Scott Fraser: The problem with eyewitness testimony

Translator: Joseph Geni Reviewer: Morton Bast

מתרגם: Shlomo Adam מבקר: Ido Dekkers

The murder happened a little over 21 years ago,

הרצח התרחש לפני קצת יותר מ-21 שנה,

January the 18th, 1991,

ב-18 לינואר 1991,

בקהילת פרברים קטנה בלינווד שבקליפורניה,

in a small

bedroom community

of Lynwood, California, just a few miles

קילומטרים ספורים דרומית-מזרחית ללוס אנג'לס,

southeast of Los Angeles.

A father came out of his house

אב אחד יצא מביתו

to tell his teenage son and his five friends

כדי לומר לבנו ולחמשת חבריו

that it was time for them to stop horsing around

שהגיע הזמן שיפסיקו לשרוץ על מדשאת הבית והמדרכה,

on the front lawn and on the sidewalk,

to get home, finish their schoolwork,

ושילכו הביתה יגמרו להכין שיעורי-בית

and prepare themselves for bed.

ויתכוננו ללכת לישון.

And as the father was administering these instructions,

ובעוד האב נותן את ההוראות האלה,

a car drove by, slowly,

הגיעה מכונית בנסיעה איטית,

and just after it passed the father and the teenagers,

וברגע שהיא עברה ליד האבא והנערים,

a hand went out from the front passenger window,

נשלפה יד מחלון הנוסע שליד הנהג,

and -- "Bam, Bam!" -- killing the father.

ובום, בום! האב נהרג.

And the car sped off.

והמכונית האיצה ונמלטה.

The police,

המשטרה והחוקרים היו יעילים להפליא.

investigating officers, were amazingly efficient.

They considered all the usual culprits,

הם בדקו את כל העבריינים המועדים,

and in less than 24 hours, they had selected their suspect:

ובתוך פחות מ-24 שעות, הם בחרו את החשוד שלהם:

Francisco Carrillo, a 17-year-old kid

פרנציסקו קאריו, נער בן 17

who lived about two or three blocks away

שגר במרחק 2-3 רחובות ממקום הירי.

from where the shooting occurred.

They found photos of him. They prepared a photo array,

הם מצאו תמונות שלו. הם הכינו סדרת תמונות,

and the day after the shooting,

וביום שלאחר הירי,

they showed it to one of the teenagers, and he said,

הם הראו אותן לאחד הצעירים והוא אמר:

"That's the picture.

"התמונה הזאת.

That's the shooter I saw that killed the father."

"זהו היורה שראיתי, זה האיש שהרג את האב."

That was all a preliminary hearing judge had

זה היה כל השימוע הראשוני שהיה נחוץ לשופט

to listen to, to bind Mr. Carrillo over to stand trial

כדי להעמיד את מר קאריו לדין על רצח מדרגה ראשונה.

for a first-degree murder.

In the investigation that followed before the actual trial,

במהלך החקירה שלפני המשפט עצמו,

each of the other five teenagers was shown

הוצגו לפני כל אחד מחמשת הנערים צילומים.

photographs, the same photo array.

אותה סדרת צילומים.

The picture that we best can determine was probably

התמונה שלמיטב ידיעתנו היתה כנראה זו שהוצגה להם בסדרת הצילומים,

the one that they were shown in the photo array

היא זו שבפינה השמאלית התחתונה של סדרת הצילומים האלה.

is in your bottom left hand corner of these mug shots.

The reason we're not sure absolutely is because

הסיבה שאנו לא לגמרי בטוחים

of the nature of evidence preservation

נובעת מאופי שימור הראיות

in our judicial system,

במערכת המשפטית שלנו.

but that's another whole TEDx talk for later. (Laughter)

ולכך אפשר להקדיש אח"כ הרצאת TEDx שלמה.

(צחוק)

So at the actual trial,

במשפט עצמו

all six of the teenagers testified,

העידו כל ששת הנערים,

and indicated the identifications they had made

והם חזרו שוב על הזיהוי שלהם בסדרת הצילומים.

in the photo array.

