Ben Cameron: The true power of the performing arts

מתרגם: Oron Ashual מבקר: Ido Dekkers

I am a cultural omnivore,

אני אוכל-כל תרבותי,

one whose daily commute is made possible by attachment to an iPod --

אחד שהדרך היומיומית שלו

נעשתה אפשרית בעזרת חיבור לאי-פוד,

an iPod that contains Wagner and Mozart,

אי-פוד שכולל את וגנר ואת מוצרט,

pop diva Christina Aguilera,

מלכת הפופ כריסטינה אגילרה,

country singer Josh Turner,

זמר הקאנטרי ג'וש טרנר,

gangsta rap artist Kirk Franklin,

אומן הראפ קירק פרנקלין,

concerti, symphonies and more and more.

קונצרטים, סימפוניות ועוד ועוד.

I'm a voracious reader,

אני קורא נמרץ,

a reader who deals with Ian McEwan down to Stephanie Meyer.

מישהו שקורא החל מאיאן מקיואן (כתב את "כפרה") ועד סטפני מאייר (כתבה את "דמדומים").

I have read the Twilight tetralogy.

קראתי את טרילוגיית "דימדומים",

And one who lives for my home theater,

ואחד שחי בשביל מערכת הקולנוע הביתית שלו,

a home theater where I devour DVDs, video on demand

מערכת שבה אני צורך סרטים כמו אוכל סרטי די-וי-די, סרטי VOD,

והרבה מאוד טלוויזיה,

and a lot of television.

For me, "Law & Order: SVU," Tina Fey and "30 Rock"

בשבילי, "חוק וסדר- מדור מיוחד",

טינה פיי ו"רוק 30"

and "Judge Judy" --

ו"השופטת ג'ודי"-- "האנשים אמיתיים, המקרים אמיתיים,

"The people are real, the cases are real, the rulings are final."

הכרעת הדין סופית". (מתוך הסדרה)

(Laughter)

Now, I'm convinced a lot of you probably share my passions,

עכשיו, אני משוכנע שרבים מכם,

כנראה חולקים את התשוקות שלי,

especially my passion for "Judge Judy,"

במיוחד את תשוקתי ל"שופטת ג'ודי",

and you'd fight anybody who attempted to take her away from us,

ותריבו עם כל אחד

שינסה לקחת אותה מאיתנו,

but I'm a little less convinced that you share the central passion of my life,

אבל אני קצת פחות בטוח שאתם חולקים את מרכז התשוקה של חיי,

a passion for the live professional performing arts,

תשוקה לאומנויות הבמה המקצועיות,

performing arts that represent the orchestral repertoire, yes,

אומנויות במה שמייצגות את הרפרטואר של התזמורות, כן,

but jazz as well, modern dance, opera,

אבל גם ג'ז, מחול מודרני, אופרה,

theater and more and more and more.

תיאטרון ועוד ועוד ועוד.

אתם יודעים, למען האמת,

Frankly, it's a sector that many of us who work in the field

זה תחום שהרבה מאיתנו שעובדים בתחום דואגים

worry is being endangered and possibly dismantled by technology.

שהוא בסכנת הכחדה ואולי יתפרק

בגלל הטכנולוגיה.

While we initially heralded the Internet as the fantastic new marketing device

בעוד שבהתחלה הכרזנו על האינטרנט

ככלי השיווקי המושלם

that was going to solve all our problems,

שיפתור את כל בעיותינו,

we now realize that the Internet is, if anything,

עכשיו אנחנו מבינים שהאינטרנט, אם בכלל,

הוא יעיל מדי בתחום הזה.

too effective in that regard.

Depending on who you read, an arts organization

תלוי במי שאתה קורא, חברת האומנות,

or an artist, who tries to attract the attention

או האומן, שמנסה למשוך את תשומת ליבו

of a potential single ticket buyer,

של רוכש הכרטיס הפוטנציאלי

now competes with between three and 5,000 different marketing messages

שמתחרה עכשיו

בשלושה עד חמישה אלף

מסרים שיווקיים שונים

a typical citizen sees every single day.

