Pirates, nurses and other rebel designers | Alice Rawsthorn

מתרגם: Ido Dekkers מבקר: Zeeva Livshitz

Design is a slippery and elusive phenomenon,

עיצוב הוא תופעה חלקלקה וחמקמקה

which has meant different things at different times.

שהיו לה משמעויות שונות בזמנים שונים,

But all truly inspiring design projects have one thing in common:

אבל לכל מיזמי העיצוב מעוררי ההשראה ביותר היה דבר משותף אחד:

they began with a dream.

הם התחילו בחלום.

And the bolder the dream,

וככל שהחלום נועז יותר

the greater the design feat that will be required to achieve it.

כך גדול יותר ההישג העיצובי שנדרש כדי להגשים אותו.

And this is why the greatest designers are almost always

וזוהי הסיבה שבגללה המעצבים הגדולים ביותר הם כמעט תמיד

the biggest dreamers and rebels and renegades.

החולמים הגדולים ביותר, ומורדים ועריקים.

This has been the case throughout history,

כך זה היה במהלך ההיסטוריה,

all the way back to the year 300 BC,

כל הדרך אחורה לשנה 300 לפני הספירה,

when a 13-year-old became the king

כאשר נער בן 13 הפך למלך

of a remote, very poor and very small Asian country.

של ארץ אסייתית מרוחקת קטנה ועניה מאד.

He dreamt of acquiring land, riches and power

הוא חלם להשיג אדמה, עושר וכוח

through military conquest.

באמצעות כיבוש צבאי.

And his design skills --

וכישורי העיצוב שלו --

improbable though it sounds --

עד כמה שזה נשמע לא סביר --

would be essential in enabling him to do so.

יהיו הכרחיים בדרכו להצליח בזה.

At the time,

בזמנים ההם

all weapons were made by hand to different specifications.

כל כלי הנשק יוצרו בעבודת יד לפי מפרטים שונים.

So if an archer ran out of arrows during a battle,

כך שאם לקשת נגמרו החיצים בעיצומו של קרב

they wouldn't necessarily be able to fire another archer's arrows

לא בטוח שהוא יכול היה לירות חיצים של קשת אחרת

from their bow.

מהקשת שלו.

This of course meant that they would be less effective in combat

המשמעות של זה היתה כמובן שהם היו פחות יעילים בקרב

and very vulnerable, too.

ופגיעים מאד, בנוסף.

Ying solved this problem

יינג פתר את הבעיה הזו

by insisting that all bows and arrows were designed identically,

בהתעקשות על כך שכל הקשתות והחיצים יעוצבו בצורה זהה,

so they were interchangeable.

כך שהם יהיו ניתנים להחלפה.

And he did the same for daggers, axes, spears, shields

וכך הוא עשה גם עם פגיונות, גרזנים, חניתות, שריונות

and every other form of weaponry.

וכל צורה אחרת של כלי נשק.

His formidably equipped army won batter after battle,

הצבא המצויד לעילא שלו ניצח בקרב אחר קרב,

and within 15 years,

ובתוך חמש עשרה שנה,

his tiny kingdom had succeeded in conquering

הממלכה הקטנטונת שלו הצליחה לכבוש

all its larger, richer, more powerful neighbors,

את כל השכנות הגדולות, העשירות והחזקות יותר שלה,

to found the mighty Chinese Empire.

והקימה את האימפריה הסינית העצומה.

Now, no one, of course,

עכשיו, אף אחד, כמובן

would have thought of describing Ying Zheng as a designer at the time --

לא העלה על דעתו לתאר את יין זנג כמעצב בשעתו --

why would they?

מדוע שיעשו כך?

And yet he used design unknowingly and instinctively

ועדיין הוא השתמש בעיצוב מבלי דעת ובאופן אינסטינקטיבי

but with tremendous ingenuity

ועם כח המצאה עצום

to achieve his ends.

כדי להגיע למטרות שלו.

And so did another equally improbable, accidental designer,

וכך גם עשה מעצב בלתי סביר ומקרי אחר,

who was also not above using violence to get what he wanted.

שגם לא בחל בשימוש באלימות כדי להשיג את רצונו.

This was Edward Teach, better known as the British pirate, Blackbeard.

זה היה אדוארד טיץ', המוכר יותר בתור שודד הים הבריטי, שחור-הזקן.

This was the golden age of piracy,

זה היה תור הזהב של שודדי הים,

where pirates like Teach were terrorizing the high seas.

