Charity Tillemann-Dick: After a lung transplant, an aria

מתרגם: Avinoam Land מבקר: Sigal Tifferet

You may not know this,

אתם אולי לא יודעים אבל

but you are celebrating an anniversary with me.

אתם חוגגים איתי חגיגת יום שנה

I'm not married,

אני לא נשואה

but one year ago today,

אבל לפני שנה, ביום הזה ממש

I woke up

אני התעוררתי

from a month-long coma,

מתרדמת של חודש

following a double lung transplant.

וזה אחרי ניתוח השתלת ריאות.

Crazy, I know. Insane.

קשה להאמין, אני יודעת

Thank you.

תודה רבה.

Six years before that,

שש שנים לפני זה

I was starting my career

אני התחלתי את הקריירה שלי

as an opera singer in Europe,

כזמרת אופרה באירופה,

when I was diagnosed with

ואז אני אובחנתי עם

idiopathic pulmonary hypertension --

יתר לחץ דם ריאתי אידיופטי

also known as PH.

שידוע גם בשם PH

It happens when there's a thickening

זה קורה כאשר יש התעבות

in the pulmonary veins,

בורידי הריאה

making the right side of the heart

וזה גורם לצד הימיני של הלב

work overtime,

לעבוד שעות נוספות,

and causing what I call

אני קוראת לזה

the reverse-Grinch effect.

תופעת גרינץ' הפוכה

My heart was three-and-a-half sizes

הלב שלי היה פי שלוש וחצי פעמים

too big.

יותר מדי גדול.

Physical activity becomes very difficult

פעילות פיזית נעשית קשה מאוד

for people with this condition,

עבור אנשים במצב הזה

and usually after two to five years,

ובדרך כלל אחרי בין שנתיים עד חמש שנים

you die.

הם מתים.

I went to see this specialist,

הלכתי לראות מומחה בנושא,

and she was top-of-the-field

היא נחשבה הכי טובה,

and told me I had to stop singing.

והיא אמרה לי שאני חייבת להפסיק לשיר

She said, "Those high notes are going to kill you."

היא אמרה: "התוים הגבוהים האלה הולכים להרוג אותך".

While she didn't have any medical evidence

אומנם לא היה לה שום עדות רפואית

to back up her claim

לגבות את טענתה

that there was a relationship

שיש קשר

between operatic arias

בין אריות אופראיות

and pulmonary hypertension,

ליתר לחץ דם ריאתי,

she was absolutely emphatic

היא הייתה בטוחה לחלוטין

I was singing my own obituary.

שאני שרה את ההספד של עצמי.

I was very limited by my condition, physically.

אני הייתי מאוד מוגבלת בגלל המחלה הזאת

But I was not limited when I sang,

אבל, כששרתי אני לא הייתי מוגבלת בכלל

and as air came up from my lungs,

ואיך שהאוויר יצא מהריאות שלי

through my vocal cords

דרך מיתרי הקול שלי

and passed my lips as sound,

ומתוך פי כמוסיקה

it was the closest thing I had ever come

אני התקרבתי יותר מכל זמן אחר בחיי

to transcendence.

להתעלות.

And just because of someone's hunch,

ואני לא התכוונתי לוותר על שירה

I wasn't going to give it up.

בגלל ניחוש של מישהו.

Thankfully, I met Reda Girgis,

למרבה המזל, פגשתי את רידא גירגיס

who is dry as toast,

אדם יבש ומשעמם,

but he and his team at Johns Hopkins

אבל הוא והצוות בבית החולים ג'ונס הופקינס

didn't just want me to survive,

לא רצו רק שאני אשרוד

they wanted me

הם גם רצו

to live a meaningful life.

שאני אחיה חיים משמעותיים.

This meant making trade-offs.

פירוש הדבר, להתפשר.

I come from Colorado.

אני מגיע מקולורדו.

It's a mile high,

זאת מדינה בגובה קילומטר,

and I grew up there with my 10 brothers and sisters

ואני גדלתי עם 10 אחים ואחיות

and two adoring parents.

ושני הורים אוהבים.

Well, the altitude exacerbated my symptoms.

הגובה החריף את הסימפטומים שלי,

So I moved to Baltimore to be near my doctors

אז עברתי לגור בבולטימור כדי להיות קרובה לרופאים שלי

and enrolled in a conservatory nearby.

