Jacqueline Novogratz: Inspiring a life of immersion

מתרגם: Moshe Sayag מבקר: Ido Dekkers

I've been spending a lot of time

אני משקיעה זמן רב בימים אלה

traveling around the world these days,

בטיולים מסביב לעולם

talking to groups of students and professionals,

מדברת עם סטודנטים ואנשי מקצוע.

and everywhere I'm finding that I hear similar themes.

ובכל מקום אני מוצאת את עצמי מקשיבה לאותם נושאים.

On the one hand, people say,

מצד אחד, אנשים אומרים,

"The time for change is now."

"עכשיו זה הזמן לשינוי".

They want to be part of it.

הם רוצים לקחת בזה חלק.

They talk about wanting lives of purpose and greater meaning.

הם מדברים על הרצון לחיים עם מטרה ומשמעות גדולה יותר.

But on the other hand,

אבל מצד שני,

I hear people talking about fear,

אני שומעת אנשים שמדברים על פחד,

a sense of risk-aversion.

תחושה של רתיעה מסיכונים.

They say, "I really want to follow a life of purpose,

הם אומרים: "אני באמת רוצה חיים עם מטרה,

but I don't know where to start.

אבל לא יודע היכן להתחיל.

I don't want to disappoint my family or friends."

אני לא רוצה לאכזב את משפחתי או חבריי".

I work in global poverty.

אני עוסקת במלחמה בעוני העולמי.

And they say, "I want to work in global poverty,

והם אומרים: "אני רוצה להילחם בעוני העולמי,

but what will it mean about my career?

אבל מה זה יעשה לקריירה שלי?

Will I be marginalized?

האם אדחק לשוליים?

Will I not make enough money?

האם לא ארוויח מספיק כסף?

Will I never get married or have children?"

האם לעולם לא אנשא או אוליד ילדים?"

And as a woman who didn't get married until I was a lot older --

ובתור אישה שלא נישאה עד שהיתה מבוגרת הרבה יותר --

and I'm glad I waited --

ואני שמחה שחיכיתי --

(Laughter)

(צחוקים)

-- and has no children,

-- ושאין לה ילדים,

I look at these young people

אני מסתכלת על אנשים צעירים אלה

and I say, "Your job is not to be perfect.

ואומרת: "אתם לא אמורים להיות מושלמים.

Your job is only to be human.

תפקידכם להיות בני אדם.

And nothing important happens in life

ושום דבר חשוב לא קורה בחיים

without a cost."

ללא מחיר".

These conversations really reflect what's happening

שיחות אלה משקפות באמת את מה שקורה

at the national and international level.

ברמה הלאומית והבינלאומית.

Our leaders and ourselves

מנהיגינו ואנחנו

want everything,

רוצים הכל,

but we don't talk about the costs.

אבל אנחנו לא מדברים על המחיר,

We don't talk about the sacrifice.

אנחנו לא מדברים על ההקרבה.

One of my favorite quotes from literature

אחד הציטוטים שאני הכי אוהבת מהספרות

was written by Tillie Olsen,

נכתב ע"י טילי אולסן,

the great American writer from the South.

הסופרת האמריקאית הנפלאה מהדרום.

In a short story called "Oh Yes,"

בסיפור קצר שנקרא "הו כן",

she talks about a white woman in the 1950s

היא מספרת על אישה לבנה בנות ה-50 של המאה העשרים

who has a daughter

שהיתה לה ילדה

who befriends a little African American girl,

שהתחברה לילדה אמריקאית שחורה.

and she looks at her child with a sense of pride,

והיא הסתכלה על ביתה בתחושת גאווה,

but she also wonders,

אבל היא גם תהתה,

what price will she pay?

איזה מחיר היא תשלם?

"Better immersion

"עדיף לשקוע

than to live untouched."

מאשר לחיות ללא רגש".

But the real question is,

אבל השאלה האמיתית היא,

what is the cost of not daring?

מהו המחיר של חוסר תעוזה?

What is the cost of not trying?

מהו המחיר של לא לנסות?

I've been so privileged in my life

הייתי כ"כ בת מזל בחיי

to know extraordinary leaders

להכיר מנהיגים יוצאי דופן

who have chosen to live lives of immersion.

שבחרו לחיות חיי שקיעה.