He was convicted. He was sentenced to life imprisonment,

הוא הורשע ונגזר עליו מאסר עולם,

and transported to Folsom Prison.

והוא הועבר לכלא "פולסום".

So what's wrong?

אז מה הבעיה?

Straightforward, fair trial, full investigation.

מקרה פשוט וברור, משפט הוגן, חקירה מקיפה.

Oh yes, no gun was ever found.

אה, כן. האקדח מעולם לא נמצא.

No vehicle was ever identified as being the one

איש לא זיהה את הרכב

שממנו היורה הושיט את זרועו,

in which the shooter had extended his arm,

and no person was ever charged with being the driver

ואיש לא הורשע בתור הנהג ברכבו של היורה.

of the shooter's vehicle.

ומה עם האליבי של מר קאריו?

And Mr. Carrillo's alibi?

Which of those parents here in the room might not lie

מי מההורים כאן באולם לא ישקר

concerning the whereabouts of your son or daughter

בנוגע למקום הימצאם של בנו או בתו

in an investigation of a killing?

בחקירת רצח?

Sent to prison,

הוא נשלח לכלא,

adamantly insisting on his innocence,

כשהוא ממשיך להתעקש בנוגע לחפותו,

which he has consistently for 21 years.

והוא המשיך לטעון כך בעקביות במשך 21 שנה.

So what's the problem?

אז מה הבעיה?

The problems, actually, for this kind of case

למעשה, הבעיות במקרה מסוג זה לובשות צורות רבות

come manyfold from decades of scientific research

בעקבות עשרות שנים של מחקר מדעי על הזכרון האנושי.

involving human memory.

First of all, we have all the statistical analyses

ראשית כל, ישנו כל הניתוח הסטטיסטי

from the Innocence Project work,

שעשה "מיזם החפים מפשע",

where we know that we have, what,

וממנו ידוע לנו שישנם בערך 250, 280 מקרים מתועדים

250, 280 documented cases now where people have

been wrongfully convicted and subsequently exonerated,

של אנשים שהורשעו על לא עוול בכפם,

ולבסוף זוכו, לפעמים ממש לפני הוצאה להורג,

some from death row, on the basis of later DNA analysis,

על סמך ניתוח דנ"א עדכני,

and you know that over three quarters of all of those cases

והאם ידוע לכם שמעל 3/4 מכל מקרים הזיכוי הללו

of exoneration involved only eyewitness identification

היו קשורים בזיהוי ע"י עדי-ראיה בלבד

testimony during the trial that convicted them.

במשפט שבו הם הורשעו?

We know that eyewitness identifications are fallible.

אנו יודעים שזיהוי ע"י עד-ראיה עלול להיות מוטעה.

The other comes from an interesting aspect

היתר נובע מהיבט מעניין של הזכרון האנושי

of human memory that's related to various brain functions

שנוגע לתפקודי מוח מסוימים ושאותו אוכל לסכם למען הקיצור

but I can sum up for the sake of brevity here

in a simple line:

בשורה אחת פשוטה:

The brain abhors a vacuum.

המוח מתעב ריק.

Under the best of observation conditions,

אפילו בתנאי התצפית הטובים ביותר

the absolute best,

בתנאים הכי טובים,

we only detect, encode and store in our brains

אנו מזהים, מקודדים ומאחסנים במוח

bits and pieces of the entire experience in front of us,

רק רסיסים מכל החווייה שמתרחשת לפנינו,

and they're stored in different parts of the brain.

ואלה מאוחסנים במקומות שונים במוח.

So now, when it's important for us to be able to recall

אז כאשר חשוב לנו להיזכר

what it was that we experienced,

מה היה הדבר שחווינו,

we have an incomplete, we have a partial store,

יש לנו מאגר לא שלם, חלקי,

and what happens?

ומה קורה?

Below awareness, with no requirement for any kind of

מתחת לסף המודעות, מבלי שיידרש מניע כלשהו

motivated processing, the brain fills in information

המוח ממלא את החסר ומוסיף מידע לא אמיתי,

that was not there,

not originally stored,

מידע שלא אוחסן במקור,

from inference, from speculation,

דרך היקשים והשערות,

from sources of information that came to you,

ממקורות מידע שהגיעו אליך, הצופה, אחרי התצפית עצמה.

as the observer, after the observation.