ונרשמתי בקונסרבטוריון באזור

I couldn't walk as much as I used to,

אני לא יכולתי ללכת בכמות שהייתי רגילה

so I opted for five-inch heels.

אז התחלתי ללכת עם עקבים של 5 ינץ',

And I gave up salt,

ויתרתי על מלח,

I went vegan,

נהייתי טבעונית,

and I started taking huge doses of

והתחלתי לקחת מנות ענקיות של --

sildenafil,

סילדנפיל--

also known as Viagra.

גם ידוע בכינויו ויאגרה

(Laughter)

(צחוק)

My father and my grandfather were always looking for the newest thing

אבא שלי וסבא שלי תמיד חיפשו את הדבר החדש הבא

in alternative or traditional therapies

ברפואה אלטרנטיבית או מסורתית

for PH,

לרפא PH,

but after six months,

אבל אחרי שישה חודשים,

I couldn't walk up a small hill. I couldn't climb a flight of stairs.

אני לא יכולתי לעלות במעלה גבעה קטנה או גרם מדרגות,

I could barely stand up

אני בקושי יכולתי לעמוד

without feeling like I was going to faint.

בלי להרגיש שאני עומדת להתעלף.

I had a heart catheterization,

עברתי צינתור בלב

where they measure this internal arterial pulmonary pressure,

שבו מודדים את הלחץ הריאתי עורקי,

which is supposed to be between 15 and 20.

הלחץ היה אמור להיות בין 15 ל20

Mine was 146.

שלי היה 146.

I like to do things big,

אני אוהבת לעשות דברים בגדול.

and it meant one thing:

וזה אמר דבר אחד:

there is a big gun treatment

ישנו טיפול גדול ומסוכן

for pulmonary hypertension called Flolan,

עבור יתר לחץ דם שקוראים לו פלולאן

and it's not just a drug;

וזה לא רק סם,

it's a way of life.

זאת דרך חיים.

Doctors insert a catheter into your chest,

הרופאים מכניסים קטטר לתוך החזה,

which is attached to a pump

הקטטר מחובר למשאבה

that weighs about four-and-a-half pounds.

ששוקלת בערך שני קילו.

Every day, 24 hours, that pump is at your side,

וכל יום, 24 שעות ביממה, המשאבה הזאת נמצאת לידך,

administering medicine

ומעביר תרופות

directly to your heart,

ישר לתוך הלב.

and it's not

לא מדובר

a particularly preferable

בתרופה מועדפת

medicine in many senses.

ברוב המובנים.

This is a list of the side effects:

יש רשימה ארוכה של תופעות לוואי:

if you eat too much salt,

אם אוכלים יותר מדי מלח,

like a peanut butter and jelly sandwich,

לדוגמה סנדביץ' עם חמאת בוטנים וריבה

you'll probably end up in the ICU.

סביר להניח שתמצאו את עצמכם בטיפול נמרץ

If you go through a metal detector,

אם הולכים דרך גלאי מתכות,

you'll probably die.

סביר להניח שתמותו

If you get a bubble in your medicine --

אם נוצרת בועה במכונה של התרופה --

because you have to mix it every morning --

בגלל שצריך לערבב את התרופות כל יום --

and it stays in there,

והבועה נשארת שם,

you probably die.

סביר להניח שתמותו

If you run out of medicine, you definitely die.

אם יגמרו לכם התרופות, אתם בטוח תמותו.

No one wants to go on Flolan.

אף אחד לא רוצה להשתמש בפלולאן.

But when I needed it,

אבל כשהייתי צריכה אותו,

it was a godsend.

זה היה מתנה משמיים

Within a few days, I could walk again.

תוך כמה ימים, יכולתי ללכת שוב.

Within a few weeks, I was performing,

תוך מספר שבועות, אני הופעתי שוב.

and in a few months,

ואחרי כמה חודשים,

I debuted at the Kennedy Center.

הייתה לי בכורה במרכז קנדי.

The pump was a little bit problematic when performing,

המשאבה הייתה טיפה בעייתית בזמן ההופעה,

so I'd attach it to my inner thigh

אז הייתי מחברת אותה לירך הפנימית שלי

with the help of the girdle and an ACE bandage.

בעזרת המחוך ותחבושת ACE

Literally hundreds of elevator rides

אני העברתי

were spent with me alone

מאות נסיעות במעלית לבד

stuffing the pump into my Spanx,

מנסה לדחוף את המשאבה לתוך הספנקס שלי,

hoping the doors wouldn't open unexpectedly.

