My journey from Marine to actor | Adam Driver | TED

מתרגם: Yulia Koutikov מבקר: Ido Dekkers

I was a Marine with 1/1 Weapons Company,

שירתתי בפלוגת המארינס הראשונה,

81's platoon,

מחלקה 81,

out in Camp Pendleton, California.

במחנה פנדלטון, קליפורניה.

Oorah!

הידד!

Audience: Oorah!

קהל: הידד!

(Laughter)

(צחוק)

I joined a few months after September 11,

התגייסתי כמה חודשים אחרי ה-11 בספטמבר,

feeling like I think most people in the country did at the time,

עם הרגשה שהייתה, לדעתי, לרוב האנשים במדינה באותה התקופה,

filled with a sense of patriotism and retribution

מוצף בתחושות פטריוטיזם ונקמה

and the desire to do something --

ורצון לעשות משהו -

that, coupled with that fact that I wasn't doing anything.

בנוסף לעובדה שבאותה תקופה לא עשיתי כלום.

I was 17, just graduated from high school that past summer,

הייתי בן 17, סיימתי בית ספר תיכון באותו הקיץ,

living in the back room of my parents' house paying rent,

שכרתי חדר קטן בבית הוריי

in the small town I was raised in in Northern Indiana,

בעיירה הקטנה שגדלתי בה בצפון אינדיאנה,

called Mishawaka.

בשם מישוואקה.

I can spell that later for people who are interested --

אוכל לאיית את זה מאוחר יותר למי שמעוניין...

(Laughter)

(צחוק)

Mishawaka is many good things but cultural hub of the world it is not,

מישוואקה ידועה בזכות הרבה דברים אבל מוקד תרבות עולמי היא לא,

so my only exposure to theater and film

לכן החשיפה היחידה שלי לתיאטרון ולקולנוע

was limited to the plays I did in high school

הייתה מוגבלת להצגות שעשיתי בבי"ס תיכון

and Blockbuster Video, may she rest in peace.

ולספריית בלוקבסטר, שתנוח על משכבה בשלום.

(Laughter)

(צחוק)

I was serious enough about acting

הייתי רציני למדי בקשר למשחק

that I auditioned for Juilliard when I was a senior in high school,

ואף ניגשתי למבחני הכניסה לג'וליארד בשנה האחרונה של בי"ס התיכון,

didn't get in,

לא התקבלתי,

determined college wasn't for me and applied nowhere else,

החלטתי שאוניברסיטה זה לא בשבילי ולא נרשמתי למקום אחר -

which was a genius move.

מהלך גאוני מצדי.

I also did that Hail Mary LA acting odyssey

עשיתי גם את המסע הנואש ללוס אנג'לס,

that I always heard stories about,

שתמיד שמעתי עליו בסיפורים,

of actors moving to LA with, like, seven dollars

על שחקנים שהגיעו ללוס אנג'לס עם רק 7 דולר בכיס

and finding work and successful careers.

ומצאו עבודה וקריירה מצליחה.

I got as far as Amarillo, Texas, before my car broke down.

הגעתי עד לאמרילו בטקסס, כשהאוטו שלי התקלקל.

I spent all my money repairing it,

בזבזתי את כל הכסף על התיקון,

finally made it to Santa Monica --

לבסוף הגעתי לסנטה מוניקה -

not even LA --

אפילו לא ללוס אנג'לס -

stayed for 48 hours wandering the beach, basically,

בעיקרון, הסתובבתי 48 שעות בחוף ים,

got in my car, drove home,

נכנסתי לאוטו, נהגתי בחזרה,

thus ending my acting career, so --

ובכך הסתיימה קריירת המשחק שלי.

(Laughter)

(צחוק)

Seventeen, Mishawaka ...

בן 17, מישוואקה...

parents' house, paying rent, selling vacuums ...

בית הוריי, משלם שכר דירה, מוכר שואבי אבק...

telemarketing,

עובד בטלמרקטינג,

cutting grass at the local 4-H fairgrounds.

מכסח דשא במגרש של יריד מקומי.

This was my world going into September, 2001.

זה היה עולמי בתחילת ספטמבר 2001.

So after the 11th,

לאחר ה-11 בספטמבר,

and feeling an overwhelming sense of duty,

הרגשתי תחושת מחויבות עצומה,

and just being pissed off in general -- at myself,

וגם הייתי עצבני באופן כללי: על עצמי,

my parents, the government;

על הוריי, על הממשלה,

not having confidence, not having a respectable job,

על חוסר ביטחון עצמי, על חוסר עבודה מכובדת,

my shitty mini-fridge that I just drove to California and back --

על המקרר המחורבן שלי שסחבתי איתי לקליפורניה וחזרה...

I joined the Marine Corps and loved it. I loved being a Marine.

התגייסתי למארינס ואהבתי את זה. אהבתי להיות חייל מארינס.

It's one of the things I'm most proud of having done in my life.

זה אחד הדברים שאני הכי גאה שעשיתי בחיי.

Firing weapons was cool,

לירות מנשק היה מגניב,

driving and detonating expensive things was great.

לנהוג ולפוצץ דברים יקרים היה מעולה.

