What I learned as a prisoner in North Korea | Euna Lee

Translator: Joseph Geni Reviewer: Camille Martínez

מתרגם: Zeeva Livshitz מבקר: Ido Dekkers

I recently read about what the young generation of workers want

לא מזמן קראתי על הדברים שדור העובדים הצעיר רוצה,

in Harvard Business Review.

בהרוורד ביזנס רביו.

One thing that stuck out to me was: don't just talk about impact,

דבר אחד שהרשים אותי מאוד היה: אל תדברו על השפעה,

but make an impact.

אלא ממש השפיעו.

I'm a little bit older than you,

אני מעט מבוגרת מכם,

maybe much older than you,

אולי הרבה יותר מבוגרת מכם,

but this is exactly the same goal that I had when I was in college.

אבל זו בדיוק אותה מטרה שהיתה לי כשהייתי בקולג'.

I wanted to make my own impact for those who live under injustice;

רציתי להשפיע בעצמי עבור אלה שחיים תחת אי צדק

it's the reason that I became a documentary journalist,

זו הסיבה שבחרתי להיות עיתונאית דוקומנטרית,

the reason I became

הסיבה שנאסרתי

a prisoner in North Korea for 140 days.

בצפון קוריאה למשך 140 יום.

It was March 17, 2009.

זה היה ב 17 למרץ 2009.

It is St. Patrick's Day for all of you,

שהוא יום פטריק הקדוש עבור כולכם,

but it was the day that turned my life upside down.

אבל זה היה היום שחיי התהפכו על פיהם.

My team and I were making a documentary about North Korean refugees

הצוות שלי ואני צילמנו סרט דוקומנטרי על פליטים מצפון קוריאה

living below human life in China.

שחיים ברמה של תת אדם בסין.

We were at the border.

היינו בקו הגבול.

It was our last day of filming.

זה היה יום הצילומים האחרון שלנו.

There was no wire fence

לא היתה גדר תיל

or bars

או סורגים

or sign to show that it is the border,

או סימן שמציין שזה הגבול,

but this is a place that a lot of North Korean defectors use

אבל זה מקום שמשמש הרבה עריקים צפון קוריאנים

as an escape route.

כדרך בריחה.

It was still winter,

עדיין היה חורף,

and the river was frozen.

והנהר היה קפוא.

When we were in the middle of the frozen river,

כשהיינו באמצע הנהר הקפוא,

we were filming about the condition of the cold weather

וצילמנו את מצב מזג האוויר הקר

and the environment

והסביבה

that North Koreans had to deal with

שהצפון קוריאנים הצטרכו להתמודד מולם

when they seek their freedom.

תוך כדי חתירה לחופש.

And suddenly, one of my team members shouted,

ולפתע, אחד מאנשי הצוות שלי צעק,

"Soldiers!"

"חיילים!"

So I looked back,

הבטתי לאחור,

and there were two small soldiers in green uniforms with rifles,

והיו שם שני חיילים קטנים עם רובים במדים ירוקים,

chasing after us.

שרדפו אחרינו.

We all ran as fast as we could.

כולנו רצנו מהר ככל שיכולנו.

I prayed that, please don't let them shoot my head.

התפללתי, בבקשה אל תיתן להם לירות לי בראש.

And I was thinking that,

וחשבתי,

if my feet are on Chinese soil,

שאם רגליי דורכות על אדמת סין,

I'll be safe.

אהיה בטוחה.

And I made it to Chinese soil.

והגעתי לאדמה סינית.

Then I saw my colleague Laura Ling fall on her knees.

ואז ראיתי את עמיתתי לורה לינג נופלת על ברכיה.

I didn't know what to do at that short moment,

לא ידעתי מה לעשות באותו רגע,

but I knew that I could not leave her alone there

אבל ידעתי שלא אוכל להשאיר אותה שם לבד

when she said, "Euna, I can't feel my legs."

כשהיא אמרה, "איונה אני לא מרגישה את הרגליים שלי".

In a flash, we were surrounded by these two Korean soldiers.

כהרף עין, שני החיילים הקוריאניים הקיפו אותנו.

They were not much bigger than us,

הם לא היו הרבה יותר גדולים מאיתנו,

but they were determined to take us to their army base.

אבל הם היו נחושים לקחת אותנו לבסיס הצבאי שלהם.

I begged and yelled for any kind of help,

התחננתי וצעקתי לעזרה כלשהי,

hoping that someone would show up from China.

בתקווה שמישהו יופיע מסין.

Here I was, being stubborn

עמדתי עיקשת

towards a trained soldier with a gun.

מול חייל מאומן עם רובה.

I looked at his eyes.

הבטתי בעיניו.

He was just a boy.

הוא היה רק נער.

At that moment, he raised his rifle to hit me,

באותו רגע, הוא הניף את הרובה שלו כדי להכות אותי,

but I saw that he was hesitating.

אבל ראיתי שהוא מהסס.

His eyes were shaking,

עיניו מצמצו,

and his rifle was still up in the air.

והרובה שלו היה עדיין מונף באוויר.

So I shouted at him,

אז צעקתי אליו,

"OK, OK, I'll walk with you."

"בסדר, בסדר, אני אלך איתך."

And I got up.

והתרוממתי.

When we arrived at their army base,

כשהגענו לבסיס הצבאי שלהם,

my head was spinning with these worst-case scenarios,

עברו לי בראש התרחישים הגרועים ביותר,

and my colleague's statement wasn't helping.

וההצהרה של עמיתתי לא עזרה.

She said, "We are the enemy."

היא אמרה, "אנחנו האויב".

She was right: we were the enemy.

היא צדקה: היינו האויב.

