Diana Nyad: Extreme swimming with the world's most dangerous jellyfish

מתרגם: Mattan Bar-Yishay מבקר: Sigal Tifferet

Yeah, so a couple of years ago I was turning 60,

כן, אז לפני כמה שנים נהפכתי לבת שישים,

and I don't like being 60.

ואני לא אוהבת להיות בת שישים.

(Laughter)

(צחוק)

And I started grappling

והתחלתי להיאבק

with this existential angst

עם חרדה קיומית

of what little I had done with my life.

על כמה מעט עשיתי עם חיי.

It wasn't the resume

זה לא היה הקורות חיים

of breaking this record here,

של לשבור את השיא הזה פה,

it was more like, who had I become?

זה היה יותר כמו: מי נהייתי?

How had I spent my valuable time?

איך העברתי את הזמן היקר שלי?

How could this have gone by

איך יכול להיות שזה עבר

like lightning?

במהירות הברק?

And I couldn't forgive myself

ולא יכולתי לסלוח לעצמי

for the countless, countless hours

על השעות אין ספור

I had lost

שאיבדתי

in negative thought --

בחשיבה שלילית -

all the time I had spent beating myself up

כל הזמן שביליתי בלחבוט בעצמי

for losing my marriage

על שאיבדתי את נישואיי

and not stopping the sexual abuse when I was a kid

ושלא עצרתי את ההתעללות המינית שהייתי ילדה

and career moves

ועל צעדים בקריירה

and this and this and this.

ועל זה ועל זה.

Just why, why didn't I do it better? Why? Why? Why?

רק למה, למה לא עשיתי את זה טוב יותר? למה? למה? למה?

And then my mother died at 82.

ואז אמא שלי מתה בגיל 82.

And so I starting thinking,

אז התחלתי לחשוב,

not only am I not happy with the past,

לא רק שאני לא מאושרת מהעבר,

now I'm getting choked with,

עכשיו אני נחנקת עם:

"I've only got 22 years left."

"נשארו לי רק עוד 22 שנים."

What am I going to do with this short amount of time

מה אני הולכת לעשות עם הזמן הקצר הזה

that's just fleeting?

שפשוט בורח?

And I'm not in the present whatsoever.

ואני בכלל לא בהווה.

And I decided the remedy to all this malaise

והחלטתי שהפתרון לתחושה הרעה הזאת

was going to be

הולך להיות

for me to chase

שאני ארדוף

an elevated dream,

אחר חלום נעלה,

an extreme dream,

חלום קיצוני,

something that would require

משהו שידרוש ממני

utter conviction

נחישות מוחלטת

and unwavering passion,

ותשוקה בלתי ניתנת לעירור,

something that would make me

משהו שיהפוך אותי

be my best self

לאני הטובה ביותר

in every aspect of my life,

בכל המובנים של חיי,

every minute of every day,

בכל דקה של כל יום,

because the dream was so big

בגלל שהחלום כל-כך גדול

that I couldn't get there

שאני לא יכולה להגיע לשם

without that kind of behavior and that kind of conviction.

מבלי ההתנהגות הזאת ומבלי הנחישות הזאת.

And I decided,

ואז החלטתי,

it was an old dream that was lingering,

זה היה חלום ישן שכמהתי אליו,

that was from so many years ago,

מלפני כל-כך הרבה שנים,

three decades ago --

שלושה עשורים -

the only sort of world class swim

הסוג היחיד של שחייה שהיא ברמה עולמית

I had tried and failed at back in my 20s --

ניסיתי ונכשלתי בזה בשנות העשרים שלי -

was going from Cuba to Florida.

לשחות מקובה לפלורידה.

It was deep in my imagination.

זה היה עמוק בדימיון שלי.

No one's ever done it without a shark cage.

אף אחד מעולם לא עשה זאת בלי כלוב כרישים.

It's daunting.

זה מבעית.

It's more than a hundred miles across a difficult passage of ocean.

זה יותר ממאה מייל (160 קילומטר) של מעבר אוקינוס קשה.