But I found I loved the Marine Corps the most

אבל הבנתי שמה שאני הכי אוהב במארינס

for the thing I was looking for the least when I joined,

הוא הדבר, שהכי פחות חיפשתי כשהתגייסתי

which was the people:

והוא - האנשים.

these weird dudes -- a motley crew of characters

הטיפוסים המוזרים האלה - אוסף רבגוני של דמויות

from a cross section of the United States --

מכל קצוות של ארצות הברית -

that on the surface I had nothing in common with.

שעל פניו לא היה לנו שום דבר במשותף.

And over time,

עם הזמן,

all the political and personal bravado

כל הרברבנות הפוליטית והאישית,

that led me to the military dissolved,

שהובילה אותי לצבא, התפוגגה

and for me, the Marine Corps became synonymous with my friends.

ועבורי, המארינס הפכו למילה נרדפת לחברים.

And then, a few years into my service

ואז, אחרי כמה שנים של שירות

and months away from deploying to Iraq,

ומספר חודשים לפני הפלישה לעיראק,

I dislocated my sternum in a mountain-biking accident,

פרקתי את עצם החזה בתאונת אופני הרים,

and had to be medically separated.

ונאלצתי להשתחרר על רקע רפואי.

Those never in the military may find this hard to understand,

למי שלא שירת בצבא יהיה קשה להבין את זה,

but being told I wasn't getting deployed to Iraq or Afghanistan

אבל הידיעה שלא אשתתף בפלישה לעיראק או לאפגניסטן

was very devastating for me.

שברה את רוחי.

I have a very clear image of leaving the base hospital on a stretcher

אני זוכר בבירור שעזבתי את בית החולים של הבסיס על אלונקה

and my entire platoon is waiting outside to see if I was OK.

וכל המחלקה שלי חיכתה בחוץ כדי לראות שאני בסדר.

And then, suddenly, I was a civilian again.

ואז, לפתע, שוב הייתי אזרח.

I knew I wanted to give acting another shot,

ידעתי שארצה לתת למשחק הזדמנות נוספת,

because -- again, this is me --

כי...שוב, זה אני...

I thought all civilian problems are small compared to the military.

חשבתי שכל הבעיות באזרחות הן קטנות לעומת הצבא.

I mean, what can you really bitch about now, you know?

כאילו, על מה כבר אפשר להתלונן עכשיו?

"It's hot.

"חם פה.

Someone should turn on the air conditioner."

שמישהו ידליק את המזגן."

"This coffee line is too long."

"התור לבית קפה ארוך מדי."

I was a Marine,

הייתי חייל במארינס,

I knew how to survive.

ידעתי איך לשרוד.

I'd go to New York and become an actor.

אסע לניו יורק ואהיה שחקן.

If things didn't work out,

אם הדברים לא יסתדרו,

I'd live in Central Park and dumpster-dive behind Panera Bread.

אחיה בסנטרל פארק ואאסוף מזון מפחי האשפה של מאפיית פאנרה.

(Laughter)

(צחוק)

I re-auditioned for Juilliard and this time I was lucky,

ניגשתי שוב למבחני הקבלה של ג'וליארד והפעם היה לי מזל

I got in.

והתקבלתי.

But I was surprised by how complex the transition was

אבל הופתעתי עד כמה מורכב המעבר

from military to civilian.

מהצבא לאזרחות.

And I was relatively healthy; I can't imagine going through that process

הייתי בריא יחסית. לא יכול לדמיין איך אפשר לעבור את התהליך הזה

on top of a mental or physical injury.

לאחר פגיעה נפשית או פיזית.

But regardless, it was difficult.

למרות זאת, זה היה קשה.

In part, because I was in acting school --

באופן חלקי, כי הייתי בבית ספר למשחק -

I couldn't justify going to voice and speech class,

לא יכולתי להצדיק את עצמי על זה שאני הולך לשיעורי פיתוח קול ודיבור,

throwing imaginary balls of energy at the back of the room,

זורק כדורי אנרגיה דמיוניים לירכתי החדר,

doing acting exercises where I gave birth to myself --

עושה תרגילי משחק שבהם אני יולד את עצמי -

(Laughter)

(צחוק)

while my friends were serving without me overseas.

בזמן שחבריי משרתים בלעדיי מעבר לים.

But also, because I didn't know how to apply the things

אבל גם, מפני שלא ידעתי איך ליישם באזרחות

I learned in the military to a civilian context.

את הדברים שלמדתי בצבא.

I mean that both practically and emotionally.

מבחינה מעשית כמו גם מבחינה רגשית.

Practically, I had to get a job.

מעשית, הייתי חייב למצוא עבודה.

And I was an Infantry Marine,

הייתי חייל מארינס בחיל הרגלים,

where you're shooting machine guns and firing mortars.

יריתי ממקלעים וממרגמות.

There's not a lot of places you can put those skills in the civilian world.

אין הרבה מקומות באזרחות שניתן ליישם בהם את הכישורים האלה.

(Laughter)

(צחוק)

Emotionally, I struggled to find meaning.

מבחינה רגשית, התקשיתי למצוא משמעות.

In the military, everything has meaning.

בצבא, לכל דבר יש משמעות.

Everything you do is either steeped in tradition

כל מה שאתה עושה הוא רווי במסורת

or has a practical purpose.

או בעל תכלית שימושית.

You can't smoke in the field

אסור לך לעשן בשדה

because you don't want to give away your position.