One woman I knew who was a fellow

אישה אחת שהכרתי היתה חברה

at a program that I ran at the Rockefeller Foundation

בתוכנית שניהלתי בקרן רוקפלר

was named Ingrid Washinawatok.

ושמה היה אינגריד וושינאוואטוק.

She was a leader of the Menominee tribe,

היא היתה מנהיגת השבט מנומיני,

a Native American peoples.

שבט אינדיאנים.

And when we would gather as fellows,

וכשנאספנו כחברים,

she would push us to think about

היא דחקה בנו לחשוב על

how the elders in Native American culture

הדרך בה הזקנים בתרבות האינדיאנית

make decisions.

מקבלים החלטות.

And she said they would literally visualize

והיא אמרה שהם ממש רואים בעיניהם

the faces of children

את פניהם של צאצאיהם

for seven generations into the future,

שבעה דורות לתוך העתיד,

looking at them from the Earth,

צופים בהם מתוך כדור הארץ.

and they would look at them, holding them as stewards

והם היו מסתכלים עליהם, רואים בהם כמדריכים

for that future.

לעתיד זה.

Ingrid understood that we are connected to each other,

אינגריד הבינה שאנחנו קשורים זה לזה,

not only as human beings,

לא רק כבני אנוש,

but to every living thing on the planet.

אלא לכל יצור חי על פני האדמה.

And tragically, in 1999,

ובאופן טרגי, ב-1999

when she was in Colombia

כשהיא שהתה בקולומביה

working with the U'wa people,

ועבדה עם אנשי או'ווה

focused on preserving their culture and language,

במאמץ לשמר את תרבותם ושפתם,

she and two colleagues were abducted

היא ושני חברים לעבודתה נחטפו

and tortured and killed by the FARC.

עונו ונרצחו ע"י המחתרת פארק

And whenever we would gather the fellows after that,

ובכל פעם שאנו החברים נאספנו לאחר מכן,

we would leave a chair empty for her spirit.

אנו משאירים כסא ריק לנשמתה.

And more than a decade later,

ויותר מעשור לאחר מכן,

when I talk to NGO fellows,

כשאני מדברת עם אנשים בארגונים לא ממשלתיים,

whether in Trenton, New Jersey or the office of the White House,

אם בטרנטון, ניו ג'רזי, או במשרד בבית הלבן,

and we talk about Ingrid,

ואנו מדברים על אינגריד,

they all say that they're trying to integrate her wisdom

וכולם אומרים שהם מנסים לשלב את החוכמה שלה

and her spirit

והרוח שלה

and really build on the unfulfilled work

ולבנות ממש את העבודה הבלתי גמורה

of her life's mission.

של שליחות חייה.

And when we think about legacy,

וכשאנחנו חושבים על מורשת,

I can think of no more powerful one,

אני לא יכולה לחשוב על משהו עוצמתי יותר,

despite how short her life was.

למרות שחייה היו כל כך קצרים.

And I've been touched by Cambodian women --

ונגעו לליבי נשים קמבודיות,

beautiful women,

נשים מקסימות,

women who held the tradition of the classical dance in Cambodia.

נשים ששמרו על המסורת של הריקוד הקלאסי בקמבודיה.

And I met them in the early '90s.

ופגשתי אותן בתחילת שנות ה-90.

In the 1970s, under the Pol Pot regime,

בשנות ה-70, תחת משטרו של פול פוט,

the Khmer Rouge killed over a million people,

החמר רוז' רצחו יותר ממיליון איש.

and they focused and targeted the elites and the intellectuals,

והם התמקדו באליטות ובאינטלקטואלים,

the artists, the dancers.

באומנים, ברקדניות.

And at the end of the war,

ובסיום המלחמה,

there were only 30 of these classical dancers still living.

נותרו בחיים רק 30 מהרקדניות הקלאסיות האלה.

And the women, who I was so privileged to meet

והנשים שנפל בחלקי לפגוש

when there were three survivors,

שהיו שלוש מהניצולות,

told these stories about lying in their cots

סיפרו את הסיפורים האלה שכובות במיטותיהן המתקפלות

in the refugee camps.

במחנות הפליטים.

They said they would try so hard

הן אמרו שינסו בכל כוחן

to remember the fragments of the dance,

להזכר בקטעים מהריקוד,

hoping that others were alive and doing the same.

