Lemn Sissay: A child of the state

Translator: Joseph Geni Reviewer: Morton Bast

מתרגם: Shlomo Adam מבקר: benyamin zinshtein

Having spent 18 years as a child of the state

כמי שבילה 18 שנה כילד של המדינה,

in children's homes and foster care,

בבתי יתומים ואומנה,

you could say that I'm an expert on the subject,

אפשר לומר שאני מומחה בנושא,

and in being an expert, I want to let you know that

ובתור מומחה, אני רוצה שתדעו

being an expert does in no way make you right

שמומחה לא בהכרח צודק

in light of the truth.

כשמדובר באמת.

If you're in care, legally the government is your

אם אתה יתום, מבחינה חוקית הממשלה

parent, loco parentis.

היא ההורה שלך, במקום הוריך.

Margaret Thatcher was my mother. (Laughter)

מרגרט תאצ'ר היתה אימי. [צחוק]

Let's not talk about breastfeeding. (Laughter)

בואו לא נדבר על הנקה. [צחוק]

Harry Potter was a foster child.

הארי פוטר היה במשפחת אומנה.

Pip from "Great Expectations" was adopted;

פיפ מ"ציפיות גדולות" היה מאומץ;

Superman was a foster child;

סופרמן היה במשפחת אומנה;

Cinderella was a foster child;

לכלוכית היתה במשפחת אומנה;

Lisbeth Salander, the girl with the dragon tattoo,

ליסבת סלנדר, הנערה עם קעקוע הדרקון,

was fostered and institutionalized;

היתה במשפחת אומנה וגם אושפזה;

Batman was orphaned;

באטמן התייתם מהוריו;

Lyra Belacqua from Philip Pullman's "Northern Lights"

לירה בלקווה מ"אורות הצפון" של פיליפ פולמן

was fostered;

היתה במשפחת אומנה;

Jane Eyre, adopted;

ג'יין אייר - מאומצת;

Roald Dahl's James from "James and the Giant Peach;"

ג'יימס בספרו של רואלד דאהל "ג'יימס והאפרסק הענק";

Matilda; Moses -- Moses! (Laughter)

מטילדה; משה -- משה!

Moses! (Laughter) --

משה! [צחוק]

the boys in Michael Morpurgo's "Friend or Foe;"

הנערים ב"אויב או ידיד" של מייקל מורפוגו;

Alem in Benjamin Zephaniah's "Refugee Boy;"

אלם ב"נער פליט" של בנג'מין צפניה;

Luke Skywalker --

לוק סקייווקר --

Luke Skywalker! (Laughter) --

לוק סקייווקר! [צחוק]

Oliver Twist;

אוליבר טוויסט;

Cassia in "The Concubine of Shanghai" by Hong Ying;

קאסיה ב"הפילגש משנחאי" מאת הונג יינג;

Celie in Alice Walker's "The Color Purple."

סילי ב"הצבע ארגמן" של אליס ווקר.

All of these great fictional characters, all of them

כל הדמויות הבדיוניות הנפלאות האלה,

who were hurt by their condition,

שנפגעו בגלל מצבן,

all of them who spawned thousands of other books

שהולידו אלפי ספרים

and other films, all of them

וסרטים נוספים, כולן

were fostered, adopted or orphaned.

היו בבתי אומנה, אומצו או התייתמו.

It seems that writers know that the child

נראה שהסופרים יודעים שהילד

outside of family reflects on what family truly is

שמחוץ למשפחה משקף את דמותה האמיתית

more than what it promotes itself to be.

יותר מכפי שהיא מציגה את עצמה.

That is, they also use extraordinary skills

כלומר, יש לו כישורים מיוחדים

to deal with extraordinary situations on a daily basis.

להתמודדות עם מצבים מיוחדים מידי יום ביומו.

How have we not made the connection?

איך לא קישרנו בין הדברים?

