How the Suez Canal changed the world - Lucia Carminati

תרגום: Ido Dekkers עריכה: Jenny Rublevsky

In March 2021, fierce winds blew a container ship off course.

במרץ 2021, רוחות חזקות דחפו אניית מכולות מהמסלול שלה.

In most places, this would have caused a minor incident.

ברוב המקומות, זה היה גורם לתאונה שולית.

But in the Suez Canal, it was a global crisis.

אבל בתעלת סואץ, זה היה משבר עולמי.

This vessel wasn’t just blocking other ships—

האניה הזו לא רק חסמה אוניות אחרות --

It was obstructing the flow of international trade

היא חסמה את הזרימה של הסחר הבין לאומי

through one of the world’s most important waterways.

דרך אחד מדרכי המים החשובות בעולם.

The site of the Suez Canal has been of interest to rulers of this region

אתר תעלת סואץ עניין שליטים באיזור

as far back as the second millennium BCE.

החל מהאלף השני לפני הספירה.

To move goods between Asia and the Mediterranean basin,

כדי להעביר סחורות בין אסיה ואגן המזרח התיכון,

traders had to traverse the narrow isthmus separating the Red Sea and the Nile,

סוחרים היו צריכים לעבור את המצרים שמפרידים בין הים האדום והנילוס,

journeying in camel-bound caravans through the unforgiving desert.

עוברים בשיירות גמלים דרך מדבר אכזרי.

A maritime passage between the Indian Ocean and the Mediterranean Sea

מעבר ימי בין האוקיינוס ההודי והים התיכון

would bypass this trip altogether.

יעקוף את כל המסע הזה.

And throughout the 16th century,

ובמהלך המאה ה 16,

multiple powers attempted to construct such a canal.

כוחות רבים ניסו לבנות תעלה כזו.

But their plans were obstructed by cost, political strife,

אבל התוכניות שלהם הופרעו על ידי עלות, בעיות פוליטיות,

and the ever-shifting sands.

והשינויים הרבים שחלו.

In 1798, interest in building a canal was rekindled,

ב 1798, התעניינות בבניית תעלה התעוררה שוב,

this time attracting attention from across Europe.

הפעם משכה תשומת לב לרוחב אירופה.

Over the following decades, individuals from Austria, Italy, Britain, and France

במהלך העשורים הבאים, אנשים מאוסטריה, איטליה, בריטניה וצרפת

pitched their plans to Egypt’s rulers.

העלו את התוכניות שלהם לשליטי מצרים.

At the time, Egypt was a territory of the Ottoman Empire,

באותו זמן, מצרים היתה טריטוריה של האימפריה העותומאנית,

which was resistant to these proposals.

שהיתה עמידה להצעות האלו.

But Egypt's political and economic autonomy was gradually increasing,

אבל האוטונומיה הפוליטית והכלכלית של מצרים גברה בהדרגה,

and its government was eager to pursue the project.

והממשלה שלה היתה להוטה לפתוח בפרוייקט.

When Sa’id Pasha came into power in 1854, he approved a plan

כשסעיד פאשה עלה לשלטון ב 1845, הוא אישר את התוכנית

from the enterprising and manipulative French diplomat Ferdinand de Lesseps.

מהדיפלומט המניפולטיבי בעל היוזמה פרדיננד דה לספס.

Signed in 1854 and 1856, a pair of concessions gave de Lesseps

זוג זכיונות שנחתמו ב 1854 ו 1856 נתנו לדה לספס

authority to establish the Suez Canal Company

הרשאה להקים את חברת תעלת סואץ

and finance it by selling shares to “capitalists of all nations.”

ולממן אותה על ידי מכירת מניות ל“קפיטליסטים מכל האומות.”

The contracts between Sa’id Pasha and the Canal Company

החוזה בין סעיד פאשה וחברת התעלה

also promised a workforce of hundreds of thousands of Egyptian workers.

הבטיח גם כוח עבודה של מאות אלפי עובדים מצרים.

Beginning in 1862, about 20,000 laborers were forcibly recruited every month,

החל מ 1862, בערך 20,000 עובדים גוייסו בכוח כל חודש,

digging the canal in harsh desert conditions

חפרו את התעלה בתנאי מדבר קשים

without easy access to food or water.

בלי גישה קלה לאוכל או מים.

Diseases like cholera ran rampant and workers toiled under the threat of whips.

מחלות כמו כולרה היו נפוצות ועובדים עבדו תחת איום של שוטים.

The estimates of those who died during construction range into the thousands.

