The surprising thing I learned sailing solo around the world | Dame Ellen MacArthur

מתרגם: Boaz Hovav מבקר: Zeeva Livshitz

When you're a child,

כשאתה ילד,

anything and everything is possible.

כל דבר הוא אפשרי.

The challenge, so often, is hanging on to that as we grow up.

האתגר, לעתים קרובות, הוא להתמיד בזה כשאנו גדלים.

And as a four-year-old,

וכילדה בת ארבע,

I had the opportunity to sail for the first time.

יצאתי לשוט בפעם הראשונה.

I will never forget the excitement as we closed the coast.

לעולם לא אשכח את ההתרגשות כשהגענו לחוף.

I will never forget

לעולם לא אשכח

the feeling of adventure as I climbed on board the boat

את תחושת ההרפתקה כאשר עליתי לסיפון הסירה

and stared into her tiny cabin for the first time.

והבטתי לתוך התא הקטן שלה בפעם הראשונה.

But the most amazing feeling was the feeling of freedom,

אך ההרגשה הנפלאה ביותר הייתה הרגשת החופש,

the feeling that I felt when we hoisted her sails.

ההרגשה שהרגשתי כאשר הרמנו את מפרשיה.

As a four-year-old child,

כילדה בת ארבע,

it was the greatest sense of freedom that I could ever imagine.

הייתה זו ההרגשה הנפלאה ביותר של חופש, שיכולתי לדמיין.

I made my mind up there and then that one day, somehow,

החלטתי אז, שיום אחד, איכשהו,

I was going to sail around the world.

אצא להפליג מסביב לעולם.

So I did what I could in my life to get closer to that dream.

ובכן עשיתי מה שיכולתי בחיים כדי להגשים את החלום.

Age 10, it was saving my school dinner money change.

בגיל 10, חסכתי את העודף מארוחות הצהריים בבית הספר.

בכל יום במשך שמונה שנים, אכלתי פירה ושעועית אפויה,

Every single day for eight years, I had mashed potato and baked beans,

שעלותם היה 4 פני כל אחד, והרוטב היה בחינם.

which cost 4p each, and gravy was free.

Every day I would pile up the change on the top of my money box,

בכל יום שמתי את העודף בערימה על גבי קופסת הכסף שלי,

and when that pile reached a pound, I would drop it in

וכשהערימה הגיעה למשקל של פאונד אחד, שלשלתי אותה פנימה

and cross off one of the 100 squares I'd drawn on a piece of paper.

ומחקתי עוד אחד מתוך 100 הריבועים שציירתי על גבי פיסת נייר.

Finally, I bought a tiny dinghy.

סוף כל סוף, קניתי דוגית קטנה.

I spent hours sitting on it in the garden dreaming of my goal.

העברתי שעות בישיבה על הדוגית בחצר, חולמת על מטרתי.

I read every book I could on sailing,

קראתי כל ספר שיכולתי על הפלגה,

and then eventually, having been told by my school

ולימים כשנאמר לי על ידי בית הספר

I wasn't clever enough to be a vet,

שאינני חכמה מספיק להיות וטרינרית,

left school age 17 to begin my apprenticeship in sailing.

עזבתי את בית הספר בגיל 17 בכדי להתחיל חניכות בשיט.

So imagine how it felt just four years later

אז תארו לכם מה הייתה ההרגשה רק ארבע שנים מאוחר יותר

to be sitting in a boardroom

כשישבתי בחדר ההנהלה

in front of someone who I knew could make that dream come true.

מול מי שידעתי שיוכל להגשים חלום זה.

I felt like my life depended on that moment,

הרגשתי שחיי היו תלויים ברגע הזה,

and incredibly, he said yes.

ולתדהמתי, הוא ענה בחיוב.

And I could barely contain my excitement as I sat in that first design meeting

ובקושי יכולתי להכיל את התרגשותי כשישבתי בפגישת העיצוב הראשונה

designing a boat on which I was going to sail

מעצבת את הסירה עליה עמדתי להפליג

solo nonstop around the world.

לבדי ללא הפסקה מסביב לעולם.

From that first meeting to the finish line of the race,

מן הפגישה הראשונה ועד לקו הסיום של המירוץ,

it was everything I'd ever imagined.

