Test yourself: Can you tell the difference between music and noise? - Hanako Sawada

תרגום: Ido Dekkers עריכה: zeeva livshitz

In 1960, American composer John Cage went on national television

ב 1960, המלחין האמריקאי ג‘ון קייג’ עלה לטלוויזיה הלאומית

to share his latest work.

כדי לחלוק את יצירתו האחרונה.

But rather than employing traditional instruments,

אבל במקום להשתמש בכלים מסורתיים,

Cage appeared surrounded by household clutter,

קייג′ הופיע מוקף בבלאגן ביתי,

including a bathtub, ice cubes, a toy fish, a pressure cooker,

כולל אמבטיה, קוביות קרח, דג צעצוע, סיר לחץ,

a rubber duck, and several radios.

ברווז צעצוע, ומספר מכשירי רדיו.

Armed with these tools and a stopwatch, he performed “Water Walk,”

חמוש בכלים האלה ובשעון עצר, הוא ביצע את “הליכת המים,”

setting off a series of sounds with a serious expression

יוצר סדרה של צלילים עם הבעות רציניות

and incredible precision.

ודיוק יוצא מן הכלל.

Some viewers found the performance hysterical,

כמה צופים מצאו את הביצוע היסטרי,

while others thought it was completely absurd.

בזמן שאחרים חשבו שזה היה אבסורדי לגמרי.

But most people watching likely shared the same question:

אבל רוב האנשים שצפו כנראה חלקו את אותה שאלה:

is this even music?

האם זו אפילו מוזיקה?

This question is harder to answer than you might think.

השאלה קשה יותר למענה משאתם חושבים.

What we determine as music often depends on our expectations.

מה שאנחנו קובעים כמוזיקה הרבה פעמים תלוי בציפיות שלנו.

For example, imagine you’re in a jazz club listening

לדוגמה, דמיינו שאתם במועדון ג’אז מאזינים

to the rhythmic honking of horns.

לתקיעות הריתמיות של קרניים.

Most people would agree that this is music.

רוב האנשים יסכימו שזה מוזיקה.

But if you were on the highway hearing the same thing, many would call it noise.

אבל אם הייתם על הכביש המהיר מאזינים לאותו הדבר, הרבה היו קוראים לזה רעש.

After all, car horns aren’t instruments

אחרי הכל, צופרי מכוניות הם לא כלי נגינה

and these drivers aren’t musicians... right?

והנהגים האלה הם לא מוזיקאים... נכון?

Expectations like these influence how we categorize everything we hear.

ציפיות כמו אלו משפיעות על איך אנחנו מקטלגים כל מה שאנחנו שומעים.

We typically think something sounds more musical

אנחנו חושבים באופן טיפוסי שמשהו נשמע יותר מוזיקלי

if it uses a recognizable structure or popular sounds

אם הוא משתמש במבנה מוכר או צלילים פופולריים

arranged in well-known patterns.

מסודרים במבנה ידוע.

And even within the realm of music,

ואפילו בתוך ממלכת המוזיקה,

we expect certain genres to use specific instruments and harmonies.

אנחנו מצפים מז’אנרים מסויימים להשתמש בכלים והרמוניות מסויימים.

These expectations are based on existing musical traditions,

הציפיות האלו מבוססות על מסורות מוזיקליות קיימות,

but those traditions aren't set in stone.

אבל המסורות האלו לא כתובות בסלע.

They vary across different cultures and time periods.

הן משתנות בין תרבויות ותקופות זמן.

And in the early 20th century,

ובתחילת המאה ה 20,

when many artists were pushing the boundaries of their fields,

כשהרבה אמנים דחפו את הגבולות של התחומים שלהם,

John Cage wanted to discover what new kinds of music might exist

ג‘ון קייג’ רצה לגלות איזה סוגים חדשים של מוזיקה אולי קיימים

beyond those constraints.

מעבר למגבלות האלו.

He began pioneering new instruments that blurred the lines

הוא החל לנסות כלים חדשים שטשטשו את הקווים

between art and everyday life,

בין אמנות וחיים יום יומיים,

and used surprising objects to reinvent existing instruments.

והשתמש בעצמים מפתיעים כדי להמציא מחדש כלים קיימים.

He also explored new ways for music to mingle with other art forms.

הוא גם חקר דרכים חדשות למוזיקה כדי לערב צורות אמנות אחרות.

He and his creative and romantic partner, Merce Cunningham,

הוא והשותפה הקריאטיבית והרומנטית, מרס קנינגהם,

held recitals where Cage’s music and Cunningham’s choreography

קיימו רסיטלים בהם המוזיקה של קייג′ והכוראוגרפיה של קנינגהאם

would be created independently before being performed together.