בתקווה שגם אחרות עדיין בחיים ועושות אותו דבר.

And one woman stood there with this perfect carriage,

ואישה אחת נעמדה שם בהופעה מושלמת,

her hands at her side,

ידיה בצדדיה,

and she talked about

והיא סיפרה על

the reunion of the 30 after the war

האיחוד של ה-30 לאחר המלחמה

and how extraordinary it was.

ואיזה אירוע יוצא מן הכלל זה היה.

And these big tears fell down her face,

והדמעות הגדולות האלה זולגות על פניה,

but she never lifted her hands to move them.

אבל היא מעולם לא הרימה את ידיה למחותן.

And the women decided that they would train

והנשים החליטו שהן יאמנו,

not the next generation of girls, because they had grown too old already,

לא את הדור הבא של הבנות, כי הן כבר בוגרות מדי,

but the next generation.

אלא את הדור הבא.

And I sat there in the studio

וישבתי שם בסטודיו

watching these women clapping their hands --

צופה בנשים אלו מוחאות כפיים --

beautiful rhythms --

קצב מקסים --

as these little fairy pixies

והפיות הקטנות האלה

were dancing around them,

רקדו מסביבן,

wearing these beautiful silk colors.

לובשות את צבעי המשי המקסימים האלה.

And I thought, after all this atrocity,

וחשבתי, אחרי כל הזוועה הזו,

this is how human beings really pray.

זו הדרך שבה אנשים באמת מתפללים.

Because they're focused on honoring

כי הן התמקדו במתן כבוד

what is most beautiful about our past

לכל מה שמקסים בעבר שלנו

and building it into

ובבנייתו לתוך

the promise of our future.

ההבטחה לעתידנו.

And what these women understood

ומה שהנשים האלה הבינו

is sometimes the most important things that we do

הוא שלפעמים הדברים החשובים ביותר שאנו עושים

and that we spend our time on

ושאנו משקיעים בהם את זמננו

are those things that we cannot measure.

הם הדברים האלה שאי אפשר למדוד.

I also have been touched

הכרתי גם

by the dark side of power and leadership.

את הצד האפל של כח ומנהיגות.

And I have learned that power,

ולמדתי שכח,

particularly in its absolute form,

במיוחד בצורה האבסולוטית שלו,

is an equal opportunity provider.

מספק שוויון הזדמנויות.

In 1986, I moved to Rwanda,

ב-1986, עברתי לרואנדה,

and I worked with a very small group of Rwandan women

ועבדתי עם קבוצה קטנה מאוד של נשים רואניות

to start that country's first microfinance bank.

כדי להקים בנק מיקרו-פיננסי במדינה.

And one of the women was Agnes --

ואחת הנשים היתה אגנס --

there on your extreme left --

שם בקצה השמאלי --

she was one of the first three

היא היתה אחת משלוש

women parliamentarians in Rwanda,

הנשים הראשונות בפרלמנט ברואנדה,

and her legacy should have been

והמורשת שלה היתה אמורה להיות

to be one of the mothers of Rwanda.

אחת מהאמהות של רואנדה.

We built this institution based on social justice,

בנינו את המוסד הזה על צדק חברתי,

gender equity,

שיוויון מגדרי,

this idea of empowering women.

רעיון זה של העצמת נשים.

But Agnes cared more about the trappings of power

אבל אגנס התעניינה בסוף יותר בקישוטי הכח

than she did principle at the end.

מאשר מהעקרונות.

And though she had been part of building a liberal party,

ולמרות שלקחה חלק בהקמת המפלגה הליברלית,

a political party

מפלגה פוליטית

that was focused on diversity and tolerance,

שהתמקדה במגוון וסובלנות,

about three months before the genocide, she switched parties

ושלושה חודשים לפני רצח העם, היא החליפה צדדים

and joined the extremist party, Hutu Power,

והצטרפה למפלגה הקיצונית, כח הוטו,

and she became the Minister of Justice

מונתה כשרת המשפטים

under the genocide regime

תחת השלטון הרצחני

and was known for inciting men to kill faster

ונודעה בדירבון אנשים לרצוח במהירות

and stop behaving like women.

ולהפסיק להתנהג כמו נשים.

She was convicted

היא הורשעה

of category one crimes of genocide.

ברצח עם מדרגה ראשונה.