היה זה כל מה שאי פעם דמיינתי.

Just like in my dreams, there were amazing parts and tough parts.

בדיוק כמו בחלומותיי, היו חלקים מדהימים וחלקים קשים.

We missed an iceberg by 20 feet.

פספסנו קרחון ב-7 מטר.

Nine times, I climbed to the top of her 90-foot mast.

תשע פעמים, טיפסתי על התורן שגובהו 27 מטר.

We were blown on our side in the Southern Ocean.

הועפנו על צידנו באוקיינוס הדרומי.

But the sunsets, the wildlife, and the remoteness

אך השקיעות, חיות הבר, הריחוק

were absolutely breathtaking.

היו לגמרי עוצרי נשימה.

After three months at sea, age just 24,

אחרי שלושה חודשים בים, בגיל 24,

I finished in second position.

סיימתי במקום השני.

I'd loved it, so much so that within six months

אהבתי את זה כל כך עד שתוך שישה חודשים

I decided to go around the world again, but this time not in a race:

החלטתי להפליג מסביב לעולם שוב, אך הפעם לא במירוץ:

to try to be the fastest person ever to sail solo nonstop around the world.

בניסיון להיות האדם הכי מהיר שהפליג ללא הפסקה מסביב לעולם.

Now for this, I needed a different craft:

עכשיו בשביל זה, הייתי צריכה כלי שיט אחר:

bigger, wider, faster, more powerful.

גדול יותר, רחב יותר, מהיר יותר, חזק יותר.

Just to give that boat some scale, I could climb inside her mast

רק בכדי לתת קנה מידה, יכולתי לטפס בתוך התורן שלה

all the way to the top.

עד לראשו.

Seventy-five foot long, 60 foot wide.

23 מטר אורך, 18 מטר רוחב.

I affectionately called her Moby.

קראתי לה בחיבה מובי.

She was a multihull.

זו הייתה סירה רבת גופים.

When we built her, no one had ever made it solo nonstop

כשבנינו אותה, אף אדם לא הצליח להקיף ללא הפסקה, לבד

around the world in one, though many had tried,

את העולם, למרות שרבים ניסו,

but whilst we built her, a Frenchman took a boat 25 percent bigger than her

אך במהלך בנייתה, שייט צרפתי לקח אוניה גדולה ממנה ב-25 אחוז

and not only did he make it, but he took the record from 93 days

ולא רק שהצליח, אלא שהוריד את השיא מ-93 ימים

right down to 72.

ל-72 ימים.

The bar was now much, much higher.

האתגר היה עכשיו הרבה יותר קשה.

And these boats were exciting to sail.

והיה מלהיב להפליג באניות הללו.

This was a training sail off the French coast.

זה הייתה הפלגת אימון על יד החוף הצרפתי.

This I know well because I was one of the five crew members on board.

אני זוכרת את התמונה היטב מכיוון שהייתי אחת מחמישה אנשי הצוות על הסיפון.

Five seconds is all it took from everything being fine

חמש שניות זהו הזמן שלקח לעבור משיט תקין

to our world going black as the windows were thrust underwater,

לחושך מוחלט כאשר החלונות התהפכו לתוך המים,

and that five seconds goes quickly.

וחמש השניות הללו עוברות מהר.

Just see how far below those guys the sea is.

רק תראו כמה כמה גבוה נמצאים האנשים מעל הים.

Imagine that alone in the Southern Ocean

דמיינו את זה לבד באוקיינוס הדרומי

plunged into icy water, thousands of miles away from land.

צונחים במים קרים כקרח, רחוקים אלפי קילומטרים מהיבשה.

It was Christmas Day.

היה זה יום חג המולד.

I was forging into the Southern Ocean underneath Australia.

פילסתי את דרכי אל תוך האוקיינוס הדרומי, מדרום לאוסטרליה.

The conditions were horrendous.

התנאים היו נוראיים.

I was approaching a part in the ocean

התקרבתי לאזור באוקיינוס

which was 2,000 miles away from the nearest town.

שהיה במרחק 3,000 ק"מ מהעיר הקרובה.

The nearest land was Antarctica, and the nearest people

היבשה הקרובה ביותר הייתה אנטרקטיקה, והאנשים הקרובים ביותר

would be those manning the European Space Station above me.