It's probably, at my speed, at my age --

זה בטח, במהירות שלי, בגיל שלי -

for anybody's speed at anybody's age --

במהירות של כל אחד בכל גיל -

going to take 60, maybe 70, hours

הולך לקחת 60, אולי 70 שעות

of continuous swimming,

של שחייה רציפה,

never getting out on the boat.

מבלי לצאת לסירה.

And I started to train.

והתחלתי להתעמל.

I hadn't swum for 31 years, not a stroke.

לא שחיתי כבר 31 שנה. אפילו לא חתירה אחת.

And I had kept in good shape, but swimming's a whole different animal.

ושמרתי על כושר טוב, אבל שחייה זאת חיה אחרת לגמרי.

As a matter of fact,

למען האמת,

this picture is supposed to be me during training.

התמונה הזאת אמורה להראות אותי במהלך האימונים.

It's a smiling face.

זה פרצוף מחוייך.

And when you're training for this sport, you are not smiling.

וכשאתה מתאמן לספורט הזה, אתה לא מחייך.

(Laughter)

(צחוק)

It's an arduous, difficult sport,

זה ספורט מתיש וקשה

and I don't remember smiling

ואני לא זוכרת שחייכתי

at any time during this sport.

באף רגע במהלך הספורט הזה.

As I said, I respect other sports,

כפי אמרתי, אני מכבדת סוגי ספורט אחרים,

and I compare this sport sometimes

ואני משווה את הספורט הזה לפעמים

to cycling and to mountain climbing

לרכיבה על אופנים ולטיפוס הרים

and other of the expedition type events,

ולסוגים האחרים של ספורט שהם מעין מסע,

but this is a sensory deprivation,

אבל זה ספורט של חסך חושים,

a physical duress.

של לחץ פיזי.

And when I started in

וכשהתחלתי להיכנס לזה

with the eight hours and the 10 hours and the 12 hours

עם שחיות של 8 שעות, ו 10 שעות ו 12 שעות

and the 14 hours and the 15 hours and the 24-hour swims,

והשחיות של ה 14 שעות וה 15 שעות ושל ה 24 שעות,

I knew I had it,

ידעתי שיש לי את זה,

because I was making it through these.

כי שרדתי את אלו.

And when I said I'm going to go out and do a 15-hour swim,

וכשאני אמרתי שאני יוצאת לשחייה של 15 שעות

and we're coming into the dock after a long day

ואנחנו נכנסים למזח אחרי יום ארוך

and it's now night,

וכבר לילה

and we come in and it's 14 hours and 58 minutes

ואנחנו נכנסים והזמן הוא 14 שעות ו 58 דקות

and I can touch the dock and we're done,

ואני יכולה לגעת במזח וסיימנו,

the trainer says, "That's great.

המאמן אומר, "יופי.

It's 14 hours 58 minutes. Who cares the last two minutes?"

זה 14 שעות ו 58 דקות, למי איכפת מהשתי דקות האחרונות?"

I say, "No, it's got to be 15 hours,"

אני אומרת "לא. זה חייב להיות 15 שעות."

and I swim another minute out and another minute back

ואני שוחה עוד דקה החוצה ועוד דקה בחזרה

to make the 15 hours.

בשביל לעשות את ה 15 שעות.

And I put together an expedition.

ואני מארגנת משלחת.

It's not that I didn't have help,

זה לא שלא הייתה לי עזרה,

but honestly, I sort of led, I was the team leader.

אבל בכנות, די הובלתי, הייתי המנהיגה.

And to get the government permissions,

ולקבל את הרשיונות מהממשלה,

you read in the paper,

אתם קוראים בעיתון,

you think it's easy to get into Cuba everyday?

אתם חושבים שזה קל להכנס לקובה בכל יום?

Try going in with an armada like we had

תנסו לנסוע אם צי כמו שלנו היה

of 50 people and five boats

של 50 אנשים וחמש סירות

and CNN's crew, etc.

וצוותים של CNN.

The navigation is difficult.