כדי לא לחשוף את העמדה שלך.

You don't touch your face -- you have to maintain

אתה לא נוגע בפניך כדי לשמור

a personal level of health and hygiene.

על רמה אישית של בריאות והיגיינה.

You face this way when "Colors" plays,

אתה פונה לכיוון הזה בהשמעת ההמנון,

out of respect for people who went before you.

כדי לתת כבוד לאנשים שהיו שם לפניך.

Walk this way, talk this way because of this.

תלך בצורה כזאת, דבר בצורה הזאת כי ככה צריך.

Your uniform is maintained to the inch.

המדים שלך מתוקתקים עד לפרט האחרון.

How diligently you followed those rules spoke volumes

הכושר שלך לציית להוראות האלה העיד רבות

about the kind of Marine you were.

על סוג החייל שהיית.

Your rank said something about your history

הדרגה שלך סיפרה משהו על קורותיך

and the respect you had earned.

ועל הכבוד שרכשת.

In the civilian world there's no rank.

באזרחות אין דרגות.

Here you're just another body,

פה אתה עוד גוף,

and I felt like I constantly had to prove my worth all over again.

ובאופן קבוע הרגשתי צורך להוכיח את עצמי שוב ושוב.

And the respect civilians were giving me while I was in uniform

הכבוד שקיבלתי מאזרחים כשלבשתי את המדים

didn't exist when I was out of it.

נעלם לאחר שפשטתי אותם.

There didn't seem to be a ...

היה נדמה שחסרה פה...

a sense of community,

תחושת הקהילתיות,

whereas in the military, I felt this sense of community.

בעוד שבצבא הרגשתי את תחושת הקהילתיות הזאת.

How often in the civilian world

באיזה תדירות באזרחות

are you put in a life-or-death situation with your closest friends

אתה נמצא במצב של חיים או מוות עם חבריך הקרובים

and they constantly demonstrate that they're not going to abandon you?

ובאופן קבוע הם מוכיחים לך שלא יפקירו אותך?

And meanwhile, at acting school ...

ובינתיים, בבית ספר למשחק...

(Laughter)

(צחוק)

I was really, for the first time,

ובאמת, לראשונה התחלתי

discovering playwrights and characters and plays

לגלות מחזאים ודמויות ומחזות

that had nothing to do with the military,

שלא היה להם שום קשר לצבא,

but were somehow describing my military experience

אבל, איכשהו, הם הצליחו לתאר את הניסיון הצבאי שלי.

in a way that before to me was indescribable.

דבר, שלפני כן, לא חשבתי לאפשרי.

And I felt myself becoming less aggressive

הרגשתי שאני נעשה פחות אגרסיבי

as I was able to put words to feelings for the first time

כי הצלחתי, לראשונה, לבטא במילים את הרגשות,

and realizing what a valuable tool that was.

והבנתי את הערך העצום שבדבר.

And when I was reflecting on my time in the military,

כשהוספתי לחשוב על השירות הצבאי שלי,

I wasn't first thinking on the stereotypical drills

המחשבה הראשונה לא הייתה על אימונים טיפוסיים

and discipline and pain of it;

ומשמעת ועל הסבל שבהם;

but rather, the small, intimate human moments,

אלא על רגעים קצרים של של קרבה ושל אנושיות,

moments of great feeling:

רגעים של הרגשה נפלאה:

friends going AWOL because they missed their families,

חברים שהופכים לעריקים כי התגעגעו למשפחותיהם,

friends getting divorced,

חברים שמתגרשים,

grieving together, celebrating together,

בוכים ביחד, חוגגים ביחד,

all within the backdrop of the military.

כל זאת, בתוך הסביבה הצבאית.

I saw my friends battling these circumstances,

צפיתי בחבריי נאבקים במצבים האלה,

and I watched the anxiety it produced in them and me,

וראיתי את החרדה שהם יצרו בהם ובי,

not being able to express our feelings about it.

בשל חוסר היכולת שלנו לבטא את הרגשות שלנו לגביהם.

The military and theater communities are actually very similar.

הקהילה הצבאית וקהילת התיאטרון, למעשה, דומות מאוד זו לזו.

You have a group of people trying to accomplish a mission

יש קבוצה של אנשים שמנסים למלא משימה

greater than themselves; it's not about you.

שהיא גדולה מהם עצמם; לא מדובר רק בך.

You have a role, you have to know your role within that team.

יש לך תפקיד, ואתה צריך לדעת את תפקידך בתוך הצוות.

Every team has a leader or director;

לכל צוות יש מנהיג או במאי;

sometimes they're smart, sometimes they're not.

לפעמים הם חכמים, ולפעמים לא.

You're forced to be intimate with complete strangers

אתה מוכרח להתקרב לזרים מוחלטים

in a short amount of time;

בזמן קצר מאוד;

the self-discipline, the self-maintenance.

משמעת עצמית, ארגון עצמי.

I thought, how great would it be to create a space

חשבתי, כמה נפלא יהיה ליצור מרחב

that combined these two seemingly dissimilar communities,

שיחבר בין שתי הקהילות האלה, השונות, לכאורה,

that brought entertainment to a group of people

ויספק בידור לקבוצת אנשים,

that, considering their occupation,

שבהתחשב בעיסוק שלהם,

could handle something a bit more thought-provoking

יצליחו להתמודד עם משהו קצת יותר מאתגר חשיבה

than the typical mandatory-fun events

מאותם ימי הכיף-בכפייה הטיפוסיים

that I remember being "volun-told" to go to in the military --

שאולצתי "להתנדב" אליהם בצבא...

