Color blind or color brave? | Mellody Hobson

מתרגם: Shlomo Adam מבקר: Sigal Tifferet

So it's 2006.

השנה היא 2006.

My friend Harold Ford calls me.

ידידי, הרולד פורד, מתקשר אלי.

He's running for U.S. Senate in Tennessee,

הוא מתמודד בבחירות לסנאט ארה"ב מטעם מדינת טנסי,

and he says, "Mellody, I desperately need some national press. Do you have any ideas?"

והוא אומר: "מלודי, אני זקוק נואשות לכותרות בעיתונות הארצית. יש לך רעיונות?"

So I had an idea. I called a friend

היה לי רעיון. התקשרתי לחברה,

who was in New York

שעבדה בניו-יורק,

at one of the most successful media companies in the world,

באחת מחברות התקשורת הכי מצליחות בעולם,

and she said, "Why don't we host

והיא אמרה: "למה שלא נארגן

an editorial board lunch for Harold?

"סעודת-עבודה של המערכת יחד עם הרולד?

You come with him."

"תגיעי איתו."

Harold and I arrive in New York.

הרולד ואני מגיעים לניו-יורק.

We are in our best suits.

שנינו לבושים בחליפות הכי טובות שלנו.

We look like shiny new pennies.

אנו נראים כמו שני מטבעות חדשים ונוצצים.

And we get to the receptionist, and we say,

אנו מגיעים לפקידת הקבלה ואומרים:

"הגענו לסעודת העבודה."

"We're here for the lunch."

She motions for us to follow her.

היא מורה לנו לבוא אחריה.

We walk through a series of corridors,

אנו עוברים דרך סדרת פרוזדורים,

ולפתע מוצאים את עצמנו

and all of a sudden we find ourselves

in a stark room,

בחדר חשוף,

ואז היא פונה אלינו ושואלת:

at which point she looks at us and she says,

"איפה המדים שלכם?"

"Where are your uniforms?"

[צחוק]

Just as this happens,

ממש באותו רגע,

my friend rushes in.

ידידתי נכנסת במהירות.

The blood drains from her face.

היא חיוורת כסיד.

There are literally no words, right?

ממש אין מלים, נכון?

And I look at her, and I say,

ואני מביטה בה ואומרת:

"Now, don't you think we need

"כנראה אנו זקוקים

more than one black person in the U.S. Senate?"

"ליותר מאדם שחור אחד בסנאט של ארה"ב."

Now Harold and I --

הרולד ואני --

(Applause) —

[מחיאות כפיים]

we still laugh about that story,

-- אנו עדיין נזכרים בצחוק באותו סיפור,

and in many ways, the moment caught me off guard,

ובמובנים רבים, אותו רגע תפס אותי לא מוכנה,

but deep, deep down inside,

אבל עמוק מאד בפנים

I actually wasn't surprised.

לא הייתי בעצם מופתעת.

And I wasn't surprised because of something

והסיבה שלא הופתעתי היא הודות למשהו

my mother taught me about 30 years before.

שאמי לימדה אותי 30 שנה לפני כן.

You see, my mother was ruthlessly realistic.

עליכם להבין שאמי היתה מציאותית עד אכזריות.

I remember one day coming home from a birthday party

אני זוכרת שיום אחד חזרתי ממסיבת יום-הולדת,

where I was the only black kid invited,

שהייתי הילדה השחורה היחידה שהוזמנה אליה,

and instead of asking me the normal motherly questions

ובמקום לשאול אותי את השאלות האמהיות הרגילות,

like, "Did you have fun?" or "How was the cake?"

כמו: "האם נהנית?" או: "איך היתה העוגה?"

my mother looked at me and she said,

אמי הביטה בי ושאלה:

"How did they treat you?"

"איך התייחסו אליך?"

I was seven. I did not understand.

הייתי בת 7 ולא הבנתי.

I mean, why would anyone treat me differently?

למה שמישהו יתייחס אלי באופן שונה?

But she knew.

אבל היא ידעה.