But it happens without awareness such that

אבל זה קורה ללא מודעות

you don't, aren't even cognizant of it occurring.

ואינך אפילו מודע לכך שזה מתרחש.

It's called reconstructed memories.

קוראים לכך "זכרונות משוחזרים".

It happens to us in all the aspects of our life, all the time.

זה קורה לנו בכל תחומי החיים וכל הזמן.

It was those two considerations, among others --

אלה היו שני השיקולים, בין האחרים --

reconstructed memory, the fact about the eyewitness fallibility --

זיכרון משוחזר, העובדה בקשר ליכולת הטעות של עדי הראיה --

that was part of the instigation

זה היה חלק מהחקירה שערכה קבוצת עורכי-דין לערעורים

for a group of appeal attorneys

led by an amazing lawyer named Ellen Eggers

בראשותו של עו"ד מדהים בשם אלן אגרס

to pool their experience and their talents together

שגייסו את כל נסיונם וכשרונותיהם

and petition a superior court

והגישו עצומה לערכאה גבוהה יותר

for a retrial for Francisco Carrillo.

למשפט חוזר עבור פרנציסקו קאריו.

They retained me, as a forensic neurophysiologist,

הם הביאו אותי להעיד, כנוירופיזיולוג מז"פ,

because I had expertise

כי אני מתמחה בתחום הזיהוי על-פי זכרון עדי-ראייה,

in eyewitness memory identification,

which obviously makes sense for this case, right?

וזה הרי הגיוני במקרה הזה, נכון?

But also because I have expertise and testify about

אבל גם כי אני מומחה שיכול להעיד

the nature of human night vision.

על טיבה של ראיית הלילה האנושית.

Well, what's that got to do with this?

ואיך זה קשור?

Well, when you read through the case materials

ובכן, כשמעיינים בחומר המשפטי בתיק של קאריו,

in this Carrillo case,

one of the things that suddenly strikes you is that

אחד הדברים הבולטים הוא

the investigating officers said the lighting was good

שהחוקרים אמרו שהיתה תאורה טובה

at the crime scene, at the shooting.

בזירת הפשע, באתר הירי.

All the teenagers testified during the trial

ובמשפט, הנערים העידו שהם ראו הכל היטב.

that they could see very well.

But this occurred in mid-January,

אבל זה קרה באמצע ינואר,

in the Northern Hemisphere, at 7 p.m. at night.

בחצי-הכדור הצפוני, בשבע בערב.

So when I did the calculations

וכשעשיתי את החישובים של נתוני אור הירח והשמש

for the lunar data and the solar data

at that location on Earth at the time of the incident

במיקום הזה בכדור הארץ במועד אירוע הירי,

of the shooting, all right,

it was well past the end of civil twilight

אכן התברר שזה היה הרבה אחרי הדמדומים

and there was no moon up that night.

ובאותו לילה לא היה ירח.

So all the light in this area from the sun and the moon

ולכן כל האור שם, שהגיע מהשמש ומהירח,

is what you see on the screen right here.

הוא מה שאתם רואים כאן על המסך.

The only lighting in that area had to come

התאורה היחידה באזור זה היתה חייבת לנבוע

from artificial sources,

ממקורות מלאכותיים,

and that's where I go out and I do the actual reconstruction

ובשלב הזה יצאתי וביצעתי שחזור של זירת האירוע

of the scene with photometers, with various measures

בעזרת מדי-אור ומדידות תאורה שונות,

of illumination and various other measures of

ועוד כל מיני מדידות

color perception, along with special cameras

של תפישת הצבעים בחושים, בעזרת מצלמות מיוחדות

and high-speed film, right?

וסרט צילום במהירות גבוהה, כן?

Take all the measurements and record them, right?

לקחתי את כל המדידות ותיעדתי אותן,

And then take photographs, and this is what the scene

ואז צילמתי תמונות, וכך נראתה זירת האירוע במועד הירי

looked like at the time of the shooting

from the position of the teenagers

ממיקום הנערים

looking at the car going by and shooting.