שאזרח ממוצע רואה כל יום.

We now know, in fact,

אנחנו יודעים עכשיו שלמעשה

that technology is our biggest competitor for leisure time.

הטכנולוגיה היא המתחרה הגדולה ביותר שלנו על שעות הפנאי.

לפני חמש שנים,

Five years ago,

Gen Xers spent 20.7 hours online and TV, the majority on TV.

אנשי דור ה-X ביזבזו 20.7 שעות באינטרנט ובטלוויזיה,

הרוב בטלוויזיה.

Gen Yers spent even more --

אנשי דור ה-Y ביזבזו אפילו יותר--

23.8 hours, the majority online.

23.8 שעות, הרוב באינטרנט.

And now, a typical university-entering student arrives at college

ועכשיו,

תלמיד אוניברסיטה ממוצע

מגיע לקולג'

already having spent 20,000 hours online

כשכבר העביר

20,000 שעות באינטרנט

and an additional 10,000 hours playing video games --

ועוד 10,000 שעות נוספות

במשחקי מחשב,

a stark reminder that we operate in a cultural context

תזכורת בוטה לכך שאנו פועלים

בתרבות כזו

where video games now outsell music and movie recordings combined.

שבה משחקי מחשב נמכרים יותר

מדיסקים של מוזיקה וסרטים ביחד.

Moreover, we're afraid that technology

יותר מכך, אנחנו מפחדים מכך שטכנולוגיה

has altered our very assumptions of cultural consumption.

שינתה את ההנחות הבסיסיות שלנו לגבי תרבות הצריכה.

תודות לאינטרנט,

Thanks to the Internet,

we believe we can get anything we want whenever we want it,

אנחנו מאמינים שנוכל להשיג כל מה שנרצה מתי שנרצה,

delivered to our own doorstep.

שישלח לדלת הבית שלנו.

We can shop at three in the morning or eight at night,

אנחנו יכולים לקנות בשלוש לפנות בוקר או בשמונה בערב,

ordering jeans tailor-made for our unique body types.

להזמין ג'ינס שנתפר בהזמנה מיוחדת או במידות מיוחדות.

Expectations of personalization and customization

ציפיות מהתאמה אישית

ומבחירה אישית

that the live performing arts --

שאומנויות הבמה--

which have set curtain times, set venues,

שקובעות זמני הצגה, קובעות מיקום,

attendant inconveniences of travel, parking and the like --

ומתלוות אליהן חוסר הנוחות שבנסיעה, בחנייה וכדומה--

simply cannot meet.

פשוט לא יכולות להתחרות.

And we're all acutely aware:

וכולנו בעצם מבינים

what's it going to mean in the future

מה זה אומר לגבי העתיד,

when we ask someone to pay a hundred dollars

כשנבקש מאדם לשלם 100 דולר

for a symphony, opera or ballet ticket,

בשביל כרטיס לסימפוניה, אופרה או בלט,

when that cultural consumer is used to downloading on the internet

כשאותו צורך תרבותי רגיל להוריד באינטרנט

24 hours a day for 99 cents a song or for free?

24 שעות ביום

שיר עבור 99 סנט או בחינם?

These are enormous questions for those of us that work in this terrain.

אלה שאלות עצומות

בשביל אלה מאיתנו שעובדים בתחום הזה.

But as particular as they feel to us, we know we're not alone.

אבל כמה שזה מרגיש ייחודי לנו,

אנחנו יודעים שאנחנו לא לבד.

All of us are engaged

כולנו חלק

in a seismic, fundamental realignment of culture and communications,

בצורה ססמית, יסודית,

מהיערכות מחדש של התרבות ושל התקשורת,

a realignment that is shaking and decimating the newspaper industry,

היערכות מחדש שהיא מטלטלת ומשמידה

את תעשיית העיתונות, תעשיית המגזינים,

the magazine industry, the book and publishing industry and more.