בו פיראטים כמו טיץ' הטילו אימה בלב ים.

Colonial trade was flourishing,

הסחר הקולוניאלי שגשג,

and piracy was highly profitable.

ושוד אניות היה משתלם מאד.

And the smarter pirates like him realized that to maximize their spoils,

והפיראטים החכמים יותר, כמותו, הבינו שכדי למקסם את השלל שלהם,

they needed to attack their enemies so brutally

הם היו צריכים להתקיף את אויביהם בכזו אכזריות

that they would surrender on sight.

שהם ייכנעו מיד.

So in other words,

כך שבמילים אחרות

they could take the ships without wasting ammunition,

הם יוכלו להשתלט על הספינה בלי לבזבז תחמושת,

or incurring casualties.

ובלי לסבול קורבנות.

So Edward Teach redesigned himself as Blackbeard

אז אדוארד טיץ' מיתג את עצמו מחדש בתור שחור-הזקן

by playing the part of a merciless brute.

כששיחק את התפקיד של פרא חסר רחמים.

He wore heavy jackets and big hats to accentuate his height.

הוא לבש מקטורנים כבדים וכובעים גדולים כדי להדגיש את הגובה שלו,

He grew the bushy black beard that obscured his face.

הוא גידל זקן שחור ועבות, שהסתיר את הפנים שלו

He slung braces of pistols on either shoulder.

הוא עטה כתפיות עם אקדחים על כל כתף שלו.

He even attached matches to the brim of his hat and set them alight,

הוא אפילו חיבר גפרורים לשולי הכובע שלו והדליק אותם,

so they sizzled menacingly whenever his ship was poised to attack.

כך שהם זהרו באיום בכל פעם שהספינה שלו עמדה להתקיף,

And like many pirates of that era,

וכמו שודדי ים רבים בתקופה ההיא

he flew a flag that bore the macabre symbols

הוא הניף דגל, שנשא את הסמלים המקבריים

of a human skull and a pair of crossed bones,

של גולגולת אנושית וזוג עצמות מוצלבות

because those motifs had signified death in so many cultures for centuries,

מפני שהמוטיבים האלו סימלו מוות בתרבויות כה רבות במשך מאות שנים

that their meaning was instantly recognizable,

עד שהמשמעות שלהם ניתנה לזיהוי מיידי,

even in the lawless, illiterate world of the high seas:

אפילו בקרב שוכני לב הים חסרי החוק והבורים:

surrender or you'll suffer.

היכענו או שתסבלו.

So of course, all his sensible victims surrendered on sight.

אז כמובן, כל הקורבנות בעלי הדעת שלו נכנעו מייד.

Put like that,

נשים את זה כך,

it's easy to see why Edward Teach and his fellow pirates

זה קל לראות למה אדוארד טיץ' ועמיתיו הפירטיים

could be seen as pioneers of modern communications design,

יכלו להראות כפורצי דרך של עיצוב תקשורת מודרנית,

and why their deadly symbol --

ולמה הסמל הקטלני שלהם --

(Laughter)

(צחוק)

there's more --

יש עוד --

why their deadly symbol of the skull and crossbones

למה הסמל הקטלני שלהם של הגולגולת והעצמות המוצלבות

was a precursor of today's logos,

היו תקדים לסמלילים של היום,

rather like the big red letters standing behind me,

בדומה לאותיות האדומות הגדולות שעומדות מאחורי,

but of course with a different message.

אבל כמובן עם מסר שונה.

(Laughter)

(צחוק)

Yet design was also used to nobler ends

ועדיין עיצוב היה בשימוש למטרות יותר אצילות

by an equally brilliant and equally improbable designer,

על ידי מעצבת מבריקה ובלתי סבירה באותה מידה,

the 19th-century British nurse, Florence Nightingale.

האחות מהמאה ה 19 פלורנס נייטינגייל.

Her mission was to provide decent healthcare for everyone.

המטרה שלה היתה לספק בריאות נאותה לכולם.

Nightingale was born into a rather grand, very wealthy British family,

נייטינגייל נולדה למשפחה בריטית דגולה ודי עשירה,

who were horrified when she volunteered to work in military hospitals

שהתחלחלו כשהיא התנדבה לעבוד בבתי חולים צבאיים

during the Crimean War.

במהלך מלחמת קרים.