הם כנראה האסטרונאוטים בתחנת החלל האירופית מעליי.

(Laughter)

(צחוק)

You really are in the middle of nowhere.

אתה באמת באמצע שום מקום.

If you need help,

אם אתה צריך עזרה,

and you're still alive,

ואתה עדיין בחיים,

it takes four days for a ship to get to you

זה לוקח ארבעה ימים לספינה להגיע אליך

and then four days for that ship to get you back to port.

ואז ארבעה ימים לאותה ספינה להחזיר אותך לנמל.

No helicopter can reach you out there,

שום מסוק לא יכול להגיע אליך שם,

ואף מטוס לא יכול לנחות.

and no plane can land.

We are forging ahead of a huge storm.

שטנו קדימה לפני סופה ענקית.

Within it, there was 80 knots of wind,

בתוך הסופה, נשבו רוחות במהירות 150 קמ"ש,

which was far too much wind for the boat and I to cope with.

רוחות מהירות משאני או האנייה יכלו להתמודד איתן.

The waves were already 40 to 50 feet high,

הגלים כבר היו בגובה 12 עד 15 מטר,

and the spray from the breaking crests

והתרסיס מראשיהם הלבנים

was blown horizontally like snow in a blizzard.

עפו בצורה אופקית כמו שלג בסופה.

If we didn't sail fast enough, we'd be engulfed by that storm,

אם לא הפלגנו מהר מספיק, היינו נבלעים על ידי הסופה ההיא,

and either capsized or smashed to pieces.

ואז היינו מתהפכים או מתרסקים לחתיכות

We were quite literally hanging on for our lives

באופן מילולי, נלחמנו על חיינו

and doing so on a knife edge.

נאחזים בציפורניים.

The speed I so desperately needed brought with it danger.

מהירות השיט הגבוהה הייתה מסוכנת.

We all know what it's like driving a car 20 miles an hour, 30, 40.

כולנו יודעים איך זה לנהוג במכונית במהירות של 30, 40 או 50 קמ"ש.

It's not too stressful. We can concentrate.

זה לא מלחיץ מדי. אפשר להתרכז.

We can turn on the radio.

אנו מסוגלים להדליק את הרדיו.

קח את ה- 80, 90, 100 ותאיצו עד ל- 120, 140, 160 קמ"ש.

Take that 50, 60, 70, accelerate through to 80, 90, 100 miles an hour.

Now you have white knuckles and you're gripping the steering wheel.

עכשיו יש לך פרקי אצבע לבנים ואתה נאחז בהגה.

Now take that car off road at night

אז קח את המכונית הזאת לנסיעת שטח בלילה

and remove the windscreen wipers, the windscreen,

והסר ממנה את המגבים, ומגן הרוח,

the headlights and the brakes.

הפנס הקדמי והבלמים.

That's what it's like in the Southern Ocean.

ככה זה באוקיינוס הדרומי.

(Laughter) (Applause)

(צחוק) (מחיאות כפיים)

You could imagine

קל לדמיין

it would be quite difficult to sleep in that situation,

שקשה לישון במצב הזה,

even as a passenger.

אפילו בתור נוסע.

But you're not a passenger.

אבל אינך נוסע.

אתה לבד בסירה בה אתה בקושי יכול לעמוד,

You're alone on a boat you can barely stand up in,

and you have to make every single decision on board.

ועליך לקבל את כל ההחלטות.

I was absolutely exhausted, physically and mentally.

הייתי לגמרי סחוטה, מבחינה נפשית ופיסית.

Eight sail changes in 12 hours.

שמונה שינויי כיוון תוך 12 שעות.

The mainsail weighed three times my body weight,

משקלו של המפרש הראשי היה פי שלוש ממשקל גופי,

and after each change,

ולאחר כל שינוי כיוון,

I would collapse on the floor soaked with sweat

קרסתי על הרצפה, ספוגה בזיעה

with this freezing Southern Ocean air burning the back of my throat.

כאשר האוויר המקפיא של האוקיינוס הדרומי שרף את הגרון שלי.

But out there, those lowest of the lows

אבל שם בחוץ, במצב הכי קשה

are so often contrasted with the highest of the highs.

אתה צופה בגדולתו של הטבע.

A few days later, we came out of the back of the low.