And I would visit her in the prisons,

והייתי מבקרת אותה בכלא,

sitting side-by-side, knees touching,

יושבות זו לצד זו, הברכיים נוגעות,

and I would have to admit to myself

והייתי צריכה להודות בתוכי

that monsters exist in all of us,

שהמפלצות חיות בכל אחד מאיתנו,

but that maybe it's not monsters so much,

אבל אולי הן לא כל-כך מפלצות,

but the broken parts of ourselves,

אלא חלקים דפוקים אצלנו,

sadnesses, secret shame,

עצבות, בושה סמויה,

and that ultimately it's easy for demagogues

וזה מהווה בסופו של דבר כר פורה לדמגוגים

to prey on those parts,

להתפלל על חלקים אלו,

those fragments, if you will,

הרסיסים האלו, אם תרצו,

and to make us look at other beings, human beings,

ולגרום לנו לראות ביצורים אחרים, בני אנוש,

as lesser than ourselves --

פחותים מאיתנו --

and in the extreme, to do terrible things.

ובמקרים קיצוניים, לעשות מעשים איומים.

And there is no group

ואין אף קבוצה

more vulnerable to those kinds of manipulations

פגיעה יותר לסוג כזה של מניפולציות

than young men.

מאשר אנשים צעירים.

I've heard it said that the most dangerous animal on the planet

שמעתי שאומרים שהחיה המסוכנת ביותר בעולם

is the adolescent male.

הוא גבר בגיל ההתבגרות.

And so in a gathering

אז במפגשים

where we're focused on women,

כשאנחנו התמקדנו בנשים,

while it is so critical that we invest in our girls

בעוד שזה קריטי להשקיע בילדות שלנו

and we even the playing field

ואנחנו מאזנים את מגרש המשחקים

and we find ways to honor them,

ואנחנו מוצאים דרכים לשבח אותן

we have to remember that the girls and the women

אנחנו צריכים לזכור שהילדות והנשים

are most isolated and violated

הן הכי מבודדות ופגועות

and victimized and made invisible

ומנוצלות לרעה והופכות לבלתי נראות

in those very societies

בחברות האלה בדיוק

where our men and our boys

היכן שהגברים והבנים שלנו

feel disempowered,

חשים חסרי כח

unable to provide.

לא מסוגלים לפרנס.

And that, when they sit on those street corners

וכך, כשהם יושבים בפינות הרחובות

and all they can think of in the future

וכל שהם יכולים לחשוב על העתיד

is no job, no education,

הוא חוסר עבודה, חוסר השכלה,

no possibility,

חוסר אפשרויות,

well then it's easy to understand

אז קל להבין

how the greatest source of status

איך המקור העיקרי למעמד

can come from a uniform

יכול לבוא ממדים

and a gun.

ואקדח.

Sometimes very small investments

לפעמים השקעה קטנה מאוד

can release enormous, infinite potential

יכולה לשחרר פוטנציאל אדיר, אין סופי

that exists in all of us.

שקיים בכל אחד מאיתנו.

One of the Acumen Fund fellows at my organization,

לאחד מחברי קרן אקומן בארגון שלי,

Suraj Sudhakar,

סוראג' סודאקאר,

has what we call moral imagination --

יש, מה שאנחנו מכנים, דמיון מוסרי --

the ability to put yourself in another person's shoes

היכולת לשים את עצמך בנעליים של מישהו אחר

and lead from that perspective.

ולהוביל מנקודת ההשקפה הזו.

And he's been working with this young group of men

והוא עבד עם קבוצת הגברים הצעירים האלה

who come from the largest slum in the world, Kibera.

שבאו משכונת העוני הגדולה בעולם, קיברה.

And they're incredible guys.

והם אנשים מדהימים.

And together they started a book club

וביחד הם התחילו מועדות ספרים

for a hundred people in the slums,

למאות אנשים בשכונות העוני,

and they're reading many TED authors and liking it.

והם קראו סופרי TED רבים ואהבו אותם.

And then they created a business plan competition.

ואז הם ערכו תחרות תוכניות עסקיות.

Then they decided that they would do TEDx's.

והחליטו לערוך כנסי TEDx.

And I have learned so much

ולמדתי כל כך הרבה

from Chris and Kevin

מכריס וקווין

and Alex and Herbert

ואלכס והרברט

and all of these young men.

