How does the Rorschach inkblot test work? - Damion Searls

תרגום: Ido Dekkers עריכה: Tal Dekkers

Take a look at this image.

הביטו בתמונה הזו.

What might this be?

מה זה יכול להיות?

A frightening monster?

מפלצת מפחידה?

Two friendly bears?

שני דובים חברותיים?

Or something else entirely?

או משהו אחר לגמרי?

For nearly a century,

במשך כמעט מאה שנה,

ten inkblots like these have been used

עשרה כתמי דיו כמו אלו היו בשימוש

as what seems like an almost mystical personality test.

במה שנראה כמו מבחן אישיות כמעט מיסטי.

Long kept confidential for psychologists and their patients,

הוא נשמר חסוי עבור פסיכולוגים ומטופלייהם,

the mysterious images were said to draw out the workings of a person’s mind.

נאמר שהתמונות המסתוריות חשפו את צורת החשיבה של האדם.

But what can inkblots really tell us,

אבל מה כתמי דיו יכולים לספר לנו,

and how does this test work?

ואיך המבחן הזה עובד?

Invented in the early 20th century by Swiss psychiatrist Hermann Rorschach,

הוא הומצא בתחילת המאה ה 20 על ידי הפסיכיאטר השווצרי הרמן רורשאך,

the Rorschach Test is actually less about the specific things we see,

מבחן רורשאך נוגע למעשה פחות לדברים הספציפיים שאנחנו רואים,

and more about our general approach to perception.

ויותר לגישה הכללית שלנו לתפישה.

As an amateur artist

כאמן חובבן

Hermann was fascinated by how visual perception varies from person to person.

הרמן היה מוקסם מאיך תפישה ויזואלית משתנה בין אדם לאדם.

He carried this interest to medical school,

הוא לקח את הסקרנות שלו לבית הספר לרפואה,

where he learned all our senses are deeply connected.

שם למד שכל החושים שלנו מחוברים באופן עמוק.

He studied how our process of perception doesn’t just register sensory inputs,

הוא למד איך תהליך התפישה שלנו לא רק רושם קלט חושי,

but transforms them.

אלא גם משנה אותו.

And when he started working at a mental hospital in eastern Switzerland,

וכשהוא החל לעבוד בבית חולים לחולי נפש במזרח שוויץ,

he began designing a series of puzzling images

הוא החל לתכנן סדרה של תמונות מתמיהות

to gain new insight into this enigmatic process.

כדי לקבל תובנה חדשה לתהליך האניגמטי הזה.

Using his inkblot paintings,

בשימוש בציורים של כתמי דיו,

Rorschach began quizzing hundreds of healthy subjects

רורשאך החל לבחון מאות אנשים בריאים

and psychiatric patients with the same question:

וחולים פסיכיאטריים עם אותן שאלות:

what might this be?

מה זה יכול להיות?

However, it wasn’t what the test subjects saw that was most important to Rorschach,

עם זאת, זה לא היה מה שהנשאלים ראו שהיה הכי חשוב לרורשאך,

but rather, how they approached the task.

אלא, איך הם ניגשו למשימה.

Which parts of the image did they focus on or ignore?

באיזה חלק של התמונה הם התמקדו ומאיזה התעלמו?

Did they see the image moving?

האם הם ראו את התמונה נעה?

Did the color on some inkblots help them give better answers,

האם הצבע בכמה מהכתמים עזר להם לתת תשובות טובות יותר,

or distract and overwhelm them?

או הסיח את דעתם והעמיס עליהם?

He developed a system to code people’s responses,

הוא פיתח שיטה לקודד תגובות של אנשים,

reducing the wide range of interpretations to a few manageable numbers.

שמפחיתות את הטווח הרחב של פרושים למספר שניתן להתמודד איתו.

Now he had empirical measures to quantify all kinds of test takers:

עכשיו היו לו מידות אמפיריות כדי לכמת את כל סוגי הנבחנים:

the creative and imaginative,

היצירתיים ובעלי הדמיון,

the detail-oriented, the big-picture perceivers,

אלה שמכוונים לפרטים, אלה שקולטים את התמונה המלאה,

and flexible participants able to adapt their approach.

ומשתתפים גמישים שמסוגלים להתאים את הגישה שלהם.

Some people would get stuck,

כמה אנשים היו נתקעים,

offering the same answer for multiple blots.

מציעים את אותן תשובות לכמה כתמים.

Others gave unusual and delightful descriptions.

אחרים נתנו תאורים יוצאי דופן ומענגים.

Responses were as varied as the inkblots,

התגובות היו מגוונות כמו כתמי הדיו,

which offered different kinds of perceptual problems–

שהציעו סוגים שונים של בעיות תפיסתיות --

some easier to interpret than others.

