A lesson on looking | Amy Herman

תרגום: Yael Ring עריכה: Shlomo Adam

Take a look at this work of art.

התבוננו ביצירת האמנות הזו.

What is it that you see?

מה אתם רואים?

At first glance, it looks to be a grandfather clock

במבט ראשון, זה נראה כמו שעון אורלוגין

with a sheet thrown over it

מכוסה בסדין

and a rope tied around the center.

וחבל קשור סביבו במרכז.

But a first look always warrants a second.

אבל מבט ראשון מצדיק תמיד מבט שני.

Look again.

התבוננו שוב.

What do you see now?

מה אתם רואים עכשיו?

If you look more closely,

אם תסתכלו קרוב יותר,

you'll realize that this entire work of art

תבינו שכל יצירת האמנות הזו

is made from one piece of sculpture.

מפוסלת מגוש אחד.

There is no clock,

אין שום שעון,

there is no rope,

אין שום חבל,

and there is no sheet.

ואין שום סדין.

It is one piece of bleached Honduras mahogany.

זהו גוש אחד של עץ מהגוני הונדורס מולבן.

Now let me be clear:

אני רוצה להבהיר את עצמי:

this exercise was not about looking at sculpture.

התרגיל הזה לא עסק בהתבוננות בפסל.

It's about looking

אלא בהתבוננות

and understanding that looking closely can save a life,

ובהבנה שהתבוננות קפדנית יכולה להציל חיים,

change your company

לשנות את הארגון שלך

and even help you understand why your children behave the way they do.

ואפילו לעזור לך להבין למה הילדים שלך מתנהגים כמו שהם מתנהגים.

It's a skill that I call visual intelligence,

זאת מיומנות שאני קוראת לה "אינטליגנציה ויזואלית",

and I use works of art to teach everybody,

ואני משתמשת ביצירות אמנות כדי ללמד את כולם,

from everyday people to those for whom looking is the job,

החל מהדיוטות ועד אלה שעבודתם כרוכה בהתבוננות,

like Navy SEALs and homicide detectives and trauma nurses.

כמו לוחמי "אריות הים", בלשי מחלק הרצח ואחיות מחלקת הטראומה.

The fact is that no matter how skilled you might be at looking,

העובדה היא שלא משנה כמה אתם מיומנים בהתבוננות,

you still have so much to learn about seeing.

עדיין יש לכם המון ללמוד על הסתכלות.

Because we all think we get it in a first glance and a sudden flash,

כיוון שכולנו חושבים שאנחנו קולטים הכל במבט ראשון וחטוף,

but the real skill is in understanding how to look slowly

אבל הכישרון האמיתי הוא בהבנה כיצד להסתכל באיטיות

and how to look more carefully.

ואיך להסתכל בהקפדה.

The talent is in remembering --

הכישרון הוא בזכירה --

in the crush of the daily urgencies that demand our attention --

בתוך העומס של הלחצים היומיומיים שתובעים את תשומת הלב שלנו --

to step back and look through those lenses to help us see

לקחת צעד אחורה ולהסתכל דרך העדשות האלה שיעזרו לנו לראות

את מה שהחמצנו עד כה.

what we've been missing all along.

So how can looking at painting and sculpture help?

אז איך התבוננות בציורים ופסלים יכולה לעזור לנו?

Because art is a powerful tool.

זה מכיוון שהאמנות היא כלי רב-עוצמה.

It's a powerful tool that engages both sight and insight

היא כלי רב-עוצמה שמשלב גם התבוננות וגם תובנה

and reframes our understanding of where we are and what we see.

וממסגר מחדש את ההבנה שלנו איפה אנחנו ומה אנחנו רואים.

Here's an example of a work of art

הנה דוגמה ליצירת אמנות

that reminded me that visual intelligence --

שהזכירה לי שאינטליגנציה ויזואלית --

it's an ongoing learning process

היא תהליך למידה מתמשך

and one that really is never mastered.

וכזה שמעולם לא נרכש לגמרי.