And she looked me right in the eye and she said,

והיא הביטה בעיני ואמרה:

"They will not always treat you well."

"לא תמיד יתייחסו אליך יפה."

Now, race is one of those topics in America

באמריקה, סוגיית הגזע היא אחד הנושאים

that makes people extraordinarily uncomfortable.

שמעוררים באנשים אי-נוחות יוצאת-דופן.

You bring it up at a dinner party

את מעלה את הנושא במסיבה

or in a workplace environment,

או במקום העבודה,

it is literally the conversational equivalent

ומבחינת השיחה זה כמו

of touching the third rail.

לגעת בפס המחושמל של מסילת הרכבת התחתית.

There is shock,

משתרר הלם,

followed by a long silence.

ואחריו שתיקה ארוכה.

And even coming here today,

ואפילו היום, בדרכי הנה,

I told some friends and colleagues

כשאמרתי לכמה חברים ועמיתים

that I planned to talk about race,

שאני מתכננת לדבר על נושא הגזע,

and they warned me, they told me, don't do it,

הם הזהירו אותי לא לעשות זאת,

that there'd be huge risks

שאני מסכנת את עצמי מאד

in me talking about this topic,

אם אדבר על הנושא הזה,

that people might think I'm a militant black woman

שאני עלולים לראות בי שחורה לוחמנית

and I would ruin my career.

ושאני הורסת את הקריירה שלי.

And I have to tell you,

ואני נאלצת לומר לכם,

I actually for a moment was a bit afraid.

שלרגע באמת קצת פחדתי.

Then I realized,

אח"כ הבנתי

the first step to solving any problem

שהשלב הראשון בפתרון של כל בעיה

is to not hide from it,

הוא לא להסתתר מפניה,

and the first step to any form of action

והשלב הראשון בכל פעולה שהיא,

is awareness.

הוא מודעות.

And so I decided to actually talk about race.

ולכן החלטתי בכל זאת לדבר על סוגיות גזע.

And I decided that if I came here and shared with you

והחלטתי שאם אשתף אתכם

some of my experiences,

בכמה מחוויותי,

that maybe we could all be a little less anxious

אולי נהיה כולנו מעט פחות לחוצים

and a little more bold

ומעט יותר נועזים

in our conversations about race.

בשיחות שלנו בנושא הגזע.

Now I know there are people out there who will say

אני יודעת שיש אנשים שאומרים

that the election of Barack Obama meant

שבחירתו של ברק אובמה משמעה

that it was the end of racial discrimination

סוף לאפליה הגזענית

for all eternity, right?

לנצח נצחים, נכון?

But I work in the investment business,

אבל אני עובדת בעסקי ההשקעות,

and we have a saying:

ויש לנו אימרה:

The numbers do not lie.

"המספרים אינם משקרים."

And here, there are significant,

וכאן מדובר

בהבדלים ניכרים וברי-כימות על רקע גזעי,

quantifiable racial disparities

that cannot be ignored,

שלא ניתן להתעלם מהם,

in household wealth, household income,

בנכסי משק הבית, בהכנסה המשפחתית,

job opportunities, healthcare.

בהזדמנויות העבודה, בטיפול הבריאותי.

One example from corporate America:

דוגמה אחת מאמריקה התאגידית:

Even though white men

למרות שגברים לבנים

make up just 30 percent of the U.S. population,

מהווים רק 30% מאוכלוסיית ארה"ב,

they hold 70 percent of all corporate board seats.

הם תופסים 70% מכל המושבים בחברי המנהלים בתאגידים.

Of the Fortune 250,

ברשימת "פורצ'ן 250",

there are only seven CEOs that are minorities,

יש רק 7 מנכ"לים שהם בני-מיעוטים,

and of the thousands of publicly traded companies today, thousands,

ומתוך אלפי החברות שנסחרות כיום בציבור, אלפי חברות,

only two are chaired by black women,

רק ב-2 יש יושבות-ראש שחורות,

and you're looking at one of them,

ומולכם עומדת אחת מהן,

the same one who, not too long ago,

אותה אחת שזה לא מכבר

was nearly mistaken for kitchen help.