הניווט הוא קשה.

There's a big river called the Gulf Stream

יש נהר גדול שנקרא "זרם הגולף"

that runs across

שרץ לאורך (המסלול),

and it's not going in the direction you are.

והוא לא הולך לכיוון שלך.

It's going to the east and you'd like to go north.

הוא הולך מזרחה ואתה הולך צפונה.

It's tricky.

זה מסובך.

And there's dehydration.

ויש התייבשות.

And there's hypothermia.

ויש היפותרמיה (תת חום)

And there are sharks.

ויש כרישים.

And there are all kinds of problems.

ויש כל מיני בעיות.

And I gathered together, honestly,

ואספתי יחד, בכנות,

the world's leading experts in every possible way.

את המומחים המובילים בעולם בכל מובן אפשרי.

And a month ago,

ולפני חודש,

the 23rd of September,

ב 23 בספטמבר,

I stood on that shore

עמדתי על החוף הזה

and I looked across

והבטתי מעבר

to that long, long faraway horizon

לאופק הכל כך רחוק

and I asked myself,

ושאלתי את עצמי,

do you have it?

יש לך את זה?

Are your shoulders ready?

הכתפיים שלך מוכנות?

And they were. They were prepared.

והן היו. הן היו מוכנות.

No stone left unturned.

אף אבן ללא הופכין.

Was the mind ready?

האם המוח היה מוכן?

You know, you're swimming with the fogged goggles,

אתם יודעים, אתם שוחים עם המשקפת מלאה אדים,

you're swimming at 60 strokes a minute,

אתם שוחים בקצב של 60 חתירות בדקה,

so you're never really focused on anything, you don't see well.

אז אתם אף פעם לא באמת מפוקסים על כלום, אתם לא רואים טוב,

You've got tight bathing caps over your ears

יש לכם כובעי ים הדוקים מעל האוזניים

trying to keep the heat of the head,

מנסים לשמור על חום הראש,

because it's where the hypothermia starts,

כי שם מתחילה ההיפותרמיה,

and so you don't hear very well.

אז אתם לא כל כך שומעים טוב.

You're really left alone with your own thoughts.

אתם באמת נשארים לבד עם המחשבות שלכם.

And I had all kinds of counting systems ready there

והיו לי שם כל מיני מערכות ספירה מוכנות,

in English, followed by German,

באנגלית, ואז בגרמנית

followed by Spanish, followed by French.

ואז בספרדית, אחר-כך בצרפתית.

You save the French for last.

שומרים את צרפתית לאחרון.

And I had songs, I had a playlist in my head --

והיו לי שירים, והיה לי רשימת שמע בראש -

not through headphones, in my own head --

לא דרך אוזניות, בראש שלי -

of 65 songs.

של 65 שירים.

And I couldn't wait to get into the dark in the middle of the night,

ולא יכולתי לחכות להיכנס לחושך של אמצע הלילה,

because that's when Neil Young comes out.

כי אז ניל יאנג יוצא החוצה.

(Laughter)

(צחוק)

And it's odd, isn't it?

וזה מוזר, לא?

You'd think you'd be singing Leonard Cohen's "Hallelujah"

אתם חושבים שתשירו את "הללויה" של לאונרד כהן,

out in the majesty of the ocean,

שם במלוא הדר האוקינוס,

not songs about heroin addiction in New York City.

לא שירים על התמכרות הרואין בניו-יורק.

But no, for some reason

אבל לא, מסיבה מסויימת

I couldn't wait to get into the dark of the night

לא יכולתי לחכות להיכנס לחושך של הלילה

and be singing,

ולשיר

♫ "A heard you knocking at my cellar door ♫

♫ שמעתי אותך דופקת על דלת המרתף ♫ (ניל יאנג - מחט ונגמר הנזק)

♫ I love you baby and I want some more ♫

♫ אני אוהב אותך מותק ורוצה עוד ♫

♫ Ooh, ooh, the damage done" ♫

♫ או הו, הנזק נעשה ♫

(Applause)

(מחיאות כפיים)

The night before I started,

בלילה לפני שהתחלתי

I finished Stephen Hawking's "The Grand Design."

