Inside the mind of a former radical jihadist | Manwar Ali

מתרגם: Tal Hemo מבקר: Ido Dekkers

Today I stand before you as a man who lives life to the full

אני עומד לפניכם היום כאדם שחי את חייו במלואם

in the here and now.

כאן ועכשיו.

But for a long time,

אבל במשך תקופה ממושכת

I lived for death.

חייתי עבור המוות.

I was a young man who believed

הייתי איש צעיר והאמנתי

that jihad is to be understood in the language of force and violence.

שג'יהאד פירושו כוח ואלימות.

I tried to right wrongs through power and aggression.

ניסיתי לתקן עוולות בעזרת כוח ותוקפנות.

I had deep concerns for the suffering of others

סבלם של אחרים נגע מאוד לליבי

and a strong desire to help and bring relief to them.

והיה לי רצון עז לסייע להם.

I thought violent jihad was noble,

חשבתי שג'יהאד אלים הוא אצילי,

chivalrous

אבירי

and the best way to help.

והדרך הטובה ביותר לסייע.

At a time when so many of our people --

בזמן בו רבים כל כך מהאנשים שלנו --

young people especially --

בעיקר אנשים צעירים --

are at risk of radicalization

נמצאים בסכנה להפוך לקיצוניים

through groups like al-Qaeda,

דרך קבוצות כמו אל-קאעידה,

Islamic State and others,

המדינה האיסלאמית וקבוצות אחרות,

when these groups are claiming

כאשר הקבוצות האלו טוענות

that their horrific brutality and violence are true jihad,

שהאכזריות והאלימות המחרידות שלהן הן הג'יהאד האמיתי,

I want to say that their idea of jihad is wrong --

אני רוצה לומר שההגדרה שלהן של ג'יהאד שגויה --

completely wrong --

שגויה לגמרי --

as was mine, then.

כפי שהיתה ההגדרה שלי אז.

Jihad means to strive to one's utmost.

ג'יהאד פירושו לשאוף למיטב היכולת.

It includes exertion and spirituality,

הוא כולל מאמץ ורוחניות,

self-purification

טיהור עצמי

and devotion.

ומסירות.

It refers to positive transformation

הוא מתייחס לשינוי חיובי

through learning, wisdom and remembrance of God.

דרך למידה, תבונה וזכרון אלוהים.

The word jihad stands for all those meanings as a whole.

המילה ג'יהאד מייצגת את כל המושגים הללו כמכלול.

Jihad may at times take the form of fighting,

ג'יהאד עשוי לעיתים להופיע בצורה של לחימה,

but only sometimes,

אך רק לפעמים,

under strict conditions,

תחת תנאים נוקשים,

within rules and limits.

בתוך חוקים ומגבלות.

In Islam,

באיסלם,

the benefit of an act must outweigh the harm or hardship it entails.

התועלת של פעולה חייבת לעלות על משקלם של הנזק או המצוקה להם היא גורמת.

More importantly,

חשוב מכך,

the verses in the Koran that are connected to jihad or fighting

הפסוקים בקוראן שקשורים לג'יהאד או ללחימה

do not cancel out the verses that talk about forgiveness,

לא מבטלים את הפסוקים שמדברים על מחילה,

benevolence

נדיבות

or patience.

או סבלנות.

But now I believe that there are no circumstances on earth

אבל עכשיו אני מאמין שאין נסיבות בעולם

where violent jihad is permissible,

שיכולות להצדיק את הג'יהאד האלים,

because it will lead to greater harm.

מכיוון שזה יוביל לנזק גדול יותר.

But now the idea of jihad has been hijacked.

אבל עכשיו רעיון הג'יהאד נחטף.

It has been perverted to mean violent struggle

משמעותו עוותה אל מאבק אלים

wherever Muslims are undergoing difficulties,

בכל מקום שמוסלמים עוברים קשיים,

and turned into terrorism

והופכים לטרור

by fascistic Islamists like al-Qaeda,

על ידי אסלמיסטים קיצוניים כמו אל-קאעידה,

Islamic State and others.