כמה קלים יותר לפרוש מאחרים.

But analyzing the test-taker’s overall approach

אבל ניתוח הגישה הכללית של לוקחי המבחנים

yielded real insights into their psychology.

הביאה תובנות לפסיכולוגיה שלהם.

And as Rorschach tested more and more people,

וכשרורשאך בחן יותר ויותר אנשים,

patterns began to pile up.

תבניות החלו להופיע.

Healthy subjects with the same personalities

נבחנים בריאים עם אותה אישיות

often took remarkably similar approaches.

נקטו בגישות ממש דומות.

Patients suffering from the same mental illnesses

חולים שסבלו מאותה מחלה נפשית

also performed similarly,

גם ביצעו בדומה,

making the test a reliable diagnostic tool.

מה שהפך את המבחן לכלי אבחון אמין.

It could even diagnose some conditions

הוא אפילו יכל לאבחן כמה מצבים

difficult to pinpoint with other available methods.

שקשים למיקוד בשיטות אחרות.

In 1921,

ב 1921,

Rorschach published his coding system alongside the ten blots he felt

רורשאך פירסם את מערכת הקידוד שלו יחד עם עשרת הכתמים שהוא חשב

gave the most nuanced picture of people’s perceptual approach.

שנותנים את התמונה הכי ניואנסית של גישות התפישה של אנשים.

Over the next several decades,

במהלך העשורים הבאים,

the test became wildly popular in countries around the world.

המבחן הפך למאוד פופולרי במדינות מסביב לעולם.

By the 1960s,

בשנות ה 60 של המאה ה 20,

it had been officially administered millions of times in the U.S. alone.

הוא ניתן רשמית מליוני פעמים בארצות הברית לבדה.

Unfortunately, less than a year after publishing the test,

למרבה הצער, פחות משנה אחרי שפרסם את המבחן,

Hermann Rorschach had died suddenly.

הרמן רורשאך מת באופן פתאומי.

Without its inventor to keep it on track,

בלי הממציא שלה להחזיק אותו במסלול,

the test he had methodically gathered so much data to support

המבחן שהוא אסף שיטתית כל כך הרבה מידע כדי לתמוך בו

began to be used in all sorts of speculative ways.

החל להיות בשימוש בכל מני דרכים ספקולטיביות.

Researchers gave the test to Nazi war criminals,

חוקרים נתנו את המבחן לפושעי מלחמה נאצים,

hoping to unlock the psychological roots of mass murder.

בתקווה לשחרר את השורשים הפסיכולוגיים של רצח המוני.

Anthropologists showed the images to remote communities

אנטרופולוגים הראו את התמונות לקהילות מרוחקות

as a sort of universal personality test.

כסוג של מבחן אישיות אוניברסלי.

Employers made prejudiced hiring decisions based on reductive decoding charts.

מעסיקים הפלו בהחלטות גיוס בהתבסס על טבלאות פענוח מפחיתות.

As the test left clinics and entered popular culture

כשהמבחן עזב את הקליניקות ונכנס לתרבות הפופולרית

its reputation among medical professionals plummeted,

המוניטין שלו בין מקצועני הרפואה צנח,

and the blots began to fall out of clinical use.

והכתמים החלו לצאת משימוש רפואי.

Today, the test is still controversial,

היום, המבחן עדיין שנוי במחלוקת,

and many people assume it has been disproven.

והרבה אנשים מניחים שהוא הופרך.

But a massive 2013 review of all the existing Rorschach research

אבל סקר מסיבי מ 2013 של כל המחקרים על מבחן רורשאך

showed that when administered properly the test yields valid results,

הראו שכשמשתמשים בו באופן נכון המבחן נותן תוצאות אמיתיות,

which can help diagnose mental illness

מה שיכול לעזור לאבחן מחלות נפשיות

or round out a patient’s psychological profile.

או לעגל את הפרופיל הפסיכולוגי של החולה.

It’s hardly a stand-alone key to the human mind–

זה לא ממש המפתח הבודד של המוח האנושי --

no test is.

אף מבחן לא.

But its visual approach and lack of any single right answer

אבל הגישה הויזואלית שלו וחוסר בכל תשובה נכונה בודדת

continue to help psychologists paint a more nuanced picture

ממשיכים לעזור לפסיכולוגים לצייר תמונה יותר מדוייקת

of how people see the world.

של איך אנשים רואים את העולם.

Bringing us one step closer

מה שמביא אותנו צעד אחד יותר קרוב

to understanding the patterns behind our perceptions.

להבנת התבניות מאחורי התפישה שלנו.