כשהביטו במכונית החולפת ויורה.

This is looking directly across the street

זהו מבט היישר לרוחב הרחוב מן המקום בו הם עמדו.

from where they were standing.

Remember, the investigating officers' report said

זיכרו שלפי הדו"ח של החוקרים התאורה היתה טובה.

the lighting was good.

The teenagers said they could see very well.

הנערים אמרו שהם הצליחו לראות היטב.

This is looking down to the east,

זהו מבט לכיוון מזרח, לאן שהרכב היורה האיץ ונמלט,

where the shooting vehicle sped off,

and this is the lighting directly behind the father

וזו התאורה היישר מאחורי האב והנערים.

and the teenagers.

As you can see, it is at best poor.

וכמו שאתם רואים, זו לכל היותר תאורה גרועה.

No one's going to call this well-lit, good lighting,

איש לא יכול לומר שהאזור מואר ושזו תאורה טובה,

and in fact, as nice as these pictures are,

ולמעשה, ככל שהתמונות האלה טובות --

and the reason we take them is I knew I was going to have to testify in court,

ואני צילמתי אותן כי ידעתי שאצטרך להעיד בבית המשפט

and a picture is worth more than a thousand words

ותמונה טובה מאלף מלים כשמנסים לדבר במספרים

when you're trying to communicate numbers,

abstract concepts like lux, the international measurement

ולהסביר מושגים מופשטים כמו "לוקס", יחידת המידה הבינלאומית של תאורה,

of illumination, the Ishihara color perception test values.

וערכי מבחן "אישיהארה" לתפישת צבעים.

When you present those to people who are not well-versed

כשמסבירים זאת לאנשים שאינם מצויים בהיבטים המדעיים האלה

in those aspects of science and that, they become

salamanders in the noonday sun. It's like

הם הופכים אדישים כמו לטאות בשמש הצהריים.

talking about the tangent of the visual angle, all right?

זה כמו לדבר על המשיק של זווית הראייה, כן?

Their eyes just glaze over, all right?

העיניים שלהם נעשות מזוגגות, כן?

A good forensic expert also has to be a good educator,

עד-מומחה צריך גם להיות מורה טוב,

a good communicator, and that's part of the reason

לתקשר היטב, וזו חלק מהסיבה

why we take the pictures, to show not only

מדוע צילמתי את התמונות, לא רק כדי להראות

where the light sources are, and what we call the spill,

היכן מקורות התאורה, ומה שאנו מכנים "תאורת זליגה",

the distribution, but also so that it's easier

הפיזור, אלא גם כדי שיהיה קל יותר

for the trier of fact to understand the circumstances.

למי ששופט את העובדות להבין את הנסיבות.

So these are some of the pictures that, in fact,

אז אלה כמה מהתמונות בהן השתמשתי בעדותי.

I used when I testified,

but more importantly were, to me as a scientist,

אך מבחינתי כמדען,

are those readings, the photometer readings,

יותר חשובות הן אותן קריאות, הקריאות של מד-האור,

which I can then convert into actual predictions

שאותן אני יכול להפוך לתחזיות ממשיות

of the visual capability of the human eye

של כושר הראייה של העין האנושית בנסיבות המסוימות האלה.

under those circumstances,

and from my readings that I recorded at the scene

ולפי הקריאות שלי, אותן תיעדתי בזירת האירוע

under the same solar and lunar conditions

באותם תנאי שמש וירח

at the same time, so on and so forth, right,

באותו מועד וכו' וכו'

I could predict

יכולתי לקבוע

that there would be no reliable color perception,

שלא יכלה להיות תפישת-צבעים אמינה,

which is crucial for face recognition,

שהיא גורם מכריע בזיהוי פנים,

and that there would be only scotopic vision,

ושיכלה להיות רק ראיה סטוקופטית,

which means there would be very little resolution,

כלומר שהיתה רמת-הפרדה נמוכה מאד,

what we call boundary or edge detection,

מה שאנו מכנים "זיהוי גבולי",

and that furthermore, because the eyes would have been

ושיותר מכך, בגלל שהעיניים היו ודאי מורחבות מאד

totally dilated under this light, the depth of field,

בתנאי התאורה האלה, עומק השדה,

the distance at which you can focus and see details,

המרחק שבו ניתן להתמקד ולראות פרטים,

would have been less than 18 inches away.