נחשבה בטעות לעוזרת במטבח.

So that is a fact.

כך שזו עובדה.

Now I have this thought experiment

יש לי ניסוי מחשבתי

that I play with myself, when I say,

שאני משתעשעת בו ביני לבין עצמי:

imagine if I walked you into a room

נניח שאני נכנסת לחדר

and it was of a major corporation, like ExxonMobil,

של תאגיד ענק כלשהו, כמו "אקסון-מוביל",

and every single person around the boardroom were black,

וכל אחד ואחת מהיושבים סביב שולחן הישיבות הם שחורים,

you would think that were weird.

זה היה נראה לכם מוזר.

But if I walked you into a Fortune 500 company,

אבל אילו הכנסתי אתכם לאחת מחברות "פורצ'ן 500",

and everyone around the table is a white male,

וכל היושבים סביב השולחן הם זכרים לבנים,

when will it be that we think that's weird too?

מתי יגיע הרגע שבו נחשוב שגם זה מוזר?

And I know how we got here.

ואני יודעת איך הגענו לכך.

(Applause)

[מחיאות כפיים]

I know how we got here.

אני יודעת איך הגענו לכך.

You know, there was institutionalized,

פעם הרי היתה

אפליה ממוסדת וחוקית בארצנו.

at one time legalized, discrimination in our country.

There's no question about it.

אין כל ספק בכך.

But still, as I grapple with this issue,

אבל עדיין, כשאני נאבקת עם הסוגיה הזו,

my mother's question hangs in the air for me:

שאלתה של אמי תלויה מולי באוויר:

How did they treat you?

"איך התייחסו אליך?"

Now, I do not raise this issue to complain

אני לא מעלה את הנושא כדי להתלונן,

or in any way to elicit any kind of sympathy.

ובשום אופן לא כדי לעורר רגשות אהדה.

I have succeeded in my life

הצלחתי בחיים

beyond my wildest expectations,

מעבר לציפיותי הפרועות ביותר,

and I have been treated well by people of all races

וזכיתי ליחס טוב מאנשים מכל הגזעים

more often than I have not.

עם יוצאים מהכלל מעטים.

I tell the uniform story because it happened.

אני מספרת את סיפור המדים כי הוא קרה.

I cite those statistics around corporate board diversity

אני מצטטת את הנתונים אודות הגיוון בחברי המנהלים התאגידיים

because they are real,

כי הם אמיתיים,

and I stand here today

ואני עומדת כאן, היום,

talking about this issue of racial discrimination

ומדברת על נושא האפליה הגזענית

because I believe it threatens to rob

כי אני מאמינה שהוא מאיים לגזול

another generation of all the opportunities

מעוד דור את כל ההזדמנויות

that all of us want for all of our children,

שכולנו רוצים בהן למען כל ילדינו,

no matter what their color

יהיה אשר יהיה צבעם,

or where they come from.

או מקום מוצאם.

And I think it also threatens to hold back businesses.

ואני חושבת שזה גם מאיים לעכב את העסקים.

You see, researchers have coined this term

החוקרים טבעו את המונח

"color blindness"

"עיוורון צבעים"

to describe a learned behavior where we pretend

כדי לתאר התנהגות נלמדת שבה אנו מעמידים פנים

that we don't notice race.

שאיננו שמים לב לגזע.

If you happen to be surrounded by a bunch of people

אם קרה למי מכם להיות מוקף בקבוצת אנשים

who look like you, that's purely accidental.

שנראים בדיוק כמוכם, זה מקרי לגמרי.

Now, color blindness, in my view,

עיוורון צבעים, להשקפתי,

doesn't mean that there's no racial discrimination,

איננו אומר שאין אפליה על רקע גזע,

and there's fairness.

ושישנה הוגנות.

It doesn't mean that at all. It doesn't ensure it.

בכלל לא. זה לא מבטיח את זה.

In my view, color blindness is very dangerous

להשקפתי, עיוורון צבעים הוא מסוכן מאד

because it means we're ignoring the problem.

