Anne-Marie Slaughter: Can we all "have it all"?

מתרגם: Helaina cern מבקר: Zeeva Livshitz

So my moment of truth

אז רגע האמת שלי

did not come all at once.

לא הגיע בבת אחת.

In 2010, I had the chance to be considered

ב-2010, היתה לי ההזדמנות להיות מועמדת

for promotion from my job

לקידום מהתפקיד שלי

as director of policy planning

כמנהלת תיכנון המדיניות

at the U.S. State Department.

במחלקת המדינה של ארה"ב.

This was my moment to lean in,

זה היה הרגע שלי להתבלט,

to push myself forward

לדחוף את עצמי קדימה

for what are really only a handful

בשביל מה שהוא אחד מהיחידים

of the very top foreign policy jobs,

בין הג'ובים הבכירים במדיניות החוץ

and I had just finished a big, 18-month project

ואני רק הרגע סיימתי פרוייקט גדול של 18 חודשים

for Secretary Clinton, successfully,

בשביל מזכירת המדינה גב' קלינטון, בהצלחה,

and I knew I could handle a bigger job.

וידעתי שאני יכולה להתמודד עם ג'וב גדול יותר.

The woman I thought I was

האישה שחשבתי שהייתי

would have said yes.

הייתה אומרת כן.

But I had been commuting for two years

אבל אני אני נסעתי לעבודה במשך שנתיים

between Washington and Princeton, New Jersey,

בין וושינגטון ופרינסטון ניו ג'רסי

where my husband and my two teenage sons lived,

היכן שבעלי ושני בני בני העשרה גרו,

and it was not going well.

וזה לא הלך כל כך טוב.

I tried on the idea of eking out another two years

ניסיתי את הרעיון של לסחוט עוד שנתיים

in Washington, or maybe uprooting my sons

בוושינגטון, או אולי לעקור את בניי

from their school and my husband from his work

מבית הספר שלהם ואת בעלי מעבודתו

and asking them to join me.

ולבקש מהם להצטרף אלי.

But deep down, I knew

אבל בתוך תוכי, ידעתי

that the right decision was to go home,

שההחלטה הנכונה היתה ללכת הביתה,

even if I didn't fully recognize the woman

אפילו אם לא לגמרי זיהיתי את האשה

who was making that choice.

שעשתה את הבחירה הזאת.

That was a decision based on love

זו הייתה החלטה מבוססת על אהבה

and responsibility.

ואחריות.

I couldn't keep watching my oldest son

לא יכולתי להמשיך לצפות בבני הבכור

make bad choices

מקבל החלטות גרועות

without being able to be there for him

בלי היכולת להיות שם בשבילו

when and if he needed me.

מתי ואם הוא היה צריך אותי.

But the real change came more gradually.

אבל השינוי האמיתי בא יותר בהדרגה.

Over the next year,

במשך השנה הבאה,

while my family was righting itself,

בזמן שמשפחתי שיקמה את עצמה,

I started to realize

התחלתי להבין

that even if I could go back into government,

שאפילו אם הייתי יכולה לחזור לממשלה,

I didn't want to.

לא רציתי בזה.

I didn't want to miss the last five years

לא רציתי להחמיץ את חמש השנים האחרונות

that my sons were at home.

שבניי היו בבית.

I finally allowed myself to accept

אני לבסוף הרשתי לעצמי לקבל

what was really most important to me,

מה שבאמת היה החשוב ביותר בשבילי,

not what I was conditioned to want

לא מה שהתנו אותי לרצות

or maybe what I conditioned myself to want,

או אולי מה שהתנתי את עצמי לרצות,

and that decision led to a reassessment

והחלטה זו הובילה להערכה מחדש

of the feminist narrative that I grew up with

של הנראטיב הפמיניסטי שאיתו גדלתי

and have always championed.

ושתמיד דגלתי בו.

I am still completely committed

אני עדיין מחוייבת לחלוטין

to the cause of male-female equality,

לעיקרון של שווין בין גבר-אישה,

but let's think about what that equality really means,

אבל בואו נחשוב על מה ששוויון באמת אומר,

and how best to achieve it.

ואיך להשיג אותו בצורה הטובה ביותר.