סיימתי לקרוא את "התכנון הגדול" של סטיבן הוקינג.

And I couldn't wait

ולא יכולתי לחכות

to trip the mind fantastic.

להכניס את המוח ל"טריפ" נפלא.

About the 50th hour,

בערך בשעה ה50,

I was going to start thinking about the edge of the universe.

הייתי מתחילה לחשוב על קצה היקום.

Is there an edge?

יש בכלל קצה?

Is this an envelope we're living inside of,

זאת סוג של מעטפה שאנחנו חיים בתוכה,

or no, does it go onto infinity in both time and space?

או שלא, האם הוא ממשיך עד אין סוף בחלל וגם בזמן?

And there's nothing like swimming for 50 hours in the ocean

ואין כמו שחייה של 50 שעות באוקיינוס

that gets you thinking about things like this.

בשביל שתתחילו לחשוב על דברים כאלה.

I couldn't wait to prove the athlete I am,

לא יכולתי לחכות להוכיח איזה אתלטית אני,

that nobody else in the world can do this swim.

שאף אחד אחר בעולם לא יכול לעשות את השחייה הזאת.

And I knew I could do it.

וידעתי שאני מסוגלת.

And when I jumped into that water,

וכשקפצתי לתוך המים האלה,

I yelled in my mother's French, "Courage!"

צעקתי בצרפתית של אמי: " קוראג'!" (אומץ)

And I started swimming,

והתחלתי לשחות,

and, oh my God, it was glassy.

והו, אלוהים, זה היה מזוגג (ים שטוח וצלול).

And we knew it, all 50 people on the boat,

וידענו, כל 50 האיש על הסירה,

we all knew this was it,

כולנו ידענו שזה זה,

this was our time.

זה הרגע שלנו.

And I reminded myself a couple hours in,

וכמה שעות לתוך השחייה הזכרתי לעצמי,

you know, the sport is sort of a microcosm of life itself.

את יודעת, הספורט הוא סוג של תבנית לחיים ביקום.

First of all, you're going to hit obstacles.

דבר ראשון, את הולכת להיתקל במחסומים.

And even though you're feeling great at any one moment,

ואפילו שאת מרגישה מעולה בכל רגע נתון,

don't take it for granted, be ready,

אל תקחי את זה כמובן מאליו, תהיי מוכנה,

because there's going to be pain, there's going to be suffering.

כי הולך להיות כאב, והולך להיות סבל.

It's not going to feel this good all the way across.

זה לא הולך להרגיש כל-כך טוב לאורך כל הדרך.

And I was thinking of the hypothermia

והייתי חושבת על ההיפותרמיה (תת-חום)

and maybe some shoulder pain

ואולי על שכואבת הכתף

and all the other things --

ועל כל הדברים האחרים -

the vomiting that comes from being in the saltwater.

ההקאות שבאות מלהיות במי מלח.

You're immersed in the liquid.

אתה שקוע בנוזל הזה.

Your body doesn't like the saltwater.

הגוף שלך לא אוהב את המי מלח.

After a couple of days, three days,

ואחרי יומיים שלושה,

you tend to rebel

אתה נוטה להתמרד

in a lot of physical ways.

בהרבה דרכים גופניות.

But no, two hours in,

אבל לא, בתוך שעתיים,

wham! Never in my life ...

בום! אף פעם בחיי...

I knew there were Portuguese men o' war,

ידעתי שיש "ספינות קרב פורטוגזיות" (מדוזת שלפוחן מצוי),

all kinds of moon jellies, all kinds of things,

כל מיני מדוזות ירח, וכל מיני דברים,

but the box jellyfish from the southern oceans

אבל מדוזות קובייתיות של של האוקינוסים הדרומיים

is not supposed to be in these waters.

לא אמורות להיות במים האלה.

And I was on fire --

וכולי בערתי -

excruciating, excruciating pain.

כאבי תופת.

