The myth of Zeus' test - Iseult Gillespie

תרגום: zeeva livshitz עריכה: Ido Dekkers

It was dark when two mysterious, shrouded figures

היה חשוך כששתי דמויות מסתוריות ומצועפות

appeared in the hillside village.

הופיעו על הגבעה בכפר.

The strangers knocked on every door in town, asking for food and shelter.

הזרים דפקו על כל דלת בעיר, כשהם מבקשים אוכל ומחסה.

But, again and again, they were turned away.

אבל, שוב ושוב, הם נדחו.

Soon, there was just one door left:

עד מהרה נותרה רק דלת אחת:

that of a small, thatched shack.

של בקתה קטנה עם גג קש .

An elderly couple, Baucis and Philemon, answered the thunderous knock.

זוג קשישים, באוקיס ופילמון, ענו לדפיקה הרועמת.

Although there was something off about these visitors,

למרות שהיה משהו מוזר במבקרים האלה,

it was in the pair’s nature to care for those in need.

היה בטבעם של הזוג לדאוג לנזקקים.

Philemon invited them to rest,

פילימון הזמין אותם לנוח,

and the cottage flooded with warmth as Baucis teased the fire back to life.

והקוטג′ הוצף בחום כאשר באוסיס ליבתה את האש חזרה לחיים.

When they were young, Baucis and Philemon had fallen in love,

כשהיו צעירים, באוסיס ופילימון התאהבו,

married, and settled in the humble cottage.

נישאו והתישבו בקוטג′ הצנוע.

Decades later, their home was still standing—

עשרות שנים מאוחר יותר, ביתם עדיין עמד על תילו-

and they were more devoted to each other than ever.

והם היו יותר מסורים אחד לשני מאי פעם.

The strangers watched intently as Baucis nestled twigs under a battered pot

הזרים הביטו בדריכות בבאוסיס מניחה זרדים

מתחת לסיר חבוט מלא בירקות.

filled with vegetables.

The couple could rarely afford meat, but in honor of their guests,

בני הזוג יכלו רק לעתים רחוקות להרשות לעצמם בשר, אבל לכבוד האורחים שלהם,

Philemon cut strips from an aging shank for the stew.

פילימון חתך רצועות משוק מיושן לנזיד הבשר.

They made cheerful conversation and offered their visitors hot baths.

הם ניהלו שיחה עליזה והציעו למבקריהם אמבטיות חמות.

Baucis used a chip of broken clay to balance the wobbly table’s legs

באוסיס השתמשה בשבב של חימר שבור כדי לאזן את רגלי השולחן המתנדנד

and rubbed its surface with mint until it smelled sweet and fresh.

ושפשפה את פני השטח שלו בנענע עד שהריח מתוק ורענן.

Weaving around each other with care,

נעים אחד סביב השני בזהירות,

the couple transformed what they had into a feast.

הזוג הפך את מה שהיה להם לסעודת מלכים.

Soon, the tabletop overflowed with food and the last of their sweet wine.

עד מהרה עלה השולחן על גדותיו באוכל ובשארית היין המתוק שלהם.

Privately, Baucis and Philemon worried that their provisions would run out.

כשלעצמם, באוסיס ופילימון דאגו שהמצרכים שלהם יגמרו.

Yet, as the night wore on,

ובכל זאת, ככל שהלילה חלף,

and their strange guests took hearty gulps of wine,

והאורחים המוזרים שלהם לגמו לגימות לבביות של יין,

the clay vessel never ran dry.

כלי החימר מעולם לא התייבש.

The couple, at first relieved, grew terrified.

הזוג, שבהתחלה הוקל לו, נעשו מבועתים.

Their guests weren’t humble peasants traveling the countryside.

האורחים שלהם לא היו איכרים צנועים שמטיילים בכפר.

They were almost certainly gods in disguise—

הם כמעט בוודאות היו אלים בתחפושת-

but which gods, they didn’t know.

אבל איזה אלים, הם לא ידעו.

Panicked that their preparations were inadequate,

הם נבהלו מכך שההכנות שלהם לא היו מספקות,

Baucis and Philemon searched for another offering.

באוסיס ופילמון חיפשו מנחה אחרת.

The only precious thing left was the goose that guarded their home.

הדבר היקר היחיד שנשאר היה האווז ששמר על ביתם.

The couple repeatedly lunged after the bird,

בני הזוג זינקו שוב ושוב אחרי האווז,

but they were too worn out for the chase.

