויורדים

irrespective of how many young people we send to prison.

ללא קשר לכמה אנשים צעירים אנחנו שולחים לכלא.

We tend to think about justice in a pretty narrow way:

אנחנו נוטים לחשוב על צדק בדרך מאוד צרה:

good and bad, innocent and guilty.

טוב ורע, זכאי ואשם.

Injustice is about being wrongfully convicted.

חוסר צדק נוגע ללהיות מורשע לא בצדק.

So if you're convicted of something you did do,

אז אם אתם מורשעים על משהו שעשיתם,

you should be punished for it.

אתם צריכים להענש על זה.

There are innocent and guilty people,

יש אנשים תמימים ואשמים,

there are victims and there are perpetrators.

יש קורבנות ויש פושעים.

Maybe we could think a little bit more broadly than that.

אולי נוכל לחשוב מעט יותר לרוחב.

Right now, we're asking kids who live in the most disadvantaged neighborhoods,

ממש עכשיו, אנחנו מבקשים מילדים שחיים בשכונות הכי מקופחות,

who have the least amount of family resources,

שיש להם הכי פחות משאבים משפחתיים,

who are attending the country's worst schools,

שהולכים לבתי הספר הכי גרועים,

who are facing the toughest time in the labor market,

שעומדים בפני הזמנים הכי קשים בשוק העבודה,

who are living in neighborhoods where violence is an everyday problem,

שחיים בשכונות בהן האלימות היא בעיה יום יומית,

we're asking these kids to walk the thinnest possible line --

אנחנו מבקשים מהילדים האלה ללכת על הקו הכי דק שאפשר --

to basically never do anything wrong.

בעיקרון לעולם לא לעשות משהו לא בסדר.

Why are we not providing support to young kids facing these challenges?

למה אנחנו לא מספקים תמיכה לצעירים שעומדים בפני אתגרים?

Why are we offering only handcuffs, jail time and this fugitive existence?

למה אנחנו מציעים רק אזיקים, זמן בכלא ואת המציאות של בריחה?

Can we imagine something better?

האם אנחנו יכולים לדמיין משהו טוב יותר?

Can we imagine a criminal justice system that prioritizes recovery,

האם אנחנו יכולים לדמיין מערכת משפט שמעדיפה שיקום?

prevention, civic inclusion,

מניעה, הכללה אזרחית,

rather than punishment?

במקום ענישה?

(Applause)

(מחיאות כפיים)

A criminal justice system that acknowledges

מערכת משפט שמכירה

the legacy of exclusion that poor people of color in the U.S. have faced

בכך שהמסורת של הדרת אנשים עניים צבעוניים שארצות הברית עמדב בפניה

and that does not promote and perpetuate those exclusions.

וזה לא מקדם ומחלחל להכללות האלו.

(Applause)

(מחיאות כפיים)

And finally, a criminal justice system that believes in black young people,

ולבסוף, מערכת משפט שמאמינה בצעירים שחורים,

rather than treating black young people as the enemy to be rounded up.

במקום להתייחס לצעירים שחורים כאוייב שצריך לאסוף.

(Applause)

(מחיאות כפיים)

The good news is that we already are.

החדשות הטובות הן שאנחנו כבר עושים זאת.

A few years ago, Michelle Alexander wrote "The New Jim Crow,"

לפני כמה שנים, מישל אלכסנדר כתבה את "ג'ים קרואו החדש,"

which got Americans to see incarceration as a civil rights issue

שגרם לאמריקאים לראות את המאסרים כסוגיה אזרחית

of historic proportions in a way they had not seen it before.

בגודל הסטורי בדרך שלא נראה קודם לכן.

President Obama and Attorney General Eric Holder have come out very strongly

הנשיא אובמה והפרקליט הראשי אריק הולדר יצאו בחוזקה

on sentencing reform,

לרפורמה בגזרי דין,

on the need to address racial disparity in incarceration.

בצורך לטפל בחוסר שוויון גזעני במאסרים.

We're seeing states throw out Stop and Frisk

אנחנו רואים מדינות זורקות את עצור וחפש

as the civil rights violation that it is.

כהפרת זכויות האזרח שהיא.