I came across this quiet, seemingly abstract painting,

נתקלתי בציור השקט והמופשט-לכאורה הזה,

and I had to step up to it twice,

והייתי צריכה לגשת אליו פעמיים,

even three times,

אפילו שלוש פעמים,

to understand why it resonated so deeply.

כדי להבין למה הוא משפיע עלי כל כך.

Now, I've seen the Washington Monument in person thousands of times,

ראיתי את אנדרטת וושינגטון במו-עיני אלפי פעמים,

well aware of the change in the color of marble a third of the way up,

אני מכירה היטב את שינויי הצבע בשיש בשליש הגובה שלה,

but I had never really looked at it out of context

אבל מעולם לא ממש התבוננתי בה מחוץ להקשרה

or truly as a work of art.

או באמת כביצירת אמנות.

And here, Georgia O'Keeffe's painting of this architectural icon made me realize

אבל המופת האדריכלי הזה, שצוייר ע"י ג'ורג' או'קיף, גרם לי להבין

that if we put our mind to it,

שאם נשקיע מאמץ,

it's possible to see everyday things

נוכל להתבונן בדברים יומיומיים

in a wholly new and eye-opening perspective.

בפרספקטיבה חדשה לגמרי ופוקחת-עיניים.

Now, there are some skeptics that believe that art just belongs in an art museum.

ישנם ספקנים שמאמינים שמקומה של האמנות הוא במוזיאונים בלבד.

They believe that it has no practical use beyond its aesthetic value.

הם מאמינים שאין לה שום שימוש פרקטי מעבר לערכה האסתטי.

I know who they are in every audience I teach.

אני מזהה אותם בכל קהל שאני מלמדת.

Their arms are crossed, their legs are crossed,

הזרועות שלהם משולבות, הרגליים שלהם משולבות,

their body language is saying,

ושפת הגוף שלהם אומרת,

"What am I going to learn from this lady who talks fast

"מה אני הולך ללמוד מהגברת הזאת שמדברת מהר

about painting and sculpture?"

על ציורים ופסלים?"

So how do I make it relevant for them?

אז איך אני הופכת את זה לרלוונטי עבורם?

I ask them to look at this work of art,

אני מבקשת מהם להתבונן ביצירת האמנות הזאת,

like this portrait by Kumi Yamashita.

כמו הדיוקן הזה של קומי ימאשיטה.

And I ask them to step in close,

ואני מבקשת מהם להתקרב,

and even closer still,

ואפילו לעמוד עוד יותר קרוב,

and while they're looking at the work of art,

ובזמן שהם מתבוננים ביצירת האמנות,

they need to be asking questions about what they see.

הם צריכים לשאול את עצמם שאלות על מה שהם רואים.

And if they ask the right questions,

ואם הם שואלים את השאלות הנכונות,

like, "What is this work of art?

כמו, "מהי יצירת האמנות הזאת?

Is it a painting? Is it a sculpture?

האם היא ציור? האם היא פסל?

What is it made of?" ...

ממה היא עשויה?" ....

they will find out that this entire work of art

הם יגלו שכל יצירת האמנות הזאת

is made of a wooden board,

עשויה מלוח עץ,

10,000 nails

10,000 מסמרים

and one unbroken piece of sewing thread.

וסליל חוט אחד שלם.

Now that might be interesting to some of you,

אולי זה יעניין חלק מכם,

but what does it have to do with the work that these people do?

אבל איך זה קשור לעבודתם של אנשים אלה?

And the answer is everything.

והתשובה היא: קשור לגמרי.

Because we all interact with people multiple times on a daily basis,

כי כולנו באים במגע עם אנשים פעמים רבות על בסיס יומי,

and we need to get better at asking questions

ועלינו להשתפר מבחינת השאלות שלנו

about what it is that we see.

ביחס למה שאנחנו רואים.

Learning to frame the question in such a way

למידת היכולת לנסח את השאלה באופן כזה

as to elicit the information that we need to do our jobs,

שיפיק את המידע הנחוץ לנו לבצע את עבודתנו,

is a critical life skill.

