A new way to think about the transition to motherhood | Alexandra Sacks

תרגום: Yael Ring עריכה: Ido Dekkers

Do you remember a time when you felt hormonal and moody?

האם אתם זוכרים תקופה בה הרגשתם הורמונליים ומצוברחים?

Your skin was breaking out,

העור שלכם התמלא פצעים,

your body was growing in strange places and very fast,

הגוף שלכם גדל במקומות מוזרים ובמהירות,

and at the same time,

ובמקביל,

people were expecting you to be grown-up in this new way.

אנשים ציפו מכם להתנהג כמבוגרים במציאות החדשה הזו.

Teenagers, right?

בני נוער, נכון?

Well, these same changes happen to a woman when she's having a baby.

ובכן, אותם השינויים מתרחשים לאישה כשהיא בהריון.

And we know that it's normal for teenagers to feel all over the place,

ואנחנו יודעים שזה נורמלי עבור בני נוער שירגישו מפוזרים,

so why don't we talk about pregnancy in the same way?

אז למה אנחנו לא מדברים על הריון באותו האופן?

There are entire textbooks written about the developmental arc of adolescence,

ישנם ספרים שלמים שנכתבו על הקשת ההתפתחותית של גיל ההתבגרות,

and we don't even have a word to describe the transition to motherhood.

ואין לנו אפילו מילה לתאר את המעבר לאמהות.

We need one.

אנחנו צריכים מילה כזו.

I'm a psychiatrist who works with pregnant and postpartum women,

אני פסיכיאטרית שעובדת עם נשים בהריון ואחרי לידה,

a reproductive psychiatrist,

פסיכיאטרית רבייה,

and in the decade that I've been working in this field,

ובעשר השנים של עבודתי בתחום,

I've noticed a pattern.

שמתי לב לדפוס.

It goes something like this:

זה הולך בערך ככה:

a woman calls me up,

אישה מרימה אלי טלפון,

she's just had a baby,

היא בדיוק ילדה ילד,

and she's concerned.

והיא מודאגת.

She says, "I'm not good at this. I'm not enjoying this.

היא אומרת, "אני לא טובה בזה, אני לא נהנית מזה,

Do I have postpartum depression?"

האם אני סובלת מדכאון אחרי לידה?"

So I go through the symptoms of that diagnosis,

אז אני עוברת איתה על הסימפטומים של האבחנה הזו,

and it's clear to me that she's not clinically depressed,

וזה ברור לי שהיא לא סובלת מדיכאון,

and I tell her that.

ואני אומרת לה את זה.

But she isn't reassured.

אבל היא לא מסופקת.

"It isn't supposed to feel like this," she insists.

"זה לא אמור להרגיש ככה", היא מתעקשת.

So I say, "OK. What did you expect it to feel like?"

אז אני אומרת, "אוקיי, איך ציפית שזה ירגיש?"

She says, "I thought motherhood would make feel whole and happy.

היא אומרת, "חשבתי שאמהות תתן לי הרגשה של שלמות ושמחה.

I thought my instincts would naturally tell me what to do.

חשבתי שהאינסטינקטים שלי ינחו אותי באופן טבעי מה לעשות.

I thought I'd always want to put the baby first."

חשבתי שתמיד ארצה להציב את התינוק במקום הראשון".

This -- this is an unrealistic expectation

זו -- זו ציפיה לא מציאותית

of what the transition to motherhood feels like.

של איך שהמעבר לאמהות צריך להרגיש.

And it wasn't just her.

וזה לא רק אותה אישה.

I was getting calls with questions like this from hundreds of women,

קיבלתי שיחות מלאות בשאלות כאלה ממאות נשים,

all concerned that something was wrong,

כולן מודאגות שמשהו לא תקין,

because they couldn't measure up.

כי הן לא עומדות בציפיות.

And I didn't know how to help them,

ולא ידעתי איך אני יכולה לעזור להן,

because telling them that they weren't sick

כי לומר להן שהן לא חולות

wasn't making them feel better.

לא עזר להרגשה שלהן.

I wanted to find a way to normalize this transition,

רציתי למצוא דרך להפוך את המעבר הזה לנורמלי,

to explain that discomfort is not always the same thing as disease.

להסביר שאי נוחות היא לא תמיד אותו הדבר כמו מחלה.

So I set out to learn more about the psychology of motherhood.

אז יצאתי ללמוד עוד על הפסיכולוגיה של אמהות.

But there actually wasn't much in the medical textbooks,

אבל למעשה לא היה הרבה מידע על כך בספרות הרפואית,

because doctors mostly write about disease.

בגלל שבדרך כלל רופאים כותבים על מחלות.

So I turned to anthropology.

אז פניתי לאנתרופולוגיה.

And it took me two years, but in an out-of-print essay

ולקח לי שנתיים, אבל במאמר, שכבר אינו זמין בדפוס,

written in 1973 by Dana Raphael,

שנכתב ב 1973 ע"י דנה רפאל,

I finally found a helpful way to frame this conversation:

סוף סוף מצאתי דרך שעזרה לי למסגר את השיח הזה:

matrescence.

התמאהות.

It's not a coincidence that "matrescence" sounds like "adolescence."

זה לא מקרי שהתמאהות נשמע כמו התבגרות.

Both are times when body morphing and hormone shifting

בשניהם מדובר בתקופה שינויים בגוף וברמות הורמונים

lead to an upheaval in how a person feels emotionally

מביאים לכאוס בתחושה הרגשית של האדם

and how they fit into the world.

ואיך שהם רואים את מקומם בעולם.