(Laughter)

(צחוק)

all well-intended but slightly offensive events,

ימי כיף עם כוונה טובה, אך בעלי תוכן מעליב במקצת,

like "Win a Date with a San Diego Chargers Cheerleader,"

בסגנון "זכה בדייט עם מעודדת של סן דייגו צ'רג'רס" -

where you answer a question about pop culture,

אתה עונה על שאלה על תרבות פופ,

and if you get it right you win a date,

ואם התשובה נכונה, אתה זוכה בדייט,

which was a chaperoned walk around the parade deck

שכולל טיול מפוקח מסביב למגרש

with this already married, pregnant cheerleader --

עם מעודדת שכבר נשואה ובהריון...

(Laughter)

(צחוק)

Nothing against cheerleaders, I love cheerleaders.

אין לי שום דבר נגד מעודדות, אני אוהב מעודדות.

The point is more, how great would it be to have theater presented

הכוונה היא יותר לרצון ליצור תיאטרון שיבוא לידי ביטוי

through characters that were accessible without being condescending.

באמצעות דמויות שיהיו נגישות מבלי להיות מתנשאות.

So we started this nonprofit called Arts in the Armed Forces,

לכן הקמנו את הארגון ללא מטרת רווח בשם "אמנות בכוחות המזוינים",

where we tried to do that,

וניסינו לעשות בדיוק את מה שאמרתי:

tried to join these two seemingly dissimilar communities.

ניסינו לחבר בין שתי הקהילות האלה, השונות, לכאורה.

We pick a play or select monologues from contemporary American plays

אנחנו בוחרים מחזה או כמה מונולוגים מתוך מחזות אמריקאים מודרנים

that are diverse in age and race like a military audience is,

עשירים במגוון גיל וגזע בדיוק כמו הקהל הצבאי,

grab a group of incredible theater-trained actors,

מגייסים קבוצת שחקני תיאטרון יוצאת מן הכלל,

arm them with incredible material,

מציידים אותם בחומר יוצא מן הכלל,

keep production value as minimal as possible --

מצמצמים את עלות ההפקה למינימום האפשרי -

no sets, no costumes, no lights, just reading it --

בלי תפאורה, בלי תלבושות, בלי תאורה, קריאה בלבד -

to throw all the emphasis on the language

כדי לשים דגש מרבי על השפה

and to show that theater can be created at any setting.

ולהראות שניתן ליצור תיאטרון בכל סביבה.

It's a powerful thing,

יש בזה משהו עוצמתי -

getting in a room with complete strangers

להיכנס לחדר עם זרים מוחלטים

and reminding ourselves of our humanity,

ולהזכיר לעצמינו שאנחנו אנושיים,

and that self-expression is just as valuable a tool

ושביטוי עצמי הוא כלי בעל ערך שווה

as a rifle on your shoulder.

לרובה שעל כתפיך.

And for an organization like the military,

ובארגון כמו צבא,

that prides itself on having acronyms for acronyms,

שמתפאר בהקצאת ראשי תיבות לראשי תיבות,

you can get lost in the sauce

אתה יכול ללכת לאיבוד

when it comes to explaining a collective experience.

בניסיון להסביר התנסות קולקטיבית.

And I can think of no better community

לא אוכל לדמיין קהילה ראויה יותר

to arm with a new means of self-expression

לאמץ אמצעי ביטוי עצמי חדש,

than those protecting our country.

מזאת ששומרת על המדינה שלנו.

We've gone all over the United States and the world,

היינו בכל ארצות הברית והעולם,

from Walter Reed in Bethesda, Maryland,

החל ממרכז רפואי "וולטר ריד" בבתסדה, מרילנד,

to Camp Pendleton, to Camp Arifjan in Kuwait,

במחנה פנדלטון, במחנה אריפג'ן בכווית,

to USAG Bavaria,

בבסיס חיל המצב של ארה"ב בבוואריה,

on- and off-Broadway theaters in New York.

וכלה בתיאטראות און ואוף ברודווי בניו יורק.

And for the performing artists we bring,

עבור השחקנים שאנחנו מגייסים

it's a window into a culture

מדובר בחלון לתוך תרבות,

they otherwise would not have had exposure to.

שבמצב אחר הם לא היו נחשפים אליה.

And for the military, it's the exact same.

לאנשי הצבא, זה בדיוק אותו הדבר.

And in doing this for the past six years,

במהלך שש השנים האחרונות שעשיתי את זה,

I'm always reminded that acting is many things.

אני תמיד זוכר שמשחק הוא הרבה דברים.

It's a craft, it's a political act, it's a business, it's --

הוא מלאכה, הוא מעשה פוליטי, הוא עסק, הוא -

whatever adjective is most applicable to you.

כל שם תואר שתמצאו לנכון להוסיף.

But it's also a service.

אבל משחק הוא גם שירות.