We're seeing cities and states decriminalize possession of marijuana.

אנחנו רואים ערים ומדינות הופכות אחזקת מריחואנה לחוקית.

New York, New Jersey and California

ניו יורק, ניו ג'רזי וקליפורניה

have been dropping their prison populations, closing prisons,

הפחיתו את אוכלוסיות הכלא שלהם, סגרו בתי כלא,

while also seeing a big drop in crime.

בעודם רואים ירידה גדולה בפשיעה.

Texas has gotten into the game now,

גם טקסס נכנסה לזה עכשיו,

also closing prisons, investing in education.

גם סוגרת בתי כלא, משקיעה בחינוך.

This curious coalition is building from the right and the left,

הקואליציה המעניינת הזו בונה מימין ומשמאל,

made up of former prisoners and fiscal conservatives,

שבנויה מאסירים לשעבר ושמרנים פיסקלים,

of civil rights activists and libertarians,

של אקטיביסטים לזכויות אזרח וליברטריאנים,

of young people taking to the streets to protest police violence

של אנשים צעירים שיצאים לרחובות למחות על אלימות המשטרה

against unarmed black teenagers,

נגד צעירים שחורים לא חמושים,

and older, wealthier people --

ואנשים עשירים מבוגרים יותר --

some of you are here in the audience --

כמה מכם פה בקהל --

pumping big money into decarceration initiatives

מזרימים כסף גדול ליוזמות הפסקת המאסר

In a deeply divided Congress,

בקונגרס מחולק מאוד,

the work of reforming our criminal justice system

העבודה של רפורמה במערכת המשפט שלנו

is just about the only thing that the right and the left

זה באמת הדבר היחיד שהימין והשמאל

are coming together on.

מסכימים עליו.

I did not think I would see this political moment in my lifetime.

לא חשבתי שאני אראה את הרגע הפוליטי בחיי.

I think many of the people who have been working tirelessly

אני חושבת שהרבה מהאנשים שעבדו ללא לאות

to write about the causes and consequences

כדי לכתוב על הגורמים והתוצאות

of our historically high incarceration rates

של אחוזי המאסר הגבוהים הסטורית שלנו

did not think we would see this moment in our lifetime.

לא חשבו שנראה את הרגע הזה בחיינו.

The question for us now is, how much can we make of it?

השאלה בשבילנו עכשיו היא, כמה אנחנו יכולים לעשות מזה?

How much can we change?

כמה אנחנו יכולים להשתנות?

I want to end with a call to young people,

אני רוצה לסיים עם קריאה לאנשים צעירים,

the young people attending college

האנשים הצעירים שהולכים למכללה

and the young people struggling to stay out of prison

והאנשים הצעירים שנאבקים כדי להשאר מחוץ לכלא

or to make it through prison and return home.

או לעבור את הכלא ולחזור הביתה.

It may seem like these paths to adulthood are worlds apart,

זה אולי יראה שהמסלולים האלו של הבגרות הם במרחק של עולמות,

but the young people participating in these two institutions

אבל האנשים הצעירים שמשתתפים בשני המוסדות האלה

conveying us to adulthood,

שמעבירים אותנו לבגרות,

they have one thing in common:

יש להם דבר אחד משותף:

Both can be leaders in the work of reforming our criminal justice system.

שנייהם יכולים להיות מנהיגים בעבודת הרפורמה של מערכת המשפט שלנו.

Young people have always been leaders in the fight for equal rights,

אנשים צעירים תמיד היו מנהיגים במאבק לזכויות שוות,

the fight for more people to be granted dignity

המאבק שיותר אנשים יקבלו כבוד

and a fighting chance at freedom.

וסיכוי לחרות.

The mission for the generation of young people

המשימה לדור של האנשים הצעירים

coming of age in this, a sea-change moment, potentially,

שמתבגרים כרגע משנה סדרים זה, פוטנציאלית,

is to end mass incarceration and build a new criminal justice system,

היא להפסיק את המאסרים המסיביים ולבנות מערכת משפט חדשה,

emphasis on the word justice.

בדגש על המילה צדק.

Thanks.

תודה.

(Applause)

(מחיאות כפיים)