ההערכות על אלו שמתו במהלך הבניה נעות באלפים.

In 1864, the new Egyptian ruler, Isma’il Pasha,

ב 1864, השליט המצרי החדש, איסמעיל פאשה,

put an end to the coerced Egyptian labor,

שם סוף לעבודה המצרית הכפויה,

but he still pressed forward with construction.

אבל הוא עדיין דחף קדימה עם הבניה.

Foreign workers from all over Europe and the Middle East

עובדים זרים מכל אירופה והמזרח התיכון

labored alongside dredgers and bucket excavators

עבדו במקביל למחפרים ודחפורים

to remove 74 million cubic meters of dirt.

כדי להזיז 74 מליון מטרים מעוקבים של אדמה.

This massive population of workers required infrastructure

האוכלוסיה המסיבית הזו של עובדים דרשה תשתיות

to deliver drinking water and other supplies,

לאספקת מי שתייה ומצרכים אחרים,

giving rise to a flourishing economy of restaurants, brothels, and smuggled goods.

מה שדחף שגשוג בכלכלה של מסעדות, בתי בושת וסחורות מוברחות.

Amidst the bustle were born three new cities with multi-ethnic populations:

בתוך ההמולה נולדו שלוש ערים חדשות עם אוכלוסיה רב תרבותית:

Port Said on the northern Mediterranean shore,

פורט סעיד לחוף הים התיכון בצפון,

Ismailia on the canal's middle tract,

איסמעליה בחלק המרכזי של התעלה,

and Port Tewfiq, at the southern edge of the canal.

ופורט תאופיק, בקצה הדרומי של התעלה.

The construction site bypassed the Nile and ran directly from Port Said to Suez.

אתר הבניה עקף את הנילוס ועבר ישירות מפורט סעיד לסואץ.

And after years of work, the streams of the two seas finally began merging

ואחרי שנים של עבודה, הזרמים של שני הימים התמזגו לבסוף

in the mid-1860s.

באמצע שנות ה 60 של המאה ה 19.

The finished canal was 164 kilometers long,

התעלה המוגמרת היתה באורך של 164 קילומטר,

with a width of 56 meters at the surface,

וברוחב של 56 מטר על פני השטח,

and it was officially inaugurated on November 17th, 1869.

והיא הושקה רשמית ב 17 בנובמבר, 1869.

While it struggled financially during its first few years,

בזמן שהיא נאבקה כלכלית במהלך השנים הראשונות,

the canal ended up dramatically accelerating global trade.

התעלה האיצה לבסוף דרמטית את המסחר הגלובלי.

It also facilitated the migration of numerous marine species,

היא גם אפשרה נדידה של אין ספור מינים ימיים,

dramatically changing local ecosystems and cuisine.

ששינו דרמטית מערכות מחיה מקומיות ואת המטבחים.

Over the decades, traffic through the canal grew.

במהלך עשורים, התנועה דרך התעלה גברה.

But in 1875,

אבל ב 1875,

financial issues forced Egypt to sell much of its stock in the Canal Company,

בעיות כלכליות הכריחו את המצרים למכור הרבה מהמניות שלה בחברת התעלה,

allowing Britain to take over.

ואפשרו לבריטניה להשתלט.

It was only in 1956 that control of the canal fully reverted to Egypt

רק ב 1956 השליטה הזו בתעלה חזרה לגמרי למצריים

when it was nationalized by President Gamal Abdel Nasser.

כשהיא הולאמה על ידי הנשיא כמאל עבד אל נאצר.

This move sparked a military standoff

הפעולה הזו גרמה לעימות צבאי

between Egypt and Britain, France, and Israel.

אין מצריים ובריטניה, צרפת וישראל.

But once resolved,

אבל ברגע שזה נפתר,

it transformed the canal into a major source of Egypt's national revenue

היא הפכה את התעלה למקור עיקרי של הכנסות למצריים

and helped redeem the canal's imperialist legacy.

ועזרה לזכות מההסטוריה האימפריאליסטית של התעלה.

Today, nearly 30% of all global ship traffic passes through the Suez Canal,

היום, כמעט 30% מכל תנועת האניות הגלובלית עובדת דרך תעלת סואץ,

totaling over 20,000 ships in 2021.

לסך של 20,000 אניות ב 2021.

However, the incident of the Ever Given is a stark reminder

עם זאת, תקרית ה“אבר גיבן” היא תזכורת קשה

of just how fragile our manmade systems can be.

לכמה שבירות מערכות מעשה ידי אדם יכולות להיות.