I always accepted the idea

תמיד קבלתי את הרעיון

that the most respected and powerful people

שהאנשים הכי מכובדים ובעלי כח

in our society are men at the top of their careers,

בחברה שלנו הינם גברים בשיא הקריירה שלהם,

so that the measure of male-female equality

אז המדד של שוויון גבר-אישה

ought to be how many women are in those positions:

מוכרח להיות כמה נשים נמצאות בעמדות האלה:

prime ministers, presidents, CEOs,

ראשת ממשלה, נשיאות, מנכ"לות,

directors, managers, Nobel laureates, leaders.

דירקטוריות, מנהלות, זוכות פרס נובל, מנהיגות.

I still think we should do everything we possibly can

אני עדיין חושבת שאנו צריכים לעשות ככל יכולתנו

to achieve that goal.

כדי להגיע למטרה הזו.

But that's only half of real equality,

אבל זה רק חצי משוויון אמיתי,

and I now think we're never going to get there

ועכשיו אני חושבת שלעולם לא נגיע לשם

unless we recognize the other half.

אלא אם נכיר בחצי השני.

I suggest that real equality,

אני מציעה ששוויון אמיתי,

full equality,

שוויון מלא,

does not just mean valuing women

אינו אומר רק להעריך נשים

on male terms.

במונחים גבריים.

It means creating a much wider range

זה אומר ליצור טווח רחב הרבה יותר

of equally respected choices

של בחירות מכובדות בצורה שווה

for women and for men.

בשביל נשים וגברים.

And to get there, we have to change our workplaces,

ובשביל להגיע לשם, עלינו לשנות את מקומות העבודה שלנו,

our policies and our culture.

את המדיניות שלנו ואת התרבות שלנו.

In the workplace,

במקום העבודה,

real equality means valuing family

שוויון אמיתי אומר להעריך משפחה

just as much as work,

בדיוק כמו עבודה,

and understanding that the two reinforce each other.

ולהבין שהשנייים מחזקים אחד את השני.

As a leader and as a manager,

כמנהיגה וכמנהלת,

I have always acted on the mantra,

תמיד פעלתי לפי המנטרה,

if family comes first,

שאם המשפחה באה קודם,

work does not come second --

העבודה לא באה המקום השני --

life comes together.

החיים באים ביחד.

If you work for me, and you have a family issue,

אם אתה עובד בשבילי, ויש לך ענייני משפחה,

I expect you to attend to it,

אני מצפה שתטפל בהם,

and I am confident,

ואני בטוחה,

and my confidence has always been borne out,

והבטחון שלי תמיד זכה לאישור,

that the work will get done, and done better.

שהעבודה תיעשה, ואפילו טוב יותר.

Workers who have a reason to get home

עובדים שיש להם סיבה ללכת הביתה

to care for their children or their family members

בכדי לטפל בילדים או בבני משפחתם

are more focused, more efficient,

הם יותר ממוקדים, יותר יעילים,

more results-focused.

יותר מכווני תוצאה.

And breadwinners who are also caregivers

ולמפרנסים עיקריים שהם גם המטפלים

have a much wider range

יש טווח רחב יותר

of experiences and contacts.

של נסיון ושל קשרים.

Think about a lawyer who spends part of his time

חשבו על עורך דין שמבלה חלק מזמנו

at school events for his kids

באירועים בבית הספר בשביל ילדיו

talking to other parents.

מדבר עם הורים אחרים.

He's much more likely to bring in

יש לו סיכוי גבוה יותר להביא

new clients for his firm

לקוחות חדשים למשרד

than a lawyer who never leaves his office.

מאשר עורך דין שלעולם לא עוזב את משרדו.

And caregiving itself

וטיפול בפני עצמו

develops patience --

מפתח סבלנות --

a lot of patience --

הרבה סבלנות --

and empathy, creativity, resilience, adaptability.

ואמפתיה, יצירתיות, חוסן, גמישות.

Those are all attributes that are ever more important

אלו הן תכונות שהן אפילו יותר חשובות

in a high-speed, horizontal,

בסביבה המהירה, האופקית,

networked global economy.

והמרושתת של הכלכלה הגלובלית.

The best companies actually know this.

החברות הטובות ביותר יודעות זאת.