Once there, she swiftly realized

ברגע שהיתה שם, היא הבינה במהירות

that more patients were dying of infections that they caught there,

שיותר חולים מתו מזיהומים שהם תפסו שם,

in the filthy, fetid wards,

במחלקות המזוהמות והמצחינות,

than they were of battle wounds.

משהם מתו מפצעים מהמלחמה.

So she campaigned for cleaner, lighter, airier clinics

אז היא פתחה בקמפיין למרפאות נקיות, מוארות ומאווררות יותר

to be designed and built.

שיתוכננו ויבנו.

Back in Britain,

חזרה באנגליה,

she mounted another campaign,

היא הרימה קמפיין נוסף,

this time for civilian hospitals,

הפעם לבתי חולים אזרחיים,

and insisted that the same design principles were applied to them.

והתעקשה שאותם עקרונות עיצוב יחולו גם עליהם.

The Nightingale ward, as it is called,

מחלקת נייטינגייל, כמו שהיא נקראה,

dominated hospital design for decades to come,

שלטה בעיצוב בתי החולים בעשורים הבאים,

and elements of it are still used today.

ואלמנטים שלה עדיין בשימוש היום.

But by then,

אבל עד אז,

design was seen as a tool of the Industrial Age.

עיצוב נראה ככלי של העידן התעשייתי.

It was formalized and professionalized,

הוא הפך לפורמלי ומקצועי,

but it was restricted to specific roles

אבל הוא היה מוגבל לתפקידים ספציפיים

and generally applied in pursuit of commercial goals

ובאופן כללי היה מיושם למטרות מסחריות

rather than being used intuitively,

במקום להיות בשימוש איטואיטיבית,

as Florence Nightingale, Blackbeard and Ying Zheng had done.

כמו שפלורנס נייטינגייל, בלקבירד ויינג זן עשו.

By the 20th century,

עד המאה ה 20,

this commercial ethos was so powerful,

האתוס המסחרי הזה היה כל כך חזק,

that any designers who deviated from it

שהמעצבים שסטו ממנו

risked being seen as cranks or subversives.

הסתכנו בכך שייראו כמשוגעים או חתרנים.

Now among them is one of my great design heroes,

עכשיו ביניהם יש את אחד מגדולי המעצבים הגיבורים שלי,

the brilliant László Moholy-Nagy.

לזלו מוהולי נאג'.

He was the Hungarian artist and designer

הוא היה האמן ההונגרי והמעצב

whose experiments with the impact of technology on daily life

שהניסויים שלו עם ההשפעה של הטכנולוגיה על החיים היום יומיים

were so powerful

היו כל כך חזקים

that they still influence the design of the digital images

שהם עדיין השפיעו על העיצוב של תמונות דיגיטליות

we see on our phone and computer screens.

שאנחנו רואים על מסכי הטלפונים והמסכים שלנו.

He radicalized the Bauhaus Design School in 1920s Germany,

הוא לקח לכיוון הרדיקלי את אסכולת עיצוב הבואוהאוס בגרמניה של 1920,

and yet some of his former colleagues shunned him

ועדיין כמה מהקולוגות שלו לשעבר דחו אותו

when he struggled to open a new Bauhaus in Chicago years later.

כשהוא נאבק לפתוח באוהאוס חדש בשיקגו שנים מאוחר יותר.

Moholy's ideas were as bold and incisive as ever,

הרעיונות של מוהולי היו נועזים וחדים כתמיד,

but his approach to design was too experimental,

אבל הגישה שלו לעיצוב היתה יותר מדי נסיונית,

as was his insistence on seeing it, as he put it,

כמו ההתעקשות שלו לראות אותה, כמו שהוא הבין את זה,

as an attitude, not a profession to be in tune with the times.

כמו גישה, לא כמקצוע להיות מכוונן אליו עם הזמנים.

And sadly, the same applied

ולמרבה הצער, אותו הדבר שוייך

to another design maverick: Richard Buckminster Fuller.

למעצב עצמאי פורץ דרך: ריצ'ארד באקמינסטר פולר.

He was yet another brilliant design visionary

הוא היה עוד בעל חזון עיצובי

and design activist,

ומעצב אקטיביסט,

who was completely committed to designing a sustainable society

שהיה מחוייב לגמרי לעיצוב חברה ברת קיימא

in such a forward-thinking way

בדרך שחושבת לעתיד

that he started talking about the importance of environmentalism

שהוא התחיל לדבר על החשיבות של סביבתיות

in design in the 1920s.

בעיצוב בשנות ה 20 של המאה ה 20.