אחרי כמה ימים, יצאנו מתוך הסופה.

Against all odds, we'd been able to drive ahead of the record

נגד כל הסיכויים, הצלחנו להפליג מהר מהשיא העולמי

within that depression.

בזכות הסופה.

The sky cleared, the rain stopped,

השמים התבהרו, הגשם פסק,

and our heartbeat, the monstrous seas around us were transformed

והלם ליבנו, הים המפלצתי סביבנו נהפך

into the most beautiful moonlit mountains.

להרים היפים ביותר, באור הירח

It's hard to explain, but you enter a different mode when you head out there.

קשה להסביר, אבל אתה נכנס למצב שונה כאשר אתה שט שם.

Your boat is your entire world,

הסירה היא כל עולמך,

and what you take with you when you leave is all you have.

ומה שלקחת אתך בעזיבתך, זה כל מה שיש לך.

If I said to you all now, "Go off into Vancouver

אם אמרתי לכולכם עכשיו, "תיכנסו לתוך וונקובר

and find everything you will need for your survival for the next three months,"

ומיצאו כל מה שצריכים לשרוד במשך שלושת החודשים הבאים,"

that's quite a task.

זה משימה די קשה.

That's food, fuel, clothes,

זה אומר אוכל, דלק, לבוש,

even toilet roll and toothpaste.

אפילו נייר טואלט ומשחת שניים.

That's what we do,

זה מה שאנו עושים,

and when we leave we manage it

ואחרי שעוזבים אנו מסתדרים עם זה

down to the last drop of diesel and the last packet of food.

עד הטיפה האחרונה של דלק והחבילה האחרונה של אוכל.

שום ניסיון בחיי

No experience in my life

could have given me a better understanding of the definition of the word "finite."

היה יכול לתת לי תפיסה טובה יותר של המילה, "סופי."

What we have out there is all we have.

מה שברשותנו שם זה הכל.

There is no more.

אין יותר.

And never in my life had I ever translated that definition of finite

ובחיי לא השוויתי את ההגדרה הזאת של סופי

that I'd felt on board to anything outside of sailing

שהרגשתי בסיפון האנייה לשום דבר מחוץ לשייט

until I stepped off the boat at the finish line having broken that record.

עד שירדתי מהאנייה ההיא בקו הסיום אחרי ששברתי את השיא.

(Applause)

(מחיאות כפיים)

Suddenly I connected the dots.

פתאום קישרתי את הנקודות.

Our global economy is no different.

הכלכלה העולמית שלנו אינו שונה.

It's entirely dependent on finite materials

היא לגמרי תלויה בחומרים סופיים

we only have once in the history of humanity.

שברשותנו רק פעם אחת בתולדות האנושות.

And it was a bit like seeing something you weren't expecting under a stone

והיה קצת כמו לראות משהו שלא ציפית מתחת לאבן

and having two choices:

ולעמוד בשתי החלטות:

I either put that stone to one side

אני יכולה לשים את האבן הזאת הצידה

and learn more about it, or I put that stone back

וללמוד עליו יותר, או אני יכולה להחזיר את האבן

and I carry on with my dream job of sailing around the world.

ולהמשיך בעבודת החלומות שלי כלומר הפלגה מסביב לעולם.

I chose the first.

בחרתי את האפשרות הראשונה.

I put it to one side and I began a new journey of learning,

הזזתי את האבן הצידה והתחלתי במסע חדש של למידה,

speaking to chief executives, experts, scientists, economists

דיברתי עם מנכ"לים, מומחים, מדענים, כלכלנים

to try to understand just how our global economy works.

במטרה לנסות להבין בדיוק איך עובדת הכלכלה העולמית.

And my curiosity took me to some extraordinary places.

והסקרנות שלי הובילה אותי לכמה מקומות יוצאים מן הכלל.

This photo was taken in the burner of a coal-fired power station.

תמונה זו הצטלמה במבער של תחנת כוח לפחם.

I was fascinated by coal, fundamental to our global energy needs,

הפחם ריתק אותי, רכיב יסודי לסיפוק הצרכים העולמיים שלנו לכוח

but also very close to my family.

אבל גם מאד קרוב למשפחה שלי.

My great-grandfather was a coal miner,

הסבא רבא שלי היה כורה פחם,

and he spent 50 years of his life underground.