היא מיומנות חשובה מאוד לחיים.

Like the radiologist who told me

כמו הרדיולוגית שאמרה לי

that looking at the negative spaces in a painting

שהתבוננות בחלקים השליליים בציור

helped her discern more discreet abnormalities in an MRI.

עוזרת לה לאבחן חריגות דקות יותר בסריקות הדימות המגנטי.

Or the police officer who said that understanding the emotional dynamic

או השוטר שאמר שהבנת הדינמיקה הרגשית

between people in a painting

בין הדמויות שבציור

helped him to read body language at a domestic violence crime scene,

סייעה לו לקרוא שפת גוף בזירת פשע של אלימות במשפחה,

and it enabled him to think twice before drawing and firing his weapon.

ועזרה לו לחשוב פעמיים בטרם ישלוף את נשקו ויירה.

And even parents can look to see absences of color in paintings

ואפילו הורים יכולים לחפש היעדר צבע בציורים

to understand that what their children say to them

כדי להבין שמה שילדיהם אומרים להם

is as important as what they don't say.

חשוב באותה מידה כמו מה שהם לא אומרים.

So how do I --

אז איך אני --

how do I train to be more visually intelligent?

איך אני מאמנת באינטליגנציה ויזואלית?

It comes down to four As.

זה מצטמצם לארבע ממים.

Every new situation, every new problem --

בכל סיטואציה חדשה, כל בעיה חדשה --

we practice four As.

אנחנו מתרגלים את ארבע הממים.

First, we assess our situation.

ראשית, אנחנו מעריכים את המצב שלנו

We ask, "What do we have in front of us?"

אנחנו שואלים, "מה עומד לפנינו?"

Then, we analyze it.

ואז אנחנו מנתחים את זה.

We say, "What's important?

אנחנו אומרים, "מה חשוב?

What do I need? What don't I need?"

מה אני צריך? מה אני לא צריך?"

Then, we articulate it in a conversation, in a memo, in a text, in an email.

ואז אנחנו מבטאים את זה בשיחה, בתזכורת, בהודעת טקסט, בדוא"ל.

And then, we act: we make a decision.

ואז אנחנו פועלים: אנחנו מקבלים החלטה.

We all do this multiple times a day,

אנחנו עושים את כל זה פעמים רבות במשך היום,

but we don't realize what a role seeing and looking plays

אבל אנחנו לא מבינים איזה תפקיד יש להתבוננות וראיה

in all of those actions,

בכל הפעולות האלה,

and how visual intelligence can really improve everything.

ואיך האינטליגנציה הוויזואלית יכולה באמת לשפר את הכל.

So recently, I had a group of counterterrorism officials

לאחרונה העמדתי קבוצה של בכירים בתחום המלחמה בטרור

at a museum in front of this painting.

במוזיאון, לפני הציור הזה.

El Greco's painting, "The Purification of the Temple,"

"טיהור המקדש" של אל גרקו,

in which Christ, in the center, in a sweeping and violent gesture,

שבו ישו, במרכז, במחווה סוחפת ואלימה,

is expelling the sinners from the temple of prayer.

מגרש את החוטאים ממקדש התפילה.

The group of counterterrorism officials had five minutes with that painting,

לקבוצת הבכירים הוקצו חמש דקות מול הציור,

and in that short amount of time, they had to assess the situation,

ובפרק הזמן הקצר הזה היה עליהם להעריך את הסיטואציה,

analyze the details,

לנתח את הפרטים,

articulate what, if anything,

ולבטא מה, אם בכלל,

they would do if they were in that painting.

הם היו עושים אילו נמצאו בתוך הציור הזה.

As you can imagine, observations and insights differed.

כפי שאתם יכולים לדמיין, האבחנות והתובנות היו מגוונות.

Who would they talk to?

עם מי הם היו מדברים?

Who would be the best witness?

מי יהיו עדי הראייה הטובים ביותר?

Who was a good potential witness?

מי עשוי להיות עד-ראיה טוב?

Who was lurking?

מי אורב בפינה? למי יש הכי הרבה מידע?