I didn't get to finish mine,

לא הזדמן לי לסיים את שלי,

so whenever I get to be of service

לכן, בכל עת שאני יכול לתרום

to this ultimate service industry, the military, for me, again --

לתעשיית השירות האולטימטיבית, שהיא, הצבא, עבורי, שוב -

there's not many things better than that.

אין דבר יותר טוב מזה.

Thank you.

תודה.

(Applause)

(מחיאות כפיים)

We're going to be doing a piece from Marco Ramirez,

אנחנו נציג קטע מתוך יצירה של מארקו רמירז,

called "I am not Batman."

בשם "אני לא באטמן".

An incredible actor and good friend of mine, Jesse Perez,

שחקן יוצא מן הכלל וחבר טוב שלי, ג'סי פרז,

is going to be reading,

יקרא את הקטע

and Matt Johnson, who I just met a couple hours ago.

יחד עם מאט ג'ונסון, שפגשתי אותו רק לפני כמה שעות.

They're doing it together for the first time,

הם מציגים את זה ביחד לראשונה,

so we'll see how it goes.

בוא נראה מה ייצא מזה.

Jesse Perez and Matt Johnson.

ג'סי פרז ומאט ג'ונסון.

(Applause)

(מחיאות כפיים)

Jesse Perez: It's the middle of the night

ג'סי פרז: זה אמצע הלילה

and the sky is glowing like mad, radioactive red.

והשמיים זוהרים באדום רדיו-אקטיבי מטורף.

And if you squint, you can maybe see the moon

ואם תאמצו את עיניכם, אולי תוכלו לראות את הירח

through a thick layer of cigarette smoke and airplane exhaust

דרך שכבה עבה של עשן סיגריות ופליטת מטוסים

that covers the whole city,

שאופפת את העיר כולה,

like a mosquito net that won't let the angels in.

כמו כילה, שלא נותנת למלאכים לחדור פנימה.

(Drum beat)

(תיפוף)

And if you look up high enough,

ואם תביטו מספיק גבוה,

you can see me standing on the edge of an 87-story building.

תוכלו לראות אותי עומד על קצה של בניין בן 87 קומות.

And up there, a place for gargoyles and broken clock towers

ושם למעלה, במקום של גרגוילים ומגדלי שעון מקולקלים

that have stayed still and dead for maybe like 100 years,

שעמדו בדממת מוות במשך משהו כמו 100 שנים,

up there is me.

שם למעלה עומד גם אני.

(Beat)

(תיפוף)

And I'm frickin' Batman.

ואני הוא באטמן, לכל הרוחות.

(Beat)

(תיפוף)

And I gots Batmobiles and batarangs

ויש לי באטמובילים ובאטראנגים

and frickin' bat caves, like, for real.

ומערות עטלף ארורות, כאילו, ברצינות.

And all it takes is a broom closet

וכל מה שצריך זה ארון מטאטאים

or a back room or a fire escape,

או מחסן או יציאת חרום,

and Danny's hand-me-down jeans are gone.

והג'ינס יד-שנייה שלי נעלם.

And my navy blue polo shirt,

וחולצת הפולו שלי בצבע כחול כהה,

the one that looks kinda good on me but has that hole on it near the butt

זאת שיושבת עליי ככה טוב, אבל יש בה את החור הזה ליד התחת

from when it got snagged on the chain-link fence behind Arturo's

מאותה הפעם שהיא נקרעה מהגדר רשת מאחורי המסעדה של ארתורו,

but it isn't even a big deal because I tuck that part in

אבל זה בכלל לא ביג דיל כי אני מכניס את החלק הזה פנימה,

and it's, like, all good.

והכל, כאילו, טוב.

That blue polo shirt -- it's gone, too!

החולצה הכחולה הזאת - נעלמת גם היא!

And I get like, like ... transformational.

ואני מרגיש כאילו... ת'טרנספורמציה.

(Beat)

(תיפוף)

And nobody pulls out a belt and whips Batman for talkin' back.

ואף אחד לא שולף חגורה ומצליף בבאטמן על זה שהוא התחצף.

(Beat)

(תיפוף)

Or for not talkin' back.

או על זה שהוא לא התחצף.

And nobody calls Batman simple

ואף אחד לא קורא לבאטמן שוטה

or stupid

או שטותי

or skinny.

או שחיף.

And nobody fires Batman's brother from the Eastern Taxi Company

ואף אחד גם לא מפטר את ההאח של באטמן מ"חברת מוניות המזרח"

'cause they was making cutbacks, neither.

בגלל שעשו "קיצוצים".

'Cause they got nothing but respect.

כי הם נותנים לו כבוד, ורק כבוד.

And not like afraid-respect,

ולא כבוד מתוך פחד כאילו,

just, like, respect-respect.

אלא כבוד-כבוד.

(Laughter)

(צחוק)

'Cause nobody's afraid of you.

כי אף אחד לא מפחד ממך.

'Cause Batman doesn't mean nobody no harm.

כי באטמן לא רוצה לגרום לאף אחד שום נזק.

(Beat)

(תיפוף)

Ever. (Double beat)

אף פעם. (תיפוף כפול)

'Cause all Batman really wants to do is save people

כי כל מה שבאטמן באמת רוצה זה להציל אנשים

and maybe pay abuela's bills one day

ולשלם את החשבונות של הסבתא יום אחד

and die happy.

ולמות מאושר.