I don't know if you can still see

ואני לא יודעת אם אתם עדיין יכולים לראות

the red line here and up the arm.

את הקו האדום פה, ובמעלה הזרוע.

Evidently, a piece this big of tentacle

מסתבר, שעל חתיכה בגודל כזה של זרוע מדוזה

has a hundred-thousand little barbs on it

יש מאות אלפי חודים עוקצניים

and each barb is not just stinging your skin,

וכל חוד לא רק צורב את העור,

it's sending a venom.

הוא שולח ארס

The most venomous animal that lives in the ocean

החיה הארסית ביותר שחייה באוקינוס

is the box jellyfish.

היא המדוזה הקובייתית

And every one of those barbs

וכל אחד מהחודים האלה

is sending that venom into this central nervous system.

שולח את הארס הזה למערכת העצבים המרכזית.

So first I feel like boiling hot oil,

אז בהתחלה אני מרגישה כמו שמן רותח,

I've been dipped in.

שטבלו אותי בו.

And I'm yelling out, "Fire! Fire! Fire! Fire!

ואני צועקת, "אש! אש! אש! אש!"

Help me! Somebody help me!"

תעזרו לי! שמישהו יעזור לי!"

And the next thing is paralysis.

והדבר הבא זה שיתוק.

I feel it in the back and then I feel it in the chest up here,

אני מרגישה את זה בגב, ואז פה למעלה בחזה,

and I can't breathe.

ואני לא יכולה לנשום.

And now I'm not swimming with a nice long stroke,

ועכשיו אני כבר לא שוחה בחתירות יפות וארוכות,

I'm sort of crabbing it this way.

אני כאילו מדדה ככה.

Then come convulsions.

ואז מגיעים פירכוסים.

A young man on our boat is an EMT. He dives in to try to help me.

בחור צעיר על הסירה שלנו הוא פראמדיק. הוא צולל פנימה בשביל לנסות לעזור לי.

He's stung.

והוא נצרב.

They drag him out on the boat,

הם גוררים אותו החוצה אל הסירה,

and he's -- evidently, I didn't see any of this -- but lying on the boat

והוא, לכאורה - אני לא ראיתי כלום מזה, אבל (הוא) שוכב על הסירה

and giving himself epinephrine shots

ונותן לעצמו זריקות אפינפרין (אדרנלין)

and crying out.

וצורח.

He's 29 years old,

הוא בן 29,

very well-built, lean, he's six-foot, five,

מאוד חסון, רזה, הוא מטר תשעים ושש,

weighs 265 lbs.,

שוקל 120 קילו,

and he is down.

והוא על הרצפה.

And he is crying and he's yelling to my trainer

והוא בוכה והוא צועק למאמן שלי,

who's trying to help me.

שמנסה לעזור לי.

And he's saying, "Bonnie, I think I'm going to die.

והוא אומר: "בוני, אני חושב שאני עומד למות.

My breath is down to three breaths a minute.

הנשימה שלי ירדה לשלוש נשימות בדקה.

I need help, and I can't help Diana."

אני צריך עזרה, ואני לא יכול לעזור לדיאנה."

So that was at eight o'clock at night.

אז זה היה בשעה 8 בערב.

The doctor, medical team from University of Miami

הרופא, הצוות הרפואי מאוניברסיטת מיאמי

arrived at five in the morning.

הגיעו ב5 בבוקר.

So I swam through the night,

אז שחיתי לאורך הלילה,

and at dawn they got there and they started with prednisone shots.

ועם הזריחה הם הגיעו לשם והתחילו עם זריקות "פרדניזון" (סטרואיד).

I didn't get out,

לא יצאתי החוצה,

but was in the water taking prednisone shots, taking Xanax,

אבל הייתי בתוך המים, מקבלת זריקות פרדניזון, מקבלת "קסנקס" (נוגד פירכוסים),

oxygen to the face.

חמצן במסכה לפנים.

It was like an ICU unit

זאת הייתה כמו יחידת טיפול נמרץ

in the water.

בתוך המים.