המדינה האסלמית ואחרים.

But I have come to understand

אבל הגעתי אל ההבנה

that true jihad means striving to the utmost

שפירושו של ג'יהאד אמיתי הוא השאיפה למיטב היכולת

to strengthen and live those qualities which God loves:

כדי לחזק ולחיות את התכונות שאלוהים אוהב:

honesty, trustworthiness,

כנות, מהימנות,

compassion, benevolence,

חמלה, נדיבות,

reliability, respect,

אמינות, כבוד,

truthfulness --

יושר לב --

human values that so many of us share.

ערכים אנושיים שרבים מאיתנו חולקים.

I was born in Bangladesh,

נולדתי בבַּנְגְּלָדֶשׁ,

but grew up mostly in England.

אך גדלתי בעיקר באנגליה.

And I went to school here.

והלכתי לבית-הספר כאן.

My father was an academic,

אבי היה אקדמאי,

and we were in the UK through his work.

וחיינו בבריטניה בעקבות העבודה שלו.

In 1971 we were in Bangladesh when everything changed.

ב-1971 היינו בבנגלדש כשהכל השתנה.

The War of Independence impacted upon us terribly,

מלחמת העצמאות השפיעה עלינו נורא,

pitting family against family,

כשהעמידה משפחה נגד משפחה,

neighbor against neighbor.

שכן נגד שכן.

And at the age of 12 I experienced war,

ובגיל 12 חוויתי מלחמה,

destitution in my family,

עוני במשפחה שלי,

the deaths of 22 of my relatives in horrible ways,

מוות בדרכים איומות של 22 מקרובי משפחתי,

as well as the murder of my elder brother.

כמו גם את הרצח של אחי הבכור.

I witnessed killing ...

הייתי עד להרג...

animals feeding on corpses in the streets,

חיות ניזונות מגופות ברחובות,

starvation all around me,

רעב בכל מקום סביבי,

wanton, horrific violence --

הפקרות, אלימות איומה --

senseless violence.

אלימות חסרת הכרה.

I was a young man,

אני הייתי בחור צעיר,

teenager, fascinated by ideas.

נער, מוקסם מרעיונות.

I wanted to learn,

רציתי ללמוד,

but I could not go to school for four years.

אבל לא יכולתי ללכת לבית-ספר במשך ארבע שנים.

After the War of Independence,

אחרי מלחמת העצמאות,

my father was put in prison for two and a half years,

אבי נשלח לכלא לשנתיים וחצי,

and I used to visit him every week in prison,

ונהגתי לבקר אותו בכלא בכל שבוע,

and homeschooled myself.

ולימדתי את עצמי בבית.

My father was released in 1973

אבי שוחרר ב-1973

and he fled to England as a refugee,

והוא טס לאנגליה כמהגר,

and we soon followed him.

והלכנו אחריו מיד לאחר מכן.

I was 17.

הייתי בן 17.

So these experiences gave me

אז החוויות האלו נתנו לי

a sharp awareness of the atrocities and injustices in the world.

מודעות חדה לזוועות והעוולות בעולם.

And I had a strong desire --

והייתה לי תשוקה עמוקה --

a very keen, deep desire --

רצון עז, להוט מאוד --

to right wrongs

לתקן את העוולות

and help the victims of oppression.

ולעזור לקורבנות הדיכוי.

While studying at college in the UK,

בזמן שלמדתי בקולג' בבריטניה,

I met others who showed me how I could channel that desire

פגשתי אחרים שהראו לי איך אני יכול לתעל את התשוקה הזו

and help through my religion.

ולעזור באמצעות הדת שלי.

And I was radicalized --

ונהפכתי לקיצוני --

enough to consider violence correct,

מספיק קיצוני כדי להצדיק אלימות

even a virtue under certain circumstances.

ואף להחשיב אותה למעלה בנסיבות מסויימות.

