Abha Dawesar: Life in the "digital now"

מתרגם: Shlomo Adam מבקר: Zeeva Livshitz

I was in New York during Hurricane Sandy,

הייתי בניו-יורק בזמן ההוריקן "סנדי"

and this little white dog called Maui

וכלב קטן בשם מאווי

was staying with me.

גר איתי.

Half the city was dark because of a power cut,

מחצית מהעיר היתה חשוכה עקב הפסקת חשמל,

and I was living on the dark side.

ואני גרתי בצד החשוך.

Now, Maui was terrified of the dark,

מאווי היה מבוהל מהחושך,

so I had to carry him up the stairs,

אז היה עלי לשאת אותו במעלה המדרגות,

actually down the stairs first, for his walk,

בעצם, קודם במורד המדרגות, לטיול שלו,

and then bring him back up.

ואח"כ להחזיר אותו למעלה.

I was also hauling gallons of bottles of water

בנוסף, העליתי המון בקבוקי מים

up to the seventh floor every day.

לקומה השביעית מידי יום.

And through all of this,

ותוך כדי כל זה,

I had to hold a torch between my teeth.

היה עלי להחזיק פנס בין שיני.

The stores nearby were out of flashlights

בחנויות הסמוכות נגמרו הפנסים,

and batteries and bread.

הסוללות והלחם.

For a shower, I walked 40 blocks

כדי להתקלח, עברתי מרחק של 40 רחובות

to a branch of my gym.

עד לסניף של מכון הכושר שלי.

But these were not the major preoccupations of my day.

אך לא אלה היו עיסוקי היומיום העיקריים שלי.

It was just as critical for me to be the first person in

היה לי בה-במידה חשוב להיות האדם הראשון

at a cafe nearby with extension cords and chargers

שיגיע לבית-קפה סמוך עם כבלים מאריכים ומטענים

to juice my multiple devices.

כדי להטעין את כל המכשירים שלי.

I started to prospect under the benches of bakeries

התחלתי לחפש מתחת לדוכני מאפיות

and the entrances of pastry shops for plug points.

ובכניסות לקונדיטוריות כדי למצוא נקודות חשמל.

I wasn't the only one.

לא הייתי היחידה.

Even in the rain, people stood between Madison and 5th Avenue

אפילו בגשם, אנשים עמדו בין "מדיסון" לשדרה החמישית

under their umbrellas charging their cell phones

מתחת למטריותיהם, טוענים את הטלפונים הסלולריים

from outlets on the street.

מתוך תקעים ברחוב

Nature had just reminded us

הטבע זה עתה הזכיר לנו

that it was stronger than all our technology,

שהוא חזק יותר מכל הטכנולוגיה שלנו

and yet here we were, obsessed about being wired.

אך אנו המשכנו להיות אחוזי-כפיה להיות מחוברים.

I think there's nothing like a crisis

לדעתי, אין כמו משבר

to tell you what's really important and what's not,

לגרום לך להבין מה באמת חשוב ומה לא,

and Sandy made me realize that our devices

ו"סנדי" גרמה לי להבין שהמכשירים שלנו

and their connectivity matter to us

והקישוריות שלנו חשובים לנו

right up there with food and shelter.

ממש כמו אוכל ומחסה.

The self as we once knew it no longer exists,

העצמי שהכרנו פעם כבר לא קיים,

and I think that an abstract, digital universe

ולדעתי יקום מופשט, דיגיטלי,

has become a part of our identity,

הפך להיות חלק מהזהות שלנו,

and I want to talk to you about what I think that means.

ואני רוצה לדבר איתכם של המשמעות של זה, לדעתי.

I'm a novelist, and I'm interested in the self

אני סופרת, ואני מתעניינת ב"עצמי"

because the self and fiction have a lot in common.

כי לעצמי ולבדיון יש הרבה במשותף.

They're both stories, interpretations.

שניהם סיפורים, פרשנויות.

You and I can experience things without a story.

אתם ואני יכולים לחוות דברים ללא סיפור.