ובילה חמישים שנה מתחת לפני הקרקע.

זוהי תמונה שלו, וכשאתה רואה את התמונה הזאת,

This is a photo of him, and when you see that photo,

you see someone from another era.

אתה רואה מישהו מתקופה אחרת.

No one wears trousers with a waistband quite that high

אף אחד לא לובש מכנסיים גבוהים כאלה

in this day and age. (Laughter)

כיום ובתקופה זו. (צחוק)

But yet, that's me with my great-grandfather,

אבל עוד, זאת אני עם הסבא רבא שלי,

and by the way, they are not his real ears. (Laughter)

ואגב, אלה לא אוזניו האמיתיים. (צחוק)

We were close. I remember sitting on his knee listening to his mining stories.

היינו קרובים. אני זוכר שישבתי על ברכו כשסיפר לי סיפורים על המכרה.

He talked of the camaraderie underground,

הוא דיבר על האחווה מתחת לקרקע,

and the fact that the miners used to save the crusts of their sandwiches

והעובדה שהכורים נהגו לשמור את קצות הכריכים שלהם

to give to the ponies they worked with underground.

בשביל לתת אותם לסוסי הפוני שעבדו אתם מתחת לקרקע.

It was like it was yesterday.

זה הרגיש ממש אמתי.

And on my journey of learning,

ובמסע הלמידה שלי,

I went to the World Coal Association website,

הלכתי לאתר האינטרנט של האגודה העולמי לפחם,

and there in the middle of the homepage, it said,

ושם באמצע הדף הראשי כתוב,

"נשארו לנו עוד כ- 118 שנים של פחם."

"We have about 118 years of coal left."

And I thought to myself, well, that's well outside my lifetime,

וחשבתי בעצמי, אוקיי, זה ארוך בהרבה ממה שאחיה,

and a much greater figure than the predictions for oil.

וזה גם מספר גדול בהרבה מהצפי של רזרבות הדלק

But I did the math, and I realized that my great-grandfather

אבל עשיתי חשבון, והבנתי שהסבא רבא שלי

had been born exactly 118 years before that year,

נולד בדיוק 118 שנים לפני השנה הזאת,

and I sat on his knee until I was 11 years old,

וישבתי על ברכו עד שהייתי בת 11,

and I realized it's nothing

והבנתי שזה כלום

in time, nor in history.

בזמן, ובהיסטוריה.

And it made me make a decision I never thought I would make:

וזה גרם לי לקבל החלטה שאף פעם לא חשבתי שאחליט:

שאעזוב את ספורט השיט

to leave the sport of solo sailing behind me

and focus on the greatest challenge I'd ever come across:

ושאתרכז באתגר הכי גדול שאי פעם נתקלתי בו:

the future of our global economy.

עתיד הכלכלה העולמית.

And I quickly realized it wasn't just about energy.

מהר מאד נוכחתי לדעת שהעניין רחב מנושא האנרגיה.

It was also materials.

זה גם עניין של חומרים.

In 2008, I picked up a scientific study

ב-2008, יזמתי מחקר מדעי

looking at how many years we have

החוקר כמה שנים עוד נוכל

of valuable materials to extract from the ground:

להמשיך לכרות חומרים בעלי ערך מהקרקע

copper, 61; tin, zinc, 40; silver, 29.

נחושת, 61; בדיל, אבץ, 40; כסף, 29.

These figures couldn't be exact, but we knew those materials were finite.

שהמספרים האלה אינם מדויקים לגמרי, אבל אנחנו יודעים שהחומרים הם סופיים.

We only have them once.

יש לנו אותם רק פעם אחת.

And yet, our speed that we've used these materials has increased rapidly,

ועדיין, קצב הצריכה של החומרים האלה גדל מהר,

exponentially.

בצורה מעריכית.

With more people in the world with more stuff,

עם יותר אנשים בעולם בעלי יותר רכוש,

ראינו איך מאה שנים של ירידה מחירים

we've effectively seen 100 years of price declines

של כל החומרים היסודיים האלה נמחקת תוך עשור.

in those basic commodities erased in just 10 years.

And this affects all of us.

וזה משפיע על כולנו.