מקווה שהדלתות לא יפתחו פתאום.

And the tubing coming out of my chest

הצינור שיצא מהחזה שלי

was a nightmare for costume designers.

היה סיוט של מעצבי תלבושות.

I graduated from graduate school in 2006,

סיימתי את התואר השני ב2006,

and I got a fellowship to go back to Europe.

ואני קיבלתי מלגה לחזור לאירופה.

A few days after arriving,

כמה ימים אחרי שהגעתי,

I met this wonderful, old conductor

פגשתי מנצח זקן נפלא,

who started casting me in all of these roles.

והוא התחיל ללהק אותי בכל מיני תפקידים.

And before long, I was commuting

ואחרי זמן קצר, אני נסעתי

between Budapest, Milan

בין בודאפשט, מילאן

and Florence.

ופירנצה.

Though I was attached

אפילו שאני הייתי מחוברת

to this ugly, unwanted,

לחיית המחמד המכאנית

high-maintenance, mechanical pet,

המכוערת והלא רצויה הזאת

my life was kind of like the happy part in an opera --

החיים שלי היו כמו החלק השמח של אופרה

very complicated,

מאוד מסובכים,

but in a good way.

אבל בדרך טובה.

Then in February

אז בפברואר

of 2008,

של 2008

my grandfather passed away.

סבא שלי נפטר.

He was a big figure in all of our lives,

הוא היה דמות מאוד חשובה בחיים של כולנו,

and we loved him very much.

ומאוד אהבנו אותו.

It certainly didn't prepare me

זה בהחלט לא הכין אותי

for what came next.

למה שבא אחרי זה.

Seven weeks later,

שבעה שבועות לאחר מכן,

I got a call from my family.

התקשרו אליי מהמשפחה שלי.

My father had been in a catastrophic car accident,

אבא שלי היה בתאונת דרכים קטסטרופלית

and he died.

והוא מת.

At 24, my death would have been

בגיל 24, המוות שלי היה

entirely expected.

צפוי לחלוטין

But his --

אבל שלו --

well, the only way I can articulate how it felt

הדרך היחידה שבה אני יכולה לבטא איך הרגשתי

was that it precipitated

היא שזה זירז

my medical decline.

את הירידה הרפואית שלי.

Against my doctors' and family's wishes,

כנגד הבקשות של הרופאים שלי והמשפחה שלי,

I needed to go back for the funeral.

אני הייתי צריכה ללכת ללוויה.

I had to say goodbye

אני הייתי חייבת להיפרד

in some way, shape or form.

בדרך כזו או אחרת.

But soon I was showing signs of right-heart failure,

אבל מהר מאוד גיליתי סימנים של אי ספיקת לב ימנית

and I had to return to sea level,

ואני הייתי חייבת לחזור לגובה ים

doing so knowing

וידעתי שכשאני עושה את זה

that I probably would never see my home again.

אני כנראה אף פעם לא אראה שוב את הבית שלי

I canceled most of my engagements that summer,

אני ביטלתי את רוב העיסוקים שלי באותו הקיץ

but I had one left in Tel Aviv, so I went.

אבל הייתי לי הופעה אחת בתל אביב, אז הלכתי.

After one performance,

ואחרי הופעה אחת,

I could barely drag myself

אני בקושי יכולתי לגרור את עצמי

from the stage to the taxicab.

מהבמה למונית.

I sat down and felt the blood

אני התיישבתי והרגשתי את הדם

rush down from my face,

יורד מהפנים שלי.

and in the heat of the desert,

ובחום של המדבר,

I was freezing cold.

אני הרגשתי קפואה.

My fingers started turning blue,

האצבעות שלי שינו צבע לכחול,

and I was like, "What is going on here?"

ואני חשבתי, "מה קורה פה?"

I heard my heart's valves

אני שמעתי את השסתומים של הלב שלי

snapping open and closed.

נפתחים ונסגרים בכוח.

The cab stopped,

המונית נעצרה,

and I pulled my body from it

ואני גררתי את הגוף שלי ממנה

feeling each ounce of weight

בעודי מרגישה כל גרם של משקל

as I walked to the elevator.

כשהלכתי לכיוון המעלית.