תעשיית הספרים, ההוצאה לאור ועוד.

Saddled in the performing arts as we are, by antiquated union agreements

תעשיית אומנות הבמה מקובעת כמו שהיא בגלל הסכמי איגוד מיושנים

that inhibit and often prohibit mechanical reproduction and streaming,

שמרסנים ולפעמים אוסרים

על הפצה דיגיטלית נרחבת,

locked into large facilities that were designed to ossify

כבולים לחברות גדולות

שעוצבו להקשות

the ideal relationship between artist and audience

את הקשר האידיאלי

בין האומן לקהל

most appropriate to the 19th century

שמתאים יותר למאה ה-19

and locked into a business model dependent on high ticket revenues,

וכבולים למודלים עסקיים שתלויים ברווחים גבוהים מכרטיסים,

where we charge exorbitant prices.

כשאנחנו גובים מחירים מופרזים,

Many of us shudder in the wake of the collapse of Tower Records

הרבה מאיתנו צפו בחלחלה בהתרסקות של חברות התקליטים

and ask ourselves, "Are we next?"

ושאלו את עצמם, "האם אנחנו הבאים בתור?"

Everyone I talk to in performing arts resonates to the words of Adrienne Rich,

בכל אחד שאני מדבר איתו באומנויות הבמה

מהדהדות מילותיה של אדריאן ריץ' (משוררת אמריקאית),

who, in "Dreams of a Common Language," wrote,

שב"חלומות של שפה נפוצה" כתבה,

"We are out in a country that has no language, no laws.

"אנחנו חיים במדינה

שאין לה שפה, אין לה חוקים.

Whatever we do together is pure invention.

מה שאנו עושים יחד זה המצאה טהורה.

The maps they gave us are out of date by years."

המפות שהם נתנו לנו

פגו תוקפן לפני שנים."

And for those of you who love the arts,

ולאלה מכם שאוהבים את האומנויות,

aren't you glad you invited me here to brighten your day?

אתם לא שמחים שהזמנתם אותי לכאן להאיר את יומכם?

(Laughter)

(צחוק)

(Applause)

(מחיאות כפיים)

Now, rather than saying that we're on the brink of our own annihilation,

עכשיו, במקום לומר שאנחנו נמצאים על סף השמדתנו שלנו,

I prefer to believe that we are engaged in a fundamental reformation,

אני מעדיף להאמין שאנחנו מחויבים לרפורמה יסודית,

a reformation like the religious Reformation of the 16th century.

רפורמה בדיוק כמו הרפורמה הדתית

של המאה ה-16.

The arts reformation, like the religious Reformation,

הרפורמה האומנותית, כמו הרפורמה הדתית,

is spurred in part by technology,

נובעת בחלקה מהטכנולוגיה,

with indeed, the printing press really leading the charge

עם העיתונות המודפסת מובילה בראש

on the religious Reformation.

הרפורמה הדתית.

Both reformations were predicated on fractious discussion,

שתי הרפורמות בוססו על דיונים רגישים,

internal self-doubt

הטלת ספק פנימית,

and massive realignment of antiquated business models.

ושינויים קיצוניים של מודלים עסקיים מיושנים.

ובלב העניין, שתי הרפורמות, לפי דעתי,

And at heart, both reformations, I think, were asking the questions:

שאלו את השאלות:

who's entitled to practice?

מי ראשי לעסוק בתחום הזה?

How are they entitled to practice?

איך הם מקבלים את ההרשאה לעסוק בזה?

And indeed, do we need anyone to intermediate for us

והאם אנחנו צריכים מישהו

שיתווך בשבילנו

in order to have an experience with a spiritual divine?

בשביל לחוות חוויה רוחנית-אלוהית?

