Ben Saunders: To the South Pole and back — the hardest 105 days of my life

מתרגם: eviatar edlerman מבקר: Ido Dekkers

So in the oasis of intelligentsia that is TED,

אז כאן בנווה המדבר של האינטליגנציה שהוא טד.

I stand here before you this evening

אני עומד כאן לפניכם הערב

as an expert in dragging heavy stuff around cold places.

כמומחה בגרירה של חפצים כבדים במקומות קרים

I've been leading polar expeditions for most of my adult life,

אני מוביל משלחות לקוטב במהלך רוב חיי הבוגרים

and last month, my teammate Tarka L'Herpiniere and I

ובחודש שעבר אני ושותפי טרקה לארפנייר

finished the most ambitious expedition I've ever attempted.

סיימנו את המשלחת השאפתנית ביותר שבה לקחתי חלק.

In fact, it feels like I've been transported straight here

למעשה, זה מרגיש כאילו הגעתי לפה ישר

from four months in the middle of nowhere,

מארבעה חודשים באמצע שום מקום

mostly grunting and swearing, straight to the TED stage.

שבמהלכם בעיקר נהמתי וקללתי הישר לבמה של טד.

So you can imagine that's a transition that hasn't been entirely seamless.

אז אתם יכולים לדמיין לעצמכם שהמעבר הזה לא היה חלק לגמרי

One of the interesting side effects

אחת מתופעות הלוואי המעניינות

seems to be that my short-term memory is entirely shot.

היא שנראה שהזיכרון לטווח קצר נעלם לחלוטין.

So I've had to write some notes

ולכן כתבתי לעצמי כמה הערות

to avoid too much grunting and swearing in the next 17 minutes.

בכדי למנוע נהמות וקללות במהלך 17 הדקות הבאות

This is the first talk I've given about this expedition,

זאת הפעם הראשונה שאני מדבר על המשלחת הזו,

and while we weren't sequencing genomes or building space telescopes,

ולמרות שאנחנו לא מפצחים את רצף הגנום או בונים טלסקופים חלליים

this is a story about giving everything we had to achieve something

זהו סיפור על להשקיע את כל כולך בכדי להשיג משהו

that hadn't been done before.

שלא נעשה מעולם.

So I hope in that you might find some food for thought.

אני מקווה שתמצאו בזה קצת חומר למחשבה.

It was a journey, an expedition in Antarctica,

זה היה מסע, משלחת לאנטרטיקה,

the coldest, windiest, driest and highest altitude continent on Earth.

זוהי היבשת הקרה ביותר, עם הרוחות החזקות ביותר, היבשה ביותר והגבוהה ביותר.

It's a fascinating place. It's a huge place.

זה מקום מרתק. זה מקום ענק.

It's twice the size of Australia,

היא גדולה פי 2 מאוסטרליה,

a continent that is the same size as China and India put together.

זוהי יבשת שגודלה כמו הודו וסין יחד.

As an aside, I have experienced

במאמר מוסגר, חוויתי

an interesting phenomenon in the last few days,

תופעה מעניינת במהלך הימים האחרונים,

something that I expect Chris Hadfield may get at TED in a few years' time,

דבר שהייתי מצפה שיקרה לכריס הדפילד בעוד כמה שנים בטד

conversations that go something like this:

שיחות שנשמעות בערך כך:

"Oh, Antarctica. Awesome.

"או אנטארקטיקה. מגניב.

My husband and I did Antarctica with Lindblad for our anniversary."

אני ובעלי היינו באנטארקטיקה עם לינדבלאד ליום הנישואין שלנו."

Or, "Oh cool, did you go there for the marathon?"

או," מגניב, נסעת לשם בכדי לעשות מרתון?"

(Laughter)

(צחוק)

Our journey was, in fact, 69 marathons back to back

המסע שלנו היה למעשה 69 מרתונים אחד אחרי השני

in 105 days, an 1,800-mile round trip on foot from the coast of Antarctica

105 ימים, מסע מעגלי של 3000 ק"מ ברגל מהחוף של אנטארקטיקה

to the South Pole and back again.

לקוטב הדרומי ובחזרה.