וכל הגברים הצעירים האלה.

Alex, in some ways, said it best.

אלכס ניסח את זה בצורה הטובה ביותר.

He said, "We used to feel like nobodies,

הוא אמר: היינו רגילים להרגיש כמו אף אחד,

but now we feel like somebodies."

אבל עכשיו אנחנו מרגישים כמו מישהו".

And I think we have it all wrong

ואני חושבת שאנחנו לגמרי טועים

when we think that income is the link.

כשאנחנו חושבים שההכנסה היא הגורם המקשר.

What we really yearn for as human beings

הדבר שאליו אנחנו באמת משתוקקים כבני אדם

is to be visible to each other.

הוא להיות נראים זה לזה.

And the reason these young guys

והסיבה שצעירים אלה

told me that they're doing these TEDx's

אמרו לי שהם עורכים את ה-TEDx האלה

is because they were sick and tired

היא שנמאס להם

of the only workshops coming to the slums

מכל הסמינרים שהגיעו לשכונות העוני

being those workshops focused on HIV,

סמינרים שהתמקדו באיידס,

or at best, microfinance.

או במקרה הטוב, במיקרו-פיננסים.

And they wanted to celebrate

והם רצו לחגוג

what's beautiful about Kibera and Mathare --

את היופי של קיברה ומת'רה --

the photojournalists and the creatives,

צלמי העיתונות והיוצרים,

the graffiti artists, the teachers and the entrepreneurs.

אמני הגרפיטי, המורים והיזמים.

And they're doing it.

והם עושים את זה.

And my hat's off to you in Kibera.

ואני מסירה את הכובע בפני קיברה.

My own work focuses

העבודה שלי עצמי מתמקדת

on making philanthropy more effective

בהפיכת הפילנטרופיה (נדבנות) ליעילה יותר

and capitalism more inclusive.

ואת הקפיטליזם לכולל יותר.

At Acumen Fund, we take philanthropic resources

בקרן אקומן, אנחנו לוקחים משאבים פילנטרופים

and we invest what we call patient capital --

ואנו משקיעים את מה שאנו מכנים "הון סבלני" --

money that will invest in entrepreneurs who see the poor

כסף שיושקע ביזמים שרואים בעניים,

not as passive recipients of charity,

לא כמקבלים פסיביים של צדקה,

but as full-bodied agents of change

אלא כסוכנים של שינוי

who want to solve their own problems

שרוצים לפתור את הבעיות של עצמם

and make their own decisions.

ולעשות את ההחלטות של עצמם.

We leave our money for 10 to 15 years,

אנחנו משאירים את הכסף ל 10-15 שנים,

and when we get it back, we invest in other innovations

וכשאנחנו מקבלים אותו בחזרה, אנחנו משקיעים בחידושים אחרים.

that focus on change.

ההתמקדות הזו בשינוי.

I know it works.

אני יודעת שהיא עובדת.

We've invested more than 50 million dollars in 50 companies,

השקענו יותר מ-50 מיליון דולר ב-50 חברות.

and those companies have brought another 200 million dollars

והחברות האלה הביאו עוד 200 מיליון דולר

into these forgotten markets.

לשווקים הנשכחים האלה.

This year alone, they've delivered 40 million services

בשנה זו בלבד, הם סיפקו 40 מיליון שירותים

like maternal health care and housing,

כמו בריאות הנפש ודיור,

emergency services, solar energy,

שירותי חירום, אנרגיה סולארית,

so that people can have more dignity

כך שלאנשים יש יותר כבוד

in solving their problems.

בפתרון בעיותיהם.

Patient capital is uncomfortable

הון סבלני אינו מתאים

for people searching for simple solutions,

לאנשים שמחפשים פתרונות פשוטים,

easy categories,

קטגוריות פשוטות,

because we don't see profit as a blunt instrument.

כי אנחנו לא רואים ברווחים מכשיר קהה.

But we find those entrepreneurs

אבל אנחנו מוצאים את היזמים האלה

who put people and the planet

ששמים את האנשים ואת כדור הארץ

before profit.

לפני רווחים.

And ultimately, we want to be part of a movement

ולבסוף, אנחנו רוצים להיות חלק מתנועה

that is about measuring impact,

שעוסקת במדידת השפעה,

measuring what is most important to us.