And why have we not made the connection, between

ומדוע לא קישרנו בין --

— How has that happened? —

איך זה קרה? --

between these incredible characters of popular culture

בין הדמויות המופלאות האלה של התרבות והדת העממית

and religions, and the fostered, adopted or orphaned child

ובין הילד המאומץ או היתום שבקרבנו?

in our midst? It's not our pity that they need.

לא לרחמינו הם זקוקים,

It's our respect.

אלא ליחס של כבוד מאיתנו.

I know famous musicians,

אני מכיר מוסיקאים מפורסמים,

I know actors and film stars and millionaires and novelists

ושחקנים וכוכבי-קולנוע ומיליונרים וסופרים

and top lawyers and television executives

ועורכי-דין מהשורה הראשונה ומנהלי תחנות טלוויזיה

and magazine editors and national journalists

ועורכי כתבי-עת ועיתונאי צמרת

and dustbinmen and hairdressers, all who were

ועובדי-אשפה ומעצבי שיער

looked after children, fostered, adopted or orphaned,

שכולם היו ילדים מאומצים או יתומים,

and many of them grow into their adult lives

ורבים מהם גדלו ובגרו

in fear of speaking of their background, as if it may

כשהם חוששים לדבר על הרקע שלהם

somehow weaken their standing in the foreground,

כאילו שזה יחליש את דמותם העכשווית,

as if it were somehow Kryptonite, as if it were a time bomb

כאילו זה קריפטונייט, או פצצת-זמן

strapped on the inside. Children in care,

שקשורה להם בפנים. ילדים שהיו בהשגחה,

who've had a life in care, deserve the right

שחיו כמאומצים, יש להם הזכות

to own and live the memory of their own childhood.

לשאת ולחיות את זכרון ילדותם.

It is that simple.

זה עד כדי כך פשוט.

My own mother — and I should say this here —

אימי -- וכדאי שאומר זאת כאן --

she same to this country in the late '60s,

הגיעה לארץ הזו בסוף שנות ה-60,

and she was, you know, she found herself pregnant,

והיא, איך לומר, גילתה שהיא בהריון,

as women did in the late '60s. You know what I mean?

כמו נשים רבות בסוף שנות ה-60. אתם מבינים אותי?

They found themselves pregnant.

הן מצאו את עצמן בהריון.

And she sort of, she had no idea of the context

ולא היה לה מושג

in which she'd landed.

למצב אליו נקלעה.

In the 1960s -- I should give you some context -- in the 1960s,

בשנות ה-60 -- כדי לתת לכם מושג מסוים --

if you were pregnant and you were single,

אם היית בהריון ורווקה,

you were seen as a threat to the community.

נחשבת לאיום על הקהילה.

You were separated from your family by the state.

המדינה היתה מרחיקה אותך ממשפחתך,

You were separated from your family and placed into

היית מורחקת מהמשפחה ומוכנסת

mother and baby homes.

לבית יולדות.

You were appointed a social worker.

היו ממנים לך עובדת סוציאלית.

The adoptive parents were lined up.

היו מביאים הורים מאמצים.

It was the primary purpose of the social worker, the aim,

זו היתה המטרה הראשית של העובדת הסוציאלית,

to get the woman at her most vulnerable time

לתפוס את האישה במצב הכי פגיע

in her entire life, to sign the adoption papers.

בכל חייה, כדי שתחתום על מסמכי האימוץ.

So the adoption papers were signed.

אז מסמכי האימוץ היו מוכנים.

The mother and baby's homes were often run by nuns.

בתי היולדות נוהלו בד"כ בידי נזירות.

The adoption papers were signed,

מסמכי האימוץ היו חתומים,

the child was given to the adoptive parents, and the mother

הילד נמסר להורים המאמצים, ואילו את האם

shipped back to her community

היו מובילים בחזרה לקהילה שלה

to say that she'd been on a little break.

ומספרים שהיא היתה בחופשה קצרה.

A little break.

"חופשה קצרה."

A little break.

"חופשה קצרה."

The first secret of shame for a woman

הסוד הראשון של הבושה הנשית,

for being a woman, "a little break."

של האישה על כך שהיא אישה: "חופשה קצרה".