And maybe get, like, mad-famous for real.

ואולי גם להפוך למפורסם בטירוף, ברצינות.

(Laughter)

(צחוק)

Oh -- and kill the Joker.

אה - ולהרוג את ג'וקר.

(Drum roll)

(תיפוף)

Tonight, like most nights, I'm all alone.

הלילה, כמו ברוב הלילות, אני לבד.

And I'm watchin' and I'm waitin'

ואני משקיף ואני מחכה

like a eagle

כמו עיט

or like a --

או כמו...

no, yeah, like a eagle.

לא, כן, כמו עיט.

(Laughter)

(צחוק)

And my cape is flapping in the wind cause it's frickin' long

הגלימה שלי מתנופפת ברוח כי היא ארוכה לאללה

and my pointy ears are on,

והאזניים המחודדות שלי עליי,

and that mask that covers like half my face is on, too,

והמסיכה הזאת שמכסה חצי מהפרצוף שלי - גם היא עליי,

and I got, like, bulletproof stuff all in my chest so no one can hurt me.

וישי לי משהו חסין מכדורים בחזה - ככה שאף אחד לא יכול לפגוע בי.

And nobody -- nobody! --

ואף אחד - אף אחד!

is gonna come between Batman ...

לא יבוא בין באטמן...

and justice.

לצדק.

(Drums) (Laughter)

(תיפוף) (צחוק)

From where I am,

מאיפה שאני נמצא,

I can hear everything.

אני יכול לשמוע הכול.

(Silence)

(דממה)

Somewhere in the city,

איפשהו בעיר,

there's a old lady picking Styrofoam leftovers up out of a trash can

זקנה אחת אוספת שאריות טייק אווי מהפח

and she's putting a piece of sesame chicken someone spit out

והיא מכניסה חתיכת עוף בשומשום שמישהו זרק

into her own mouth.

לתוך הפה שלה.

And somewhere there's a doctor with a wack haircut in a black lab coat

ואיפשהו רופא אחד עם תספורת פסיכית לבוש בחלוק מעבדה שחור

trying to find a cure for the diseases

מנסה למצוא תרופה למחלות

that are gonna make us all extinct for real one day.

שעוד ניכחד מהן ברצינות יום אחד.

And somewhere there's a man,

ואיפשהו איש אחד,

a man in a janitor's uniform,

לבוש במדי מנקה,

stumbling home drunk and dizzy

חוזר הביתה מתנדנד, שיכור ומסתחרר

after spending half his paycheck on 40-ounce bottles of twist-off beer,

אחרי שבזבז חצי מהמשכורת על בקבוקי ליטר של בירה עם פקק טוויסט-אוף,

and the other half on a four-hour visit to some lady's house

ואת החצי השני על ביקור בן 4 שעות בביתה של אישה אחת

on a street where the lights have all been shot out

ברחוב שכל הפנסים בו נופצו

by people who'd rather do what they do in this city in the dark.

על ידי אנשים שיעדיפו לעשות את מעשיהם בעיר הזאת בחשיכה.

And half a block away from janitor man,

במרחק כמה בניינים מהאיש המנקה

there's a group of good-for-nothings who don't know no better,

נמצאת קבוצת בטלנים שלא יודעים מהחיים שלהם,

waiting for janitor man with rusted bicycle chains

מחכים לאיש המנקה עם שרשראות אופניים חלודות

and imitation Louisville Sluggers,

ומחבטי בייסבול זולים,

and if they don't find a cent on him,

ואם הם לא ימצאו עליו כסף,

which they won't,

והם לא ימצאו,

they'll just pound at him till the muscles in their arms start burning,

הם פשוט יחבטו בו עד שהשרירים בידיהם יתחילו לבעור,

till there's no more teeth to crack out.

עד שלא יישארו לו עוד שיניים לשבור.

But they don't count on me.

אבל הם לא מצפים לי.

They don't count on no Dark Knight,

הם לא מצפים לאביר האפל,

with a stomach full of grocery-store brand macaroni and cheese

עם בטן מלאה במקרוני עם גבינה במבצע

and cut-up Vienna sausages.

ונקניקיות פרוסות מקופסת שימורים.

(Laughter)

(צחוק)

'Cause they'd rather believe I don't exist.

כי הם יעדיפו להאמין שאני לא קיים.

And from 87 stories up, I can hear one of the good-for-nothings say,

ומגובה של 87 קומות, אני מצליח לשמוע את אחד הבטלנים אומר:

"Gimme the cash!" -- real fast like that,

"תביא ת'מזומנים!" - מהר מהר כזה:

just, "Gimme me the fuckin' cash!"

"תביא ת'מזומנים קיבינמט!"

And I see janitor man mumble something in drunk language and turn pale,

ואני רואה את האיש המנקה ממלמל משהו מתוך שכרות ונעשה חיוור,

and from 87 stories up,

ומגובה של 87 קומות,

I can hear his stomach trying to hurl its way out his Dickies.

אני שומע את קיבתו מנסה לפלוט את עצמה החוצה מתוך מכנסי העבודה שלו.

So I swoop down, like, mad-fast

אז אני עט לעברו מהר בטירוף כזה,

and I'm like darkness, I'm like, "Swoosh!"

ואני כמו האפילה, אני כזה: "סוווש!"