מדידת מה שהכי חשוב לנו.

And my dream is we'll have a world one day

והחלום שלי הוא שיום אחד יהיה לנו עולם

where we don't just honor those who take money

שבו אנחנו רוכשים כבוד לא רק למי שלוקח כסף

and make more money from it,

ויוצר ממנו עוד כסף,

but we find those individuals who take our resources

אלא מוצאים את הפרטים האלה שלוקחים את המשאבים שלנו

and convert it into changing the world

וממירים אותם כדי לשנות את העולם

in the most positive ways.

בדרכים החיוביות ביותר.

And it's only when we honor them

ורק כשנרכוש להם כבוד

and celebrate them and give them status

ונשבח אותם וניתן להם מעמד

that the world will really change.

העולם ישתנה באמת.

Last May I had this extraordinary 24-hour period

במאי שעבר היו לי 24 שעות יוצאות דופן

where I saw two visions of the world

כשראיתי שני חזיונות של העולם

living side-by-side --

חיים זה לצד זה --

one based on violence

האחד מבוסס על אלימות

and the other on transcendence.

והשני על התעלות.

I happened to be in Lahore, Pakistan

הייתי במקרה בלאורה, פקיסטן

on the day that two mosques were attacked

ביום שבו הותקפו שני מסגדים

by suicide bombers.

ע"י מחבלים מתאבדים.

And the reason these mosques were attacked

והסיבה שמסגדים אלה הותקפו

is because the people praying inside

היא שהמתפללים בתוכם

were from a particular sect of Islam

היו מפלג מסוים של האיסלם

who fundamentalists don't believe are fully Muslim.

שפונדמנטליסטים לא מאמינים שהם לגמרי מוסלמים.

And not only did those suicide bombers

ולא רק שמחבלים מתאבדים אלה

take a hundred lives,

רצחו מאה אנשים,

but they did more,

יותר מזה,

because they created more hatred, more rage, more fear

הם יצרו עוד שנאה, עוד זעם, עוד פחד

and certainly despair.

וללא ספק גם יאוש.

But less than 24 hours,

אבל פחות מ-24 שעות לאחר מכן,

I was 13 miles away from those mosques,

הייתי 13 מייל ממסגדים אלה,

visiting one of our Acumen investees,

ביקרתי אחד מהמושקעים ע"י אקומן,

an incredible man, Jawad Aslam,

אדם מדהים, ג'וואד אסלאם,

who dares to live a life of immersion.

שמעז לחיות חיי שקיעה.

Born and raised in Baltimore,

נולד וגדל בבולטימור,

he studied real estate, worked in commercial real estate,

הוא למד נדל"ן, עבד בחברה מסחרית לנדל"ן,

and after 9/11 decided he was going to Pakistan to make a difference.

ואחרי 9/11 החליט שהוא נוסע לפקיסטן כדי ליצור שינוי.

For two years, he hardly made any money, a tiny stipend,

במשך שנתיים, הוא כמעט ולא הרוויח כסף, קצבה מזערית,

but he apprenticed with this incredible housing developer

אבל הוא התמחה אצל מפתחת דיור מדהימה

named Tasneem Saddiqui.

בשם טסנים סדיקי.

And he had a dream that he would build a housing community

והיה לו חלום להקים קהילת דיור

on this barren piece of land

בחלקת האדמה העקרה הזו

using patient capital,

בעזרת הון סבלני,

but he continued to pay a price.

אבל הוא המשיך לשלם מחיר.

He stood on moral ground

הוא ניצב על קרקע מוסרית

and refused to pay bribes.

וסירב לשלם שוחד.

It took almost two years just to register the land.

לקח כמעט שנתיים רק לרשום את הקרקע.

But I saw how the level of moral standard can rise

אבל ראיתי כיצד הרמה של הסטנדרטים המוסריים יכולה לעלות

from one person's action.

בגלל מעשים של אדם אחד.

Today, 2,000 people live in 300 houses

היום, 2,000 אנשים מתגוררים ב-300 בתים

in this beautiful community.

בקהילה מקסימה.

And there's schools and clinics and shops.

ויש שם בתי ספר ומרפאות וחנויות.

But there's only one mosque.

אבל יש רק מסגד אחד.

And so I asked Jawad,

וכששאלתי את ג'וואד:

"How do you guys navigate? This is a really diverse community.