יווצרו עצמאית לפני שיבוצעו יחד.

But whatever his approach,

אבל לא משנה הגישה שלו,

Cage gleefully dared listeners to question the boundaries between music and noise,

קייג′ אתגר את השומעים שלו לאתגר את הגבולות בין המוזיקה לרעש,

as well as sound and silence.

כמו גם את הצליל והדממה.

Perhaps the best example is one of Cage’s most famous compositions—

אולי הדוגמה הטובה ביותר היא אחת הקומפוזיציות המפורסמות ביותר של קייג′ -

a solo piano piece consisting of nothing but musical rests

יצירה של סולו פסנתר שמכילה רק מנוחות מוזיקליות

for four minutes and 33 seconds.

במשך ארבע דקות ו 33 שניות.

This wasn’t intended as a prank, but rather, as a question.

זה לא היה מיועד להיות היתול, אלא, שאלה.

Could the opening and closing of a piano lid be music?

האם פתיחה וסגירה של מכסה פסנתר היא מוזיקה?

What about the click of a stopwatch?

מה עם לחיצה על שעון עצר?

The rustling, and perhaps even the complaining, of a crowd?

הרשרוש ואולי אפילו התלונות של הקהל?

Like the white canvases of his painting peers,

כמו הקנווסים הלבנים של הציירים העמיתים שלו,

Cage asked the audience to question their expectations about what music was.

קייג′ ביקש מהקהל לפקפק בציפיות שלהם בנוגע למה היא מוזיקה.

And while the piece didn’t evoke the drama of some traditional compositions,

ובזמן שהיצירה לא עוררה את הדרמה של כמה יצירות מסורתיות,

it certainly elicited a strong emotional response.

היא בהחלט עוררה תגובה רגשית חזקה.

Cage’s work frequently prioritized these spontaneous, ephemeral experiences

העבודה של קייג′ הרבה פעמים תיעדפה את החוויות הספונטניות הארעיות

over precise, predictable performances.

על הופעות מדוייקות וצפויות.

He even developed processes that left some compositional decisions up to chance.

הוא אפילו פיתח תהליכים שהשאירו חלק מהחלטות היצירה ליד המקרה.

One of his favorite such systems was the I Ching,

אחת המערכות האהובות עליו היתה אי צ’ינג,

an ancient Chinese divination text.

טקסט אלוהי סיני עתיק.

Using just a handful of coins,

בשימוש בכמה מטבעות בלבד,

the I Ching allows readers to produce a pattern of lines

ה אי צ’ינג מאפשר לקוראים לייצר דוגמה של קווים

which can be interpreted to answer questions and offer fortunes.

שיכולה להיות מפורשת כעונה על שאלות ומציעה גורלות.

But Cage adapted these patterns into a series of tables

אבל קייג′ התאים את התבניות האלו לסדרה של טבלאות

that generated different musical durations, tempos, and dynamics.

שמייצרות תקופות מוזיקליות, מקצבים ודינמיקות שונים.

Eventually, he even used early computers to help produce these random parameters.

לבסוף, הוא אפילו השתמש במחשבים ראשוניים כדי לעזור לייצר את התבניות האקראיות האלו.

For some pieces, Cage went even further,

לכמה יצירות, קייג′ הלך אפילו רחוק יותר,

offering musicians incomplete compositions notated with broad instructions,

והציע למוזיקאים יצירות לא שלמות עם הערות רחבות,

allowing them to compose on the fly with the help of his guidelines.

ואפשר להם להלחין במקום בעזרת קווים מנחים.

Some composers rejected Cage's seemingly careless approach.

כמה מלחינים דחו את הגישה חסרת האחריות כביכול של קייג’.

They believed it was the composer’s job to organize sound and time

הם האמינו שזו עבודתו של המלחין לארגן צלילים וזמן

for a specific, intentional purpose.

למטרות ספציפיות ובעלות כוונה.

After all, if these strange compositions were music,

אחרי הכל, אם היצירות המוזרות האלו היו מוזיקה,

then where do we draw the line?

אז איפה שמים את הקו?

But like a bold explorer, Cage didn't want to be bound by restrictions,

אבל כמו חוקר נועז, קייג′ לא רצה להיות תלוי במוגבלויות,

and he certainly didn't want to follow old rules.

והוא בהחלט לא רצה לעקוב אחרי חוקים ישנים.

He dedicated himself to shattering our expectations,

הוא הקדיש את עצמו לניפוץ הציפיות שלנו,

creating a series of once in a lifetime experiences

ויצר סדרה של חוויות של פעם בחיים

that continue encouraging musicians and audiences

שהמשיכו לעודד מוזיקאים וקהלים

to embrace the unexpected.

לחבק את הלא צפוי.