So I became involved in the jihad in Afghanistan.

אז נהייתי מעורב בג'יהאד באפגניסטן.

I wanted to protect the Muslim Afghan population against the Soviet army.

רציתי להגן על האוכלוסיה המוסלמית האפגנית מהצבא הסובייטי.

And I thought that was jihad:

ואני חשבתי שזה היה ג'יהאד:

my sacred duty,

החובה הקדושה שלי,

which would be rewarded by God.

שתתוגמל על ידי אלוהים.

I became a preacher.

נהפכתי למטיף.

I was one of the pioneers of violent jihad in the UK.

הייתי אחד החלוצים של הג'יהאד האלים בבריטניה.

I recruited,

גייסתי אנשים,

I raised funds, I trained.

אספתי כספים, הכשרתי.

I confused true jihad

בלבלתי בין הג'יהאד האמיתי

with this perversion as presented by the fascist Islamists --

לבין העיוות הזה כפי שהוצג על ידי האיסלמיסטים הקיצוניים --

these people who use the idea of jihad

האנשים הללו שמשתמשים ברעיון הג'יהאד

to justify their lust for power, authority and control on earth:

על מנת להצדיק את תאוותם לכוח, סמכות ושליטה בעולם:

a perversion perpetuated today by fascist Islamist groups

עיוות שמונצח היום על ידי קבוצות איסלמיות קיצוניות

like al-Qaeda, Islamic State and others.

כמו אל-קאעידה, המדינה האיסלמית ואחרות.

For a period of around 15 years,

במשך 15 שנה,

I fought for short periods of time

נלחמתי תקופות קצרות

in Kashmir and Burma,

בקאשמיר ובורמה,

besides Afghanistan.

מלבד אפגניסטן.

Our aim was to remove the invaders,

המטרה שלנו הייתה להסיר את הפולשים,

to bring relief to the oppressed victims

להביא נחת לקורבנות המדוכאים

and of course to establish an Islamic state,

וכמובן לבסס מדינה איסלמית,

a caliphate for God's rule.

ח'ליפות לשלטונו של אלוהים.

And I did this openly.

ועשיתי זאת בגלוי.

I didn't break any laws.

לא הפרתי שום חוק.

I was proud and grateful to be British --

הייתי גאה ואסיר תודה להיות בריטי --

I still am.

אני עדיין גאה.

And I bore no hostility against this, my country,

ולא נשאתי עוינות נגד המדינה שלי,

nor enmity towards the non-Muslim citizens,

גם לא טינה נגד התושבים הלא מוסלמים,

and I still don't.

ואני עדיין לא נושא.

During one battle in Afghanistan,

בזמן קרב אחד באפגניסטן,

some British men and I formed a special bond

נוצר קשר מיוחד בין כמה חיילים בריטים ואני

with a 15-year-old Afghani boy,

לבין ילד אפגני בן 15,

Abdullah,

עבדאללה,

an innocent, loving and lovable kid

ילד תמים, אוהב ואהוב

who was always eager to please.

שתמיד היה להוט לרצות.

He was poor.

הוא היה עני.

And boys like him did menial tasks in the camp.

ובנים כמוהו עשו מטלות בזויות במחנה.

And he seemed happy enough,

והוא היה נראה די שמח,

but I couldn't help wonder --

אבל לא יכולתי שלא לתהות --

his parents must have missed him dearly.

ההורים שלו בוודאי התגעגעו אליו עמוקות.

And they must have dreamt about a better future for him.

והם בוודאי חלמו על עתיד טוב יותר בשבילו.

A victim of circumstance caught up in a war,

קורבן של נסיבות שנקלע למלחמה,

cruelly thrust upon him

שנכפתה עליו באכזריות

by the cruel circumstances of the time.

על ידי הנסיבות האכזריות של הזמן.

One day I picked up this unexploded mortar shell in a trench,

יום אחד הרמתי פצצת מרגמה שלא התפוצצה,

and I had it deposited in a makeshift mud hut lab.