In the process, we broke the record

בדרך, שברנו את השיא

for the longest human-powered polar journey in history by more than 400 miles.

של המסע הרגלי הארוך ביותר ביותר מ 640 ק"מ.

(Applause)

(מחיאות כפיים)

For those of you from the Bay Area,

אלו מכם שמגיעים מאזור המפרץ,

it was the same as walking from here to San Francisco,

זה היה כמו ללכת מפה לסן פרנסיסקו,

then turning around and walking back again.

ואז להסתובב ולחזור חזרה.

So as camping trips go, it was a long one,

אז כמו טיולי מחנאות אחרים, זה היה טיול ארוך,

and one I've seen summarized most succinctly here

זה היה טיול שסוכם בתמצתיות

on the hallowed pages of Business Insider Malaysia.

בדפים המקודשים של ביזנס אינסיידר מלזיה.

["Two Explorers Just Completed A Polar Expedition That Killed Everyone The Last Time It Was Attempted"]

["שני מטיילים סיימו משלחת לקוטב, משלחת שכל מי שהשתתף בה בעבר נהרג"]

Chris Hadfield talked so eloquently

כריס הדפילד דבר כל כך ברהיטות

about fear and about the odds of success, and indeed the odds of survival.

על הפחד , על הסיכויים להצלחה ועל הסיכוי להישרדות.

Of the nine people in history that had attempted this journey before us,

מתוך תשעה אנשים שניסו לעשות את המסע הזה בעבר,

none had made it to the pole and back,

אף אחד לא הגיע לקוטב ובחזרה,

and five had died in the process.

וחמישה מתו בתהליך.

This is Captain Robert Falcon Scott.

זהו קפטן רוברט פאלקון סקוט.

He led the last team to attempt this expedition.

הוא הוביל את הקבוצה האחרונה שניסתה את המסע הזה

Scott and his rival Sir Ernest Shackleton,

סקוט והיריב שלו סר ארנסט שאקלטון,

over the space of a decade,

במהלך עשור,

both led expeditions battling to become the first to reach the South Pole,

הובילו משלחות תוך נסיון להיות הראשונים שיגיעו לקוטב הדרומי,

to chart and map the interior of Antarctica,

בכדי לשרטט מפה של החלק הפנימי של אנטארקטיקה,

a place we knew less about, at the time,

מקום שידענו עליו פחות, באותה תקופה,

than the surface of the moon,

מאשר פני השטח של הירח,

because we could see the moon through telescopes.

מכיוון שאנחנו יכולים לראות את הירח דרך טלסקופים.

Antarctica was, for the most part, a century ago, uncharted.

אנטארקטיקה היתה, במהלך רוב המאה הקודמת, לא ממופה.

Some of you may know the story.

חלק מכם בטח מכירים את הסיפור.

Scott's last expedition, the Terra Nova Expedition in 1910,

המשלחת האחרונה של סקוט, המשלחת "טרה נובה" ב 1910,

started as a giant siege-style approach.

התחילה כמשלחת ענקית בסגנון מצור.

He had a big team using ponies,

היה לו צוות גדול שהשתמש בסוסי פוני,

using dogs, using petrol-driven tractors,

כלבים, טרקטורים ממונעים,

dropping multiple, pre-positioned depots of food and fuel

הטמנת מספר רב של מצבורי מזון ודלק במקומות מוגדרים מראש

through which Scott's final team of five would travel to the Pole,

הכל בכדי להוביל צוות של חמישה בפיקודו של סקוט לקוטב,

where they would turn around and ski back to the coast again on foot.

לאחר ההגעה לקוטב הם יסתובבו ויתחילו מסע חזרה ברגל לחוף.

Scott and his final team of five

סקוט והצוות שלו

arrived at the South Pole in January 1912

הגיעו לקוטב הדרומי בינואר 1912

to find they had been beaten to it by a Norwegian team led by Roald Amundsen,

רק בכדי לגלות שהם נוצחו ע"י צוות נורווגי בהובלת רואלד אמונדסן,

who rode on dogsled.

שהצוות שלו רכב על מזחלות כלבים.

Scott's team ended up on foot.