It's brought huge volatility in prices,

זה הביא לידי ביטוי תנועתיות קיצונית במחירים

so much so that in 2011,

עד כדי כך שבשנת 2011,

your average European car manufacturer

יצרן המכוניות האירופיות הממוצע

saw a raw material price increase

ראה עליה במחיר חומר גלם

of 500 million Euros,

של חמש מאות מיליון אירו,

wiping away half their operating profits

סכום שמחק מחצית הרווח התפעולי שלהם

through something they have absolutely no control over.

ועל ידי משהו שבו הם לא שולטים בכלל.

And the more I learned, the more I started to change my own life.

ככל שלמדתי יותר, התחלתי לשנות את אורח חיי.

I started traveling less, doing less, using less.

התחלתי לנסוע פחות, לעשות פחות, להשתמש בפחות.

It felt like actually doing less was what we had to do.

הרגיש לי שהפחתה למעשה הייתה מה שצריכים לעשות.

But it sat uneasy with me.

אבל זה לא התקבל על דעתי.

It didn't feel right.

לא הרגיש לי נכון.

It felt like we were buying ourselves time.

הרגשתי כאילו אנחנו פשוט קונים לעצמנו זמן.

We were eking things out a bit longer.

אנחנו פשוט מאריכים את הכל קצת יותר.

Even if everybody changed, it wouldn't solve the problem.

אפילו כולם ישתנו, זה לא יפתור את הבעייה

It wouldn't fix the system.

זה לא יתקן את השיטה.

It was vital in the transition, but what fascinated me was,

היה חיוני לחסוך בשלב המעבר, אבל הדבר שריתק אותי היה,

in the transition to what? What could actually work?

מעבר למה? מה יוכל לעבוד בפועל ?

It struck me that the system itself, the framework within which we live,

ואז הבנתי שזו המערכת עצמה, המסגרת בה אנו חיים

is fundamentally flawed,

פגומה מהיסוד.

and I realized ultimately

והבנתי שבאופן בסיסי

that our operating system, the way our economy functions,

מערכת ההפעלה שלנו, הדרך בה הכלכלה עובדת,

the way our economy's been built, is a system in itself.

הצורה בה הכלכלה בנויה, היא מערכת בתוך עצמה.

At sea, I had to understand complex systems.

בים, הייתי חייבת לנתח מערכות מורכבות.

I had to take multiple inputs,

הייתי חייבת לקלוט נתונים רבים,

I had to process them,

לעבד אותם,

and I had to understand the system to win.

ולהבין כיצד ליצור שיטה שתנצח.

I had to make sense of it.

הייתי חייבת להבין את ההיגיון בדברים.

And as I looked at our global economy, I realized it too is that system,

וכשהבטתי בכלכלה העולמית הבנתי שגם היא בנויה כמערכת

but it's a system that effectively can't run in the long term.

אולם היא בנויה כמערכת שלא תוכל להמשיך לתפקד בטווח הארוך.

And I realized we've been perfecting what's effectively a linear economy

והבנתי ששכללנו כלכלה קווית (ליניארית)

for 150 years,

במשך 150 שנה,

where we take a material out of the ground,

בה אנו מוציאים חומרים מן האדמה,

we make something out of it, and then ultimately

עושים אתם משהו, ובסוף

that product gets thrown away, and yes, we do recycle some of it,

המוצר מושלך ללא צורך, וכן, אנחנו מחזרים חלק מהמוצרים,

but more an attempt to get out what we can at the end,

אבל זהו בעיקר לנצל עוד את המשאבים שלנו

not by design.

ולא תהליך מובנה במערכת.

It's an economy that fundamentally can't run in the long term,

זו כלכלה שבאופן בסיסי לא מסוגלת לתפקד לטווח ארוך,

and if we know that we have finite materials,

ואם ידוע לנו שחומרי הגלם קיימים בכמות מוגבלת,

why would we build an economy that would effectively use things up,

מדוע אנו בונים כלכלה שמשתמשת במשאבים הללו,

that would create waste?

שיוצרת בזבוז עצום?

Life itself has existed for billions of years

החיים עצמם נמשכים כבר מיליארדי שנים

and has continually adapted to use materials effectively.

וכל הזמן הזה הם התאימו את עצמם לשימוש יעיל בחומרים.

It's a complex system, but within it, there is no waste.