Now he, despite his efforts,

עכשיו, למרות המאמצים שלו,

was routinely mocked as a crank by many in the design establishment,

הוא ספג לעג כתמהוני מרבים במימסד העיצובי

and admittedly,

ויש להודות,

some of his experiments failed,

כמה מהתחומים הנסיוניים שלו כשלו,

like the flying car that never got off the ground.

כמו מכונית מעופפת שלעולם לא התרוממה מהאדמה.

And yet, the geodesic dome,

ועדיין, הכיפה הגאודזית,

his design formula to build an emergency shelter

נוסחאות העיצוב שלו לבנות מחסה חרום

from scraps of wood, metal, plastic,

משאריות של עץ, מתכת ופלסטיק,

bits of tree, old blankets, plastic sheeting --

חלקים של עצים, שמיכות ישנות, לוחות פלסטיק --

just about anything that's available at the time --

כמעט כל דבר שהיה זמין באותו זמן --

is one of the greatest feats of humanitarian design,

הם אחד המאמצים הכי גדולים של העיצוב ההומניטרי,

and has provided sorely needed refuge

וסיפק מחסה שהיה נחוץ ביותר

to many, many people in desperate circumstances

להרבה הרבה אנשים בנסיבות נואשות

ever since.

מאז.

Now, it was the courage and verve of radical designers

עכשיו, זה היה האומץ וההתלהבות של מעצבים רדיקליים

like Bucky and Moholy

כמו באקי ומוהולי

that drew me to design.

שמשכו אותי לעיצוב.

I began my career as a news journalist and foreign correspondent.

התחלתי את הקריירה שלי כעיתונאית חדשות וכתבת חוץ.

I wrote about politics, economics and corporate affairs,

כתבתי על פוליטיקה, כלכלה ועסקי חברות,

and I could have chosen to specialize in any of those fields.

ויכולתי לבחור להתמחות בכל אחד מהתחומים האלה.

But I picked design,

אבל בחרתי בעיצוב,

because I believe it's one of the most powerful tools at our disposal

בגלל שהאמנתי שזה אחד הכלים החזקים ביותר שעומדים לרשותנו

to improve our quality of life.

כדי לשפר את איכות החיים.

Thank you, fellow TED design buffs.

תודה לכם, עמיתי אוהבי העיצוב ב TED.

(Applause)

(מחיאות כפיים)

And greatly as I admire the achievements of professional designers,

וכמה שאני מעריכה את ההשגים של מעצבים מקצועיים,

which have been extraordinary and immense,

שהיו יוצאי דופן ועצומים,

I also believe

אני גם מאמינה

that design benefits hugely from the originality,

שהעיצוב מקבל תועלת גדולה מהמקוריות,

the lateral thinking

החשיבה המקבילה

and the resourcefulness of its rebels and renegades.

והתושיה של המורדים והעריקים.

And we're living at a remarkable moment in design,

ואנחנו חיים ברגע יוצא דופן בעיצוב,

because this is a time when the two camps are coming closer together.

בגלל שזה הזמן בו שני המחנות מתקרבים אחד לשני.

Because even very basic advances in digital technology

בגלל שאפילו התקדמויות מאוד בסיסיות בטכנולוגיה הדיגיטלית

have enabled them to operate increasingly independently,

אפשרו להם לפעול בעצמאות גדלה,

in or out of a commercial context,

בתוך ומחוץ להקשר המסחרי,

to pursue ever more ambitious and eclectic objectives.

כדי ללכת אחרי מטרות אפילו יותר שאפתניות ואקלקטיות.

So in theory,

אז בתאוריה,

basic platforms like crowdfunding, cloud computing, social media

פלטפורמות בסיסיות כמו מימון המונים, מחשוב ענן, מדיה חברתית

are giving greater freedom to professional designers

נותנים חרות גדולה יותר למעצבים מקצועיים

and giving more resources for the improvisational ones,

ונותנים יותר משאבים למעצבים מאלתרים,

and hopefully,

ובתקווה,

a more receptive response to their ideas.

תגובה יותר מקבלת לרעיונות שלהם.

Now, some of my favorite examples of this are in Africa,

עכשיו, כמה מהדוגמאות האהובות עלי הן באפריקה,

where a new generation of designers

שם דור חדש של מעצבים

are developing incredible Internet of Things technologies

מפתחים טכנולוגיות מדהימות של האינטרנט של הדברים

to fulfill Florence Nightingale's dream of improving healthcare

כדי להגשים את החלום של פלורנס נייטינגייל של שיפור הבריאות

in countries where more people now have access to cell phones

במדינות בהן ליותר אנשים יש עכשיו גישה לטלפונים סלולריים

than to clean, running water.