הצוות של סקוט הלך ברגל.

And for more than a century this journey has remained unfinished.

ובמשך יותר ממאה שנים המסע הזה נשאר לא גמור.

Scott's team of five died on the return journey.

כל חמשת חברי הצוות של סקוט מתו במסע חזרה.

And for the last decade,

ובמהלך העשור האחרון,

I've been asking myself why that is.

אני שואל את עצמי למה זה.

How come this has remained the high-water mark?

איך אתגר זה נשאר לא פתור?

Scott's team covered 1,600 miles on foot.

הצוות של סקוט עבר 2500 ק"מ ברגל.

No one's come close to that ever since.

אף אחד אפילו לא הגיע קרוב למרחק הזה מאז.

So this is the high-water mark of human endurance,

לכן אתגר זה הוא סימן דרך ביכולת העמידות של האנושות,

human endeavor, human athletic achievement

בעוצמת המאמץ, בהישג האתלטי

in arguably the harshest climate on Earth.

באקלים שהוא ללא ספק הקשה ביותר בכדור הארץ.

It was as if the marathon record

זה היה כמו ששיא בריצת מרתון

has remained unbroken since 1912.

לא ישבר מאז שנת 1912.

And of course some strange and predictable combination of curiosity,

וכמובן שילוב מוזר של סקרנות,

stubbornness, and probably hubris

עקשנות וגם יהירות

led me to thinking I might be the man to try to finish the job.

הובילו אותי למחשבה שאולי אני יכול להיות האדם שיסיים את העבודה.

Unlike Scott's expedition, there were just two of us,

שלא כמו במשלחת של סקוט אנחנו היינו רק שניים

and we set off from the coast of Antarctica in October last year,

ויצאנו מהחוף של אנטארקטיקה באוקטובר שנה שעברה,

dragging everything ourselves,

סוחבים את הכל בעצמנו,

a process Scott called "man-hauling."

תהליך שסקוט קרא לו "גרירה באמצעות אדם".

When I say it was like walking from here to San Francisco and back,

כשאני אומר שזה היה כמו הליכה מפה לסן פרנסיסקו ובחזרה,

I actually mean it was like dragging something that weighs a shade more

אני למעשה מתכוון שזה היה כמו לגרור משהו ששוקל יותר

than the heaviest ever NFL player.

משחקן הפוטבול הכבד ביותר.

Our sledges weighed 200 kilos,

המזחלות שלנו שקלו 200 קילוגרם,

or 440 pounds each at the start,

או 440 פאונד כל אחת בתחילת המסע,

the same weights that the weakest of Scott's ponies pulled.

משקל זהה למשקל שסחבו הסוסים החלשים ביותר של סקוט.

Early on, we averaged 0.5 miles per hour.

בהתחלה, הגענו לממוצע של 1 קמ"ש.

Perhaps the reason no one had attempted this journey until now,

אולי הסיבה שאף אחד לא ניסה את המסע הזה עד עכשיו,

in more than a century,

במשך יותר ממאה שנים,

was that no one had been quite stupid enough to try.

זה בגלל שאף אחד לא היה מספיק טיפש בכדי לנסות את זה.

And while I can't claim we were exploring

ולמרות שאני לא יכול לטעון שהיינו חוקרים

in the genuine Edwardian sense of the word —

במובן האדוארדי של המילה --

we weren't naming any mountains or mapping any uncharted valleys —

לא נתנו שמות להרים ולא מפינו עמקים לא ידועים --

I think we were stepping into uncharted territory in a human sense.

אני חושב שצעדנו לתוך אזור לא ממופה בהוויה האנושית.

Certainly, if in the future we learn there is an area of the human brain

למיוחד, אם בעתיד יגלו שיש אזור במוח האדם

that lights up when one curses oneself,

שנדלק כאשר אדם מקלל את עצמו,

I won't be at all surprised.

אני לא אהיה מופתע.

You've heard that the average American spends 90 percent of their time indoors.

שמעתם שהאמריקאי הממוצע מבלה 90% מזמנו במקומות סגורים.

We didn't go indoors for nearly four months.