והפקדתי אותה במעבדה מאולתרת בבקתת בוץ.

And I went out on a short, pointless skirmish --

אחר כך יצאתי אל קטטה מיותרת --

always pointless,

תמיד מיותרת,

And I came back a few hours later to discover he was dead.

וחזרתי כמה שעות לאחר מכן לגלות שהוא מת.

He had tried to recover explosives from that shell.

הוא ניסה לחלץ חומרי נפץ מהמרגמה.

It exploded, and he died a violent death,

היא התפוצצה, והוא מת מוות אלים,

blown to bits by the very same device that had proved harmless to me.

התפוצץ לחתיכות על ידי אותו מכשיר שנראה לי לא מזיק.

So I started to question.

אז התחלתי להטיל ספק.

How did his death serve any purpose?

איך המוות שלו שירת מטרה כלשהי?

Why did he die and I lived?

למה הוא מת ואני חייתי?

I carried on.

המשכתי הלאה.

I fought in Kashmir.

לחמתי בקשמיר.

I also recruited for the Philippines,

כמו כן גייסתי בפיליפינים,

Bosnia and Chechnya.

בוסניה וצ'צ'ניה.

And the questions grew.

והשאלות גדלו.

Later in Burma,

מאוחר יותר בבורמה,

I came across Rohingya fighters,

נתקלתי בלוחמי רוהינגיה,

who were barely teenagers,

שהיו בקושי מתבגרים,

born and brought up in the jungle,

שנולדו וגדלו בג'ונגל,

carrying machine guns and grenade launchers.

סוחבים מכונות ירייה ומטולי רימונים.

I met two 13-year-olds with soft manners and gentle voices.

פגשתי שני נערים בני 13 עם נימוסים רכים וקולות עדינים.

Looking at me,

כשהסתכלו עליי,

they begged me to take them away to England.

התחננו שאקח אותם איתי לאנגליה.

They simply wanted to go to school --

הם רק רצו ללכת לבית-ספר --

that was their dream.

זה היה החלום שלהם.

My family --

המשפחה שלי --

my children of the same age --

ילדיי שהיו באותו הגיל --

were living at home in the UK,

חיו בבית שלנו בבריטניה,

going to school,

הלכו לבית-הספר,

living a safe life.

חיו חיים בטוחים.

And I couldn't help wonder

ולא יכולתי שלא לתהות

how much these young boys must have spoken to one another

כמה הנערים הצעירים האלו בוודאי דיברו ביניהם

about their dreams for such a life.

על החלומות שלהם לחיים כאלו.

Victims of circumstances:

קורבנות הנסיבות:

these two young boys,

שני הנערים האלו,

sleeping rough on the ground, looking up at the stars,

שישנים על האדמה הקשה, מסתכלים אל הכוכבים,

cynically exploited by their leaders

מנוצלים באופן ציני על ידי המנהיגים שלהם

for their personal lust for glory and power.

בשביל התאוה האישית שלהם לתהילה וכוח.

I soon witnessed boys like them killing one another

מהר מאוד לאחר מכן הייתי עד לילדים כמותם הורגים אחד את השני

in conflicts between rival groups.

כחלק מסכסוך בין קבוצות יריבות.

And it was the same everywhere ...

וזה היה אותו הדבר בכל מקום --

Afghanistan, Kashmir, Burma,

אפגניסטן, קשמיר, ברומה,

Philippines, Chechnya;

פיליפינים, צ'צ'ניה;

petty warlords got the young and vulnerable to kill one another

מצביאים קטנוניים לקחו את הצעירים והפגיעים על מנת שיהרגו אחד את השני

in the name of jihad.

בשם הג'יהאד.

Muslims against Muslims.

מוסלמים נגד מוסלמים.

Not protecting anyone against invaders or occupiers;

לא מגנים על אף אחד מפולשים או כובשים;

not bringing relief to the oppressed.

לא מביאים נחת למדוכאים.