Chris Anderson, someone I trust you all know,

כריס אנדרסון, מישהו שאני מאמין שכולם מכירים,

editor in chief of Wired magazine and author of The Long Tail,

העורך הראשי של מגזין Wired והמחבר של "הזנב הארוך" (ספר שמתאר תופעות כלכליות ותרבותיות),

really was the first, for me, to nail a lot of this.

היה האדם הראשון, בשבילי, שהסביר בצורה יפה הרבה מזה.

He wrote a long time ago, you know,

הוא כתב לפני הרבה זמן, אתם יודעים,

thanks to the invention of the Internet, web technology, minicams and more,

תודות להמצאת האינטרנט,

טכנולוגיות רשת,

מצלמות קטנות ועוד,

the means of artistic production have been democratized

שהאמצעים של ההפקה האמנותית

הפכו להיות דמוקרטים

for the first time in all of human history.

בפעם הראשונה בכל ההיסטוריה האנושית.

In the 1930s, if any of you wanted to make a movie,

בשנת 1930, אם מישהו מכם רצה לעשות סרט,

you had to work for Warner Brothers or RKO,

הייתם חייבים לעבוד בשביל "וורנר ברדרס" או RKO (חברות הפקה אמריקאיות)

because who could afford a movie set

מכיוון שמי היה יכול לממן תפאורת סרט

and lighting equipment and editing equipment

וציוד תאורה וציוד עריכה

and scoring, and more?

ופסקול ועוד?

And now who in this room doesn't know a 14 year-old

ועכשיו מי כאן בחדר לא מכיר ילד בת 14

hard at work on her second, third, or fourth movie?

שעובדת קשה על הסרט השני, השלישי או הרביעי שלה?

(Laughter)

(צחוק)

Similarly, the means of artistic distribution

בדומה, האמצעים של ההפצה האמנותית

have been democratized for the first time in human history.

הפכו להיות דמוקרטים בפעם הראשונה בהיסטוריה האנושית.

Again, in the '30s, Warner Brothers, RKO did that for you.

שוב פעם, בשנות ה-30, "וורנר ברדרז", RKO עשו זאת בשבילך.

Now, go to YouTube, Facebook;

עכשיו, לך ל-YouTube, פייסבוק;

you have worldwide distribution

יש לך מערך הפצה בין לאומי

without leaving the privacy of your own bedroom.

בלי לעזוב את הפרטיות שבחדר שלך.

This double impact is occasioning

ההשפעה הכפולה הזאת גורמת

a massive redefinition of the cultural market,

להגדרה מחדש עצומה של השוק התרבותי,

a time when anyone is a potential author.

תקופה שבה כל אחד הוא סופר בפוטנציה.

Frankly, what we're seeing now in this environment

למען האמת, מה שאנו עדים לו עכשיו בסביבה הזאת

is a massive time, when the entire world is changing

היא תקופה מאסיבית,

שבה כל העולם משתנה,

as we move from a time when audience numbers are plummeting.

כשאנו עוברים מתקופה שבה קהל הצופים צונח,

But the number of arts participants,

אבל מספר המשתתפים באומנויות,

people who write poetry, who sing songs, who perform in church choirs,

אנשים שכותבים שירה, ששרים שירים,

שמופיעים במקהלות כנסייה,

is exploding beyond our wildest imaginations.

גדל עד לפיצוץ הרבה מעבר לדמיון הפרוע ביותר שלנו.

This group, others have called the pro-ams,

הקבוצה הזו, שאחרים קוראים לה "מקצוענים חובבנים",

amateur artists doing work at a professional level.

אומנים חובבנים שעובדים ברמה של מקצוענים.

אתם רואים אותם ב-YouTube, בתחרויות ריקודים,

You see them on YouTube, in dance competitions,

פסטיבלי סרטים ועוד.

film festivals and more.

They are radically expanding

הם מרחיבים בצורה קיצונית

our notions of the potential of an aesthetic vocabulary,

את המושג שלנו לגבי אוצר המילים היפה האפשרי

כשהם קוראים תיגר ומערערים

while they are challenging and undermining

the cultural autonomy of our traditional institutions.