אנחנו לא היינו במקום סגור במשך קרוב לארבעה חודשים,

We didn't see a sunset either.

גם לא ראינו שקיעה.

It was 24-hour daylight.

זה היה 24 שעות של אור יום.

Living conditions were quite spartan.

תנאי החיים היו די ספרטניים.

I changed my underwear three times in 105 days

החלפתי תחתונים 3 פעמים במהלך 105 הימים

and Tarka and I shared 30 square feet on the canvas.

טרקה ואני חלקנו 3 מטרים רבועים של אוהל.

Though we did have some technology that Scott could never have imagined.

היתה לנו טכנולוגיה שסקוט לא היה יכול אפילו לדמיין.

And we blogged live every evening from the tent via a laptop

כתבנו בכל ערב בבלוג מהאוהל דרך המחשב הנייד

and a custom-made satellite transmitter,

והיה לנו משדר לווני מיוחד,

all of which were solar-powered:

הכל הופעל באמצעות השמש.

we had a flexible photovoltaic panel over the tent.

היה לנו פאנל סולארי על האוהל.

And the writing was important to me.

והכתיבה היתה חשובה לי.

As a kid, I was inspired by the literature of adventure and exploration,

כילד קבלתי השראה מספרות העוסקת בהרפתקאות ומסעות,

and I think we've all seen here this week

ואני חושב שכולנו ראינו פה השבוע

the importance and the power of storytelling.

את החשיבות והכוח של סיפור סיפורים.

So we had some 21st-century gear,

אז היה לנו קצת ציוד מודרני,

but the reality is that the challenges that Scott faced

אבל האתגרים שסקוט התמודד איתם

were the same that we faced:

היו אותם אתגרים שאיתם התמודדנו:

those of the weather and of what Scott called glide,

מזג האוויר ואתגר שאותו כינה סקוט גלישה,

the amount of friction between the sledges and the snow.

כמות החיכוך בין המזחלת והשלג.

The lowest wind chill we experienced was in the -70s,

הרוח הקרה ביותר שחווינו היתה סביב המינוס 70 מעלות,

and we had zero visibility, what's called white-out,

והייתה לנו ראות אפסית, מה שנקרא וויטאוט,

for much of our journey.

במהלך מרבית המסע שלנו.

We traveled up and down one of the largest

הלכנו לאורכו ולרוחבו של אחד הקרחונים

and most dangerous glaciers in the world, the Beardmore glacier.

הגדולים והמסוכנים ביותר בעולם, קרחון בירדמור.

It's 110 miles long; most of its surface is what's called blue ice.

אורכו 180 ק"מ, ומרבית פני השטח הם מה שנקרא קרח כחול.

You can see it's a beautiful, shimmering steel-hard blue surface

אתם יכולים לראות את פני השטח היפים מנצנצים בצבע כחול פלדה

covered with thousands and thousands of crevasses,

מכוסים באלפי סדקים בקרח,

these deep cracks in the glacial ice up to 200 feet deep.

חריצים עמוקים אלו בקרח יכולים להגיע לעומק של 60 מטרים.

Planes can't land here,

מטוסים לא יכולים לנחות פה,

so we were at the most risk,

כך שהיינו בסיכון הגבוה ביותר,

technically, when we had the slimmest chance of being rescued.

בנקודה שבה הסיכוי הקטן ביותר לקבל חילוץ.

We got to the South Pole after 61 days on foot,

הגענו לקוטב הצפוני לאחר 61 ימים של הליכה ברגל,

with one day off for bad weather,

עם יום אחד של הפסקה בגלל מזג אוויר גרוע,

and I'm sad to say, it was something of an anticlimax.

ואני מצטער לומר שזה היה סוג של אכזבה.

There's a permanent American base,

יש בסיס אמריקאי קבוע,

the Amundsen-Scott South Pole Station at the South Pole.

התחנה על שם אמונדסן וסקוט הנמצאת בקוטב הדרומי.

They have an airstrip, they have a canteen,

יש להם מנחת, יש להם מכולת,

they have hot showers,

יש להם מקלחות חמות,

they have a post office, a tourist shop,

יש להם משרד דואר, חנות תיירים,

a basketball court that doubles as a movie theater.