היה ודאי פחות מ-45 ס"מ.

I testified to that to the court,

העדתי על כך בבית המשפט,

and while the judge was very attentive,

ואף שהשופט היה קשוב מאד, זה היה שימוע ממושך מאד

it had been a very, very long hearing

for this petition for a retrial, and as a result,

של העתירה הזו למשפט חוזר, וכתוצאה מכך,

I noticed out of the corner of my eye

ראיתי בזווית עיני

that I thought that maybe the judge was going to need

שהשופט אולי עשוי להזדקק

a little more of a nudge

למעט יותר שכנוע

than just more numbers.

מאשר סתם מספרים.

And here I became a bit audacious,

ובנקודה זו נעשיתי קצת חצוף,

and I turned

ופניתי אל השופט ואמרתי:

and I asked the judge,

I said, "Your Honor, I think you should go out

"כבודו, נראה לי שעליך לצאת ולראות בעצמך את זירת האירוע."

and look at the scene yourself."

Now I may have used a tone which was more like a dare

ייתכן שבנימה שלי היתה יותר התגרות מאשר בקשה --

than a request — (Laughter) —

(צחוק)

but nonetheless, it's to this man's credit and his courage

בכל אופן, ייאמר לזכותו של האיש שהיה לו האומץ

that he said, "Yes, I will."

לומר: "כן. אעשה זאת."

A shocker in American jurisprudence.

זעזוע בתולדות המשפט האמריקאית.

So in fact, we found the same identical conditions,

אז מצאנו תנאים זהים,

we reconstructed the entire thing again,

שיחזרנו מחדש את כל העסק,

he came out with an entire brigade of sheriff's officers

הוא הגיע עם חטיבה שלמה של שוטרים ממשרד השריף

to protect him in this community, all right? (Laughter)

כדי שיגנו עליו באותה קהילה.

(צחוק)

We had him stand actually slightly in the street,

העמדנו אותו ממש קצת ברחוב,

so closer to the suspect vehicle, the shooter vehicle,

קרוב יותר לרכב החשוד, הרכב של היורה,

than the actual teenagers were,

מכפי שהיו הנערים,

so he stood a few feet from the curb

והוא עמד כמה מטרים הרחק מן המדרכה

toward the middle of the street.

לכיוון מרכז הרחוב.

We had a car that came by,

שלחנו מכונית שתחלוף לידו,

same identical car as described by the teenagers, right?

אותו רכב שתיארו הנערים,

It had a driver and a passenger,

היו בו נהג ונוסע,

and after the car had passed the judge by,

ואחרי שהרכב חלף ליד השופט

the passenger extended his hand,

הנוסע הושיט את ידו,

pointed it back to the judge as the car continued on,

הצביע בה אחורה לעבר השופט בעוד הרכב ממשיך בנסיעה,

just as the teenagers had described it, right?

בדיוק כפי שהנערים תיארו זאת, כן?

Now, he didn't use a real gun in his hand,

לא היה לו ביד אקדח אמיתי,

so he had a black object in his hand that was similar

אלא חפץ שחור שדמה לאקדח המתואר.

to the gun that was described.

He pointed by, and this is what the judge saw.

הוא הצביע בו, וזה מה שהשופט ראה.

This is the car 30 feet away from the judge.

הנה הרכב במרחק 10 מטר מהשופט.

There's an arm sticking out of the passenger side

יש זרוע שבולטת מצד הנוסע

and pointed back at you.

ומצביעה אחורה לכיוונכם.

That's 30 feet away.

המרחק הוא 10 מטרים.

Some of the teenagers said that in fact the car

כמה מהנערים אמרו למעשה שהרכב

was 15 feet away when it shot.

היה במרחק 5 מטרים כשנורו היריות.

Okay. There's 15 feet.

אז הנה 5 מטרים.