מדובר במערכת מורכבת, אולם בתוכה, אין כל בזבוז.

Everything is metabolized.

הכל מעובד מחדש.

It's not a linear economy at all, but circular.

זו אינה כלכלה קווית, זו כלכלה מעגלית.

And I felt like the child in the garden.

הרגשתי כמו ילדה בגן.

For the first time on this new journey, I could see exactly where we were headed.

בפעם הראשונה במסע החדש שלי, יכולתי לראות מה המטרה שלי.

If we could build an economy that would use things rather than use them up,

אם נוכל לבנות כלכלה שתשתמש בדברים ולא תבזבז אותם,

we could build a future that really could work in the long term.

נוכל לבנות עתיד שיאפשר קיום לטווח הארוך.

I was excited.

התרגשתי מאד.

This was something to work towards.

זו הייתה מטרה ששווה לעבוד עבורה.

We knew exactly where we were headed. We just had to work out how to get there,

ידענו בדיוק מה המטרה. נשאר לנו למצוא את הדרך אל היעד,

and it was exactly with this in mind

ועם המחשבה הזו בראש

that we created the Ellen MacArthur Foundation in September 2010.

הקמנו את קרן אלן מקארתור בספטמבר 2010.

Many schools of thought fed our thinking and pointed to this model:

הרבה אסכולות חשיבה השפיעו עלינו והציגו את המודל:

industrial symbiosis, performance economy, sharing economy, biomimicry,

סימביוזה תעשייתית, כלכלת ביצועים, כלכלה שיתופית, חיקוי ביולוגי,

and of course, cradle-to-cradle design.

וכמובן, תכנון 'מעריסה לעריסה'.

Materials would be defined as either technical or biological,

חומרים יוגדרו כטכניים או ביולוגיים,

waste would be designed out entirely,

נמנע מכל סוג של פסולת,

and we would have a system that could function

ונבנה מערכת שתוכל לתפקד

גם בטווח הארוך.

absolutely in the long term.

So what could this economy look like?

אז איך תראה כלכלה כזו?

Maybe we wouldn't buy light fittings, but we'd pay for the service of light,

אולי לא נרכוש אביזרי תאורה, אבל נשלם עבור השימוש באור כשירות,

והיצרנים ימחזרו את החומרים

and the manufacturers would recover the materials

and change the light fittings when we had more efficient products.

ויחליפו את גופי התאורה למוצרים חסכוניים יותר.

What if packaging was so nontoxic it could dissolve in water

ומה אם ניצור אריזות לא רעילות שנמסות לחלוטין במים

and we could ultimately drink it? It would never become waste.

ונוכל לשתות אותן? בלי ליצור שום בזבוז.

What if engines were re-manufacturable,

ומה אם מנועים יתאימו לייצור מחדש

and we could recover the component materials

כך שנוכל להשתמש בחלקים וחומרים

and significantly reduce energy demand.

ולהוריד את צריכת האנרגיה.

What if we could recover components from circuit boards, reutilize them,

מה אם נוכל למחזר חלקים ממעגלים חשמליים, ולהשתמש בהם שוב,

and then fundamentally recover the materials within them

ובסוף התהליך נפיק את חומרי היסוד מהם הם בנויים

through a second stage?

כשלב שני של מחזור?

What if we could collect food waste, human waste?

ומה אם נוכל לאסוף פסולת מזון, פסולת אנושית?

What if we could turn that into fertilizer, heat, energy,

ולהפוך אותן לדשן, חום, אנרגיה,

ultimately reconnecting nutrients systems

נחבר מחדש את מערכות חומרי התזונה

and rebuilding natural capital?

ונבנה מחדש הון טבעי?

And cars -- what we want is to move around.

ומכוניות -- אנחנו רוצים להתנייד.

We don't need to own the materials within them.

אנחנו לא חייבים לרכוש את החומרים של המכונית.

Could cars become a service

מכוניות יהפכו לשירות

and provide us with mobility in the future?

שיספק לנו שירותי תחבורה בעתיד?

All of this sounds amazing, but these aren't just ideas, they're real today,

כל זה נשמע מדהים, אבל לא מדובר רק ברעיונות, ניתן למממש אותם היום,

and these lie at the forefront of the circular economy.