The companies that win awards

החברות שזוכות בפרסים

for workplace flexibility in the United States

על גמישות במקום העבודה בארה"ב

include some of our most successful corporations,

כוללות כמה מהחברות המצליחות ביותר שלנו,

and a 2008 national study

ומחקר לאומי ב-2008

on the changing workforce

על השינויים בכח העבודה

showed that employees

הראה שעובדים

in flexible and effective workplaces

במקומות עבודה גמישים ואפקטיבים

are more engaged with their work,

מעורבים יותר בעבודתם,

they're more satisfied and more loyal,

הם מרוצים יותר ונאמנים יותר,

they have lower levels of stress

יש להם רמות נמוכות יותר של מתח

and higher levels of mental health.

ורמות גבוהות יותר של בריאות נפשית.

And a 2012 study of employers

ומחקר מ-2012 של מעסיקים

showed that deep, flexible practices

הראה כי צורות התנהגות עמוקות, גמישות

actually lowered operating costs

הורידו בפועל את עלויות התפעול

and increased adaptability

והגדילו את ההסתגלות

in a global service economy.

בחברת שירותים גלובלית.

So you may think

אז אתם יכולים לחשוב

that the privileging of work over family

שהעדיפות של עבודה מעל משפחה

is only an American problem.

היא בעיה אמריקאית בלבד.

Sadly, though, the obsession with work

למרבה הצער, האובססיה עם עבודה

is no longer a uniquely American disease.

היא כבר אינה מחלה אמריקאית ייחודית.

Twenty years ago,

לפני עשרים שנה,

when my family first started going to Italy,

כשמשפחתי התחילה לראשונה לנסוע לאיטליה

we used to luxuriate in the culture of siesta.

התרגלנו ללוקסוס של תרבות הסיאסטה.

Siesta is not just about avoiding the heat of the day.

סיאסטה אינה רק בכדי להימנע מחום היום.

It's actually just as much

היא באמת באותה מידה

about embracing the warmth of a family lunch.

על להסתופף בחומה של ארוחה משפחתית.

Now, when we go, fewer and fewer businesses

עכשיו, כשאנו נוסעים, פחות ופחות עסקים

close for siesta,

סוגרים בשביל הסיאסטה,

reflecting the advance of global corporations

ומראים את ההתקדמות של החברות הגלובליות

and 24-hour competition.

והתחרות של 24 שעות ביממה.

So making a place for those we love

אז ליצור מקום בשביל אלה שאנו אוהבים

is actually a global imperative.

הוא ציווי גלובלי

In policy terms,

במונחי מדיניות,

real equality means recognizing

שוויון אמיתי אומר הכרה

that the work that women have traditionally done

שעבודה שבוצעה על ידי נשים באופן מסורתי

is just as important

הינה חשובה באותה מידה

as the work that men have traditionally done,

כמו העבודה שגברים עשו באופן מסורתי

no matter who does it.

ללא תלות במי עושה אותה.

Think about it: Breadwinning and caregiving

חשבו על כך: מפרנסים ראשיים ומטפלים

are equally necessary for human survival.

חשובים באותה מידה לשרידת בני האדם.

At least if we get beyond a barter economy,

לפחות אם אנו מתקדמים מעבר לכלכלת חליפין,

somebody has to earn an income

מישהו צריך להביא הכנסה

and someone else has to convert that income

ומישהו אחר צריך להמיר את ההכנסה

to care and sustenance for loved ones.

לטיפול ותזונה בסיסית לאהובינו.

Now most of you, when you hear me

עכשיו, רובכם, כאשר אתם שומעים אותי

talk about breadwinning and caregiving,

מדברת על מפרנסים עיקריים ועל מטפלים,

instinctively translate those categories

אתם מתרגמים באופן אינסטקטיבי את הקטגוריות הללו

into men's work and women's work.

לעבודת גברים ולעבודת נשים.

And we don't typically challenge

ואנו באופן רגיל לא מאתגרים

why men's work is advantaged.

מדוע עבודת גברים מועדפת.

But consider a same-sex couple

אבל קחו בחשבון זוגות חד מיניים

like my friends Sarah and Emily.

כמו חברותי שרה ואמילי.

They're psychiatrists.

הן פסיכיאטריות.

They got married five years ago,

הן התחתנו לפני חמש שנים,

and now they have two-year-old twins.

ועכשיו יש להן תאומים בני שנתיים.

They love being mothers,

הן אוהבות להיות אמהות,

but they also love their work,

אבל הן גם אוהבות לעבוד

and they're really good at what they do.

והן ממש טובות במה שהן עושות.

So how are they going to divide up

אז כיצד הן הולכות לחלק

breadwinning and caregiving responsibilities?

את תחומי האחריות של פרנסה וטיפול?

