Can other animals understand death? - Barbara J. King

תרגום: zeeva livshitz עריכה: Ido Dekkers

In 2018, an orca called Tahlequah gave birth.

בשנת 2018, אורקה (נקבת קטלן) בשם תהלקווה ילדה.

But her daughter died within an hour.

אבל בתה מתה תוך שעה.

Tahlequah, however, didn’t leave her body.

תהלקווה, לעומת זאת, לא עזבה את גופתה.

And over the next 17 days and 1,600 kilometers,

ובמהלך 17 הימים הבאים ו-1,600 קילומטרים,

she kept it afloat atop her own,

היא החזיקה אותה צפה מעל שלה,

diving to retrieve the body whenever it slipped away,

כשהיא צוללת כדי לחלץ את הגופה בכל פעם שהיא חמקה,

even after it began deteriorating.

גם לאחר שהחלה להידרדר.

By altering her feeding and travel patterns,

על ידי שינוי דפוסי ההאכלה uהנסיעה שלה,

Tahlequah’s behavior was certainly unusual.

ההתנהגות של תהלקווה בהחלט היתה יוצאת דופן.

But was she mourning— or just confused?

אבל האם היא אבלה - או סתם מבולבלת?

Do non-human animals grieve?

האם חיות לא אנושיות מתאבלות?

This question is tricky.

השאלה הזו מסובכת.

In 1871, Charles Darwin argued that other animals

ב-1871 טען צ’ארלס דרווין כי חיות אחרות

experience a wide range of emotions, including grief.

חuות מגוון רחב של רגשות, כולל אבל.

But, especially in the absence of a dependable bridge

אבל, במיוחד בהיעדר גשר אמין

between our minds and theirs,

בין המוח שלנו לשלהi,

many scientists have long been wary

מדענים רבים נזהרו זה מכבר

of projecting human emotions onto other animals.

מהקרנת רגשות אנושיים על חיות אחרות.

It’s also been thought that they might display irregular behaviors after a death

חשבו גם שהן עשויות להציג התנהגויות לא סדירות לאחר מוות

for other adaptive reasons.

מסיבות הסתגלות אחרות.

And, for a while, the paradigm was that humans were exceptional:

ולזמן מה, הפרדיגמה הייתה שבני אדם היו יוצאי דופן:

other animals were reacting and surviving,

חיות אחרות הגיבו ושרדו,

while we alone were thinking and feeling.

בזמן שאנחנו לבד חשבנו והרגשנו.

This conception was increasingly challenged during the 20th century.

תפיסה זו אותגרה יותר ויותר במהלך המאה ה-20.

In 1985, for example, a gorilla called Koko,

בשנת 1985, למשל, גורילה בשם קוקו,

who'd been trained to use some signs from American Sign Language,

שהוכשרה להשתמש בכמה סימנים משפת הסימנים האמריקאית,

was told that her kitten companion had died.

נאמר לה שהחתלתול בן הלוויה שלה מת.

She made distress calls, and several weeks later,

היא השמיעה קריאות מצוקה, ומספר שבועות לאחר מכן,

looking at a photo of another kitten signed “cry,” “sad,” and “frown.”

כשהיא מסתכלת על תמונה של חתלתול אחר סימנה “לבכות“, “עצוב” ו“להזעיף פנים“.

Now there’s a growing pool of data and observations

עכשיו יש אוסף גדול של נתונים ותצפיות

suggesting that some animals, including mammals and birds,

שמציע שחלק מהחיות, כולל יונקים וציפורים,

might experience what we call grief.

עלול לחוות את מה שאנו מכנים צער.

In 2003, Eleanor, an elephant matriarch, collapsed.

בשנת 2003, אלינור, פילה מטריארכית, התמוטטה.

Within minutes, another matriarch called Grace neared and helped Eleanor stand,

תוך דקות, פילה אם אחרת בשם גרייס התקרבה ועזרה לאלינור לעמוד,

only for her to fall again.

רק כדי שהיא תיפול שוב. גרייס השמיעה, קול,

Grace vocalized, stayed by Eleanor’s side, and tried pushing her back up.

נשארה לצידה של אלינור, וניסתה לדחוף אותה בחזרה למעלה.

When Eleanor died, a female named Maui approached,

כשאלינור מתה, נקבה בשם מאווי התקרבה,

positioned herself over Eleanor’s body, and rocked back and forth.

התמקמה מעל גופתה של אלינור, והתנדנדה קדימה ואחורה.

Over the course of one week,

במהלך שבוע אחד,

elephants from five different families visited Eleanor’s body.

פילים מחמש משפחות שונות ביקרו את גופתה של אלינור.

