The true cost of gold - Lyla Latif

תרגום: Ido Dekkers עריכה: zeeva livshitz

Gold is one of Earth’s most valuable resources,

זהב הוא אחד המשאבים בעלי הערך הרב ביותר בכדור הארץ,

with one kilogram regularly valued at over 55,000 US dollars.

עם קילו אחד שבדרך כלל שווה 55,000 דולר.

In 2020, Mali produced an estimated 71.2 tons of gold.

ב 2020, מוערך שמאלי יצרה 71.2 טון זהב.

But Mali only saw $850 million from gold in 2020,

אבל מאלי ראתה רק 850 מליון דולר מהזהב ב 2020,

when that amount is worth billions,

כשהסכום הזה שווה מיליארדים,

not to mention that the country likely produced much more

שלא להזכיר שהמדינה כנראה יצרה הרבה יותר

than the reported 71.2 tons.

מה 71.2 טון המדווחים.

The situation isn’t unique:

המצב לא יחודי:

a number of other gold-rich countries in Africa,

מספר מדינות עשירות בזהב אחרות באפריקה,

including Mauritania, Senegal, Guinea, Cote d’Ivoire,

כולל מאוריטניה, סנגל, גינאה וחוף הזהב,

Ghana, Burkina Faso, and Niger

גאנה, בוריקאנה פאסו וניג’ר

also aren’t seeing the income they should, given the price of gold.

גם כן לא רואות את ההכנסה שהן צריכות לראות, בהתחשב במחיר הזהב.

The force behind this is greed

הכוח מאחורי זה הוא חמדנות

on an individual, corporate, and national scale,

בקנה מידה אישי, תאגידי ולאומי,

and a corrupt system that perpetuates itself.

והמערכת המושחתת שמנציחה את עצמה.

Although Mali has abundant gold,

למרות שלמאלי יש הרבה זהב,

the country lacks the infrastructure to mine and export it.

למדינה אין את התשתית לכרות וליצא אותו.

So the government allows multinational corporations to apply for licenses

אז הממשלה מאפשרת לארגונים בין לאומיים לבקש רשיון

to mine gold in exchange for taxes paid to Mali’s government.

לכרות זהב בתמורה למיסים שישולמו לממשל במאלי.

These taxes should, theoretically, finance development,

המיסים האלה צריכים, תאורטית, לממן פיתוח,

like building the infrastructure to mine gold, improve the economy,

כמו בנייה של תשתיות לכריית זהב, לשפר את הכלכלה,

and provide citizens with public goods like healthcare and education.

ולספק לאזרחים שרותים ציבוריים כמו בריאות וחינוך.

Tax money alone isn’t enough to do these things, of course:

כספי המיסים לבדם לא מספיקים לעשות את הדברים האלה, כמובן:

a government also has to be invested in its people’s well-being,

ממשלה צריכה גם להיות מושקעת ברווחה של אזרחייה,

and government corruption can prevent progress.

וממשלות מושחתות יכולות למנוע קידמה.

But without adequate funds,

אבל בלי כספים מספיקים,

even the best intentioned government doesn’t stand a chance

אפילו לממשלות עם הכוונות הטובות ביותר אין סיכוי

of improving circumstances for its citizens.

לשפר את הנסיבות לאזרחים שלהן.

Foreign corporations exploit Mali’s need for tax revenue

חברות זרות מנצלות את הצורך של מאלי בהכנסות ממסים

to get the government to sign on to very unfavorable yet perfectly legal contracts.

כדי לגרום לממשלה לחתום על חוזים מאוד לא לטובתם שעדיין חוקיים.

For example, one such contract stated that no corporate taxes would be owed

לדוגמה, חוזה אחד כזה אומר שאף מס חברה לא ילקח

for the first five years, costing Mali millions in tax revenue.

במשך חמש השנים הראשונות, מה שיעלה מיליונים בהכנסות ממסים.

Meanwhile, mining licenses sometimes allow these corporations to take samples of gold

בינתיים, רשיונות כריה לפעמים מאפשרים לארגונים האלה לקחת דוגמיות של זהב

out of the country without registering them

אל מחוץ למדינה בלי לרשום אותן

or paying taxes on them.

או לשלם מיסים עליהן.

These should be small amounts of gold used to test for quality,

אלה צריכות להיות כמויות קטנות של זהב לשמש כבדיקת איכות,

but the license doesn’t limit the size of samples,

אבל הרשיון לא מגביל את גודל הדוגמיות,

so this creates a loophole

אז זה יוצר פרצה

where corporations export large amounts of gold without paying any tax.