"איך אתם מתמרנים? זוהי קהילה ממש מגוונת.

Who gets to use the mosque on Fridays?"

מי זוכה להשתמש במסגד בימי שישי?"

He said, "Long story.

הוא ענה: "סיפור ארוך.

It was hard, it was a difficult road,

היה קשה, זו היתה דרך קשה,

but ultimately the leaders of the community came together,

אבל לבסוף מנהיגי הקהילה התכנסו,

realizing we only have each other.

הבינו שיש לנו רק זה את זה.

And we decided that we would elect

והחלטנו לבחור את

the three most respected imams,

שלושת האימאמים הכי מכובדים,

and those imams would take turns,

והאימאמים האלה יתחלפו לפי התור,

they would rotate who would say Friday prayer.

הם יתחלפו בקריאת תפילות יום שישי.

But the whole community,

אבל הקהילה כולה,

all the different sects, including Shi'a and Sunni,

כל הפלגים השונים, כולל השיעים והסונים,

would sit together and pray."

יישבו ביחד והתפללו".

We need that kind of moral leadership and courage

אנו זקוקים לסוג הזה של מנהיגות מוסרית ואומץ

in our worlds.

בעולמנו.

We face huge issues as a world --

אנו ניצבים בפני סוגיות ענקיות בעולמנו --

the financial crisis,

המשבר הפיננסי,

global warming

התחממות גלובלית

and this growing sense of fear and otherness.

והתחושה הגוברת של חשש וזרות.

And every day we have a choice.

ובכל יום עומדת בפנינו הברירה.

We can take the easier road,

אנו יכולים לבחור בדרך הקלה,

the more cynical road,

בדרך הצינית יותר,

which is a road based on

שהיא דרך שמבוססת לפעמים

sometimes dreams of a past that never really was,

על חלומות על עבר שלא באמת היה,

a fear of each other,

פחד זה מזה,

distancing and blame.

ריחוק ואשמה,

Or we can take the much more difficult path

או שאנו יכולים לקחת את המסלול הקשה הרבה יותר

of transformation, transcendence,

של שינוי, התעלות,

compassion and love,

חמלה ואהבה,

but also accountability and justice.

אבל גם של לקיחת אחריות וצדק.

I had the great honor

נפל בחלקי הכבוד הגדול

of working with the child psychologist Dr. Robert Coles,

לעבוד עם פסיכולוג הילדים ד"ר רוברט קולס

who stood up for change

שפעל לשינוי

during the Civil Rights movement in the United States.

בזמן התנועה לזכויות האזרח בארה"ב.

And he tells this incredible story

והוא מספר את הסיפור המדהים

about working with a little six-year-old girl named Ruby Bridges,

על עבודה עם ילדה בת 6 בשם רובי ברידג'ס,

the first child to desegregate schools in the South --

הילדה הראשונה שהפרה את ההפרדה בבתי הספר בדרום --

in this case, New Orleans.

במקרה הזה בניו אורלינס.

And he said that every day

והוא אמר שבכל יום

this six-year-old, dressed in her beautiful dress,

בת השש לבשה את שמלתה היפה,

would walk with real grace

וצעדה בחן אמיתי

through a phalanx of white people

בין גדודים של אנשים לבנים

screaming angrily, calling her a monster,

צועקים בעצבנות, קוראים לה מפלצת,

threatening to poison her --

מאיימים להרעיל אותה --

distorted faces.

פרצופים מעוותים.

And every day he would watch her,

ובכל יום הוא צפה בה,

and it looked like she was talking to the people.

ונראה כאילו היא מדברת אל האנשים.

And he would say, "Ruby, what are you saying?"

והוא שאל: "רובי, מה את אומרת?"

And she'd say, "I'm not talking."

והיא אמרה: "אני לא מדברת".

And finally he said, "Ruby, I see that you're talking.

לבסוף הוא אמר: "רובי, אני רואה שאת מדברת.

What are you saying?"

מה את אומרת?"

And she said, "Dr. Coles, I am not talking;

והיא אמרה: "ד"ר קולס, אני לא מדברת.

I'm praying."

אני מתפללת."

And he said, "Well, what are you praying?"

והוא שאל: "טוב, מה את מתפללת?"