את השליטה התרבותית של המוסדות המסורתיים שלנו.

Ultimately, we now live in a world defined not by consumption,

בסופו של דבר, אנחנו חיים כעת בעולם

המוגדר, לא לפי צריכה,

but by participation.

אלא לפי השתתפות.

But I want to be clear,

אבל אני רוצה להיות ברור,

just as the religious Reformation did not spell the end

בדיוק כמו שהרפורמה הדתית לא סימנה את הסוף

של הכנסייה הרשמית או לכמורה,

to the formal Church or to the priesthood;

I believe that our artistic institutions will continue to have importance.

אני מאמין שהמוסדות האומנותיים שלנו

ימשיכו להיות בעלי חשיבות.

They currently are the best opportunities

הם כרגע ההזדמנות הטובה ביותר

for artists to have lives of economic dignity --

לאמן להתקיים בכבוד כלכלי,

not opulence, of dignity.

לא בשפע, בכבוד.

And they are the places where artists

והם המקומות שבהם אמנים

who deserve and want to work at a certain scale of resources

שמגיע להם ושרוצים לעבוד ברמה מסוימת של משאבים

will find a home.

ימצאו בית.

But to view them as synonymous with the entirety of the arts community

אבל לראות אותם כשמות נרדפים

לשאר מכלול הקהילה האומנותית

is, by far, too shortsighted.

זה, בלשון המעטה, ראייה לטווח קצר מדי.

And indeed, while we've tended to polarize the amateur from the professional,

ואכן, בזמן שאנו נוטים להפריד עד כדי קיטוב

בין החובבנים למקצוענים,

the single most exciting development in the last five to 10 years

ההתפתחות המרגשת ביותר

בחמש עד עשר שנים האחרונות

has been the rise of the professional hybrid artist,

היתה העלייה

של אמני-העל המקצועיים,

the professional artist who works,

האומנים המקצועיים,

not primarily in the concert hall or on the stage;

שעובדים, בעיקר לא באולם או על הבמה,

but most frequently around women's rights, or human rights,

אלא בעיקר על

זכויות הנשים, או זכויות בני אדם,

or on global warming issues or AIDS relief for more --

או על נושאי ההתחממות הגלובלית או על רווחת חולי האידס,

not out of economic necessity,

לא מתוך צורך כלכלי,

but out of a deep, organic conviction

אלא מתוך אמונה עמוקה, טבעית

that the work that she or he is called to do

שהעבודה שהיא או שהוא נקראו לעשות

cannot be accomplished in the traditional hermetic arts environment.

לא יכולה להתבצע בסביבה האמנותית

המסורתית והאטומה.

Today's dance world is not defined solely

עולם הריקוד העכשווי לא מוגדר אך ורק

by the Royal Winnipeg Ballet or the National Ballet of Canada,

על ידי הבלט המלכותי של ויניפג (עיר בקנדה) או הבלט הלאומי של קנדה,

but by Liz Lerman's Dance Exchange --

אלא על ידי חילופי הריקודים של ליז לרמן,

a multi-generational, professional dance company,

חברת ריקוד בין דורית, מקצועית,

whose dancers range in age from 18 to 82,

שרקדניה הם בטווח הגילאים שבין 18 עד 82,

and who work with genomic scientists to embody the DNA strand

ושעובדים עם מדעני גנום

בשביל לגלם את רצועת הד.נ.א

and with nuclear physicists at CERN.

ועם פיזיקאים גרעיניים ב-CERN (ההתאחדות האירופאית למחקר גרעיני).