מגרש כדורסל שמתפקד גם כאולם קולנוע.

So it's a bit different these days,

אז זה קצת שונה בימים אלה,

and there are also acres of junk.

ויש להם גם דונמים של זבל.

I think it's a marvelous thing

אני חושב שזה דבר מופלא

that humans can exist 365 days of the year

שבני אדם יכולים להתקיים במשך 365 ימים בשנה

with hamburgers and hot showers and movie theaters,

עם המבורגרים, מקלחות חמות ואולמות קולנוע,

but it does seem to produce a lot of empty cardboard boxes.

אבל זה נראה שהם מייצרים המון קופסאות קרטון ריקות.

You can see on the left of this photograph,

אתם יכולים לראות בצד שמאל של התמונה,

several square acres of junk

כמה דונמים של זבל

waiting to be flown out from the South Pole.

מחכה להיות מוטס החוצה מהקוטב הדרומי.

But there is also a pole at the South Pole,

אבל יש גם עמוד בקוטב הדרומי,

and we got there on foot, unassisted,

ואנחנו הגענו לשם ברגל, ללא עזרה,

unsupported, by the hardest route,

ללא תמיכה, במסלול הקשה ביותר,

900 miles in record time,

270 ק"מ בזמן שיא,

dragging more weight than anyone in history.

גוררים יותר ציוד מכל אחד אחר בהיסטוריה.

And if we'd stopped there and flown home,

ואם היינו עוצרים שם וטסים הביתה,

which would have been the eminently sensible thing to do,

מה שללא ספק היה הדבר ההגיוני לעשות,

then my talk would end here

אז ההרצאה שלי הייתה מסתיימת פה

and it would end something like this.

והיא הייתה מסתיימת באופן כזה.

If you have the right team around you, the right tools, the right technology,

אם יש לך את הצוות הנכון, הכלים הנכונים, הטכנולוגיה הנכונה,

and if you have enough self-belief and enough determination,

אם אתה מאמין בעצמך ונחוש מספיק,

then anything is possible.

כל דבר אפשרי.

But then we turned around,

אבל אז התחלנו את המסע חזרה,

and this is where things get interesting.

ואז הדברים נהיו מעניינים.

High on the Antarctic plateau,

גבוה על המישור הארקטי,

over 10,000 feet, it's very windy, very cold, very dry, we were exhausted.

בגובה של 3 ק"מ, הרוח הייתה חזקה, קר מאד, יבש מאד ואנחנו היינו מותשים.

We'd covered 35 marathons,

עברנו 35 מרתונים,

we were only halfway,

היינו רק בחצי הדרך,

and we had a safety net, of course,

כמובן שהיית לנו רשת ביטחון

of ski planes and satellite phones

של מטוסים וטלפונים לוויניים

and live, 24-hour tracking beacons that didn't exist for Scott,

ומשואות עיקוב הדולקות במהלך כל היום, שלא היו למשלחת של סקוט,

but in hindsight,

אבל במבט לאחור,

rather than making our lives easier,

במקום לעשות את החיים שלנו לקלים יותר,

the safety net actually allowed us

רשת הביטחון דווקא גרמה לנו

to cut things very fine indeed,

להשאיר מעט מאד מרווח ביטחון,

to sail very close to our absolute limits as human beings.

להפליג קרוב מאד לקצה המוחלט שלנו כבני אדם.

And it is an exquisite form of torture

זוהי צורה מעודנת מאד של עינוי

to exhaust yourself to the point of starvation day after day

להתיש את עצמך עד לשלב של רעב יום אחר יום

while dragging a sledge full of food.

בזמן שאתה גורר מזחלת מלאה באוכל.

For years, I'd been writing glib lines in sponsorship proposals

במשך שנים, אני כותב שורות חלקלקות בבקשות לחסות

about pushing the limits of human endurance,

על דחיפת הגבול של הסיבולת האנושית,

but in reality, that was a very frightening place to be indeed.

אבל למעשה זה היה מקום מאד מפחיד

We had, before we'd got to the Pole,

לפני שהגענו לקוטב היו

two weeks of almost permanent headwind, which slowed us down.