Children being used,

ילדים מנוצלים,

cynically exploited;

מנוצלים באופן ציני;

people dying in conflicts

אנשים מתים בסכסוכים

which I was supporting in the name of jihad.

בהם תמכתי בשם הג'יהאד.

And it still carries on today.

וזה נמשך כך עד היום.

Realizing that the violent jihad

כשהבנתי שהג'יהאד האלים

I had engaged in abroad

שהייתי חלק ממנו בחוץ לארץ

was so different --

היה כל כך שונה --

such a chasm between what I had experienced

כזו תהום בין מה שחוויתי

and what I thought was sacred duty --

לבין מה שחשבתי שהיתה חובה קדושה --

I had to reflect on my activities here in the UK.

הייתי חייב להרהר על הפעולות שלי פה בבריטניה.

I had to consider my preaching,

הייתי חייב לשקול את ההטפה שלי,

recruiting, fund-raising,

הגיוס, איסוף הכספים,

training,

האימונים,

but most importantly, radicalizing --

אבל חשוב מכל, ההקצנה שלי --

sending young people to fight and die

שליחה של אנשים צעירים להילחם ולמות

as I was doing --

כפי שעשיתי --

all totally wrong.

הכל שגוי לגמרי.

So I got involved in violent jihad in the mid '80s,

אז נהייתי מעורב בג'יהאד אלים באמצע שנות ה-80,

starting with Afghanistan.

כשאני מתחיל באפגניסטן.

And by the time I finished it was in the year 2000.

וכשסיימתי השנה הייתה 2000.

I was completely immersed in it.

הייתי לגמרי שקוע בזה.

All around me people supported,

כל האנשים סביבי תמכו,

applauded,

הריעו,

even celebrated what we were doing in their name.

אפילו חגגו את הדברים שעשינו בשמם.

But by the time I learned to get out,

אך עד שיצאתי מזה,

completely disillusioned in the year 2000,

כשעיניי נפקחו בשנת 2000,

15 years had passed.

עברו 15 שנה.

So what goes wrong?

אז מה משתבש?

We were so busy talking about virtue,

היינו כל כך עסוקים בדיבור על טוהר,

and we were blinded by a cause.

והיינו עיוורים מהמטרה.

And we did not give ourselves a chance to develop a virtuous character.

ולא נתנו לעצמנו הזדמנות לפתח דמות מוסרית.

We told ourselves we were fighting for the oppressed,

אמרנו לעצמינו שאנחנו נלחמים למען המדוכאים,

but these were unwinnable wars.

אבל אלו היו מלחמות שלא ניתן לנצח בהן.

We became the very instrument through which more deaths occurred,

הפכנו להיות הכלי דרכו אירעו יותר מקרי מוות,

complicit in causing further misery

שותפים בגרימת עוד סבל

for the selfish benefit of the cruel few.

בשביל הטובה האנוכית של אכזריים בודדים.

So over time,

אז במשך הזמן,

a very long time,

הרבה מאוד זמן,

I opened my eyes.

פקחתי את עיניי.

I began to dare

התחלתי להעז

to face the truth,

להתעמת עם האמת,

to think,

לחשוב,

to face the hard questions.

להתמודד עם השאלות הקשות.

I got in touch with my soul.

התחברתי לנשמה שלי.

What have I learned?

מה למדתי?

That people who engage in violent jihadism,

שאנשים שמשתתפים בג'יהאד אלים,

that people who are drawn to these types of extremisms,

שאנשים שנמשכים לסוג הקיצוניות הזה,

are not that different to everyone else.

לא כאלה שונים מכל השאר.

But I believe such people can change.

אבל אני מאמין שהאנשים הללו מסוגלים להשתנות.

They can regain their hearts and restore them

הם יכולים לזכות מחדש בלב שלהם ולשקם אותו

by filling them with human values that heal.

על ידי כך שימלאו אותו בערכים אנושיים שמרפאים.