Today's professional theater community

קהילת מומחי התיאטרון של היום

is defined, not only the Shaw and Stratford Festivals,

מוגדרת, לא רק על ידי פסטיבלי 'שו' ו'סטנפורד' (פסטיבלי תיאטרון בקנדה),

but by the Cornerstone Theater of Los Angeles --

אלא על ידי תיאטרון קורנרסטון של לוס אנג'לס,

a collective of artists that after 9/11,

אסופה של אומנים שאחרי אירוע ה-11 בספטמבר,

brought together 10 different religious communities --

איחדו 10 קהילות דתיות שונות --

the Baha'i, the Catholic,

הבהאים, הקתולים,

the Muslim, the Jewish,

המוסלמים, היהודים,

even the Native American

אפילו את הילידים האמריקאים,

and the gay and lesbian communities of faith,

ואת הקהילות המאמינות של ההומואים והלסביות,

helping them create their own individual plays

ועזרו להם ליצור את המחזות האישיים שלהם

and one massive play,

ומחזה אחד ענק,

where they explored the differences in their faith

שבו הם חקרו את השוני בין האמונות שלהם

and found commonality

ומצאו מכנה משותף

as an important first step toward cross-community healing.

כשלב ראשון חשוב

בדרך לריפוי חוצה קהילות.

Today's performers, like Rhodessa Jones, work in women's prisons,

האומנים של היום, כמו רודסה ג'ונס (שחקנית, זמרת ויוצרת אמריקאית),

עובדים בכלא נשים,

helping women prisoners articulate the pain of incarceration,

ועוזרים לנשים לבטא כראוי את הכאב שבמאסר,

while today's playwrights and directors work with youth gangs

בזמן שהמחזאים והבמאים של היום עובדים עם כנופיות נוער

על מציאת ערוצים חלופיים לאלימות

to find alternate channels to violence and more and more and more.

ועוד ועוד ועוד.

And indeed, I think, rather than being annihilated,

ואכן, אני חושב, במקום להיות מושמדים,

the performing arts are poised on the brink of a time

אומנויות הבמה מוצבות על סף תקופה

when we will be more important than we have ever been.

שבה אנחנו נהיה יותר חשובים

משהיינו אי פעם.

You know, we've said for a long time,

אתם יודעים, אמרנו במשך תקופה ארוכה,

we are critical to the health of the economic communities in your town.

אנחנו חיוניים לבריאות כלכלת הקהילה בעיר שלך.

And absolutely --

ולחלוטין.

I hope you know that every dollar spent on a performing arts ticket in a community

אני מקווה שאתם יודעים שכל דולר שמשולם על כרטיס לאומנויות הבמה בקהילה מסויימת

מייצר חמישה עד שבעה דולרים נוספים לכלכלה המקומית,

generates five to seven additional dollars for the local economy,

דולרים שמוצאים במסעדות או על חנייה,

dollars spent in restaurants or on parking,

בחנויות הבדים שבהן אנו קונים בדים לתלבושות,

at the fabric stores where we buy fabric for costumes,

the piano tuner who tunes the instruments, and more.

מכוון הפסנתר שמכוון את הכלי הנגינה ועוד.

אבל האומנויות הולכות להיות חשובות יותר לכלכלות

But the arts are going to be more important to economies as we go forward,

כשאנו צועדים קדימה,

especially in industries we can't even imagine yet,

במיוחד בתעשיות שאנחנו עדיין לא יכולים לדמיין,

just as they have been central to the iPod and the computer game industries,

בדיוק כמו שהן היו מרכזיות לאי-פוד

ולתעשיות משחקי המחשב,

which few, if any of us, could have foreseen 10 to 15 years ago.

שמעט, אם בכלל מאיתנו,

יכלו לצפות לפני 10 עד 15 שנה.

Business leadership will depend more and more on emotional intelligence,

מנהיגות עסקית תהיה תלויה יותר ויותר

בתבונה רגשית,

the ability to listen deeply,

היכולת להקשיב לעומק,

to have empathy,

לפתח אמפתיה,

to articulate change, to motivate others --

להביא לידי ביטוי שינויים, להניע אחרים-

the very capacities that the arts cultivate with every encounter.

כל היכולות

שהאומנויות מפתחות עם כל מפגש.