At this point, I became a little concerned.

בנקודה זו נעשיתי מעט מודאג.

This judge is someone you'd never want to play poker with.

עם השופט הזה לא כדאי לשחק פוקר.

He was totally stoic. I couldn't see a twitch of his eyebrow.

הוא שלט ברוחו לגמרי. לא ראיתי אפילו ניד-גבה.

I couldn't see the slightest bend of his head.

לא ראיתי שום הטיה של הראש.

I had no sense of how he was reacting to this,

לא היה לי צל של מושג מה התגובה שלו,

and after he looked at this reenactment,

ואחרי שהוא צפה בשחזור,

he turned to me and he says,

הוא פנה אלי ושאל:

"Is there anything else you want me to look at?"

"יש משהו נוסף שאתה רוצה שאראה?"

I said, "Your honor," and I don't know whether I was

אמרתי: "כבודו,"

ולא ברור לי אם קיבלתי אומץ מהמדידות המדעיות שהיו לי בכיס

emboldened by the scientific measurements that I had

in my pocket and my knowledge that they are accurate,

ומן האמון שלי בדיוקן,

or whether it was just sheer stupidity,

או אם זו היתה טפשות לשמה.

which is what the defense lawyers thought — (Laughter) —

שזה מה שחשבו עורכי הדין של ההגנה-- (צחוק)

when they heard me say,

כשהם שמעו אותי אומר:

"Yes, Your Honor, I want you stand right there

"כן, כבודו, אני רוצה שתישאר לעמוד שם

and I want the car to go around the block again

"ואני רוצה שהרכב יעשה סיבוב נוסף,

and I want it to come and I want it to stop

"ויגיע אליך, ואני רוצה שהוא יעצור

right in front of you, three to four feet away,

"ממש מולך, במרחק של כמטר ממך,

and I want the passenger to extend his hand

"ואני רוצה שהנוסע יושיט את ידו

with a black object and point it right at you,

"האוחזת בחפץ שחור ויכוון אותו בדיוק אליך,

and you can look at it as long as you want."

"ואתה רשאי להביט בו כמה זמן שתרצה."

And that's what he saw. (Laughter)

וזה מה שהוא ראה. (צחוק)

You'll notice, which was also in my test report,

שימו לב, וזה מה שהופיע בדו"ח הבדיקה שלי,

all the dominant lighting is coming from the north side,

שכל עיקר האור מגיע מצפון,

which means that the shooter's face would

משמע שפרצופו של היורה

have been photo-occluded. It would have been backlit.

היה אטום לגמרי מבחינת התאורה. הוא מואר מאחור.

Furthermore, the roof of the car

יותר מזה, גג הרכב

is causing what we call a shadow cloud inside the car

יוצר את מה שאנו מכנים "ענן צל" בתוך הרכב

which is making it darker.

שמשחיר אותו עוד יותר.

And this is three to four feet away.

ומדובר על מרחק של כמטר.

Why did I take the risk?

מדוע לקחתי את הסיכון הזה?

I knew that the depth of field was 18 inches or less.

ידעתי שעומק השדה היה 45 ס"מ או פחות.

Three to four feet, it might as well have been

במרחק של כמטר, זה היה באותה מידה יכול להיות

a football field away.

במרחק של מגרש כדורגל.

This is what he saw.

זה מה שהוא ראה.

He went back, there was a few more days of evidence

הוא חזר לבית המשפט, היו עוד כמה ימי שמיעת עדויות.

that was heard. At the end of it,

ובסופו של דבר הוא פסק שהוא נעתר למשפט חוזר.

he made the judgment that he was going to grant

the petition for a retrial.

And furthermore, he released Mr. Carrillo

ויותר מכך, הוא שיחרר את מר קאריו

so that he could aid in the preparation of his own defense

כדי שיוכל לסייע בהכנת ההגנה שלו

if the prosecution decided to retry him.

אם התביעה תחליט ללכת למשפט חוזר.

Which they decided not to.

והם החליטו לסגת.

He is now a freed man. (Applause)

היום הוא אדם חופשי.

(מחיאות כפיים)

(Applause)

This is him embracing his grandmother-in-law.