בה תאגידים משתמשים כדי לייצא כמויות גדולות של זהב בלי לשלם מיסים.

The multinational corporations are also evading taxes

הארגונים הרב לאומיים מתחמקים גם ממיסים

they are legally required to pay.

שהם נדרשים לשלם.

They filter profits through a labyrinth of tax havens that’s difficult to trace.

הם מסננים רווחים דרך המבוך של מקלטי מס שקשה לעקוב אחריהם.

Or they exaggerate their expenses so they end up owing very little in taxes.

או שהם מגזימים בהוצאות שלהם כך שהם חייבים הרבה פחות מיסים.

For instance, a corporation in Mali uses a subsidiary in Ireland

לדוגמה, תאגיד במאלי משתמש בחברה בת באירלנד

to manage its operations and another subsidiary in the Netherlands

כדי להתמודד עם הפעולות שלו וחברה בת אחרת בהולנד

to license its brand name.

כדי לרשום את שם המותג.

The corporation in Mali pays management fees to the Irish subsidiary

התאגיד במאלי משלם תשלומי ניהול לחברת הבת האירית

and pays intellectual property license fees to the Dutch company,

ומשלם על רשיון הקניין הרוחני לחברה ההולנדית,

all for enormous sums.

הכל בסכומים עצומים.

These costs are deducted from overall profits,

העלויות האלו מופחתות מהרווחים הכוללים,

leaving the amount subject to taxes at a bare minimum.

ומשאירות את הסכום הנתון למיסים במינימום.

These companies also buy gold on the black market.

החברות האלו קונות גם זהב בשוק השחור.

Local, small-scale miners often operate without a license,

כורים מקומיים בקנה מידה קטן הרבה פעמים פועלים בלי רשיון,

so the government is unaware of how much gold they mine.

אז הממשלות לא מודעות לכמה זהב הם כורים.

Corporations buy gold from these miners,

תאגידים קונים זהב מהכורים האלה,

avoiding the cost of mining the gold themselves,

נמנעים מעלויות הכריה עצמן,

and pay the miners far below market value.

ומשלמים לכורים הרבה פחות מערך השוק.

Then they turn around and tell the government

אז הם אומרים לממשלות

they incurred huge expenses mining gold they didn’t mine at all.

שהם נתקלו בעלויות כריה עצומות שהם לא כרו בכלל.

There’s no way for Mali’s revenue authority to verify this information,

אין דרך לרשויות הגביה במאלי לאמת את המידע הזה,

causing the country to lose even more tax money.

מה שגורם למדינה לאבד אפילו יותר כסף ממסים.

Similarly, corporations pay corrupt government officials

בדומה, תאגידים משלמים לפקידי ממשל מושחתים

to help them smuggle gold across borders, primarily to the United Arab Emirates,

כדי לעזור להם להבריח זהב דרך הגבולות, בעיקר לאיחוד האמירויות,

rather than operating through legal channels.

במקום לפעול דרך הערוצים החוקיים.

In 2016, Mali reported around $200 million of exported gold,

ב 2016,, מאלי דיווחה שייצאה בערך 200 מליון דולר בזהב,

but the UAE reported receiving slightly over $1.5 billion of imported gold

אבל איחוד האמירויות דיווחו שקיבלו זהב בשווי של בערך 1.5 מיליארד דולר

from Mali that same year.

ממאלי באותה שנה.

The gold is then sold to European, American, and Asian markets from the UAE,

הזהב נמכר אז לשווקים אירופאים, אמריקאים, ואסיאתים מאיחוד האמירויות,

with no questions asked about its origins.

בלי שאלות שנשאלו בקשר למקורו.

Similar patterns can be seen with gold-rich countries across Africa,

תבניות דומות יכולות להיראות במדינות אפריקאיות עשירות בזהב,

indicating that gold smuggling is happening on a massive scale,

מה שמצביע שהברחת זהב מתרחשת בקנה מידה מסיבי,

without ever being subject to taxes.

בלי להיות בכלל נתונים למיסים.

All of this creates a vicious cycle,

כל זה יוצר מעגל אכזרי,

forcing a continued reliance

שמכריח הסתמכות מתמשכת

on the corporations that helped create the situation in the first place.

על התאגידים שעוזרים ליצור את המצב מלכתחילה.

More than half of Mali’s citizens live below the international poverty line,

יותר מחצי מהאזרחים במאלי חיים מתחת לקו העוני הבין לאומי,

while their nation’s wealth lines the pockets of foreign corporations

בזמן שהעושר הלאומי מרפד את כיסי התאגידים הזרים

and corrupt officials.

ופקידים מושחתים.