והם נמצאים בליבה של הכלכלה המעגלית.

What lies before us is to expand them and scale them up.

האתגר הוא להרחיב את השימוש ולהנגיש אותם להמונים.

So how would you shift from linear to circular?

אז איך תוכלו אתם להיפרד מהכלכלה הקווית?

Well, the team and I at the foundation thought you might want to work

הצוות בקרן שלנו חשב שאולי תרצו לשתף פעולה

עם האוניברסיטאות המובילות בעולם,

with the top universities in the world,

עם עסקים מובילים בעולם,

with leading businesses within the world,

עם גופי הכנסים המובילים בעולם,

with the biggest convening platforms in the world,

עם ממשלות.

and with governments.

We thought you might want to work with the best analysts

חשבנו שאולי תרצו לעבוד עם האנליסטים המובילים

לשאול אותם שאלות,

and ask them the question,

"האם הכלכלה המעגלית יכולה לנתק את הקשר בין צמיחה למשאבים?

"Can the circular economy decouple growth from resource constraints?

Is the circular economy able to rebuild natural capital?

האם הכלכלה המעגלית יכולה לבנות מחדש הון טבעי?

Could the circular economy replace current chemical fertilizer use?"

האם הכלכלה המעגלית יכולה להחליף את השימוש בדשנים כימיים?"

Yes was the answer to the decoupling,

התשובה היא כן בנושא הצמיחה,

but also yes, we could replace current fertilizer use

וכן, ניתן לצמצם גם את השימוש בדשנים

by a staggering 2.7 times.

פי 2.7.

But what inspired me most about the circular economy

אבל מה שמדהים אותי בכלכלה המעגלית

was its ability to inspire young people.

היא היכולת לעורר השראה בצעירים.

When young people see the economy through a circular lens,

כשצעירים רואים את הכלכלה מבעד לעדשה המעגלית,

they see brand new opportunities on exactly the same horizon.

הם רואים הזדמנויות חדשות באותם תחומים בדיוק.

They can use their creativity and knowledge

הם יכולים להשתמש ביצירתיות וידע שלהם

to rebuild the entire system,

כדי לעצב מחדש את המערכת,

and it's there for the taking right now,

וההזדמנויות ממתינות להם ממש עכשיו,

and the faster we do this, the better.

וככל שנפעל מהר יותר, יהיה טוב יותר.

So could we achieve this in their lifetimes?

האם נוכל להשיג זאת בימי חיינו?

האם זה באמת אפשרי?

Is it actually possible?

אני מאמינה שכן.

I believe yes.

When you look at the lifetime of my great-grandfather, anything's possible.

כשרואים מה השגנו מאז שנולד הסבא-רבא שלי, הכל אפשרי.

When he was born, there were only 25 cars in the world;

כשהוא נולד, היו רק 25 מכוניות בעולם,

they had only just been invented.

זו הייתה המצאה חדשה.

When he was 14, we flew for the first time in history.

כשהוא היה בן 14, התרחשה הטיסה הראשונה בהיסטוריה.

Now there are 100,000 charter flights

עכשיו טסות 100,000 טיסות מסחריות

every single day.

בכל יום בשבוע.

When he was 45, we built the first computer.

כשהוא היה בן 45, נבנה המחשב הראשון.

Many said it wouldn't catch on, but it did, and just 20 years later

רבים חשבו שהמחשבים לא ייקלטו, אבל הם נקלטו, ורק 20 שנה אחר כך

we turned it into a microchip

הפכו למעבדים קטנים

of which there will be thousands in this room here today.

ויש אלפי מעבדים בחדר בו אנו יושבים היום.

Ten years before he died, we built the first mobile phone.

10 שנים לפני מותו נבנה הטלפון הנייד הראשון.

It wasn't that mobile, to be fair,

הוא לא היה ממש נייד, אם נודה על האמת,

but now it really is,

אבל כיום הוא נייד באמת,

and as my great-grandfather left this Earth, the Internet arrived.

וכשהסבא-רבא שלי נפטר, האינטרנט נכנס לחיינו.

Now we can do anything,

היום אנו עושים הכל,

but more importantly,

אבל חשוב מכך,

now we have a plan.

היום יש לנו תכנית.

Thank you.

תודה לכם

(מחיאות כפיים)

(Applause)