We might run up the stairs too quickly

כולנו עלולים לעלות במדרגות מהר מדי

and we might get breathless.

ולחטוף קוצר-נשימה.

But the larger sense that we have of our lives,

אבל המובן הרחב שיש לנו לגבי חיינו,

the slightly more abstract one, is indirect.

המובן המעט מופשט יותר, הוא עקיף.

Our story of our life is based on direct experience,

סיפור חיינו מבוסס על התנסות ישירה,

but it's embellished.

אבל הוא זוכה לקישוטים.

A novel needs scene after scene to build,

סופרת צריכה לבנות סצנה אחרי סצנה,

and the story of our life needs an arc as well.

וסיפור חיינו זקוק גם לקשת.

It needs months and years.

הוא זקוק לחודשים ולשנים

Discrete moments from our lives are its chapters.

הרגעים הבודדים בחיינו הם הפרקים שלו.

But the story is not about these chapters.

אבל הסיפור אינו עוסק בפרקים האלה.

It's the whole book.

הסיפור הוא הספר השלם.

It's not only about the heartbreak and the happiness,

הוא לא עוסק רק בשברון-לב ובאושר,

the victories and the disappointments,

ובנצחונות ובאכזבות,

but it's because how because of these,

אלא גם בכך שבגלל הדברים האלה,

and sometimes, more importantly, in spite of these,

ולעתים, מה שיותר חשוב, למרות הדברים האלה,

we find our place in the world

אנו מוצאים את מקומנו בעולם

and we change it and we change ourselves.

ומשנים אותו ואת עצמנו.

Our story, therefore, needs two dimensions of time:

סיפורנו, אם כן, זקוק לשני מימדי זמן:

a long arc of time that is our lifespan,

קשת ארוכה של זמן שהיא כל חיינו,

and the timeframe of direct experience

ומסגרת זמן של התנסות ישירה

that is the moment.

שהיא הרגע.

Now the self that experiences directly

העצמי שמתנסה ישירות

can only exist in the moment,

יכול להתקיים רק ברגע הזה,

but the one that narrates needs several moments,

אך העצמי שמספר, זקוק למספר רגעים,

a whole sequence of them,

לרצף שלם שלהם,

and that's why our full sense of self

ולכן תחושת העצמי השלמה

needs both immersive experience

זקוקה גם להתנסות כובשת

and the flow of time.

וגם לזרם הזמן.

Now, the flow of time is embedded in everything,

זרם הזמן טבוע בכל דבר,

in the erosion of a grain of sand,

בשחיקתו של גרגר חול,

in the budding of a little bud into a rose.

בהנצה של ניצן קטן והפיכתו לוורד.

Without it, we would have no music.

בלעדיו לא היתה לנו מוסיקה.

Our own emotions and state of mind

עצם רגשותינו והלך רוחנו

often encode time,

הם לעתים קרובות הצופן של הזמן,

regret or nostalgia about the past,

של החרטה או הנוסטלגיה לגבי העבר,

hope or dread about the future.

של התקווה או החשש ביחס לעתיד.

I think that technology has altered that flow of time.

לדעתי, הטכנולוגיה שינתה את זרם הזמן הזה.

The overall time that we have for our narrative,

סך-כל הזמן שעומד לרשותנו לצורך סיפורנו --

our lifespan, has been increasing,

כל חיינו-- גדל,

but the smallest measure, the moment, has shrunk.

אך המידה הקטנה ביותר, הרגע, התכווצה.

It has shrunk because our instruments enable us

היא התכווצה כי המכשירים שלנו מאפשרים לנו

in part to measure smaller and smaller units of time,

חלקית, למדוד יחידות זמן קטנות יותר ויותר,

and this in turn has given us a more granular understanding

וזה בתורו מעניק לנו הבנה גרעינית יותר

of the material world,

של העולם החומרי,

and this granular understanding

והבנה גרעינית זו

has generated reams of data

הפיקה עולמות של נתונים

that our brains can no longer comprehend

שמוחותינו כבר לא יכולים להבין

and for which we need more and more complicated computers.