(Laughter)

(צחוק)

And I guess the story is

ואני מנחשת שהסיפור הוא

that even Navy SEALS who are stung by the box jelly,

שאפילו לוחמי קומנדו ימי שנעקצים על-ידי המדוזה הקובייתית,

they're done.

הם גמורים.

They either die or they quickly get to a hospital.

או שהם מתים או שהם מגיעים במהירות לבית-חולים.

And I swam through the night and I swam through the next day.

ואני שחיתי לאורך הלילה ושחיתי לאורך היום למחרת.

And the next night at dusk,

ובדמדומי הלילה הבא,

again, wham!

עוד פעם, בום!

The box jelly again --

המדוזה הקובייתית שוב -

all across the neck, all across here.

לאורך כל הצוואר, לכל האורך פה.

And this time,

והפעם,

I don't like it, I didn't want to give into it,

אני לא אוהבת את זה, אני לא רציתי להיכנע לזה,

but there's a difference between a non-stop swim

אבל יש הבדל בין שחיה ללא הפסקה

and a staged swim.

ושחיית מקטעים.

And I gave in

ואני נכנעתי

to the staged swim.

לשחיית המקטעים.

And they got me out and they started again

והם הוציאו אותי והתחילו שוב

with the epinephrine and the prednisone

עם זריקות האפינפרין והפרדניזון

and with the oxygen and with everything they had on board.

ועם החמצן ועם כל מה שהיה להם על הסירה.

And I got back in.

ואז נכנסתי חזרה פנימה.

And I swam through that night and into the next day.

ושחיתי לאורך אותו לילה ולתוך היום למחרת.

And at 41 hours,

ובשעה ה 41,

this body couldn't make it.

הגוף הזה, לא יכול יותר.

The devastation of those stings

ההרס של הצריבות ההן

had taken the respiratory system down

השתיקו את מערכת הנשימה

so that I couldn't make the progress I wanted.

ככה שלא יכלתי להתקדם כפי שרציתי.

And the dream was crushed.

והחלום נרמס.

And how odd

וכמה מוזר

is this intelligent person who put this together

הבן אדם הנבון הזה שהוציא את כל זה לפעול

and got all these world experts together.

וכינס את כל המומחים העולמיים האלה יחד.

And I knew about the jellyfish,

ואני ידעתי על המדוזות,

but I was sort of cavalier.

אבל הייתי שאננה.

A lot of athletes have this, you know,

להרבה ספורטאים יש את זה, אתם יודעים,

sort of invincibility.

סוג של חסינות.

They should worry about me. I don't worry about them.

הם צרכים לחשוש ממני. אני לא חוששת מהם.

I'll just swim right through them.

אני פשוט שוחה דרכן.

We've got benadryl on board. If I get stung, I'll just grin and bear it.

יש לנו על הסיפון "בנדריל" (תרופה לאלרגיות), אם אני נעקצת, אני פשוט אגחון ואסבול את זה.

Well there was no grin and bearing this.

אז לא היתה שום דרך לגחון ולסבול את זה.

As a matter of fact, the best advice I got

למעשה, העצה הכי טובה שקיבלתי

was from an elementary school class

הגיעה מבית ספר יסודי

in the Caribbean.

בקריביים.

And I was telling these kids, 120 of them --

וסיפרתי לילדים האלה, 120 מהם -

they were all in the school on the gymnasium floor --

הם כולם היו בבית הספר על רצפת האולם התעמלות -

and I was telling them about the jellyfish

וסיפרתי לי להם על המדוזות

and how they're gelatinous

ואיך הן ג'לטיניות

and you can't see them at night especially.

ואיך שאי אפשר לראות אותן, בעיקר בלילה.

And they have these

ויש להן זרועות ארוכות כאלו

long 30 to 40 to 50-ft. tentacles.

באורך 10, 12 15 מטרים.

And they do this wrapping.

והן עושות את העטיפה הזאת.

And they can send the poison into the system.

והן יכולות לשלוח את הארס לתוך המערכת.