כי זה אומר שאנו מתעלמים מהבעיה.

There was a corporate study that said that,

מחקר אחד, שנערך בתאגידים, קבע

instead of avoiding race,

שבמקום להתעלם מסוגיית הגזע,

the really smart corporations actually deal with it head on.

התאגידים החכמים באמת מטפלים בנושא באופן ישיר.

They actually recognize that embracing diversity

הם אכן מזהים שהבחירה בגיוון

means recognizing all races,

משמעו הכרה בכל הגזעים,

including the majority one.

כולל זה של הרוב.

But I'll be the first one to tell you,

אבל אני אהיה הראשונה שאודה בכך

this subject matter can be hard,

שהתחום הזה עלול להיות קשה,

awkward, uncomfortable -- but that's kind of the point.

מסורבל, לא נוח, -- אבל זה הרי כל העניין.

In the spirit of debunking racial stereotypes,

ברוח החשיפה של סטריאוטיפים גזעניים,

the one that black people don't like to swim,

למשל, ששחורים לא אוהבים לשחות,

I'm going to tell you how much I love to swim.

אספר לכם כמה אני אוהבת לשחות.

I love to swim so much

אני כל-כך אוהבת לשחות,

that as an adult, I swim with a coach.

שגם כבוגרת, אני שוחה עם מאמן.

And one day my coach had me do a drill

ויום אחד המאמן שלי נתן לי תרגיל,

where I had to swim to one end of a 25-meter pool

לשחות עד לקצה של בריכה באורך 25 מטרים,

without taking a breath.

בלי לקחת אוויר.

And every single time I failed,

ובכל פעם שנכשלתי,

I had to start over.

נאלצתי להתחיל מחדש.

And I failed a lot.

ונכשלתי הרבה פעמים.

By the end, I got it, but when I got out of the pool,

בסופו של דבר הצלחתי, אך כשיצאתי מהבריכה,

I was exasperated and tired and annoyed,

הייתי מעוצבנת, עייפה וכועסת,

and I said, "Why are we doing breath-holding exercises?"

ושאלתי: "לשם מה אנו עושים תרגילי עצירת-נשימה?"

And my coach looked me at me, and he said, "Mellody,

והמאמן שלי הביט בי ואמר: "מלודי,

that was not a breath-holding exercise.

"זה לא היה תרגיל בעצירת-נשימה.

That drill was to make you comfortable

"התרגיל הזה נועד ללמד אותך לחוש בנוח

being uncomfortable,

"כשלא נוח לך,

because that's how most of us spend our days."

"כי ככה נראים הימים של רובנו."

If we can learn to deal with our discomfort,

אם נוכל ללמוד להתמודד עם אי-הנוחות שלנו,

and just relax into it,

ופשוט להירגע לתוך זה,

we'll have a better life.

יהיו לנו חיים קלים יותר.

So I think it's time for us to be comfortable

אז לדעתי הגיע הזמן שנחוש בנוח

with the uncomfortable conversation about race:

עם השיח הלא-נוח בענייני גזע:

black, white, Asian, Hispanic,

שחורים, לבנים, אסיאתיים, היספניים,

male, female, all of us,

זכרים, נקבות - כולנו.

if we truly believe in equal rights

אם אנו אכן מאמינים בשוויון-זכויות

and equal opportunity in America,

ובשוויון-הזדמנויות באמריקה,

I think we have to have real conversations

לדעתי עלינו לנהל שיחות אמיתיות

about this issue.

בנושא הזה.

We cannot afford to be color blind.

איננו יכולים ליהנות מהמותרות של עיוורון הצבעים.

We have to be color brave.

עלינו להיות אמיצי-צבעים.