Who had the most information?

But my favorite comment came from a seasoned cop

אבל ההערה הכי אהובה עלי באה משוטר ותיק

who looked at the central figure and said,

שהתבונן בדמות המרכזית ואמר

"You see that guy in the pink?" --

"את רואה את הבחור בוורוד?" --

referring to Christ --

בהתייחסו לישו --

he said, "I'd collar him, he's causing all the trouble."

הוא אמר, "אני הייתי עוצר אותו, הוא הגורם לכל הצרות".

(Laughter)

(צחוק)

So looking at art gives us a perfect vehicle to rethink how we solve problems

אז ההתבוננות באמנות נותנת לנו כלי מושלם לחשיבה מחודשת על פתרון בעיות

without the aid of technology.

ללא עזרה טכנולוגית.

Looking at the work of Felix Gonzalez-Torres,

בהתבוננות ביצירתו של פליקס גונזלס-טורס,

you see two clocks in perfect synchronicity.

אתם רואים שני שעונים מסונכרנים באופן מושלם.

The hour, minute and second hand perfectly aligned.

מחוגי השעה, הדקות והשניות מתואמים באופן מושלם.

They are installed side by side and they're touching,

הם מותקנים זה לצד זה והם נוגעים,

and they are entitled "'Untitled' (Perfect Lovers)."

והכותרת היא "ללא כותרת (אוהבים מושלמים)".

But closer analysis makes you realize

אבל ניתוח יותר מעמיק יגרום לנו להבין

that these are two battery-operated clocks,

ששני השעונים האלה מופעלים על ידי סוללות,

which in turn makes you understand --

מה שגורם לנו להבין --

"Hey, wait a minute ...

"רק רגע ...

One of those batteries is going to stop before the other.

אחת הסוללות האלה תיגמר קודם.

One of those clocks is going to slow down and die before the other

אחד מהשעונים האלה הולך להאט ולמות לפני השני

and it's going to alter the symmetry of the artwork."

וזה ישנה את הסימטריה של יצירת האמנות".

Just articulating that thought process

עצם הביטוי של תהליך החשיבה הזה

includes the necessity of a contingency plan.

כולל את הצורך בתכנית חלופית.

You need to have contingencies for the unforeseen,

צריך שיהיו תכניות חלופיות לבלתי חזוי,

the unexpected and the unknown,

לבלתי צפוי, לבלתי ידוע,

whenever and however they may happen.

מתי ואיך שזה לא יקרה.

Now, using art to increase our visual intelligence

השימוש באמנות כדי להגדיל את האינטליגנציה הוויזואלית שלנו

involves planning for contingencies,

כרוך בהכנת תכניות חלופיות,

understanding the big picture and the small details

הבנת התמונה הגדולה והפרטים הקטנים

and noticing what's not there.

ותשומת לב למה שחסר.

So in this painting by Magritte,

אז בציור הזה של מגריט,

noticing that there are no tracks under the train,

האבחנה שאין פסי מסילה מתחת לרכבת,

there is no fire in the fireplace

אין אש באח

and there are no candles in the candlesticks

ואין נרות בפמוטים

actually more accurately describes the painting

למעשה מתארת בצורה יותר מדויקת את הציור

than if you were to say, "Well, there's a train coming out of a fireplace,

מאשר אם היינו אומרים, "ובכן, יש רכבת שיוצאת מן האח,

ויש פמוטים על הלזבז".

and there are candlesticks on the mantle."

It may sound counterintuitive to say what isn't there,

אולי נשמע מנוגד להיגיון, לציין את מה שלא נמצא,

but it's really a very valuable tool.

אבל זהו כלי ממש חשוב.

When a detective who had learned about visual intelligence

כשבלש, שלמד אינטליגנציה ויזואלית בצפון קרולינה

in North Carolina

נקרא לזירת פשע,

was called to the crime scene,

it was a boating fatality,

היה מדובר באסון שיט,

and the eyewitness told this detective that the boat had flipped over

ועדי הראייה סיפרו לבלש הזה שהסירה התהפכה

and the occupant had drowned underneath.