And a little kid from the back was like this.

וילד קטן מאחורה סימן ככה

And I said, "What's your name?" "Henry."

ואני אמרתי, "איך קוראים לך?" "הנרי."

"Henry, what's your question?"

"הנרי, מה השאלה שלך?"

He said, "Well, I didn't have a question so much

הוא אמר, "טוב, לא הייתה לי כל-כך שאלה

as I had a suggestion."

כמו שיש לי הצעה."

He said, "You know those guys

הוא אמר "את מכירה את האנשים האלה

who really believe in what they believe in

שבאמת מאמינים במה שהם מאמינים

and so they wear bombs?"

אז הם לובשים פצצות?"

And I said, "Well it's odd that you've learned of this

ואני אמרתי "זה מוזר שלמדת על זה

as a noble kind of pursuit, but yeah, I know those guys."

בתור עיסוק אצילי, אבל כן, אני מכירה את האנשים."

He said, "That's what you need.

הו אמר, "זה מה שאת צריכה.

You need like a school of fish

את צריכה כאילו להקת דגים

that would swim in front of you like this."

שישחו מלפניך ככה."

(Laughter)

(צחוק)

"And when the jellyfish come and they wrap their tentacles around the fish,

"וכשמדוזה מגיעה ועוטפת את הזרועות מסביב לדג,

they're going to be busy with them,

הן הולכות להיות עסוקות איתם,

and you'll just scoot around."

ואת פשוט תשחי מסביב."

I said, "Oh, it's like a suicide army."

אני אמרתי, "טוב, זאת כמו צבא מתאבדים."

He said, "That's what I'm talking about. That's what you need."

הוא אמר, "על זה אני מדבר! זה מה שאת צריכה."

And little did I know,

ואיך לא ידעתי,

that you should listen to eight year-olds.

שצריך להקשיב לבני שמונה.

And so I started that swim

אז התחלתי את השחייה הזאת

in a bathing suit like normal,

בבגד ים כרגיל,

and, no joke, this is it; it came from the shark divers.

ולא בצחוק, הנה זה; זה הגיע מצוללני הכרישים.

I finished the swim like this.

סיימתי את השחייה ככה.

I was swimming with this thing on.

שחייתי עם הדבר הזה על הראש.

That's how scared of the jellyfish I was.

עד כדי כך פחדתי מהמדוזה.

So now what do I do?

אז עכשיו מה אני עושה?

I wouldn't mind

לא הייתי מתנגדת

if every one of you came up on this stage tonight

אם כל אחד מכם היה עולה על הבמה הערב

and told us how you've gotten over the big disappointments of your lives.

ומספר לנו איך התגברתם על האכזבות הגדולות של חייכם.

Because we've all had them, haven't we?

כי לכולנו היו כאלה, לא?

We've all had a heartache.

כולנו עברנו שברון לב.

And so my journey now

אז המסע שלי עכשיו

is to find some sort of grace

הוא למצוא סוג של חן

in the face of this defeat.

בפני התבוסה הזאת.

And I can look at the journey,

ואני יכולה להסתכל על המסע,

not just the destination.

לא רק על היעד.

I can feel proud. I can stand here in front of you tonight

אני יכולה להרגיש גאה. אני יכולה לעמוד לפניכם הערב

and say I was courageous.

ולהגיד שהייתי אמיצה.

Yeah.

כן.

(Applause)

(מחיאות כפיים)

Thank you.

תודה.

And with all sincerity, I can say,

ובכל הכנות, אני יכולה להגיד,

I am glad I lived those two years of my life that way,

אני שמחה שחייתי שנתיים מחיי בצורה כזאת,

because my goal to not suffer regrets anymore,

כי המטרה שלי, לא לסבול יותר מחרטות,

I got there with that goal.

הגעתי לשם עם המטרה הזאת.

When you live that way, when you live with that kind of passion,

כשאתה חי בדרך הזאת, כשאתה חי עם כזאת תשוקה,

there's no time, there's no time for regrets,

אין זמן, אין זמן לחרטות,

you're just moving forward.