We have to be willing, as teachers and parents

עלינו להיות מוכנים, כהורים וכמורים,

and entrepreneurs and scientists,

כיזמים וכמדענים,

we have to be willing to have

עלינו להיות מוכנים

proactive conversations about race

ליזום שיחות בענייני גזע,

with honesty and understanding and courage,

מתוך כנות, הבנה ואומץ,

not because it's the right thing to do,

לא משום שזה מה שנכון לעשות,

but because it's the smart thing to do,

אלא משום שזה מה שנבון לעשות,

because our businesses and our products

כי העסקים שלנו, המוצרים שלנו,

and our science, our research,

המדע שלנו, המחקר שלנו,

all of that will be better with greater diversity.

כל אלה ייצאו נשכרים ממגוון גדול יותר.

Now, my favorite example of color bravery

הדוגמה החביבה עלי של אומץ-צבעים

is a guy named John Skipper.

היא בחור בשם ג'ון סקיפר.

He runs ESPN.

הוא מנהל את אי-אס-פי-אן.

He's a North Carolina native,

הוא יליד צפון-קרוליינה,

quintessential Southern gentleman, white.

והוא תמצית הג'נטלמן הדרומי. הלבן.

He joined ESPN, which already had a culture

הוא הצטרף לאי-אס-פי-אן כשכבר היתה בה תרבות

of inclusion and diversity, but he took it up a notch.

של הכללה ומגוון, אבל הוא שיפר את זה.

He demanded that every open position

הוא דרש שלכל עמדה פנויה

have a diverse slate of candidates.

תהיה רשימת מועמדים מגוונת.

Now he says the senior people

הוא מספר שבהתחלה הבכירים זעפו.

in the beginning bristled,

and they would come to him and say,

הם באו אליו ואמרו:

"Do you want me to hire the minority,

"אתה רוצה שנשכור בני-מיעוטים,

or do you want me to hire the best person for the job?"

"או שנשכור את האדם הכי מתאים לתפקיד?"

And Skipper says his answers were always the same:

וסקיפר אומר שתשובתו היתה תמיד זהה:

"Yes."

"כן."

And by saying yes to diversity,

ובכך שהיא אומרת "כן" למגוון,

I honestly believe that ESPN

אני מאמינה בכנות שאי-אס-פי-אן

is the most valuable cable franchise in the world.

היא רשת הכבלים הכי חשובה בעולם.

I think that's a part of the secret sauce.

לדעתי זהו חלק מהרוטב הסודי.

Now I can tell you, in my own industry,

אני יכולה לומר לכם שבתעשיה שלי,

at Ariel Investments, we actually view our diversity

ב"אריאל השקעות", אנו באמת רואים במגוון שלנו

as a competitive advantage,

יתרון תחרותי,

and that advantage can extend way beyond business.

יתרון שעשוי להקיף הרבה יותר מעסקים.

There's a guy named Scott Page at the University of Michigan.

יש בחור בשם סקוט פייג', באוניברסיטת מישיגן.

He is the first person to develop

זהו האדם הראשון שפיתח

a mathematical calculation for diversity.

חישוב מתמטי של מגוון.

He says, if you're trying to solve a really hard problem,

הוא אומר שאם מנסים לפתור בעיה ממש קשה,

really hard,

ממש קשה,

that you should have a diverse group of people,

יש צורך בקבוצת אנשים מגוונת,

including those with diverse intellects.

כולל אנשים בעלי סוגי חוכמה שונים.

The example that he gives is the smallpox epidemic.

הדוגמה שהוא נותן היא מגפת האבעבועות השחורות.

When it was ravaging Europe,

כשהמגפה עשתה שמות באירופה,

they brought together all these scientists,

כינסו את כל המדענים,

and they were stumped.

והם היו אובדי-עצות.

And the beginnings of the cure to the disease

ותחילת הריפוי של המגפה

came from the most unlikely source,

הגיעה מהמקור הכי לא-צפוי,

a dairy farmer who noticed that the milkmaids

בעל משק-חלב ששם לב לכך שהחולבות

were not getting smallpox.

לא נדבקות באבעבועות שחורות.

And the smallpox vaccination is bovine-based

והחיסון לאבעבועות השחורות מקורו בבקר,

because of that dairy farmer.

הודות לאותו חקלאי.