והיושב בה טבע מתחתיה.

Now, instinctively, crime scene investigators look for what is apparent,

באופן אינסטינקטיבי, חוקרי זירות פשע מחפשים את מה שגלוי לעין,

but this detective did something different.

אבל הבלש הזה עשה משהו אחר.

He looked for what wasn't there, which is harder to do.

הוא חיפש את מה שלא נמצא שם, דבר שקשה יותר לעשותו.

And he raised the question:

והוא העלה את השאלה:

if the boat had really tipped flipped over --

אם הסירה באמת התהפכה --

as the eyewitness said that it did --

כפי שעדי הראייה אמרו --

how come the papers that were kept at one end of the boat

איך הניירות שהיו בקצה אחד של הסירה

were completely dry?

נשארו יבשים לחלוטין?

Based on that one small but critical observation,

בהתבסס על הפרט הקטן אבל החשוב הזה,

the investigation shifted from accidental death to homicide.

החקירה הפכה מתאונה קטלנית לרצח.

Now, equally important to saying what isn't there

לא פחות חשובה מציון מה שחסר

is the ability to find visual connections where they may not be apparent.

היא היכולת למצוא קשרים ויזואליים במקום בו הם אינם ברורים.

Like Marie Watt's totem pole of blankets.

כמו עמוד הטוטם העשוי שמיכות של מארי וואט.

It illustrates that finding hidden connections in everyday objects

הוא מתאר כיצד מציאת קשרים חבויים בחפצים יומיומיים

can resonate so deeply.

יכולה לעורר רגשות עמוקים.

The artist collected blankets from all different people

האמנית אספה שמיכות מכל מיני אנשים בקהילה שלה,

in her community,

and she had the owners of the blankets write, on a tag,

והיא ביקשה מבעלי השמיכות לכתוב, על גבי תווית,

the significance of the blanket to the family.

את משמעות השמיכה למשפחה שלהם.

Some of the blankets had been used for baby blankets,

חלק מהשמיכות שימשו את התינוקות של המשפחה,

some of them had been used as picnic blankets,

חלקן שימשו כשמיכות פיקניק,

some of them had been used for the dog.

וחלקן היו של הכלב.

We all have blankets in our homes

לכולנו יש שמיכות בבית

and understand the significance that they play.

ואנחנו מבינים את המשמעות שלהן.

But similarly, I instruct new doctors:

אבל באופן דומה, אני מלמדת רופאים חדשים:

when they walk into a patient's room,

כשאתם נכנסים לחדר של מטופל,

before they pick up that medical chart,

לפני שאתם לוקחים את התיק הרפואי,

just look around the room.

התבוננו בחדר עצמו.

Are there balloons or cards,

האם יש בו בלונים או כרטיסי ברכה,

or that special blanket on the bed?

או איזו שמיכה מיוחדת על המיטה?

That tells the doctor there's a connection to the outside world.

כל אלה מספרים לרופא שיש כאן קשר לעולם החיצוני.

If that patient has someone in the outside world

אם למטופל הזה יש מישהו בעולם החיצוני

to assist them and help them,

שעוזר לו ותומך בו,

the doctor can implement the best care with that connection in mind.

הרופא יכול לתת את הטיפול הטוב ביותר מתוך מחשבה על הקשר הזה.

In medicine, people are connected as humans

ברפואה, אנשים יוצרים ביניהם מגע כבני אדם

before they're identified as doctor and patient.

לפני שהם מזדהים כרופא וחולה.

But this method of enhancing perception --

אבל השיטה הזאת של העצמת התפיסה --

it need not be disruptive,

לא צריכה להפריע,

and it doesn't necessitate an overhaul in looking.

והיא לא דורשת מהפך בהסתכלות.

Like Jorge Méndez Blake's sculpture of building a brick wall

כמו שהפסל "אל קסטיו" (הטירה), של האומן חורחה מנדס בלייק,

above Kafka's book "El Castillo"

שמתאר בניה של קיר לבנים על גבי הספר "הטירה" של קפקא

shows that more astute observation can be subtle and yet invaluable.