אתה רק בתנועה קדימה.

And I want to live every day of the rest of my life that way,

ואני רוצה לחיות בדרך הזאת בכל יום משארית חיי,

swim or no swim.

בשחייה או לא בשחייה.

But the difference

אבל ההבדל

in accepting this particular defeat

בלקבל את התבוסה הספציפית הזאת

is that sometimes,

הוא שלפעמים,

if cancer has won,

אם הסרטן היה מנצח,

if there's death and we have no choice,

אם יש מוות ואין לנו ברירה,

then grace and acceptance

אז חן והשלמה

are necessary.

הם הכרח.

But that ocean's still there.

אבל האוקיינוס הזה עדיין שם.

This hope is still alive.

התקווה הזאת עדין חיה.

And I don't want to be the crazy woman

ואני לא רוצה להיות האשה המטורפת

who does it for years and years and years,

שעושה את זה במשך שנים על גבי שנים.

and tries and fails and tries and fails and tries and fails,

מנסה ונכשלת, מנסה ונכשלת, מנסה ונכשלת,

but I can swim from Cuba to Florida,

אבל אני יכולה לשחות מקובה לפלורידה,

and I will swim from Cuba to Florida.

ואני אכן אשחה מקובה לפלורידה.

Thank you.

תודה.

Thank you.

תודה.

(Applause)

(מחיאות כפיים)

Thank you.

תודה.

(Applause)

(מחיאות כפיים)

And so, what after that?

אז, מה אחרי זה?

Are you going to swim the Atlantic?

את הולכת לחצות את האוקיינוס האטלנטי?

No, that's the last swim.

לא, זאת השחייה האחרונה.

It's the only swim I'm interested in.

זאת השחייה היחידה שמעניינת אותי.

But I'm ready.

אבל אני מוכנה.

And by the way, a reporter called me the other day

ודרך אגב, כתב התקשר אלי באיזה יום

and he said he looked on Wikipedia

והוא אמר שהוא בדק בויקיפדיה

and he said he saw my birthday was August 22nd 1949,

והוא אמר שהוא ראה שיום ההולדת שלי הוא ב 22 באוגוסט 1949

and for some odd reason in Wikipedia,

ומסיבה מוזרה כלשהי בויקיפדיה,

they had my death date too.

היה גם את תאריך הפטירה שלי.

(Laughter)

(צחוק)

He said, "Did you know you're going to die the same place you were born, New York City,

הוא אמר, "את יודעת שאת עומדת למות באותו מקום שבו נולדת, בניו-יורק,

and it's going to be in January of '35?"

וזה הולך לקרות בינואר של שנת 35' ?"

I said, "Nope. I didn't know."

אמרתי, "לא. לא ידעתי."

And now I'm going to live to 85.

ועכשיו אני הולכת לחיות עד גיל 85.

I have three more years than I thought.

יש לי שלוש שנים יותר ממה שחשבתי.

And so I ask myself,

אז אני שואלת את עצמי,

I'm starting to ask myself now,

עכשיו אני מתחילה לשאול את עצמי,

even before this extreme dream

אפילו לפני שהחלום הקיצוני הזה

gets achieved for me,

מתגשם בשבילי,

I'm asking myself,

אני שואלת את עצמי,

and maybe I can ask you tonight too,

ואולי אני יכולה הערב לבקש גם מכם,

to paraphrase the poet

לנסח מחדש את אימרת המשוררת

Mary Oliver,

מארי אוליבר,

she says, "So what is it,

היא אומרת, "אז מה זה,

what is it you're doing,

מה אתם עושים,

with this one wild and precious life of yours?"

עם החיים היחידים, הפרועים והיקירים מפז שלכם?"

Thank you very much.

תודה רבה.

(Applause)

(מחיאות כפיים)

Thank you. Thank you.

תודה. תודה.

Thank you. Thank you.

תודה. תודה.

(Applause)

(מחיאות כפיים)

Live it large. Live it large.

תחיו בגדול! תחיו בגדול!