And she said, "I'm praying, 'Father, forgive them,

והיא אמרה: "אני מתפללת, שאלוהים ייסלח להם

for they know not what they are doing.'"

על שאינם יודעים מה הם עושים."

At age six,

בגיל 6,

this child was living a life of immersion,

הילדה הזו חיה חיים של שקיעה,

and her family paid a price for it.

ומשפחתה שילמה על כך מחיר.

But she became part of history

אבל היא הפכה לחלק מההיסטוריה

and opened up this idea

ופתחה את הרעיון

that all of us should have access to education.

שלכל אחד מאיתנו צריכה להיות גישה להשכלה.

My final story is about a young, beautiful man

הספור האחרון שלי הוא על גבר צעיר ויפה

named Josephat Byaruhanga,

בשם ג'וזפת ביארואנגה

who was another Acumen Fund fellow,

חבר נוסף בקרן אקומן

who hails from Uganda, a farming community.

שיצר קשר מאוגנדה, קהילה חקלאית,

And we placed him in a company in Western Kenya,

ומיקמנו אותו בחברה בקניה המערבית,

just 200 miles away.

רק 200 מייל (320 ק"מ) משם

And he said to me at the end of his year,

והוא סיפר לי בסוף השנה,

"Jacqueline, it was so humbling,

ג'קלין, זה השרה ענווה,

because I thought as a farmer and as an African

כי חשבתי שכחקלאי וכאפריקאי

I would understand how to transcend culture.

אבין איך להתעלות מעל התרבות

But especially when I was talking to the African women,

אבל, בעיקר כשדיברתי עם נשים אפריקאיות,

I sometimes made these mistakes --

לפעמים עשיתי את הטעויות האלה --

it was so hard for me to learn how to listen."

היה לי כל כך קשה ללמוד איך להקשיב."

And he said, "So I conclude that, in many ways,

והוא אמר: "אז אני מסכם בזאת, שבדרכים רבות,

leadership is like a panicle of rice.

מנהיגות היא כמו גבעול אורז

Because at the height of the season,

כי בשיא העונה,

at the height of its powers,

בשיא העוצמה,

it's beautiful, it's green, it nourishes the world,

הוא יפה, הוא ירוק, הוא מזין את העולם,

it reaches to the heavens."

הוא נוגע בשמיים."

And he said, "But right before the harvest,

והוא אמר: "אבל בדיוק לפני הקציר,

it bends over

הוא מתכופף

with great gratitude and humility

עם הכרת תודה רבה וצניעות

to touch the earth from where it came."

לגעת באדמה שממנה בא."

We need leaders.

אנו זקוקים למנהיגים.

We ourselves need to lead

אנו עצמנו צריכים להוביל

from a place that has the audacity

מהמקום שבו יש את עזות המצח

to believe we can, ourselves,

להאמין שאנו בעצמנו יכולים

extend the fundamental assumption

להפיץ את ההנחה הבסיסית

that all men are created equal

שכל האנשים נוצרו שווים

to every man, woman and child on this planet.

לכל גבר, אישה וילד על כדור הארץ.

And we need to have the humility to recognize

ואנו זקוקים לענווה כדי להודות

that we cannot do it alone.

שאנו לא יכולים לעשות זאת לבדינו.

Robert Kennedy once said

רוברט קנדי אמר פעם

that "few of us have the greatness to bend history itself,

ש-"רק למעטים מאיתנו יש את הגדולה לשנות את ההיסטוריה עצמה,

but each of us can work

אבל כל אחד מאיתנו יכול לפעול

to change a small portion of events."

לשינוי מספר קטן של ארועים.

And it is in the total of all those acts

וסכום הפעולות האלו

that the history of this generation will be written.

הוא שייכתב בהיסטוריה של הדור הזה."

Our lives are so short,

חיינו כל כך קצרים,

and our time on this planet

וזמננו על הכדור הזה

is so precious,

כל כך יקר,

and all we have is each other.

וכל מה שיש לנו הוא איש את רעהו.

So may each of you

הלוואי שכל אחד מכם

live lives of immersion.

יחיה חיים של שקיעה.

They won't necessarily be easy lives,

הם לא יהיו בהכרח חיים קלים,

but in the end, it is all that will sustain us.

אבל אחרי הכל, זה כל מה שיקיים אותנו.

Thank you.

תודה

(Applause)

(מחיאות כפיים)