מראה לנו שהתבוננות מדוקדקת יותר יכולה להיות מעודנת ועדיין רבת ערך.

You can discern the book,

אתם יכולים לזהות את הספר,

and you can see how it disrupted the symmetry

ואתם יכולים לראות איך הוא מפריע לסימטריה

of the bricks directly above it,

של הלבנים שנמצאות היישר מעליו,

but by the time you get to the end of the sculpture,

אבל כשהפסל הזה יהיה גמור,

you can no longer see the book.

כבר לא תוכלו לראות את הספר.

But looking at the work of art in its entirety,

אבל בהתבוננות ביצירת האמנות בשלמותה,

you see that the impact of the work's disruption on the bricks

אתם יכולים לראות שההשפעה של ההפרעה בלבנים

is nuanced and unmistakable.

היא קלה, ואי אפשר לטעות בה.

One thought,

מחשבה אחת,

one idea,

רעיון אחד,

one innovation can alter an approach,

המצאה אחת יכולים לשנות את הגישה,

change a process

לשנות את התהליך

and even save lives.

ואפילו להציל חיים.

I've been teaching visual intelligence for over 15 years,

אני מלמדת אינטליגנציה ויזואלית כבר מעל 15 שנה,

and to my great amazement and astonishment --

ולתדהמתי והפתעתי הגדולה --

to my never-ending astonishment and amazement,

להפתעתי ותדהמתי הבלתי נגמרות,

I have seen that looking at art with a critical eye

ראיתי שהתבוננות באמנות בעין ביקורתית

can help to anchor us in our world of uncharted waters,

יכולה לעזור לעגן אותנו לעולם שלנו המלא בארצות לא-נודעות,

whether you are a paramilitary trooper,

בין אם אתה חייל,

a caregiver, a doctor or a mother.

מטפל, רופא או אם.

Because let's face it, things go wrong.

כי בואו נודה בכך, דברים משתבשים.

(Laughter)

(צחוק)

Things go wrong.

דברים משתבשים.

And don't misunderstand me,

ואל תבינו אותי לא נכון,

I'd eat that doughnut in a minute.

הייתי אוכלת את הסופגניה הזאת בשניה.

(Laughter)

(צחוק)

But we need to understand the consequences of what it is that we observe,

אבל עלינו להבין את ההשלכות של מה שאנו מזהים,

and we need to convert observable details into actionable knowledge.

ואנחנו צריכים להפוך פרטים שזיהינו לידע מעשי.

Like Jennifer Odem's sculpture of tables standing sentinel

כמו פסל השולחנות השומרים של ג'ניפר אודום

on the banks of the Mississippi River

שעל גדות נהר המיסיסיפי

in New Orleans,

בניו אורלינס,

guarding against the threat of post-Katrina floodwaters

שמגינים מפני איום ההצפות בעקבות הוריקן קתרינה

and rising up against adversity,

ומתייצבים מול הסכנות,

we too have the ability to act affirmatively

כך גם עלינו לסגל את היכולת לפעול באופן נחרץ

and affect positive change.

ולהביא לשינוי חיובי.

I have been mining the world of art

אני תרה את עולם האמנות

to help people across the professional spectrum

כדי לעזור לאנשים מכל מגוון המקצועות

to see the extraordinary in the everyday,

לראות את המיוחד שביומיום,

to articulate what is absent

לבטא את מה שנעדר

and to be able to inspire creativity and innovation,

ולהיות מסוגלים לעורר יצירתיות והמצאות,

no matter how small.

גם אם בקטן.

And most importantly,

והכי חשוב,

to forge human connections where they may not be apparent,

לחשל קשרים בין-אישיים היכן שהם אינם ברורים מאליהם,

empowering us all to see our work and the world writ large

ולהעצים את כולנו לראות את עבודתנו ואת העולם כולו בבהירות,

with a new set of eyes.

בעיניים חדשות.

Thank you.

תודה רבה.

(Applause)

(מחיאות כפיים)