Should one of them stop working

האם אחת מהן צריכה להפסיק לעבוד

or reduce hours to be home?

או להוריד שעות בכדי להיות בבית?

Or should they both change their practices

או האם שתיהן צריכות לשנות את ההרגלים

so they can have much more flexible schedules?

כדי שיוכל להיות להן לוחות זמנים גמישים?

And what criteria should they use

ובאיזה קריטריון הן צריכות להשתמש

to make that decision?

בכדי לקבל את ההחלטה?

Is it who makes the most money

האם זו שמרויחה את רוב הכסף

or who is most committed to her career?

או זו שמחוייבת יותר לקריירה שלה?

Or who has the most flexible boss?

או זו שיש לה את הבוס הגמיש ביותר?

The same-sex perspective helps us see

הפרספקטיבה של חד מיניים עוזרת לנו לראות

that juggling work and family

שלתמרן בין עבודה ומשפחה

are not women's problems,

היא אינה בעיה של נשים,

they're family problems.

היא בעייה משפחתית.

And Sarah and Emily are the lucky ones,

שרה ואמילי הן ברות מזל,

because they have a choice

כי יש להן בחירה

about how much they want to work.

של כמה הן רוצות לעבוד.

Millions of men and women

מיליוני גברים ונשים

have to be both breadwinners and caregivers

מוכרחים להיות גם המפרנסים וגם המטפלים

just to earn the income they need,

רק בשביל להרוויח את ההכנסה שהם צריכים,

and many of those workers are scrambling.

והרבה מהעובדים האלה נאבקים.

They're patching together care arrangements

הם מחברים יחד סידורי טיפולים

that are inadequate

שהם לקויים

and often actually unsafe.

ולעיתים קרובות לא בטוחים.

If breadwinning and caregiving are really equal,

אם פרנסה וטיפול הם אכן שווים,

then why shouldn't a government

אז למה שממשלה לא

invest as much in an infrastructure of care

תשקיע בתשתית הטיפול

as the foundation of a healthy society

כבסיס לקהילה בריאה

as it invests in physical infrastructure

כמו שהיא משקיעה בתשתית הפיזית

as the backbone of a successful economy?

בתור עמוד השדרה של כלכלה מוצלחת?

The governments that get it --

הממשלות שמבינות את זה--

no surprises here --

באופן לא מפתיע--

the governments that get it,

הממשלות שמבינות את זה,

Norway, Sweden, Denmark, the Netherlands,

נורבגיה, שוודיה, דנמרק, הולנד,

provide universal child care,

מספקות טיפול ילדים אוניברסלי,

support for caregivers at home,

תמיכה למטפלים בבית,

school and early childhood education,

בתי ספר והשכלה מוקדמת לילדים,

protections for pregnant women,

הגנות לנשים בהריון,

and care for the elderly and the disabled.

וטיפול למבוגרים ולמוגבלים.

Those governments invest in that infrastructure

הממשלות האלה משקיעות בתשתית זו

the same way they invest in roads and bridges

כמו שהן משקיעות בכבישים, גשרים,

and tunnels and trains.

מנהרות ורכבות.

Those societies also show you

האוכלוסיות האלה גם מראות לנו

that breadwinning and caregiving

שפרנסה וטיפול

reinforce each other.

מחזקים אחד את השני.

They routinely rank among the top 15 countries

הן באופן שגרתי מדורגות בין 15 המדינות המובילות

of the most globally competitive economies,

מבחינת תחרות משקית גלובלית,

but at the same time,

אבל באותו הזמן,

they rank very high on the OECD Better Life Index.

הן מדורגות מאוד גבוה במדד ה- OECD לחיים טובים יותר.

In fact, they rank higher than other governments,

למעשה, הן מדורגות גבוה יותר מממשלות אחרות,

like my own, the U.S., or Switzerland,

כמו שלי- ארה"ב, או שוויץ,

that have higher average levels of income

שיש להן ממוצע גבוה יותר של הכנסה

but lower rankings on work-life balance.

אבל דירוג נמוך יותר של איזון חיים - פרנסה.

So changing our workplaces

אז שינוי מקומות העבודה שלנו

and building infrastructures of care

ובניית תשתית של טיפול

would make a big difference,

יחולל שינוי משמעותי,

but we're not going to get equally valued choices

אבל אנחנו לא הולכים לקבל בחירות בצורה שווה

unless we change our culture,

אלא אם כן נשנה את התרבות שלנו,

and the kind of cultural change required

והשינוי התרבותי המתבקש

means re-socializing men.