When we ignore the realities,

כשאנחנו מתעלמים מהמציאות,

we discover that we accept what we are told without critical reflection.

אנו מגלים שאנחנו מקבלים את הנאמר לנו מבלי להרהר ביקורתית.

And we ignore the gifts and advantages that many of us would cherish

ואנחנו מתעלמים מהכישרונות והיתרונות שרבים מאיתנו היו מוקירים

even for a single moment in their lives.

אפילו לרגע אחד בחיינו.

I engaged in actions I thought were correct.

השתתפתי בפעולות שחשבתי שהיו צודקות.

But now I began to question how I knew what I knew.

אבל עכשיו אני מתחיל לתהות איך ידעתי את מה שידעתי.

I endlessly told others to accept the truth,

אמרתי לאחרים לקבל את האמת,

but I failed to give doubt its rightful place.

אבל נכשלתי להעניק לספק את מקומו הראוי.

This conviction that people can change is rooted in my experience,

האמונה הזו שאנשים יכולים להשתנות מושרשת בניסיון שלי,

my own journey.

במסע שלי.

Through wide reading,

בעזרת קריאה מרובה,

reflecting,

הרהורים,

contemplation, self-knowledge,

התבוננות, ידע-עצמי,

I discovered,

גיליתי,

I realized that Islamists' world of us and them is false and unjust.

הבנתי שעולמם של האיסלמיסטים הוא שקרי ובלתי הוגן.

Through considering the uncertainties in all that we had asserted,

תוך התחשבות באי-וודאות בכל העמדות שלנו,

to the inviolable truths,

אל האמיתות הקדושות,

incontestable truths,

עליהן אין עוררין,

I developed a more nuanced understanding.

פיתחתי הבנה שונה מעט.

I realized that in a world crowded with variation and contradiction,

הבנתי שבעולם עמוס בשונות וסתירה,

foolish preachers,

מטיפים טיפשיים,

only foolish preachers like I used to be,

רק מטיפים טיפשיים כמו שאני הייתי,

see no paradox in the myths and fictions they use to assert authenticity.

לא רואים שום פרדוקס במיתוסים והבדיות אותם החשיבו כאותנטיים.

So I understood the vital importance of self-knowledge,

אז הבנתי את החשיבות החיונית של מודעות עצמית,

political awareness

מודעות פוליטית

and the necessity for a deep and wide understanding

והצורך להבנה עמוקה ורחבה

of our commitments and our actions,

של המחויבויות והמעשים שלנו,

how they affect others.

איך הם משפיעים על אחרים.

So my plea today to everyone,

אז הבקשה שלי היום מכולכם,

especially those who sincerely believe in Islamist jihadism ...

במיוחד מאלו שבכנות מאמינים בג'יאהדיזם איסלמי --

refuse dogmatic authority;

סרבו לסמכות דוגמטית;

let go of anger, hatred and violence;

הניחו לכעס, לשנאה ולאלימות;

learn to right wrongs

למדו לתקן עוולות

without even attempting to justify cruel, unjust and futile behavior.

מבלי אפילו לנסות להצדיק התנהגות אכזרית, לא מוצדקת וחסרת ערך.

Instead create a few beautiful and useful things

במקום, צרו דברים שימושיים ויפים

that outlive us.

שישארו אחרינו.

Approach the world, life,

גשו לעולם, לחיים,

with love.

באהבה.

Learn to develop

למדו לפתח

or cultivate your hearts

או לטפח את הלב שלכם

to see goodness, beauty and truth in others and in the world.

לראות טוב לב, יופי ואמת באחרים ובעולם.

That way we do matter more to ourselves ...

כך אנחנו באמת משמעותיים לנו...

to each other,

אחד לשני,

to our communities

לקהילות שלנו

and, for me, to God.

ובשבילי, לאלוהים.

This is jihad --

זה ג'יהאד --

my true jihad.

הג'יהאד האמיתי שלי.

Thank you.

תודה לכם.

(Applause)

(מחיאת כפיים)