The adoption process took, like, a matter of months,

תהליך האימוץ היה עניין של כמה חודשים,

so it was a closed shop, you know, sealed deal,

זה היה עניין סגור, עיסקה חתומה,

an industrious, utilitarian solution:

פתרון חרוץ ותועלתני:

the government, the farmer,

הממשלה, בתור האיכר,

the adopting parents, the consumer,

ההורים המאמצים בתור הצרכן,

the mother, the earth, and the child, the crop.

האם בתור האדמה והילד בתור היבול.

It's kind of easy to patronize the past,

קל להתייחס לעבר בהתנשאות,

to forego our responsibilities in the present.

ולהתעלם מתחומי האחריות שלנו בהווה.

What happened then is a direct reflection

מה שקרה אז הוא בבואה מדויקת

of what is happening now. Everybody believed themselves

של מה שקורה היום. כל אחד מאמין

to be doing the right thing by God and by the state

שהוא נוהג לפי צו האל והמדינה

for the big society, fast-tracking adoption.

למען כלל החברה, מבחינת האימוץ המזורז.

So anyway, she comes here, 1967, she's pregnant,

על כל פנים, היא מגיעה הנה ב-1967, בהריון,

and she comes from Ethiopia that was celebrating

היא מגיעה מאתיופיה, שחגגה

its own jubilee at the time

באותה עת יובל שנים

under the Emperor Haile Selassie,

תחת שלטון הקיסר היילה סילאסי,

and she lands months before the Enoch Powell speech,

ונוחתת כאן חודשים לפני נאומו של אנוך פאוול,

the "Rivers of Blood" speech.

הנאום של "נהרות של דם".

She lands months before the Beatles release "The White Album,"

היא מגיעה חודשים לפני ש"החיפושיות" הוציאו את "האלבום הלבן",

months before Martin Luther King was killed.

חודשים לפני הירצחו של מרטין לותר קינג.

It was a summer of love if you were white.

מבחינת הלבנים זה היה קיץ של אהבה.

If you were black, it was a summer of hate.

אך מבחינת השחורים זה היה קיץ של שנאה.

So she goes from Oxford, she's sent to the north of England

מאוקספורד שולחים אותה לצפון אנגליה

to a mother and baby home, and appointed a social worker.

לבית יולדות, וממנים לה עובד סוציאלי.

It's her plan. You know, I have to say this in the Houses --

זו התכנית שלה. ואני חייב לומר שבבתים הללו --

It's her plan to have me fostered for a short period of time

התכנית שלה היא למסור אותי לאומנה לתקופה מוגבלת

while she studies. But the social worker,

בזמן לימודיה, אבל העובד הסוציאלי -

he had a different agenda.

לו יש תכנית שונה.

He found the foster parents, and he said to them,

הוא מצא את הורי האומנה, ואמר להם,

"Treat this as an adoption. He's yours forever.

"תתייחסו לזה כאל אימוץ. הוא שייך לכם לנצח.

His name is Norman." (Laughter)

שמו נורמן." [צחוק]

Norman! (Laughter)

נורמן! [צחוק]

Norman!

נורמן!

So they took me. I was a message, they said.

אז הם לקחו אותי. הייתי בבחינת מסר, לדבריהם.

I was a sign from God, they said.

הייתי אות מאלוהים, לדבריהם.

I was Norman Mark Greenwood.

הייתי נורמן מארק גרינווד.

Now, for the next 11 years, all I know is that this woman,

וב-11 השנים הבאות, כל מה שידעתי על אותה אישה,

this birth woman, should have her eyes scratched out

על היולדת, הוא שחבל שלא עקרו את עיניה

for not signing the adoption papers. She was an evil woman

בגלל שלא חתמה על מסמכי האימוץ. היא היתה אישה רעה

too selfish to sign, so I spent those 11 years

ואנוכית מכדי לחתום, ולכן במשך 11 שנה

kneeling and praying.

כרעתי על ברכי והתפללתי.

I tried praying. I swear I tried praying.