And like adolescence, matrescence is not a disease,

וכמו תקופת ההתבגרות, התמאהות אינה מחלה,

but since it's not in the medical vocabulary,

אבל מכיוון שהיא לא נמצאת באוצר המילים הרפואי,

since doctors aren't educating people about it,

מכיוון שרופאים לא מחנכים אנשים על זה,

it's being confused with a more serious condition

מבלבלים את זה עם מצב יותר רציני

called postpartum depression.

שנקרא דיכאון שאחרי לידה.

I've been building on the anthropology literature

הסתמכתי על הספרות האנתרופולוגית

and have been talking about matrescence with my patients

ודיברתי על התמאהות עם המטופלות שלי

using a concept called the "push and pull."

באמצעות שימוש במושג שנקרא "דחיפה ומשיכה".

Here's the pull part.

הנה החלק של המשיכה.

As humans, our babies are uniquely dependent.

כבני אדם, התינוקות שלנו הם נתמכים לחלוטין.

Unlike other animals, our babies can't walk,

שלא כמו בעלי חיים אחרים, התינוקות שלנו לא יכולים ללכת,

they can't feed themselves,

הם לא יכולים להאכיל את עצמם,

they're very hard to take care of.

וקשה מאוד לטפל בהם.

So evolution has helped us out with this hormone called oxytocin.

אז האבולוציה סייעה לנו בעזרת הורמון שנקרא אוקסיטוצין.

It's released around childbirth

הוא משוחרר בגוף סביב הלידה

and also during skin-to-skin touch,

וגם באמצעות מגע של גוף בגוף,

so it rises even if you didn't give birth to the baby.

אז הוא עולה גם אם לא ילדת את התינוק בעצמך.

Oxytocin helps a human mother's brain zoom in, pulling her attention in,

אוקסיטוצין מסייע למוחה של האם האנושית להתמקד, מושך את תשומת הלב שלה,

so that the baby is now at the center of her world.

כך שהתינוק הוא עכשיו במוקד עולמה.

But at the same time, her mind is pushing away,

אבל במקביל, המוח שלה דוחף לכיוון השני,

because she remembers there are all these other parts to her identity --

כי היא זוכרת שיש לה גם את כל אותם חלקים אחרים המרכיבים את האישיות שלה --

other relationships,

מערכות יחסים אחרות,

her work,

העבודה שלה,

hobbies,

תחביבים,

a spiritual and intellectual life,

חיים רוחניים ואינטלקטואליים,

not to mention physical needs:

שלא לדבר על צרכים פיזיים:

to sleep, to eat, to exercise,

לישון, לאכול, להתעמל,

to have sex,

לעשות סקס,

to go to the bathroom,

ללכת לשירותים,

alone --

לבד --

(Laughter)

(צחוק)

if possible.

אם אפשר.

This is the emotional tug-of-war of matrescence.

זאת היא המלחמה הפנימית של התמאהות.

This is the tension the women calling me were feeling.

זה המתח שאותן נשים שהתקשרו אלי הרגישו.

It's why they thought they were sick.

בגלל זה הם חשבו שהן חולות.

If women understood the natural progression of matrescence,

אם נשים היו מבינות את התהליך הטבעי של ההתמאהות,

if they knew that most people found it hard to live inside this push and pull,

אם הן היו יודעות שרוב האנשים לא היו מצליחים לחיות עם הדחפים המנוגדים האלה,

if they knew that under these circumstances,

אם הן היו יודעות שבתנאים האלה,

ambivalence was normal and nothing to be ashamed of,

התחושה של אמביוולנטיות היא נורמלית ולא צריך להתבייש בזה,

they would feel less alone,

הן היו מרגישות הרבה פחות בודדות,

they would feel less stigmatized,

הן היו מרגישות הרבה פחות סטיגמה,

and I think it would even reduce rates of postpartum depression.

ואני חושבת שזה אפילו היה יכול להפחית את שיעורי הדיכאון שאחרי לידה,

I'd love to study that one day.

הייתי שמחה לחקור את זה יום אחד.

I'm a believer in talk therapy,

אני מאמינה גדולה בתרפיה באמצעות שיח,

so if we're going to change the way our culture understands

אז אם אנחנו הולכים לשנות את הדרך בה התרבות שלנו מבינה

this transition to motherhood,

את המעבר לאמהות,

women need to be talking to each other,

נשים צריכות לדבר זו עם זו,

not just me.

לא רק איתי.

So mothers, talk about your matrescence

אז אמהות, דברו על ההתמאהות שלכן

with other mothers, with your friends,

עם אמהות אחרות, עם החברות שלכן,

and, if you have one, with your partner,

ואם יש לכן, אז גם עם בן או בת הזוג שלכן,

so that they can understand their own transition

כך שהם יוכלו להבין את המעבר שלהן עצמן

and better support you.

ולתמוך בכן בצורה טובה יותר.

But it's not just about protecting your relationship.

אבל העניין הוא לא רק להגן על מערכת היחסים שלכן.

When you preserve a separate part of your identity,

כשאתן משמרות חלק נפרד של האישיות שלכן,

you're also leaving room for your child to develop their own.

אתן גם מפנות מקום לילד שלכן לפתח אישיות משל עצמו.

When a baby is born, so is a mother,

כשתינוק נולד, כך גם אמא שלו,

each unsteady in their own way.

כל אחד מהם מועד בדרכו.

Matrescence is profound,

התמאהות היא מהותית,

but it's also hard,

אבל היא גם קשה,

and that's what makes it human.

וזה מה שהופך את זה לאנושי.

Thank you.

תודה רבה.

(Applause)

(מחיאות כפיים)