ושעבורם אנו זקוקים למחשבים משוכללים יותר ויותר.

All of this to say that the gap

כל זה בא לומר שהפער

between what we can perceive and what we can measure

בין מה שבכוחנו לתפוש לבין מה שבכוחנו למדוד

is only going to widen.

עתיד רק לגדול.

Science can do things with and in a picosecond,

המדע יודע לעשות דברים בעזרת ובתוך פיקו-שניה,

but you and I are never going to have the inner experience

אבל לכם ולי לעולם לא תהיה החוויה הפנימית

of a millionth of a millionth of a second.

של מיליונית המיליונית של השניה.

You and I answer only to nature's rhythm and flow,

אתם ואני נענים רק לקצב ולזרימה של הטבע,

to the sun, the moon and the seasons,

לשמש, לירח ולעונות,

and this is why we need that long arc of time

וזו הסיבה מדוע אנו זקוקים לקשת הזמן הארוכה

with the past, the present and the future

המקיפה את העבר, ההווה והעתיד,

to see things for what they are,

כדי לראות את הדברים כפי שהם,

to separate signal from noise

להפריד את האות מן הרעש

and the self from sensations.

ואת העצמי מן התחושות.

We need time's arrow to understand cause and effect,

נחוץ לנו חץ הזמן כדי להבין סיבה ומסובב,

not just in the material world,

לא רק בעולם החומרי,

but in our own intentions and our motivations.

אלא גם בכוונותינו ובהנעותינו.

What happens when that arrow goes awry?

מה קורה כשהחץ סוטה מדרכו?

What happens when time warps?

מה קורה כשהזמן מתפתל?

So many of us today have the sensation

ורבים כל-כך מאיתנו כאן יש תחושה

that time's arrow is pointing everywhere

שחץ הזמן מצביע לכל מקום

and nowhere at once.

ולשום מקום בבת-אחת.

This is because time doesn't flow in the digital world

זה מכיוון שהזמן אינו זורם בעולם הדיגיטלי

in the same way that it does in the natural one.

כמו שהוא זורם בעולם הטבעי.

We all know that the Internet has shrunk space

כולנו יודעים שהאינטרנט כיווץ את המרחב

as well as time.

וגם את הזמן.

Far away over there is now here.

"הרחק אי-שם" הוא כעת "כאן".

News from India is a stream on my smartphone app

החדשות מהודו הן מידע זורם ביישומון של הנייד שלי

whether I'm in New York or New Delhi.

בין אם אני בניו-יורק או בניו-דלהי.

And that's not all.

וזה לא הכל.

Your last job, your dinner reservations from last year,

מקום העבודה האחרון שלכם, הזמנות המסעדה שלכם משנה שעברה,

your former friends, lie on a flat plain with today's friends,

חבריכם לשעבר, כולם נחים על מישור שטוח עם החברים של היום

because the Internet also archives,

כי האינטרנט גם פועל כארכיון,

and it warps the past.

והוא מפתל את העבר.

With no distinction left between the past,

כשלא נותרה אבחנה בין העבר,

the present and the future, and the here or there,

ההווה והעתיד, ובין ה"כאן" וה"שם",

we are left with this moment everywhere,

אנו נותרים כשה"רגע הנוכחי" הוא בכל מקום,

this moment that I'll call the digital now.

הרגע הזה, שאותו אכנה "העכשיו הדיגיטלי".

Just how can we prioritize

איך בדיוק אנו אמורים לתעדף דברים

in the landscape of the digital now?

בנוף של העכשיו הדיגיטלי?

This digital now is not the present,

העכשיו הדיגיטלי איננו ההווה,

because it's always a few seconds ahead,

כי הוא תמיד נמצא מהלך כמה שניות קדימה,

with Twitter streams that are already trending

כששטף המידע של "טוויטר" שוטף ללא הרף

and news from other time zones.

לצד חדשות מאזורי זמן אחרים.