משמעותו חברתיות מחודשת של גברים.

(Applause)

(מחיאות כפיים)

Increasingly in developed countries,

יותר ויותר במדינות מתפתחות,

women are socialized to believe that our place

החברה גורמת לנשים להאמין שמקומנו

is no longer only in the home,

הוא כבר לא רק בבית,

but men are actually still where they always were.

אבל הגברים בעצם נותרו איפה שתמיד היו.

Men are still socialized to believe

החברה עדיין גורמת לגברים להאמין

that they have to be breadwinners,

שהם צריכים להיות המפרנסים,

that to derive their self-worth

שהם מפיקים את ערכם העצמי

from how high they can climb over other men

מכמה גבוה הם יכולים לטפס מעל גברים אחרים

on a career ladder.

בסולם הקריירה.

The feminist revolution still has a long way to go.

למהפכה הפמיניסטית עוד יש דרך ארוכה לעשות.

It's certainly not complete.

היא בהחלט לא הושלמה.

But 60 years after

אבל 60 שנה אחרי

"The Feminine Mystique" was published,

שהספר 'המיסתורין הנשי' הוצא לאור,

many women actually have

להרבה מהנשים אכן יש

more choices than men do.

יותר בחירות מאשר לגברים.

We can decide to be a breadwinner,

ביכולתנו לבחור אם להיות המפרנס,

a caregiver, or any combination of the two.

המטפל, או כל שילוב של השניים.

When a man, on the other hand,

מצד שני, כשהגבר

decides to be a caregiver,

מחליט להיות המטפל,

he puts his manhood on the line.

הוא מעמיד את גבריותו ב'סכנה'.

His friends may praise his decision,

יכול להיות שחברים שלו ישבחו את החלטתו,

but underneath, they're scratching their heads.

אבל מבפנים, הם מגרדים את ראשם.

Isn't the measure of a man

האין ערכו של הגבר נמדד לפי

his willingness to compete with other men

הנכונות שלו להתחרות עם גברים אחרים

for power and prestige?

על עוצמה ויוקרה?

And as many women hold that view as men do.

ואותה מידה של נשים מחזיקות בדעה זו כמידת הגברים.

We know that lots of women

אנחנו יודעים שהרבה נשים

still judge the attractiveness of a man

עדיין מודדות את המשיכה של הגבר

based in large part on how successful he is

בהתבסס במידה רבה על מידת ההצלחה שלו

in his career.

בקריירה שלו.

A woman can drop out of the work force

אשה יכולה לנשור מכח העבודה

and still be an attractive partner.

ועדיין להיות בת זוג מושכת.

For a man, that's a risky proposition.

לגבר, זו הנחה מסוכנת.

So as parents and partners,

אז כהורים וכבנות- זוג,

we should be socializing our sons

אנחנו צריכות להשפיע על בנינו

and our husbands

ועל בעלינו

to be whatever they want to be,

להיות מה שהם רוצים להיות,

either caregivers or breadwinners.

בין אם זה מטפלים ובין אם זה מפרנסים.

We should be socializing them to make caregiving

אנחנו צריכות להשפיע עליהם להפוך טיפול

cool for guys.

למשהו מגניב בשביל גברים.

(Applause)

(מחיאות כפיים)

I can almost hear lots of you thinking, "No way."

אני כמעט יכולה לשמוע את רובכם חושבים, "אין מצב."

But in fact, the change is actually already happening.

אבל למעשה, השינוי כבר קורה.

At least in the United States,

לפחות בארה"ב,

lots of men take pride in cooking,

הרבה גברים מתגאים בבישול,

and frankly obsess over stoves.

ולמען האמת עומדים בכפיתיות ליד הכיריים.

They are in the birthing rooms.

הם נמצאים בחדרי לידה,

They take paternity leave when they can.

הם לוקחים חופשת לידה כשהם יכולים.

They can walk a baby or soothe a toddler

הם יכולים להוציא תינוק לטיול או להרגיע זאטוט

just as well as their wives can,

באותה מידה כמו נשותיהם,

and they are increasingly

והם בהדרגה לוקחים חלק גדול יותר

doing much more of the housework.

בעבודות הבית.