Especially now,

במיוחד עכשיו,

as we all must confront the fallacy of a market-only orientation,

שכולנו חייבים להתעמת

עם התפיסה המוטעית של גישה המונעת משיווק בלבד,

uninformed by social conscience;

לא מיודעים בגלל מצפון חברתי,

we must seize and celebrate the power of the arts

אנחנו מוכרחים לנצור ולחגוג את הכח של האומנויות

to shape our individual and national characters,

לעצב את הדמויות האישיות והלאומיות שלנו,

and especially characters of the young people,

ובמיוחד את דמותם של הצעירים,

who all too often are subjected to bombardment of sensation,

שבצורה שכיחה למדי, חשופים להפגזה של רגשות,

rather than digested experience.

במקום ניסיון שכבר עוכל.

Ultimately, especially now in this world,

בסופו של דבר, במיוחד עכשיו, בעולם הזה,

where we live in a context of regressive and onerous immigration laws,

בו אנו חיים בהקשר

של חוקי הגירה שגורמים לנסיגה ומכבידים,

in reality TV that thrives on humiliation,

בתוכניות מציאות שמשגשגות על השפלה,

and in a context of analysis,

ובהקשר של ניתוח,

where the thing we hear most repeatedly, day in, day out in the United States,

בו הדבר שאנו שומעים שוב ושוב,

כל יום ויום בארצות הברית,

in every train station, every bus station, every plane station is,

בכל תחנת רכבת, בכל תחנת אוטובוס, בכל שדה תעופה הוא

"גבירותי ורבותי,

"Ladies and gentlemen,

please report any suspicious behavior or suspicious individuals

בבקשה דווחו על כל התנהגות חשודה

או על אנשים חשודים

to the authorities nearest to you,"

לסמכות הקרובה אליכם",

when all of these ways we are encouraged

כשבכל הדרכים האלו מעודדים אותנו

to view our fellow human being with hostility and fear

להסתכל על חברינו בני האדם בעוינות

ובפחד ובבוז ובחשד.

and contempt and suspicion.

The arts, whatever they do, whenever they call us together,

האומנויות, מה שלא יעשו, כשהן קוראות לנו להיות ביחד,

invite us to look at our fellow human being with generosity and curiosity.

הן מזמינות אותנו להסתכל על חברינו בני האדם

בנדיבות ובסקרנות.

God knows, if we ever needed that capacity in human history,

אלוהים יודע, אם אי פעם היינו צריכים

את היכולת הזאת במהלך ההיסטוריה האנושית,

we need it now.

אנחנו צריכים את זה עכשיו.

You know, we're bound together,

אתם יודעים, אנחנו קשורים יחד,

not, I think by technology, entertainment and design,

לא, אני חושב, באמצעות טכנולוגיה, בידור או עיצוב,

but by common cause.

אלא באמצעות מטרה משותפת.

We work to promote healthy vibrant societies,

אנחנו עובדים כדי לקדם חברות בריאות ונמרצות,

להקהל על הסבל האנושי,

to ameliorate human suffering,

to promote a more thoughtful, substantive, empathic world order.

לקדם סדר עולמי

יותר מתחשב, יציב ואמפתי.

אני מצדיע לכולכם כפעילים במסע הזה

I salute all of you as activists in that quest

and urge you to embrace and hold dear the arts in your work,

ומפציר בכם לחבק ולשמור על האומנויות בעבודה שלכם,

whatever your purpose may be.

תהיה המטרה שלכם מה שתהיה.

I promise you the hand of the Doris Duke Charitable Foundation

אני מבטיח לכם שהיד של 'קרן הצדקה של דוריס דיוק'

is stretched out in friendship for now and years to come.

תימתח בידידות עכשיו ועוד שנים רבות.

And I thank you for your kindness and your patience

ואני מודה לכם על טוב לבכם ועל הסבלנות בהקשבה לי בצהריים האלו.

in listening to me this afternoon.

תודה לכם ודרך צלחה.

Thank you, and Godspeed.