שבועיים של רוח נגדית כמעט קבועה, רוח שהאטה אותנו.

As a result, we'd had several days of eating half rations.

כתוצאה מכך היו כמה ימים שאכלנו חצי מנה.

We had a finite amount of food in the sledges to make this journey,

היתה לנו כמות סופית של מזון במזחלות לכל המסע,

so we were trying to string that out

אז ניסינו לפתור את זה ע"י

by reducing our intake to half the calories we should have been eating.

הפחתה של כמות הקלוריות הדרושה לנו בחצי.

As a result, we both became increasingly hypoglycemic —

כתוצאה מכך כמות הסוכר בדם שלנו הלכה ופחתה

we had low blood sugar levels day after day —

כמות הסוכר בדם פחתה מיום ליום

and increasingly susceptible to the extreme cold.

ונהיינו רגישים יותר לקור הקיצוני.

Tarka took this photo of me one evening

טרקה צלם אותי בערב אחד

after I'd nearly passed out with hypothermia.

לאחר שכמעט אבדתי הכרה בעקבות היפותרמיה.

We both had repeated bouts of hypothermia, something I hadn't experienced before,

לשנינו היו התקפים חוזרים של היפותרמיה, משהו שלא חוויתי מעולם,

and it was very humbling indeed.

וזה אכן גרם לענווה עמוקה.

As much as you might like to think, as I do,

למרות שהיית רוצה לחשוב, כמו שאני חושב

that you're the kind of person who doesn't quit,

שאתה מהסוג של האנשים שלא מוותר,

that you'll go down swinging,

שתתמודד עם הקושי בגבורה,

hypothermia doesn't leave you much choice.

היפותרמיה לא נותן לך הרבה ברירה.

You become utterly incapacitated.

אתה נהפך למעשה לנכה.

It's like being a drunk toddler.

זה כמו להיות תינוק שיכור.

You become pathetic.

אתה נהייה פתטי.

I remember just wanting to lie down and quit.

אני זוכר שכל מה שרציתי היה לשכב ולפרוש.

It was a peculiar, peculiar feeling,

זו הייתה הרגשה מוזרה, מוזרה,

and a real surprise to me to be debilitated to that degree.

וזה היתה הפתעה בשבילי להיות חלש במידה כזו.

And then we ran out of food completely,

ואז אזל לנו המזון באופן מוחלט,

46 miles short of the first of the depots

75 ק"מ לפני המצבור הראשון שלנו

that we'd laid on our outward journey.

מצבור שהטמנו בדרך הלוך.

We'd laid 10 depots of food,

הטמנו 10 מצבורי מזון,

literally burying food and fuel, for our return journey —

קברנו אוכל ודלק למסע שלנו חזרה --

the fuel was for a cooker so you could melt snow to get water —

הדלק היה עבור התנור שלנו בכדי להפוך שלג למים --

and I was forced to make the decision to call for a resupply flight,

ונאלצתי לקבל החלטה לקרוא לטיסת אספקה,

a ski plane carrying eight days of food to tide us over that gap.

מטוס שנושא מזון ל 8 ימים ולעזור לנו להתגבר על המרווח.

They took 12 hours to reach us from the other side of Antarctica.

זה לקח להם 12 שעות להגיע עלינו מהצד השני של אנטארקטיקה.

Calling for that plane was one of the toughest decisions of my life.

קריאה למטוס הייתה אחת ההחלטות הקשות בחיי.

And I sound like a bit of a fraud standing here now with a sort of belly.

ואני נשמע קצת כמו נוכל עומד פה עם סוג של כרס.

I've put on 30 pounds in the last three weeks.

העלתי 13 ק"ג בשלושה השבועות האחרונים.

Being that hungry has left an interesting mental scar,

להיות כל כך רעב הותיר אותי עם צלקת נפשית,

which is that I've been hoovering up every hotel buffet that I can find.

ולכן אני שואב את המזנון בכל מלון אליו אני מגיע.

(Laughter)

(צחוק)

But we were genuinely quite hungry, and in quite a bad way.