Indeed, there are male college students now

אכן, יש עכשיו תלמידי אוניברסיטאות

who are starting to say,

שמתחילים לומר

"I want to be a stay-at-home dad."

"אני רוצה להיות אבא שנשאר בבית."

That was completely unthinkable

זה היה לגמרי לא נלקח בחשבון

50 or even 30 years ago.

לפני 50 או אפילו 30 שנה.

And in Norway, where men have

ובנורווגיה, איפה שגברים אוטומטית

an automatic three month's paternity leave,

מקבלים חופשת לידה של 3 חודשים,

but they lose it if they decide not to take it,

אבל הם מפסידים אותה אם הם מחליטים לא לקחת אותה,

a high government official told me

נציג ממשלתי בכיר אמר לי

that companies are starting to look

שחברות מתחילות לבחון

at prospective male employees

עובדים גברים פוטנציאלים

and raise an eyebrow if they didn't in fact

והם מרימים גבה אם למעשה הגבר

take their leave when they had kids.

לא ניצל את חופשת הלידה כשנולדו לו ילדים.

That means that it's starting to seem

זה אומר שזה מתחיל להיחשב

like a character defect

כפגם אופי

not to want to be a fully engaged father.

לא לרצות להיות אבא מעורב בצורה מלאה.

So I was raised

אז אני חונכתי

to believe that championing women's rights

להאמין שתמיכה בזכויות הנשים

meant doing everything we could

משמעותה לעשות ככל יכולתנו

to get women to the top.

כדי להביא את האשה לפסגה.

And I still hope that I live long enough

ואני עדיין מקווה להאריך שנים מספיק

to see men and women equally represented

כדי לראות גברים ונשים מיוצגים בשוויון

at all levels of the work force.

בכל הרמות של כח העבודה.

But I've come to believe that we have to value family

אבל אני מאמינה שאנחנו צריכים להעריך משפחה

every bit as much as we value work,

בדיוק באותה מידה שאנחנו מעריכים עבודה,

and that we should entertain the idea

ושאנחנו צריכים לשקול את הרעיון

that doing right by those we love

שלעשות את מה שנכון עם אנשים שאנחנו אוהבים

will make all of us better at everything we do.

יהפוך את כולנו לטובים יותר במה שאנחנו עושים.

Thirty years ago, Carol Gilligan,

לפני שלושים שנה, קארול גיליגן,

a wonderful psychologist, studied adolescent girls

פסיכולוגית נפלאה, חקרה נערות מתבגרות

and identified an ethic of care,

והבחינה באתיקה של טיפול,

an element of human nature every bit as important

מרכיב של טבע אנושי חשוב באותה רמה

as the ethic of justice.

כמו המוסר של צדק.

It turns out that "you don't care"

מסתבר ש"לא איכפת לך"

is just as much a part of who we are

זה חלק ממי שאנחנו

as "that's not fair."

בדיוק כמו "זה לא הוגן."

Bill Gates agrees.

ביל גייטס מסכים.

He argues that the two great forces of human nature

הוא טוען ששני הכוחות הגדולים של טבע האדם

are self-interest and caring for others.

הם אינטרס עצמי ודאגה לאחרים.

Let's bring them both together.

בואו נחבר אותם ביחד.

Let's make the feminist revolution

בואו נהפוך את מהפכת הנשים

a humanist revolution.

למהפכה הומניסטית.

As whole human beings,

כולנו כאנשים,

we will be better caregivers and breadwinners.

נהיה מפרנסים ומטפלים טובים יותר.

You may think that can't happen,

אתם יכולים לחשוב שזה לא יכול לקרות,

but I grew up in a society

אבל אני גדלתי בחברה

where my mother put out small vases

שבה אמא שלי הייתה שמה צנצנות קטנות

of cigarettes for dinner parties,

של סיגריות למסיבות ערב,

where blacks and whites used separate bathrooms,

בה לבנים ושחורים השתמשו בשירותים נפרדים,

and where everybody claimed to be heterosexual.

וכולם טענו שהם הטרוסקסואלים.

Today, not so much.

היום, לא כל כך.

The revolution for human equality

המהפיכה לשוויון אנושי

can happen.

יכולה לקרות.

It is happening.

היא קורית.

It will happen.

היא תקרה.

How far and how fast is up to us.

כמה רחוק וכמה מהר- זה בידיים שלנו.

Thank you.

תודה רבה.

(Applause)

(מחיאות כפיים)