And I throw a batarang at the one naked lightbulb.

ואני זורק באטראנג לעבר נורה אחת חשופה.

(Cymbal)

(מצילה)

And they're all like, "Whoa, muthafucker!

והם כאלה: "וואו בנזונה!

Who just turned out the lights?"

מי כיבה את האורות כרגע?"

(Laughter)

(צחוק)

"What's that over there?" "What?"

"מה זה שם?" "מה?"

"Gimme me what you got, old man!"

"תביא לי את כל מה שיש לך, יא זקן!"

"Did anybody hear that?"

"מישהו שמע את זה?"

"Hear what? There ain't nothing. No, really -- there ain't no bat!"

"שמע מה? אין פה כלום. לא, באמת - אין אפילו עטלף!"

But then ...

אבל אז...

one out of the three good-for-nothings gets it to the head -- pow!

אחד מהשלושה בטלנים מקבל בראש - בום!

And number two swings blindly into the dark cape before him,

ומספר שתיים מניף את ידו לכיוון הגלימה הכהה מולו,

but before his fist hits anything,

אבל לפני שאגרופו פוגע במשהו,

I grab a trash can lid and --

אני חוטף מכסה של פח ו...

right in the gut!

מכניס לו בבטן!

And number one comes back with the jump kick,

ומספר אחד חוזר בבעיטת קפיצה,

but I know judo karate, too, so I'm like --

אבל אני גם שולט בג'ודו קראטה, אז אני כזה...

(Drums)

(תיפוף)

Twice!

פעמיים!

(Drums)

(תיפוף)

(Laughter)

(צחוק)

(Drums)

(תיפוף)

But before I can do any more damage,

אבל לפני שאני מצליח לגרום יותר נזק,

suddenly we all hear a "click-click."

פתאום כולנו שומעים מעין "קליק-קליק."

And suddenly everything gets quiet.

ופתאום משתורר שקט מוחלט.

And the one good-for-nothing left standing

ואחד הבטלנים שנשאר לעמוד על הרגליים

grips a handgun and aims it straight up,

אוחז באקדח ומכוון אותו כלפי מעלה,

like he's holding Jesus hostage,

כאילו הוא מחזיק את ישו כבן-ערובה,

like he's threatening maybe to blow a hole in the moon.

כאילו הוא מאיים לנקב חור בירח.

And the good-for-nothing who got it to the head,

והבטלן שקיבל בראש,

who tried to jump-kick me,

זה שניסה לבעוט בי בקפיצה,

and the other good-for-nothing who got it in the gut,

והבטלן האחר, זה שקיבל בבטן,

is both scrambling back away from the dark figure before 'em.

שניהם זוחלים לאחור כדי להתרחק מהדמות האפלה שניצבת מולם.

And the drunk man, the janitor man,

והאיש השיכור, האיש המנקה,

is huddled in a corner, praying to Saint Anthony

מצטופף בפינה, מתפלל לאנטוניוס הקדוש

'cause that's the only one he could remember.

כי זה הקדוש היחיד שהצליח לזכור.

(Double beat)

(תיפוף כפול)

And there's me:

והנה אני:

eyes glowing white,

עיניים זוהרות בלבן,

cape blowing softly in the wind.

גלימה מתנופפת קלות ברוח.

(Beat)

(תיפוף)

Bulletproof chest heaving,

החזה החסין מכדורים עולה ויורד,

my heart beating right through it in a Morse code for:

ליבי פועם בחוזקה בקוד מורס:

"Fuck with me

"נראה אותך מתעסק איתי

just once

רק פעם אחת

come on

יאללה בוא

just try."

רק תנסה."

And the one good-for-nothing left standing,

והבטלן שנשאר לעמוד על הרגליים,

the one with the handgun --

ההוא עם האקדח -

yeah, he laughs.

כן, הוא צוחק.

And he lowers his arm.

והוא מוריד את ידו.

And he points it at me

והוא מכוון אותה אליי

and gives the moon a break.

וחס על הירח.

And he aims it right between my pointy ears,

והוא ממקד אל הנקודה בין האוזניים המחודדות שלי,

like goal posts and he's special teams.

כמו בין עמודי השער והוא ממערך הספיישל טים.

And janitor man is still calling Saint Anthony,

והאיש המנקה עדיין קורא לאנטוניוס הקדוש,

but he ain't pickin' up.

אבל הוא לא עונה.

And for a second,

ולשנייה אחת,

it seems like ...

נראה ש...

maybe I'm gonna lose.

אולי אני עומד להפסיד.

Nah!

לאא!

(Drums)

(תיפוף)

Shoot! Shoot! Fwa-ka-ka!

יריה! יריה! פיו-פיו-פיו!

"Don't kill me, man!"

אל תהרוג אותי, גבר!"

Snap! Wrist crack! Neck! Slash!

קנאק! סדק בשורש כף היד! צוואר! חתך!

Skin meets acid: "Ahhhhhhh!"

עור פוגש חומצה: "אההההה!"

And he's on the floor

והוא על הרצפה

and I'm standing over him

ואני עומד מעליו

and I got the gun in my hands now

ועכשיו אני מחזיק את האקדח

and I hate guns, I hate holding 'em 'cause I'm Batman.