I fell through my apartment door

אני נפלתי לתוך הדירה שלי

and crawled to the bathroom

וגררתי את עצמי לשירותים

where I found my problem:

ושם מצאתי את הבעיה שלי:

I had forgotten to mix in

אני שכחתי לערבב ולהכניס

the most important part of my medicine.

את החלק החשוב ביותר בתרופה שלי.

I was dying,

אני גססתי.

and if I didn't mix that stuff up fast,

ואם לא הייתי מערבבת את התרופה מהר,

I would never leave that apartment alive.

אני אף פעם לא הייתי יוצאת מהדירה הזאת.

I started mixing,

התחלתי לערבב,

and I felt like everything was going to fall out through one hole or another,

ואני הרגשתי כאילו הכל עומד ליפול החוצה דרך חור אחד או אחר,

but I just kept on going.

אבל המשכתי לערבב.

Finally, with the last bottle in and the last bubble out,

בסופו של דבר, הכנסתי את הבקבוק האחרון והוצאתי את הבועה האחרונה

I attached the pump to the tubing

וחיברתי את המשאבה אל הצינור

and lay there hoping it would kick in

ושכבתי שם, מקווה שהתרופה תתחיל לפעול

soon enough.

מספיק מהר.

If it didn't, I'd probably see my father

ואם לא, סביר להניח שהייתי נתקלת באבא שלי

sooner than I anticipated.

יותר מוקדם משחשבתי.

Thankfully, in a few minutes,

למרבה המזל, אחרי כמה דקות

I saw the signature hive-like rash

ראיתי את הפריחה בצורת כוורת

appear on my legs,

שמופיעה על הרגל,

which is a side effect of the medication,

שהיא תופעת לוואי של התרופה,

and I knew I'd be okay.

וידעתי שאני אהיה בסדר.

We're not big on fear in my family,

פחד הוא לא חלק משמעותי במשפחה שלי,

but I was scared.

אבל אני פחדתי.

I went back to the States,

חזרתי לארה"ב,

anticipating I'd return to Europe,

בציפיה לחזור לאירופה,

but the heart catheterization

אבל צנתור הלב

showed that I wasn't going anywhere

הראה שאני לא הולכת לשום מקום

further that a flight-for-life from Johns Hopkins Hospital.

שרחוק יותר ממרחק טיסה לביה"ח ג'ונס הופקינס.

I performed here and there,

הופעתי פה ושם,

but as my condition deteriorated,

אבל כפי שהמצב שלי הידרדר

so did my voice.

כך גם הקול שלי.

My doctor wanted me to get on the list for a lung transplant.

הרופאים שלי רצו שאני אכנס לתור להשתלת ריאות

I didn't.

אבל אני לא.

I had two friends who had recently died

היו לי שני חברים שמתו

months after having very challenging surgeries.

כמה חודשים אחרי ניתוחים קשים מאוד

I knew another young man, though, who had PH

ואני פגשתי אדם אחר, שהיה לו PH

who died while waiting for one.

שמת בזמן שחיכה להשתלה.

I wanted to live.

אני רציתי לחיות.

I thought stem cells were a good option,

אני חשבתי שתאי גזע היו אופציה טובה,

but they hadn't developed to a point

אבל הם עדיין לא פותחו לרמה

where I could take advantage of them yet.

שבה אוכל לנצל אותם.

I officially took a break from singing,

לקחתי הפסקה רשמית משירה

and I went to the Cleveland Clinic

והלכתי למרפאה של קליבלנד

to be reevaluated

להערכה מחודשת

for the third time in five years, for transplant.

בפעם השלישית בחמש שנים האחרונות, להשתלה.

I was sitting there kind of unenthusiastically talking

ישבתי שם ודיברתי בצורה חסרת התלהבות

with the head transplant surgeon,

עם המנתח האחראי על השתלה

and I asked him if I needed a transplant,

ושאלתי אותו: "אם הייתי זקוקה להשתלה,

what I could do to prepare.

מה הייתי יכולה לעשות כדי להתכונן.

He said, "Be happy.

והוא ענה: "תהיי שמחה.

A happy patient

פציאנט שמח

is a healthy patient."

הוא פציאנט בריא."

It was like in one verbal swoop

זה היה כאילו בבת אחת

he had channeled my thoughts

הוא תיעל את המחשבות שלי

on life and medicine

על החיים, על רפואה

and Confucius.

ועל קונפוציוס.