Now I'm sure you're sitting here and you're saying,

אני בטוחה שאתם יושבים כאן ואומרים:

I don't run a cable company,

"לי אין חברת כבלים,

I don't run an investment firm,

"אני לא מנהל חברת השקעות,

I am not a dairy farmer.

"אני לא חקלאי בעל משק-חלב.

What can I do?

"מה כבר אני יכול לעשות?"

And I'm telling you, you can be color brave.

אז אני אומרת לכם שאתם יכולים להיות אמיצי צבעים.

If you're part of a hiring process

אם אתם משתתפים בתהליך של שכירת עובדים,

or an admissions process,

או של בקשת עבודה,

you can be color brave.

אתם יכולים להיות אמיצי צבעים.

If you are trying to solve a really hard problem,

אם אתם מנסים לפתור בעיה ממש קשה,

you can speak up and be color brave.

אתם יכולים להשמיע את קולכם ולהיות אמיצי צבעים.

Now I know people will say,

אני יודעת שאנשים יגידו,

but that doesn't add up to a lot,

שזה לא הרבה,

but I'm actually asking you to do something really simple:

אבל מה שאני מבקשת מכם הוא ממש פשוט:

observe your environment,

התבוננו מסביבכם,

at work, at school, at home.

בעבודה, בבית הספר, בבית.

I'm asking you to look at the people around you

אני מבקשת שתסתכלו על האנשים שסביבכם

purposefully and intentionally.

בכוונה ובתשומת-לב.

Invite people into your life

הזמינו אנשים לחייכם,

who don't look like you, don't think like you,

אנשים שלא נראים כמוכם, שלא חושבים כמוכם,

don't act like you,

שלא פועלים כמוכם

don't come from where you come from,

ושלא התחילו מנקודת המוצא שלכם,

and you might find that they will challenge your assumptions

ואולי תגלו שהם יקראו תיגר על הנחות היסוד שלכם

and make you grow as a person.

ויגרמו לכם להתפתח כבני-אדם.

You might get powerful new insights

אולי תקבלו תובנות חדשות ורבות-עוצמה

from these individuals,

מאותם אנשים,

or, like my husband, who happens to be white,

או, כמו בעלי, שהוא במקרה לבן,

you might learn that black people,

תיווכחו לדעת ששחורים -

men, women, children,

גברים, נשים, ילדים -

we use body lotion every single day.

גם אנו משתמשים בקרם גוף מידי יום.

Now, I also think that this is very important

לדעתי, זה גם חשוב מאד

so that the next generation really understands

כדי שבני הדור הבא באמת יבינו

that this progress will help them,

שההתקדמות הזו תעזור להם,

because they're expecting us to be great role models.

כי הם מצפים מאיתנו לשמש דמויות-מופת מעולות.

Now, I told you, my mother,

אז כמו שסיפרתי לכם על אמי,

she was ruthlessly realistic.

היא היתה מציאותית עד אכזריות.

She was an unbelievable role model.

היא היתה דמות-מופת מדהימה.

She was the kind of person

היא הגיעה להיות מי שהיא

who got to be the way she was

because she was a single mom

משום שהיתה אם יחידה

with six kids in Chicago.

לשישה ילדים, בשיקגו.

She was in the real estate business,

היא עסקה בנדל"ן,

where she worked extraordinarily hard

והיא עבדה בפרך,

but oftentimes had a hard time making ends meet.

ובכל זאת התקשתה פעמים רבות לגמור את החודש.

And that meant sometimes we got

וזה אומר שלפעמים

our phone disconnected,

ניתקו לנו את הטלפון,

or our lights turned off,

או כיבו לנו את האור,

or we got evicted.

או פינו אותנו מהבית.

When we got evicted, sometimes we lived

כשפינו אותנו מהבית, היו פעמים שהתגוררנו

in these small apartments that she owned,

בדירות הקטנות שהיו בבעלותה,

sometimes in only one or two rooms,

לפעמים בחדר אחד או שניים,

because they weren't completed,

כי הן לא היו גמורות,

and we would heat our bathwater on hot plates.