ניסיתי להתפלל. אני נשבע שניסיתי להתפלל.

"God, can I have a bike for Christmas?"

"אלוהים, אני יכול לקבל אופניים לחג-המולד?"

But I would always answer myself, "Yes, of course you can."

אבל תמיד עניתי לעצמי, "בטח שאתה יכול."

(Laughter)

[צחוק]

And then I was supposed to determine whether that

ואז הייתי אמור להחליט

was the voice of God or it was the voice of the Devil.

אם זה היה הקול של אלוהים או של השטן.

And it turns out I've got the Devil inside of me.

והסתבר שהשטן שוכן בתוכי.

Who knew? (Laughter)

מי שיער בנפשו? [צחוק]

So anyway, two years sort of passed,

בכל אופן, חלפו שנתיים,

and they had a child of their own,

והם ילדו ילד משלהם,

and then another two years passed, and they had another child of their own,

חלפו שנתיים נוספות, והם ילדו ילד נוסף,

and then another time passed

חלף עוד איזה זמן

and they had another child that they called an accident,

והם ילדו ילד נוסף וקראו לו תאונה,

which I thought was an unusual name. (Laughter)

וזה נשמע לי שם יוצא-דופן. [צחוק]

And I was on the cusp of, sort of, adolescence,

הייתי בתחילת גיל ההתבגרות,

so I was starting to take biscuits from the tin without asking.

אז התחלתי לסחוב עוגיות מהקופסה מבלי לבקש רשות,

I was starting to stay out a little bit late, etc., etc.

התחלתי לבלות בחוץ עד מאוחר, וכו' וכו'

Now, in their religiosity, in their naivete,

ומבחינת האמונה הדתית והנאיביות שלהם,

my mom and dad, which I believed them to be forever,

אימי ואבי, שחשבתי אותם לכאלה לנצח-נצחים,

as they said they were, my mom and dad

כי כך הם אמרו, אימי ואבי החליטו

conceived that I had the Devil inside of me.

שהשטן שוכן בתוכי.

And what -- I should say this here, because this is how

ומה-- עלי לומר זאת,

they engineered my leaving.

כי כך הם ארגנו את עזיבתי.

They sat me at a table, my foster mom, and she said to me,

הם הושיבו אותי אל השולחן, ואם האומנה שלי אמרה לי,

"You don't love us, do you?" At 11 years old.

"נכון שאתה לא אוהב אותנו?" הייתי ילד בן 11.

They've had three other children. I'm the fourth. The third was an accident.

היו להם 3 ילדים אחרים. אני הרביעי. השלישי היה תאונה.

And I said, "Yeah, of course I do." Because you do.

עניתי, "בטח שאני אוהב אתכם." כי ככה זה.

My foster mother asked me to go away to think about love

אם האומנה דרשה ממני להסתלק ולהגות באהבה

and what it is and to read the Scriptures and to come back tomorrow

ולקרוא את כתבי הקודש, ולחזור למחרת

and give my most honest and truthful answer.

ולתת לה תשובה כנה וישרה.

So this was an opportunity. If they were asking me

אז זאת היתה הזדמנות. אם הם שואלים אותי

whether I loved them or not, then I mustn't love them,

אם אני אוהב אותם או לא, אז ודאי אינני אוהב אותם,

which led me to the miracle of thought that I thought they wanted me to get to.

וזה, הפלא ופלא, גרם לי לחשוב שהם רוצים שאסתלק.

"I will ask God for forgiveness and His light will shine

"אבקש מהאל סליחה ואורו יאיר דרכי אליהם.

through me to them. How fantastic." This was an opportunity.

כמה נפלא." זו היתה הזדמנות.

The theology was perfect, the timing unquestionable,

זה היה מושלם מבחינה תיאולוגית, התזמון היה מדויק,

and the answer as honest as a sinner could get.

והתשובה היתה תשובה כנה של חוטא.

"I mustn't love you," I said to them. "But I will ask God for forgiveness."