כאן הוא מחבק את סבתה של אשתו.

He -- His girlfriend was pregnant when he went to trial,

הוא-- חברתו היתה בהריון כשהוא עמד למשפט,

right? And she had a little baby boy.

וילדה בן.

He and his son are both attending Cal State, Long Beach

הוא ובנו לומדים שניהם היום באוניברסיטת קליפורניה בלונג ביץ'

right now taking classes. (Applause)

(מחיאות כפיים)

And what does this example --

ומה הדוגמה הזו--

what's important to keep in mind for ourselves?

מה חשוב שנזכור מכך?

First of all, there's a long history of antipathy

ראשית כל, יש היסטוריה ארוכה של איבה

between science and the law

בין המדע והחוק

in American jurisprudence.

בתורת המשפט האמריקאית.

I could regale you with horror stories of ignorance

יכולתי לענג אתכם בסיפורי אימים של בורות

over decades of experience as a forensic expert

מעשרות שנותי כעד-מומחה,

of just trying to get science into the courtroom.

מכך שרק ניסיתי להכניס את המדע לאולם בית המשפט.

The opposing council always fight it and oppose it.

הצד שכנגד תמיד נאבק בכך ומתנגד לכך.

One suggestion is that all of us become much more

הצעה אחת היא שכולנו נענה הרבה יותר על הצורך,

attuned to the necessity, through policy,

בעזרת מדיניות, בעזרת נהלים,

through procedures,

to get more science in the courtroom,

להכניס יותר מדע לבית המשפט,

and I think one large step toward that

ולדעתי צעד גדול בכיוון זה

is more requirements,

הוא להציב יותר דרישות,

with all due respect to the law schools,

עם כל הכבוד לפקולטות למשפטים,

of science, technology, engineering, mathematics

מבחינת המדע, הטכנולוגיה, ההנדסה, המתמטיקה

for anyone going into the law,

בפני מי שבוחר ללמוד משפטים,

because they become the judges.

כי הם יהפכו לשופטים.

Think about how we select our judges in this country.

חישבו על האופן בו אנו בוחרים שופטים בארץ הזו.

It's very different than most other cultures. All right?

זה שונה מאד מאשר ברוב התרבויות האחרות, נכון?

The other one that I want to suggest,

הדבר השני שברצוני להציע,

the caution that all of us have to have,

האזהרה שעל כולנו לזכור,

I constantly have to remind myself,

שאני מזכיר לעצמי ללא הרף,

about just how accurate are the memories

היא: כמה באמת מדויקים הזכרונות

that we know are true, that we believe in?

שאנו יודעים שהם אמיתיים, שאנו מאמינים להם?

There is decades of research,

יש עשרות שנות מחקר,

examples and examples of cases like this,

דוגמאות על גבי דוגמאות של מקרים כאלה,

where individuals

שבהם אנשים מאמינים באמת ובתמים. איש מהנערים הללו

really, really believe. None of those teenagers

who identified him

שזיהו אותו,

thought that they were picking the wrong person.

לא חשב שהוא מצביע על האדם הלא-נכון.

None of them thought they couldn't see the person's face.

איש מהם לא חשב שהוא לא יכול היה לראות את פניו.

We all have to be very careful.

כולנו צריכים להיות זהירים מאד.

All our memories are reconstructed memories.

כל זכרונותינו הם זכרונות משוחזרים.

They are the product of what we originally experienced

הם התוצר של מה שחווינו במקור,

and everything that's happened afterwards.

יחד עם כל מה שקרה לאחר מכן.

They're dynamic.

הם דינמיים.

They're malleable. They're volatile,

הם ניתנים לעיצוב. הם הפכפכים,

and as a result, we all need to remember to be cautious,

ולכן על כולנו לזכור להיזהר,

that the accuracy of our memories

כי הדיוק של זכרונותינו

is not measured in how vivid they are

לא נמדד לפי כמה הם ברורים

nor how certain you are that they're correct.

או לפי המידה בה אנו משוכנעים שהם נכונים.

Thank you. (Applause)

תודה רבה.

(מחיאות כפיים)