I still didn't want a transplant,

אני עדיין לא רציתי השתלה,

but in a month,

אבל אחרי חודש,

I was back in the hospital

אני הייתי שוב בבית החולים,

with some severely edemic kankles --

עם בצקת קשה בקרסוליים -

very attractive.

מאוד מושך.

And it was right-heart failure.

וזה היה אי-ספיקת לב ימנית

I finally decided

וסוף סוף החלטתי

it was time to take my doctor's advice.

שהגיע הזמן לקבל את העצה של הרופא שלי.

It was time for me to go to Cleveland

הגיע הזמן ללכת לקליבלנד

and to start the agonizing wait

ולהתחיל לחכות

for a match.

להתאמה.

But the next morning,

אבל למחרת בבוקר

while I was still in the hospital,

בעודי בבית החולים

I got a telephone call.

קיבלתי שיחת טלפון.

It was my doctor in Cleveland,

השיחה הייתה מהרופאה שלי בקליבלנד,

Marie Budev.

מרי בודוו.

And they had lungs.

היה להם זוג ריאות.

It was a match.

והם היו מתאימים עבורי.

They were from Texas.

הם היו מטקסס,

And everybody was really happy for me,

וכלם היו שמחים בשבילי,

but me.

חוץ ממני.

Because, despite their problems,

בגלל שלמרות הבעיות שהיו בהם,

I had spent my whole life training my lungs,

כל החיים שלי אני אימנתי את הריאות שלי,

and I was not particularly enthusiastic

ואני לא בדיוק שמחתי

about giving them up.

לוותר עליהם.

I flew to Cleveland,

טסתי לקליבלנד.

and my family rushed there

והמשפחה שלי מיהרה לשם

in hopes that they would meet me

בתקווה שהם יפגשו אותי

and say what we knew

ויאמרו מה שידענו

might be our final goodbye.

שיכול להיות להתראות.

But organs don't wait,

אבל איברים להחלפה לא מחכים.

and I went into surgery

ואני נכנסתי לניתוח

before I could say goodbye.

לפני שיכולתי להגיד להתראות.

The last thing I remember

הדבר האחרון שאני זוכרת

was lying on a white blanket,

היה ששכבתי על שמיכה לבנה,

telling my surgeon that I needed to see my mother again,

אומרת למנתח שאני חייבת לראות את אמא שלי שוב,

and to please try and save my voice.

ושביקשתי ממנו להציל את הקול שלי.

I fell into this apocalyptic dream world.

אני נכנסתי לעולם חלומות אפוקליפטי.

During the thirteen-and-a-half-hour surgery,

בזמן הניתוח שערך שלוש עשרה וחצי שעות,

I flatlined twice,

הלב שלי הפסיק לפעום פעמיים,

40 quarts of blood

40 ליטרים של דם

were infused into my body.

הוחדרו לתוך הגוף שלי

And in my surgeon's 20-year career,

ובקריירה הבת 20 שנה של המנתח שלי,

he said it was among the most difficult transplants

הוא אמר שזאת הייתה ההשתלה הכי קשה

that he's ever performed.

שהוא ביצע אי פעם.

They left my chest open for two weeks.

הם השאירו את החזה שלי פתוח במשך שבועיים.

You could see my over-sized heart

והיה אפשר לראות את הלב הענקי שלי

beating inside of it.

פועם בתוכו.

I was on a dozen machines

אני הייתי מחוברת לתריסר מכונות

that were keeping me alive.

ואלו השאירו אותי בחיים.

An infection ravaged my skin.

זיהום החריב את העור שלי.

I had hoped my voice would be saved,

אני קיוויתי שהקול שלי יחזור,

but my doctors knew

אבל הרופאים ידעו

that the breathing tubes going down my throat

שיכול להיות שצינורות הנשימה שהם הכניסו בגרון שלי

might have already destroyed it.

כבר הרסו אותו.

If they stayed in, there was no way I would ever sing again.

אם הם היו נשארים בגרון שלי, אין סיכוי שהייתי שרה אי פעם.

So my doctor got the ENT,

אז הרופאים הביאו את הENT--

the top guy at the clinic, to come down

האיש האחראי על המרפאה -- לבוא

and give me surgery

ולתת לי ניתוח

to move the tubes around my voice box.

כדי להוציא את הצינורות סביב תיבת הקול שלי.

He said it would kill me.

הוא אמר שזה יהרוג אותי.