היינו ממש רעבים בצורה ממש רעה.

I don't regret calling for that plane for a second,

אני לא מתרחט שקראתי למטוס

because I'm still standing here alive,

בגלל שאני עדיין עומד פה בחיים,

with all digits intact, telling this story.

עם כל האצבעות מחוברות, מספר את הסיפור הזה.

But getting external assistance like that was never part of the plan,

אבל לקבל עזרה חיצונית, מעולם לא הייתה חלק מהתוכנית,

and it's something my ego is still struggling with.

וזה משהו שהאגו שלי עדיין נאבק איתו.

This was the biggest dream I've ever had,

זה היה החלום הגדול ביותר שלי,

and it was so nearly perfect.

והוא היה כמעט מושלם.

On the way back down to the coast,

בדרך חזרה לחוף,

our crampons — they're the spikes on our boots

נעלי הקרח שלנו -- הדוקרנים על הנעלים שלנו

that we have for traveling over this blue ice on the glacier —

שיש לנו בכדי לחצות שטח של קרח כחול--

broke on the top of the Beardmore.

נשברו בחלק העליון של בירדמור.

We still had 100 miles to go downhill

עדיין היו לנו 160 ק"מ בירידה

on very slippery rock-hard blue ice.

על קרח כחול חלקלק וקשה כאבן.

They needed repairing almost every hour.

הם דרשו תיקון כמעט כל שעה.

To give you an idea of scale,

בכדי לתת לכם תחושה של הגודל,

this is looking down towards the mouth of the Beardmore Glacier.

זהו הנוף לכיוון הפתח של קרחון בירדמור.

You could fit the entirety of Manhattan in the gap on the horizon.

ניתן להכניס את כל מנהטן לרווח שרואים באופק

That's 20 miles between Mount Hope and Mount Kiffin.

30 הק"מ בין הר הופ להר קאפין.

I've never felt as small as I did in Antarctica.

מעולם לא הרגשתי קטן כמו שהרגשתי באנטארקטיקה.

When we got down to the mouth of the glacier,

כשהגענו לפתח של הקרחון,

we found fresh snow had obscured the dozens of deep crevasses.

מצאנו שלג טרי שכסה את עשרות החריצים שבקרח.

One of Shackleton's men described crossing this sort of terrain

אחד מאנשי שאקלטון תאר את חציית תוואי שטח זה

as like walking over the glass roof of a railway station.

כמו הליכה על תקרת זכוכית מעל תחנת רכבת.

We fell through more times than I can remember,

נפלנו יותר פעמים משאני מסוגל לזכור,

usually just putting a ski or a boot through the snow.

בדרך כלל רק מחליקה הרגל דרך השלג.

Occasionally we went in all the way up to our armpits,

לפעמים שקענו כל הדרך עד הכתפיים,

but thankfully never deeper than that.

אבל למזלנו לא שקענו עמוק יותר.

And less than five weeks ago, after 105 days,

ולפני פחות מ 5 שבועות אחרי 105 ימים,

we crossed this oddly inauspicious finish line,

חצינו את קו הסיום המוזר הזה,

the coast of Ross Island on the New Zealand side of Antarctica.

החוף של האי רוס בצד הניו זילנדי של אנטארקטיקה.

You can see the ice in the foreground

אתם יכולים לראות את הקרח ברקע

and the sort of rubbly rock behind that.

ואת הסלע התפורר מאחורי זה.

Behind us lay an unbroken ski trail of nearly 1,800 miles.

מאחרינו נשארו 2900 ק"מ של סימני המגלשים

We'd made the longest ever polar journey on foot,

עשינו את המסע הארוך ביותר לקוטב שנעשה ברגל,

something I'd been dreaming of doing for a decade.

משהו שחלמתי עליו יותר מעשור.

And looking back,

ובמבט לאחור,

I still stand by all the things

אני עדיין עומד על כל הדברים

I've been saying for years

שאמרתי לאורך השנים

about the importance of goals

על החשיבות של מטרות

and determination and self-belief,

על נחישות וביטחון עצמי,

but I'll also admit that I hadn't given much thought to what happens

אבל אני מודה שלא הקדשתי מספיק מחשבה על מה יקרה

when you reach the all-consuming goal

כאשר אגיע למטרה שהצבתי לעצמי

that you've dedicated most of your adult life to,

המטרה שהקדשת לה את רוב חייך הבוגרים,

and the reality is that I'm still figuring that bit out.