והיינו מחממים את מי הרחצה על פלטה חמה.

But she never gave up hope, ever,

אבל היא מעולם לא נואשה. מעולם.

and she never allowed us to give up hope either.

והיא גם לא הרשתה לנו להתייאש.

This brutal pragmatism that she had,

הפרגמטיות הברוטלית הזו שלה --

I mean, I was four and she told me,

למשל, הייתי בת 4 והיא אמרה לי:

"Mommy is Santa." (Laughter)

"אמא היא סנטה קלאוס." [צחוק]

She was this brutal pragmatism.

כזאת היתה הפרגמטיות הברוטלית שלה.

She taught me so many lessons,

היא לימדה אותי לקחים רבים,

but the most important lesson

אבל הלקח החשוב ביותר,

was that every single day she told me,

היה שבכל יום ויום היא אמרה לי:

"Mellody, you can be anything."

"מלודי, את יכולה להיות כל מה שתרצי."

And because of those words,

והודות לאותן מלים

I would wake up at the crack of dawn,

התעוררתי כל יום עם שחר,

and because of those words,

והודות לאותן מלים

I would love school more than anything,

אהבתי את ביה"ס יותר מכל דבר אחר,

and because of those words, when I was on a bus

והודות לאותן מלים, כשנסעתי באוטובוס לביה"ס,

going to school, I dreamed the biggest dreams.

חלמתי את החלומות הכי גדולים.

And it's because of those words that I stand here right now

והודות לאותן מלים אני עומדת כאן עכשיו,

full of passion,

מלאת להט,

asking you to be brave for the kids

ומבקשת מכם להיות אמיצים למען הילדים

who are dreaming those dreams today.

שחולמים היום את החלומות האלה.

(Applause)

[מחיאות כפיים]

You see, I want them to look at a CEO on television

כי אני רוצה שהם יראו מנכ"לית בטלוויזיה,

and say, "I can be like her,"

ויגידו: "אני יכול/ה להיות כמוה,"

or, "He looks like me."

או: "היא נראית כמוני."

And I want them to know

ואני רוצה שיידעו

that anything is possible,

שהכל אפשרי,

that they can achieve the highest level

שהם יכולים להגיע גבוה

that they ever imagined,

יותר מכפי שאי-פעם חלמו,

that they will be welcome in any corporate boardroom,

שהם יתקבלו בברכה בכל חדר-ישיבות בכל תאגיד,

or they can lead any company.

או שיוכלו להנהיג כל חברה שהיא.

You see this idea of being the land

כי הרעיון של "ארצם של החופשיים

of the free and the home of the brave,

"וביתם של האמיצים,"

it's woven into the fabric of America.

משולב במארג של אמריקה.

America, when we have a challenge,

אמריקה שבה, כשיש לנו אתגר,

we take it head on, we don't shrink away from it.

אנו מתמודדים איתו ישירות ולא מתכווצים מפחד מפניו.

We take a stand. We show courage.

אנו נוקטים עמדה. אנו מפגינים אומץ.

So right now, what I'm asking you to do,

אז מה שאני מבקשת מכם

I'm asking you to show courage.

הוא להפגין אומץ.

I'm asking you to be bold.

אני מבקשת מכם להיות נועזים.

As business leaders, I'm asking you

כמנהיגים עסקיים, אני מבקשת מכם

not to leave anything on the table.

לא להשאיר שום דבר פתוח.

As citizens, I'm asking you not to leave any child behind.

כאזרחים, אני מבקשת מכם לא להשאיר שום ילד מאחור.

I'm asking you not to be color blind,

אני מבקשת מכם לא להיות עיוורי צבעים,

but to be color brave,

אלא אמיצי-צבעים,

so that every child knows that their future matters

כדי שכל ילד וילדה יידעו שעתידם חשוב

and their dreams are possible.

ושחלומותיהם אפשריים.

Thank you.

תודה לכם.

[מחיאות כפיים]

(Applause)

Thank you. Thanks. Thanks. (Applause)

תודה.

[מחיאות כפיים]