"אסור לי לאהוב אתכם," אמרתי להם. "אבל אבקש מאלוהים סליחה."

"Because you don't love us, Norman,

"כיוון שאינך אוהב אותנו, נורמן,

clearly you've chosen your path."

ברור שבחרת את הדרך שלך."

Twenty-four hours later, my social worker,

אחרי 24 שעות, העובד הסוציאלי שלי

this strange man who used to visit me every couple of months,

האיש המוזר שנהג לבקר אותי מידי כמה חודשים,

he's waiting for me in the car as I say goodbye to my parents.

כבר מחכה לי במכונית בעוד אני נפרד מהורי.

I didn't say goodbye to anybody, not my mother, my father,

לא נפרדתי מאיש, לא מאימי, לא מאבי,

my sisters, my brothers, my aunts, my uncles,

לא מאחיותי, לא מאחי, מדודותי, מדודי,

my cousins, my grandparents, nobody.

מבני-דודי, מהסבים שלי, לא נפרדתי מאיש.

On the way to the children's home, I started to ask myself,

בדרך לבית היתומים התחלתי לשאול את עצמי,

"What's happened to me?"

"מה קרה לי?"

It's not that I'd had the rug pulled from beneath me

לא משכו מתחתי את השטיח

as much as the entire floor had been taken away.

זה היה יותר כאילו שכל הריצפה נעלמה.

When I got to the —

כשהגעתי אל --

For the next four, five years,

במשך 4-5 השנים הבאות

I was held in four different children's homes.

הוחזקתי ב-4 בתי יתומים שונים.

On the third children's home, at 15,

בבית היתומים השלישי, בגיל 15,

I started to rebel, and what I did was,

התחלתי להתמרד, וזה מה שעשיתי:

I got three tins of paint, Airfix paint that you use for models,

השגתי 3 פחיות צבע, צבע "איירפיקס" שמשמש לבניית דגמים,

and I was -- it was a big children's home, big Victorian children's home --

זה היה בית יתומים גדול, בניין ויקטוריאני גדול --

and I was in a little turret at the top of it,

הייתי בצריח קטן למעלה,

and I poured them, red, yellow and green,

ושפכתי אותן, אדום, צהוב וירוק,

the colors of Africa, down the tiles.

הצבעים של אפריקה, על האריחים.

You couldn't see it from the street, because the home

אי-אפשר היה לראות זאת מהרחוב,

was surrounded by beech trees.

כי הבית היה מוקף עצי אשור.

For doing this, I was incarcerated for a year

על המעשה הזה נאסרתי למשך שנה

in an assessment center which was actually

ב"מרכז הערכה", שהיה בעצם

a remand center. It was a virtual prison

מרכז מעצר. זה היה כלא לכל דבר

for young people.

לאנשים צעירים.

By the way, years later, my social worker said

אגב, אחרי שנים, העובד הסוציאלי שלי אמר

that I should never have been put in there.

שלא היו צריכים בכלל להכניס אותי לשם.

I wasn't charged for anything. I hadn't done anything wrong.

לא האשימו אותי בדבר. לא עשיתי שום דבר רע.

But because I had no family to inquire about me,

אך מכיוון שלא היתה לי משפחה שתתעניין בגורלי,

they could do anything to me.

הם יכלו לעולל לי כל דבר.

I'm 17 years old, and

אני בן 17,

they had a padded cell.

והיה להם תא מרופד.

They would march me down corridors in last-size order.

הם הצעידו אותי במסדרונות, כולנו מסודרים לפי הגובה,

They -- I was put in a dormitory

הם-- העבירו אותי לאולם שינה

with a confirmed Nazi sympathizer.

יחד עם אוהד נאצים מושבע.

All of the staff were ex-police -- interesting --

כל אנשי הסגל היו שוטרים לשעבר -- מעניין --

and ex-probation officers.

וקציני-מבחן לשעבר.

The man who ran it was an ex-army officer.

האיש שניהל את המקום היה קצין-צבא לשעבר.