So my own surgeon performed the procedure

אז המנתח שלי ביצע את התהליך

in a last-ditch attempt to save my voice.

בניסיון אחרון להציל את הקול שלי.

Though my mom couldn't say goodbye to me

למרות שאמא שלי לא יכולה היתה להיפרד ממני

before the surgery,

לפני הניתוח,

she didn't leave my side

היא לא עזבה אותי לרגע

in the months of recovery that followed.

במהלך חודשי ההתאוששות לאחר מכן.

And if you want an example

ואם אתם רוצים דוגמא

of perseverance,

של התמדה,

grit and strength

ושל כוח

in a beautiful, little package,

בתוך חבילה קטנה ויפיפיה,

it is her.

אז היא כזאת.

One year ago

לפני שנה

to this very day,

ביום הזה ממש,

I woke up.

התעוררתי.

I was 95 lbs.

שקלתי 43 קילוגרם

There were a dozen tubes

היו כל מיני צינורות

coming in and out of my body.

שיצאו ונכנסו לגוף שלי.

I couldn't walk, I couldn't talk,

לא יכולתי ללכת, לא יכולתי לדבר,

I couldn't eat, I couldn't move,

לא יכולתי לאכול, לא יכולתי לזוז,

I certainly couldn't sing,

בטח שלא יכולתי לשיר,

I couldn't even breathe,

לא יכולתי אפילו לנשום,

but when I looked up

אבל כשהסתכלתי למעלה

and I saw my mother,

וראיתי את אמא שלי,

I couldn't help but smile.

לא יכולתי שלא לחייך.

Whether by a Mack truck

בין אם בגלל משאית

or by heart failure

או אי ספיקת לב

or faulty lungs,

או ריאות לקויות,

death happens.

מוות קורה.

But life isn't really just about avoiding death, is it?

אבל מטרת החיים היא לא באמת רק הימנעות ממוות, נכון?

It's about living.

מדובר גם בלחיות.

Medical conditions don't negate the human condition.

מצבים רפואיים אינם שוללים את המצב האנושי.

And when people are allowed

וכשאנשים יכולים

to pursue their passions,

לרדוף אחרי התשוקות שלהם,

doctors will find they have better,

הרופאים יגלו שיש להם

happier and healthier patients.

פציאנטים שמחים ובריאים יותר.

My parents were totally stressed out

ההורים שלי היו מאוד לחוצים

about me going and auditioning

שאני הלכתי למבחני בד

and traveling and performing all over the place,

ושטיילתי והופעתי בכל מקום,

but they knew that it was much better for me to do that

אבל הם ידעו שזה עדיף לי בהרבה

than be preoccupied with my own mortality all of the time.

מאשר לחשוב רק על המוות שלי כל הזמן.

And I'm so grateful they did.

ואני כל כך שמחה שהם הבינו את זה.

This past summer, when I was running and singing

בקיץ האחרון שבו רצתי ושרתי

and dancing and playing with my nieces and my nephews

ורקדתי ושיחקתי עם האחיינים והאחיינות שלי,

and my brothers and my sisters and my mother and my grandmother

והאחים והאחיות שלי, ואמא וסבתא שלי

in the Colorado Rockies,

בהרי הרוקי בקולורדו,

I couldn't help but think of that doctor

לא יכולתי שלא לחשוב על אותה רופאה

who told me that I couldn't sing.

שאמרה לי שאני לא אוכל לשיר.

And I wanted to tell her,

ואני רק רציתי להגיד לה,

and I want to tell you,

ואני רוצה להגיד לכם,

we need to stop letting disease

אנחנו חייבים להפסיק להרשות למחלות

divorce us from our dreams.

להפריד אותנו מהחלומות שלנו.

When we do,

כשאנחנו עושים זאת,

we will find that patients

אנחנו נגלה שפציאנטים

don't just survive;

לא רק שורדים,

we thrive.

אנחנו משגשגים.

And some of us

וחלק מאתנו

might even sing.

אפילו ישירו.

(Applause)

(מחיאות כפיים)

[Singing: French]

[שירה: צרפתית]

Thank you.

תודה רבה

(Applause)

(מחיאות כפיים)

Thank you.

תודה רבה.

And I'd like to thank my pianist, Monica Lee.

ואני רוצה להודות לפסנתרנית שלי, מוניקה לי.

(Applause)

(מחיאות כפיים)

Thank you so much.

תודה רבה.

Thank you.

תודה רבה.