This isn't the now of a shooting pain in your foot

זה אינו הרגע של דקירת כאב ברגל

or the second that you bite into a pastry

או השניה בה נוגסים בדבר-מאפה

or the three hours that you lose yourself in a great book.

או שלוש השעות בהן הולכים לאיבוד בספר מעולה.

This now bears very little physical

ל"עכשיו" הזה, מבחינה פיזית

or psychological reference to our own state.

ופסיכולוגית, יש רק יחס קלוש לעצם מצבנו.

Its focus, instead, is to distract us

ומטרתו היא בעצם להסיח את דעתנו

at every turn on the road.

בכל פניה בדרך.

Every digital landmark is an invitation

כל תוואי-נוף דיגיטלי הינו הזמנה

to leave what you are doing now to go somewhere else

לנטוש את מה עושים כעת כדי ללכת למקום אחר

and do something else.

ולעשות משהו אחר.

Are you reading an interview by an author?

קוראים ראיון עם איזה סופר?

Why not buy his book? Tweet it. Share it.

למה שלא תקנו את הספר? צייצו אותו. שתפו אותו.

Like it. Find other books exactly like his.

עשו לו "לייק". מיצאו עוד ספרים בדיוק כמוהו.

Find other people reading those books.

מיצאו עוד אנשים שקוראים ספרים אלה.

Travel can be liberating,

טיולים יכולים לתת הרגשת שחרור,

but when it is incessant, we become

אבל כשהם בלתי-פוסקים אנו הופכים

permanent exiles without repose.

לגולים לנצח, חסרי-מנוחה.

Choice is freedom, but not when it's constantly

יש חופש ביכולת לבחור, אך לא כשבוחרים ללא הרף

for its own sake.

לשם הבחירה עצמה.

Not just is the digital now far from the present,

ולא רק שהעכשיו הדיגיטלי רחוק מן ההווה,

but it's in direct competition with it,

אלא הוא גם מתחרה בו ישירות,

and this is because not just am I absent from it,

וזה משום שלא רק אני נעדרת ממנו,

but so are you.

אלא גם אתם.

Not just are we absent from it, but so is everyone else.

לא רק אנחנו נעדרים ממנו, אלא גם כל יתר האנשים.

And therein lies its greatest convenience and horror.

וכאן טמונים גם הנוחות וגם האימה שבו.

I can order foreign language books in the middle of the night,

אני יכולה להזמין ספרים בשפה זרה באמצע הלילה,

shop for Parisian macarons,

לקנות עוגיות פריזאיות,

and leave video messages that get picked up later.

ולהשאיר מסרי וידאו שייאספו מאוחר יותר.

At all times, I can operate

בכל שעה ושעה אני יכולה לפעול

at a different rhythm and pace from you,

בקצב שונה מכם,

while I sustain the illusion

תוך קיום האשליה

that I'm tapped into you in real time.

שאני מחוברת אליכם בזמן אמת.

Sandy was a reminder

"סנדי" היוותה תזכורת

of how such an illusion can shatter.

לקלות שבה יכולה להתנפץ אשליה כזו.

There were those with power and water,

היו אלה שהיו להם חשמל ומים,

and those without.

והיו אלה שלא.

There are those who went back to their lives,

ישנם אלה שחזרו לשגרת חייהם,

and those who are still displaced

וישנן אלה שעדיין מנושלים ממקומם

after so many months.

אחרי חודשים כה רבים.

For some reason, technology seems to perpetuate

משום מה, נראה שהטכנולוגיה מנציחה

the illusion for those who have it that everyone does,

את האשליה של מי שיש להם, שלכולם יש,

and then, like an ironic slap in the face,

ואז, כמו סטירה אירונית בפרצוף,

it makes it true.

היא הופכת זאת למציאות.

For example, it's said that there are more people

לדוגמה, אומרים שיש בהודו יותר אנשים

in India with access to cell phones than toilets.

עם גישה לטלפונים סלולריים מאשר לשירותים.