On separate occasions,

בהזדמנויות נפרדות,

elephants have been observed carrying the remains of family members,

נצפו פילים נושאים שרידי בני משפחה,

including jawbones and tusks.

כולל עצמות לסת וחטים.

In 2010, a giraffe was born with a deformed foot and had trouble walking.

בשנת 2010 נולדה ג’ירפה עם כף רגל מעוותת והתקשתה ללכת.

The calf lived just four weeks.

הגורה חייתה רק ארבעה שבועות.

On the day the calf died, 22 other females and four juveniles

ביום שמתה הגורה, 22 נקבות נוספות וארבעה צעירים

closely attended and occasionally nuzzled the body.

נוכחו מקרוב ומדי פעם ליטפו את הגופה.

On the third morning, the mother was alone and still not eating,

בבוקר השלישי, האם היתה לבד ועדיין לא אכלה,

which giraffes usually do constantly.

מה שג’ירפות עושות בדרך כלל ללא הרף.

Instead, she stayed by her dead calf, even after hyenas ate away at the body.

במקום זאת, היא נשארה ליד הגורה המתה, גם אחרי שצבועים אכלו את הגוף.

Scientists have also begun quantitatively assessing other animals’

מדענים התחילו גם בהערכה כמותית של תגובות של חיות אחרות

responses to death.

מבחינת התגובות למוות.

In 2006, researchers analyzed baboon fecal samples for glucocorticoids,

בשנת 2006, חוקרים ניתחו דגימות צואת בבון לגלוקוקורטיקואידים,

stress hormones that spike when humans are bereaved.

הורמוני סטרס שמתגברים כשבני אדם שכולים.

They compared the samples from females who had lost a close relative

הם השוו את הדגימות מנקבות שאיבדו קרוב משפחה

in a predator attack with those who hadn’t.

בהתקפת טורף עם אלה שלא.

And they found that the glucocorticoid levels of baboons who had

והם גילו שרמות הגלוקוקורטיקואיד בבבונים שהיו להם

were significantly higher the month following the death.

היו גבוהות משמעותית בחודש שלאחר המוות.

Those baboons then increased their grooming behavior

הבבונים האלה הגדילו אז את התנהגות הטיפוח שלהם

and the number of their grooming partners,

ואת מספר השותפים לטיפוח שלהם,

broadening and strengthening their social networks.

מרחיבים ומחזקים את הרשתות החברתיות שלהם.

Within two months, their glucocorticoid levels returned to the baseline.

תוך חודשיים, רמות הגלוקוקורטיקואיד שלהם חזרו לקו הבסיס.

Researchers have also observed primate mothers engaging in apparently

חוקרים צפו גם באמהות פרימטים שנוהגות כנראה

contradictory behaviors while carrying their dead children.

בהתנהגויות סותרות בזמן נשיאת ילדיהן המתים.

Like switching between cannibalizing or dragging their child’s corpse

כמו להחליף בין קניבליזציה או לגרור את גופת ילדם

and carefully carrying or grooming it,

ונושאים אותו או מטפחים אותו בזהירות,

suggesting that the mothers were experiencing conflicting impulses

מה שמציע שהאמהות חוו דחפים סותרים

towards the bodies.

כלפי הגופות.

Our current understanding of the emotional landscapes

ההבנה הנוכחית שלנו של הנופים הרגשיים

of other animals is severely limited.

של בעלי חיים אחרים מוגבלת מאוד.

To get a better grasp on mourning in the animal kingdom,

כדי להבין טוב יותר את האבל בממלכת החיות,

we need a lot more research.

אנחנו צריכים הרבה יותר מחקר.

But where does this leave us for now?

אבל איפה זה משאיר אותנו לעת עתה?

Conversations around whether non-human animals experience emotions, like grief,

שיחות סביב הנושא אם חיות לא אנושיות. חוות רגשות, כמו אבל,

can be emotional,

יכולות להיות רגשיות,

in part because their outcomes have very real implications—

בין השאר בגלל שלתוצאות שלהן יש השלכות ממשיות-

like determining if orcas should be isolated and kept in captivity,

כמו לקבוע אם אורקות צריכות להיות מבודדות ונשמרות בשבי,

or whether dairy cows should be separated from their newborn calves.

או האם יש להפריד פרות חולבות מהעגלים שזה עתה נולדו.

Until we do have more data on the subject,

עד שיהיו לנו יותר נתונים בנושא,

should we treat non-human animals like they may have the capacity to grieve?

האם עלינו להתייחס לבעלי חיים לא אנושיים כאילו יש להם אולי את היכולת להתאבל?

Or assume they don’t?

או להניח שאין להם?

Which belief could cause more harm?

איזו אמונה תוכל לגרום יותר נזק?