ולמעשה אני עדיין מנסה להבין את זה.

As I said, there are very few superficial signs that I've been away.

כפי שאמרתי, יש מעט מאד סימנים חיצונים שעשיתי את זה.

I've put on 30 pounds.

העלתי 13 ק"ג.

I've got some very faint, probably covered in makeup now, frostbite scars.

קבלתי כמה צלקות ממש קטנות שבטח מכוסות עכשיו במייקאפ.

I've got one on my nose, one on each cheek, from where the goggles are,

יש לי אחת על האף ואחת על כל לחי מהמקום של משקפי המגן,

but inside I am a very different person indeed.

אבל בפנים אני אדם אחר לחלוטין.

If I'm honest,

אם להיות כנה,

Antarctica challenged me and humbled me so deeply

אנטארקטיקה אתגרה אותי והפכה אותי לצנוע יותר

that I'm not sure I'll ever be able to put it into words.

ואני לא בטוח שאוכל אי פעם לתאר את זה במילים.

I'm still struggling to piece together my thoughts.

אני עדיין נאבק בכדי לחבר יחד את המחשבות שלי.

That I'm standing here telling this story

זה שאני עומד פה ומספר את הסיפור הזה

is proof that we all can accomplish great things,

זה הוכחה שכולנו יכולים להשיג דברים גדולים,

through ambition, through passion,

באמצעות אמביציה, באמצעות תשוקה,

through sheer stubbornness,

באמצעות עקשנות טהורה,

by refusing to quit,

ע"י סירוב לפרוש,

that if you dream something hard enough, as Sting said,

אם אתה חולם על משהו מספיק חזק, כמו שאומר סטינג,

it does indeed come to pass.

זה באמת קורה.

But I'm also standing here saying, you know what,

אבל אני גם עומד פה ואומר שאתם בטח מכירים את האמרה

that cliche about the journey being more important than the destination?

שהמסע יותר חשוב מהיעד?

There's something in that.

יש בזה משהו.

The closer I got to my finish line,

ככל שהתקרבתי לקו הסיום שלי,

that rubbly, rocky coast of Ross Island,

קו החוף הסלעי של האי רוס,

the more I started to realize that the biggest lesson

התחלתי להבין שהשיעור הגדול

that this very long, very hard walk might be teaching me

שההליכה הארוכה והקשה הזו מנסה ללמד אותי

is that happiness is not a finish line,

זה ששמחה זה לא קו סיום,

that for us humans,

שעבורנו בני האדם,

the perfection that so many of us seem to dream of

השלמות שרובנו חולמים עליה

might not ever be truly attainable,

היא דבר שאולי לעולם לא נוכל להשיג,

and that if we can't feel content here, today, now, on our journeys

ואם אנחנו לא מרגישים את המשמעות כאן ועכשיו במסע שלנו

amidst the mess and the striving that we all inhabit,

בתוך הבלגן שבו כולנו חיים,

the open loops, the half-finished to-do lists,

הדברים הלא גמורים, הרשימות החצי גמורות,

the could-do-better-next-times,

הדברים שאפשר לעשות יותר טוב בפעם הבאה

then we might never feel it.

אז אולי לעולם לא נרגיש את זה.

A lot of people have asked me, what next?

הרבה אנשים שאלו אותי , מה הדבר הבא?

Right now, I am very happy just recovering and in front of hotel buffets.

נכון לעכשיו אני ממש שמח להחלים ולעמוד מול מזנונים של בתי מלון.

But as Bob Hope put it,

אבל כמו שבוב הופ אמר,

I feel very humble,

אני מרגיש מאד צנוע,

but I think I have the strength of character to fight it. (Laughter)

אבל אני חושב שיש לי את הכוחות הנפשיים להלחם בזה. (צחוק)

Thank you.

תודה.

(Applause)

(מחיאות כפיים)