Now if this rift, which is already so great

אז אם הנתק הזה, שהוא ממילא כה גדול

in many parts of the world,

באזורים רבים בעולם,

between the lack of infrastructure and the spread of technology,

בין העדר תשתית לבין תפוצת הטכנולוגיה,

isn't somehow bridged,

לא יזכה לכך שיגשרו עליו,

there will be ruptures between the digital

יתגלעו קרעים בין הדיגיטלי

and the real.

למציאותי.

For us as individuals who live in the digital now

עבורנו, כפרטים שחיים בעכשיו הדיגיטלי

and spend most of our waking moments in it,

ומבלים בו את רוב שעות הערות שלנו,

the challenge is to live in two streams of time

האתגר הוא לחיות בשני זרמי זמן

that are parallel and almost simultaneous.

מקבילים וכמעט בו-זמניים.

How does one live inside distraction?

איך חיים בתוך הסחת-דעת?

We might think that those younger than us,

אולי נראה לנו שהצעירים מאיתנו,

those who are born into this, will adapt more naturally.

אלא שנולדים לתוך זה, יסתגלו ביתר טבעיות.

Possibly, but I remember my childhood.

אולי. אבל אני זוכרת את ילדותי.

I remember my grandfather revising

אני זוכרת כיצד סבי עבר

the capitals of the world with me.

יחד איתי על בירות העולם.

Buda and Pest were separated by the Danube,

בודה ופשט היו מופרדות ע"י הדנובה,

and Vienna had a Spanish riding school.

בווינה היה בי"ס לרכיבה בסגנון ספרדי.

If I were a child today, I could easily learn this information

אילו הייתי ילדה היום, יכולתי ללמוד בקלות את המידע הזה

with apps and hyperlinks,

בעזרת יישומונים וקישורי-על,

but it really wouldn't be the same,

אבל זה לא באמת היה אותו הדבר.

because much later, I went to Vienna,

כי זמן רב אח"כ נסעתי לווינה,

and I went to the Spanish riding school,

והלכתי לביה"ס לרכיבה בסגנון ספרדי,

and I could feel my grandfather right beside me.

ויכולתי ממש להרגיש את סבי לצידי.

Night after night, he took me up on the terrace,

לילה אחרי לילה הוא לקח אותי למרפסת,

on his shoulders, and pointed out Jupiter

על כתפיו, והראה לי את צדק

and Saturn and the Great Bear to me.

ואת שבתאי ואת הדובה הגדולה.

And even here, when I look at the Great Bear,

ואפילו כאן, כשאני מביטה לעבר הדובה הגדולה,

I get back that feeling of being a child,

אני חשה שוב כמו שהרגשתי כשהייתי ילדה,

hanging onto his head and trying to balance myself

שנאחזת בראש שלו ומנסה לשמור על שיווי משקל

on his shoulder,

על כתפו,

and I can get back that feeling of being a child again.

ואני יכולה לחוות שוב את ההרגשה להיות ילדה.

What I had with my grandfather was wrapped

מה שהיה לי עם סבי היה עטוף

so often in information and knowledge and fact,

לעתים כה קרובות במידע, בידע ובעובדות,

but it was about so much more

אבל העניין היה הרבה יותר

than information or knowledge or fact.

מאשר מידע, ידע או עובדות.

Time-warping technology challenges

טכנולוגיית פיתול הזמן קוראת תיגר

our deepest core,

על מעמקי הליבה שלנו,

because we are able to archive the past

משום שאנו יכולים לארכב את העבר

and some of it becomes hard to forget,

ואת חלקו קשה לפעמים לשכוח,

even as the current moment

אפילו כשהרגע הנוכחי

is increasingly unmemorable.

הוא יותר ויותר זניח.

We want to clutch, and we are left instead

אנו רוצים להיצמד אליו, אך במקום זה אנו נותרים

clutching at a series of static moments.

צמודים לסדרה של רגעים סטטיים.

They're like soap bubbles that disappear when we touch them.