ואני שונא אקדחים, אני שונא להחזיק אותם כי אני באטמן.

And, asterisk:

וכוכבית:

Batman don't like guns 'cause his parents got iced by guns a long time ago.

באטמן לא סובל אקדחים כי הוריו חוסלו ביריות אקדח לפני הרבה זמן.

But for just a second,

אבל רק לשנייה אחת,

my eyes glow white,

עיניי זוהרות בלבן,

and I hold this thing

ואני מחזיק את הדבר הזה

for I could speak to the good-for-nothing

כדי שאוכל לדבר עם הבטלן

in a language he maybe understands.

בשפה שאולי הוא מבין.

Click-click!

קליק-קליק!

(Beat)

(תיפוף)

And the good-for-nothings become good-for-disappearing

והבטלנים הרימו רגליים ונעלמו

into whatever toxic waste, chemical sludge shithole they crawled out of.

לתוך אותו החור עם שפכים רעילים ופסולת כימית, שממנו יצאו.

And it's just me and janitor man.

נשארנו רק אני והאיש המנקה.

And I pick him up,

ואני מרים אותו,

and I wipe sweat and cheap perfume off his forehead.

ואני מנגב זיעה ובושם זול ממצחו.

And he begs me not to hurt him

והוא מתחנן שלא אפגע בו

and I grab him tight by his janitor-man shirt collar,

ואני תופס אותו בצווארון חולצתו,

and I pull him to my face

ומושך אותו אליי -

and he's taller than me but the cape helps,

הוא יותר גבוה ממני, אבל הגלימה עוזרת,

so he listens when I look him straight in the eyes.

והוא מקשיב לי כשאני מביט היישר לתוך עיניו.

And I say two words to him:

ואני אומר לו שתי מילים:

"Go home."

"לך הביתה."

And he does,

והוא שומע בקולי,

checking behind his shoulder every 10 feet.

וממשיך להביט לאחור כל כמה צעדים.

And I swoosh from building to building on his way there

ואני מזנק מבניין לבניין בדרכו חזרה

'cause I know where he lives.

כי אני יודע איפה הוא גר.

And I watch his hands tremble as he pulls out his key chain

ואני מביט בידיו הרועדות כשהוא מוציא את צרור המפתחות

and opens the door to his building.

ופותח את דלת הבניין.

And I'm back in bed

ואני חוזר למיטה

before he even walks in through the front door.

לפני שהוא בכלל מספיק להיכנס פנימה.

And I hear him turn on the faucet

ואני שומע אותו פותח את הברז

and pour himself a glass of warm tap water.

ומוזג לעצמו כוס מי ברז פושרים.

And he puts the glass back in the sink.

והוא מחזיר את הכוס לכיור.

And I hear his footsteps.

ואני שומע את צעדיו.

And they get slower as they get to my room.

הוא מאט כשהוא מתקרב לחדר שלי.

And he creaks my door open, like, mad-slow.

והוא פותח את הדלת שלי בחריקה, לאט בטירוף כזה.

And he takes a step in,

והוא נכנס פנימה,

which he never does.

דבר שלא עשה מעולם.

(Beat)

(תיפוף)

And he's staring off into nowhere,

והוא בוהה באוויר,

his face, the color of sidewalks in summer.

פניו בצבע של מדרכות בקיץ.

And I act like I'm just waking up

ואני מעמיד פנים שאני רק מתעורר

and I say, "Ah, what's up, Pop?"

ואומר: "אה, מה נשמע, אבא'לה?"

And janitor man says nothing to me.

והאיש המנקה לא אומר דבר.

But I see in the dark,

אבל אני רואה בחשיכה,

I see his arms go limp

שידיו רפויות

and his head turns back, like, towards me.

וראשו מסתובב לאחור, לכיווני כזה.

And he lifts it for I can see his face,

והוא מרים אותו כי אני יכול לראות את פניו,

for I could see his eyes.

כי אני יכול לראות את עיניו.

And his cheeks is drippin', but not with sweat.

ומשהו מטפטף מלחייו, אבל זאת לא זיעה.

And he just stands there breathing,

והוא פשוט עומד שם ונושם,

like he remembers my eyes glowing white,

כאילו הוא זוכר את עיניי הזוהרות בלבן,

like he remembers my bulletproof chest,

כאילו הוא זוכר את החזה חסין הכדורים שלי,

like he remembers he's my pop.

כאילו הוא זוכר שהוא אבא שלי.

And for a long time I don't say nothin'.

ובמשך הרבה זמן אני לא אומר כלום.

And he turns around, hand on the doorknob.

והוא מסתובב, ידו על ידית הדלת.

And he ain't looking my way,

והוא לא מסתכל לכיווני,

but I hear him mumble two words to me:

אבל אני שומע אותו ממלמל שתי מילים:

"I'm sorry."

"אני מצטער."

And I lean over, and I open my window just a crack.

ואני מתכופף, ואני פותח חריץ בחלון.

If you look up high enough,

אם תביטו מספיק גבוה,

you could see me.

תוכלו לראות אותי.

And from where I am --

ומאיפה שאני נמצא -

(Cymbals)

(מצלתיים)

I could hear everything.

אני יכול לשמוע הכול.

(Applause)

(מחיאות כפיים)

Thank you.

תודה.

(Applause)

(מחיאות כפיים)