Every time I had a visit by a person who I did not know

בכל פעם שזכיתי לביקור של אדם שלא הכרתי

who would feed me grapes, once every three months,

שנתן לי לאכול ענבים, אחת לשלושה חודשים,

I was strip-searched.

הפשיטו אותי וערכו עלי חיפוש.

That home was full of young boys who were on remand

הבית היה מלא נערים שנכלאו שם

for things like murder.

בגלל דברים כמו רצח.

And this was the preparation that I was being given

וזו היתה ההכנה לחיים לה זכיתי

after 17 years as a child of the state.

אחרי 17 שנה כילד של המדינה.

I have to tell this story.

אני מוכרח לספר את הסיפור הזה.

I have to tell it, because there was no one

אני חייב, כי אף אחד אחר

to put two and two together.

לא יקשר בין הדברים.

I slowly became aware that I knew nobody

אט-אט הבנתי שאני לא מכיר איש

that knew me for longer than a year.

שמכיר אותי יותר משנה.

See, that's what family does.

זה הרי מה שהמשפחה עושה:

It gives you reference points.

היא מעניקה נקודות-ייחוס.

I'm not defining a good family from a bad family.

אני לא בא להגדיר מה זו משפחה טובה או רעה,

I'm just saying that you know when your birthday is

אלא רק מציין שאתם יודעים מתי יום הולדתכם

by virtue of the fact that somebody tells you when your birthday is,

על-סמך העובדה שמישהו אומר לכם מתי יום הולדתכם,

a mother, a father, a sister, a brother, an aunt, an uncle,

אמא, אבא, אחות, אח, דודה, דוד,

a cousin, a grandparent. It matters to someone,

בן-דוד, סבים. זה חשוב למישהו.

and therefore it matters to you. Understand,

ולכן זה חשוב גם לכם. תבינו,

I was 14 years old, tucked away in myself, into myself,

הייתי בן 14, תקוע בתוך עצמי, סגור בתוך עצמי,

and I wasn't touched either, physically touched.

וגם לא זכיתי למגע, מגע גופני.

I'm reporting back. I'm reporting back simply to say that

אני מעלה זכרונות. אני עושה זאת פשוט כדי לומר

when I left the children's home I had two things

שכאשר עזבתי את בית היתומים היו שני דברים

that I wanted to do. One was to find my family,

שרציתי לעשות. האחד היה למצוא את משפחתי,

and the other was to write poetry.

והשני היה לכתוב שירה.

In creativity I saw light.

ביצירה מצאתי את האור.

In the imagination I saw the endless possibility of life,

בעזרת הדמיון הצלחתי לראות את אינסוף האפשרויות של החיים,

the endless truth, the permanent creation of reality,

את האמת האינסופית, את יצירת המציאות המתמדת,

the place where anger was an expression

המקום בו זעם הוא אמצעי-ביטוי

in the search for love, a place where dysfunction

בחיפוש אחר האהבה, מקום שבו התפקוד הלקוי

is a true reaction to untruth.

הוא תגובת-אמת לכזב.

I've just got to say it to you all: I found all of my family

עלי לומר לכולכם: מצאתי את כל משפחתי

in my adult life. I spent all of my adult life finding them,

בחיי הבוגרים. הקדשתי את כל חיי הבוגרים לחיפוש אחריהם,

and I've now got a fully dysfunctional family just like everybody else.

וכעת יש לי משפחה לא-מתפקדת בדיוק כמו לכולם.

But I'm reporting back to you to say quite simply

אך אני מספר לכם את כל זאת כדי לקבוע בפשטות,

that you can define how strong a democracy is

שאתם יכולים להגדיר באיזו מידה דמוקרטיה מסוימת היא חזקה

by how its government treats its child.

לפי האופן בו הממשל שלה מטפל בילד שלו.

I don't mean children. I mean the child of the state.

ואי לא מתכוון לומר "ילדים". אני מתכוון לילד של המדינה.

Thanks very much. It's been an honor. (Applause)

תודה רבה לכם. זה היה לי לכבוד.

(Applause)

[מחיאות כפיים]