הם כמו בועות סבון שנעלמות כשאנו נוגעים בהן.

By archiving everything, we think that we can store it,

כשאנו מארכבים הכל, אנו חושבים שביכולתנו לאחסן זאת,

but time is not data.

אבל הזמן איננו נתונים.

It cannot be stored.

אי-אפשר לאחסן אותו.

You and I know exactly what it means like

אתם ואני יודעים בדיוק מה זה אומר

to be truly present in a moment.

להיות באמת נוכחים ברגע.

It might have happened while we were

אולי זה קרה

playing an instrument,

כשניגנו בכלי-נגינה,

or looking into the eyes of someone we've known

או הבטנו בעיני מישהו מוכר

for a very long time.

מזה זמן רב.

At such moments, our selves are complete.

ברגעים כאלה, עצמיותנו שלמה.

The self that lives in the long narrative arc

העצמי שחי בקשת הסיפורית הארוכה

and the self that experiences the moment

והעצמי שחווה את הרגע

become one.

הופכים לאחד.

The present encapsulates the past

ההווה מקפל בתוכו את העבר

and a promise for the future.

והבטחה מסוימת לעתיד.

The present joins a flow of time

ההווה מצטרף לזרם של זמן

from before and after.

מאז ולהבא.

I first experienced these feelings with my grandmother.

חוויתי לראשונה תחושות אלה עם סבתי.

I wanted to learn to skip, and she found an old rope

רציתי ללמוד לקפוץ בחבל, והיא מצאה חבל ישן

and she tucked up her sari

הכניסה את שולי הסארי שלה

and she jumped over it.

וקפצה בו.

I wanted to learn to cook, and she kept me in the kitchen,

רציתי ללמוד לבשל, והיא לקחה אותי למטבח,

cutting, cubing and chopping for a whole month.

ושם פרסתי, חתכתי לקוביות וקצצתי במשך חודש שלם.

My grandmother taught me that things happen

סבתי לימדה אותי שדברים קורים

in the time they take, that time can't be fought,

בזמן שלהם, שאי-אפשר להילחם בזמן,

and because it will pass and it will move,

ושבגלל שהוא עובר ותמיד ימשיך לנוע,

we owe the present moment our full attention.

אנו חייבים לרגע הנוכחי את מלוא תשומת ליבנו.

Attention is time.

תשומת-לב היא זמן.

One of my yoga instructors once said

אחד ממורי היוגה שלי אמר פעם

that love is attention,

שאהבה היא תשומת-לב,

and definitely from my grandmother,

ואין ספק שמסבתא שלי,

love and attention were one and the same thing.

אהבה ותשומת-לב היו אחד ואותו דבר.

The digital world cannibalizes time,

העולם הדיגיטלי נוהג בקניבליות ביחס לזמן,

and in doing so, I want to suggest

ובעשותו כן, אני טוענת

that what it threatens

שהדבר עליו הוא מאיים

is the completeness of ourselves.

הוא השלמות של עצמיותנו.

It threatens the flow of love.

הוא מאיים על זרם האהבה.

But we don't need to let it.

אבל אסור לנו להניח לו לעשות זאת.

We can choose otherwise.

אנו יכולים לבחור אחרת.

We've seen again and again

ראינו שוב ושוב

just how creative technology can be,

עד כמה הטכנולוגיה יכולה להיות יצירתית,

and in our lives and in our actions,

ובחיינו ובמעשינו,

we can choose those solutions and those innovations

אנו יכולים לבחור באותם הפתרונות והחידושים,

and those moments that restore the flow of time

באותם הרגעים שמשקמים את זרימת הזמן

instead of fragmenting it.

במקום לקטוע אותה.

We can slow down and we can tune in

אנו יכולים להאט ולהתכוונן

to the ebb and flow of time.

לגאות ולשפל של הזמן.

We can choose to take time back.

אנו יכולים לבחור להחזיר לעצמנו את הזמן.

Thank you.

תודה לכם.

(Applause)

[מחיאות כפיים]