אבל הם היו מותשים מדי בשביל המרדף.

So, they prepared to receive the wrath of the gods.

אז, הם התכוננו לחטוף את זעם האלים. האורחים שלהם קמו,

Their guests rose up, shedding their rags and mortal masks.

משילים את הסחבות ואת מסכות בני התמותה.

Looming before them was Zeus, the storm-brewing ruler of the gods,

לפניהם התנשא זאוס השליט מעורר הסערות של האלים,

and his son, Hermes,

ובנו, הרמס,

the fleet-footed messenger who shepherded mortals to the underworld.

שליח האלים בסנדלי הכנפיים המוליך את בני התמותה לשאול.

The gods told the old couple that, unlike the other townspeople,

האלים אמרו לזוג הזקן שבניגוד לשאר תושבי העיר,

they had shown true xenia, or loving hospitality to strangers.

הם הפגינו “קסניה” הכנסת אורחים אוהבת אמיתית לזרים.

They alone had passed the test.

רק הם לבדם עברו את המבחן.

The gods commanded the couple to follow them,

האלים פקדו על בני הזוג ללכת בעקבותיהם,

and the group ascended the nearest mountain.

והקבוצה עלתה על ההר הקרוב ביותר.

Nearing the summit, Baucis and Philemon looked back—

סמוך לפסגה, באוסיס ופילימון הביטו לאחור -

but were shocked to see a murky swamp where their village stood

אבל נדהמו לראות ביצה עכורה היכן שעמד הכפר שלהם

just moments before.

רק רגעים לפני כן.

As punishment for refusing to shelter the gods,

כעונש על סירוב לתת מחסה לאלים,

Zeus and Hermes had cast the townspeople underwater,

זאוס והרמס השליכו את תושבי העיר למים,

leaving only their hosts’ home intact,

כשהם משאירים רק את בית המארחים שלהם שלם,

Recalling their friends and neighbors,

כשהם נזכרים בחברים והשכנים שלהם,

Baucis and Philemon couldn’t hide their terror and mournful tears,

באוסיס ופילימון לא יכלו להסתיר את האימה והדמעות העצובות שלהם,

even as their house transformed below.

אפילו כשהבית שלהם למטה השתנה.

It grew larger and sprouted marble pillars and steps.

הוא גדל והצמיח עמודי שיש ומדרגות.

Legends etched themselves onto its grand doors.

אגדות חרטו את עצמן על דלתותיו הגדולות.

Their rickety cottage had metamorphosed into a gleaming temple for the gods.

הקוטג′ הרעוע שלהם עבר מטמורפוזה והפך למקדש נוצץ לאלים.

Hermes commended the couple and gently asked if there was anything they desired.

הרמס בירך את בני הזוג ושאל בעדינות אם יש משהו שהם רוצים.

After a brief discussion, Philemon requested that he and Baucis

לאחר דיון קצר, פילמון ביקש שהוא ובאוסיס

be permitted to care for the new temple.

יורשו לטפל בבית המקדש החדש.

And he asked if, when their time came, they could die together,

והוא שאל אם, בבוא זמנם, הם יוכלו למות ביחד,

so neither would have to face life without the other.

כך שאף אחד מהם לא יצטרך להתמודד עם החיים בלי השני.

Tending to the temple and one another, they lived many more years.

כשהם דואגים למקדש וזה לזה, הם חיו עוד שנים רבות.

Until, one day, Baucis noticed leaves fluttering from her husband’s hands

עד שיום אחד הבחינה באוסיס בעלים מתעופפים מידיו של בעלה

and looked down to find her own skin hardening.

והביטה למטה כדי לגלות שהעור שלה מתקשה.

They embraced, becoming rooted in place.

הם התחבקו ונעשו מושרשים במקום.

Vines wound around their legs and canopies flourished overhead.

גפנים מתפתלות סביב רגליהם וצמרות פרחו ממעל.

They bid each other a loving, last farewell as humans.

הם איחלו זה לזה פרידה אוהבת אחרונה כבני אדם.

And where Baucis and Philemon had just stood, bent with age,

ובמקום שבאוסיס ופילימון זה עתה עמדו, כפופים מזקנה,

there towered a linden and an oak tree,

התנשאו עצי תרזה ואלון,

their branches intertwined for eternity.

ענפיהם שלובים זה בזה לנצח.