מאשר למים נקיים וזורמים.

And among them is Arthur Zang.

ובינהם ארתור זאנג.

He's a young, Cameroonian design engineer

הוא מהנדס עיצוב צעיר מקמרון

who has a adapted a tablet computer into the Cardiopad,

שהתאים מחשב טאבלט לקרדיופאד,

a mobile heart-monitoring device.

מכשיר ניטור לב נייד.

It can be used to monitor the hearts of patients in remote, rural areas.

הוא יכול להיות בשימוש כדי לנטר את הלבבות של חולים במקומות כפריים מרוחקים.

The data is then sent on a cellular network

המידע נשלח אז ברשת הסלולרית

to well-equipped hospitals hundreds of miles away

לבתי חולים מצויידים היטב במרחק מאות קילומטרים

for analysis.

לאנליזה.

And if any problems are spotted by the specialists there,

ואם בעיה כלשהי מתגלה על ידי מומחים שם,

a suitable course of treatment is recommended.

טיפול מתאים מומלץ.

And this of course saves many patients

וזה כמובן מציל הרבה חולים

from making long, arduous, expensive and often pointless journeys

מלעשות מסעות ארוכים מפרכים יקרים והרבה פעמים חסרי תועלת

to those hospitals,

לבתי החולים האלה,

and makes it much, much likelier

ועושה את זה הרבה הרבה יותר סביר

that their hearts will actually be checked.

שהלבבות שלהם יבדקו למעשה.

Arthur Zang started working on the Cardiopad eight years ago,

ארתור זאנג התחיל לעבוד על קרדיופאד לפני שמונה שנים,

in his final year at university.

בשנה האחרונה שלו באוניברסיטה.

But he failed to persuade any conventional sources

אבל הוא לא הצליח לשכנע מקור רגיל כלשהו

to give him investment to get the project off the ground.

לתת לו השקעה כדי להרים את הפרוייקט.

He posted the idea on Facebook,

הוא העלה את הרעיון לפייסבוק,

where a Cameroonian government official saw it

שם בכיר בממשל הקמרוני ראה את זה

and managed to secure a government grant for him.

והצליח לשריין מענק ממשלתי עבורו.

He's now developing not only the Cardiopad,

הוא מפתח עכשיו לא רק את הקרדיופאד,

but other mobile medical devices to treat different conditions.

אלא מכשירים ניידים אחרים כדי לטפל במצבים שונים.

And he isn't alone,

והוא לא לבד,

because there are many other inspiring and enterprising designers

בגלל שיש הרבה מעצבים מעוררי השראה ויזמים אחרים

who are also pursuing extraordinary projects of their own.

שגם מפתחים פרוייקטים יוצאי דופן בעצמם.

And I'm going to finish by looking at just a few of them.

ואני אסיים בלהביט רק בכמה מהם.

One is Peek Vision.

אחד הוא פיק וויז'ן.

This is a group of doctors and designers in Kenya,

זו קבוצה של רופאים ומעצבים בקנייה,

who've developed an Internet of Things technology of their own,

שפיתחו טכנולוגיה של האינטרנט של הדברים משלהם,

as a portable eye examination kit.

כקיט אבחון עיניים נייד.

Then there's Gabriel Maher,

אז יש את גבריאל מאהר,

who is developing a new design language

שמפתח שפת עיצוב חדשה

to enable us to articulate the subtleties of our changing gender identities,

כדי לאפשר להעביר את הדקויות של זהויות המגדר המשתנות שלנו,

without recourse to traditional stereotypes.

בלי מפלט בסטראוטיפים המסורתיים.

All of these designers and many more are pursuing their dreams,

כל המעצבים האלה והרבה אחרים רודפים אחרי חלומותיהם,

by the making the most of their newfound freedom,

על ידי שימוש מירבי בחרויות החדשות שלהם,

with the discipline of professional designers

עם הדִּיסְצִיפְּלִינָות של מעצבים מקצועייים

and the resourcefulness of rebels and renegades.

והתושיה של מורדים ועריקים.

And we all stand to benefit.

וזה יועיל לכולנו.

Thank you.

תודה לכם.

(Applause)

(מחיאות כפיים)