And I was supposed to be frightened, too.

והייתי אמורה גם לפחד.

But I kept having these odd experiences.

אבל שבו והיו לי החוויות המוזרות האלה.

This time, an officer brought me his coat

הפעם, קצין נתן לי את המעיל שלו

to keep me warm,

כדי שאתחמם,

because I lost my coat on the frozen river

כי איבדתי את המעיל שלי בנהר הקפוא

while battling with one of these soldiers.

תוך כדי מאבק עם אחד החיילים האלה.

I will tell you what I mean by these odd experiences.

אומר לכם למה הכוונה כשאני אומרת החוויות המוזרות האלה.

I grew up in South Korea.

גדלתי בדרום קוריאה.

To us, North Korea was always the enemy,

בשבילנו, צפון קוריאה היתה תמיד האויב,

even before I was born.

אפילו לפני שנולדתי.

South and North have been under armistice for 63 years,

היתה שביתת נשק בין הדרום והצפון במשך 63 שנים,

since the end of the Korean War.

מאז תום מלחמת קוריאה.

And growing up in the South in the '80s and '90s,

וכמי שגדלה בדרום בשנות ה -80 וה -90,

we were taught propaganda about North Korea.

למדתי דברי תעמולה על צפון קוריאה.

And we heard so many graphic stories,

ושמענו כל כך הרבה סיפורים ציוריים,

such as, a little young boy being brutally killed

כמו למשל, על ילד קטן שנרצח באכזריות

by North Korean spies just because he said,

על ידי מרגלים צפון קוריאנים רק בגלל שהוא אמר,

"I don't like communists."

"אני לא אוהב קומוניסטים".

Or, I watched this cartoon series

או, שצפיתי בסדרות מצוירות

about a young South Korean boy defeating these fat, big, red pig,

על בחור דרום קוריאני צעיר שהביס את החזיר, השמן הגדול והאדום,

which represented the North Koreans' first leader at the time.

שייצג את המנהיג הצפון קוריאני של אותה עת.

And the effect of hearing these horrible stories over and over

וההשפעה של סיפורים איומים אלה שוב ושוב

instilled one word in a young mind:

החדירה מילה אחת לראש צעיר:

"enemy."

"אויב."

And I think at some point, I dehumanized them,

ואני חושבת שבשלב מסוים ראיתי בהם יצורים בלתי אנושיים,

and the people of North Korea became equated

ותושבי צפון קוריאה נתפסו כזהים

with the North Korean government.

לממשלת צפון קוריאה.

Now, back to my detention.

עכשיו, חזרה למעצר שלי.

It was the second day

זה היה היום השני

of being in a cell.

שהייתי כלואה בתא.

I had not slept since I was out at the border.

לא ישנתי מאז שהייתי בגבול.

This young guard came to my cell

שומר צעיר הגיע לתא שלי

and offered me this small boiled egg

והציע לי ביצה קשה קטנה.

and said, "This will give you strength to keep going."

ואמר, "זה ייתן לך כוח להמשיך ".

Do you know what it is like,

אתם יודעים איך זה,

receiving a small kindness in the enemy's hand?

לקבל חסד קטן מידו של האויב?

Whenever they were kind to me, I thought the worst case

בכל פעם שהם היו אדיבים אלי, חשבתי שהגרוע ביותר

was waiting for me after the kindness.

מחכה לי אחרי גילוי מעשה החסד.

One officer noticed my nervousness.

קצין אחד הבחין בעצבנות שלי.

He said, "Did you think we were all these red pigs?"

ואמר, "האם חשבת שכולנו הם החזירים האדומים האלה? "

referring to the cartoon that I just showed you.

בהתייחסו לסרטון המצוייר שהראיתי לכם זה עתה.

Every day was like a psychological battle.

כל יום דמה לקרב פסיכולוגי.

The interrogator had me sit at a table

החוקר הושיב אותי ליד שולחן

six days a week

שישה ימים בשבוע

and had me writing down about my journey, my work,

ודרש ממני לכתוב על המסע שלי, על העבודה שלי שוב ושוב

over and over until I wrote down the confession that they wanted to hear.

עד שכתבתי את הווידוי שהם רצו לשמוע.

After about three months of detention,

לאחר כשלושה חודשי מעצר,

the North Korean court sentenced me

בית המשפט הצפון קוריאני

to 12 years in a labor camp.

גזר עלי 12 שנים במחנה עבודה.

So I was just sitting in my room to be transferred.

אז רק ישבתי בחדר על מנת שיעבירו אותי.

At that time, I really had nothing else to do,

באותו זמן, באמת לא היה לי שום דבר אחר לעשות,

so I paid attention to these two female guards

אז שמתי לב לשתי השומרות האלו

and listened to what they were talking about.

והקשבתי למה שהן דיברו.

Guard A was older,

שומרת א' היתה מבוגרת יותר.

and she studied English.

והיא למדה אנגלית.

She seemed like she came from an affluent family.

היא נראתה כאילו היא באה ממשפחה אמידה.

She often showed up with these colorful dresses,

לעתים קרובות היא הופיעה עם שמלות צבעוניות אלה,

and then loved to show off.

ולאחר מכן אהבה להתרברב.

And Guard B was the younger one,

ושומרת ב' היתה צעירה יותר.

and she was a really good singer.

והיא היתה זמרת ממש טובה.

She loved to sing Celine Dion's "My Heart Will Go On" --

היא אהבה לשיר את שירה של סלין דיון "לבי ימשיך לפעום" --

sometimes too much.

לפעמים יותר מדי.

She knew just how to torture me without knowing.

היא ידעה בדיוק איך לענות אותי מבלי לדעת.

(Laughter)

(צחוק)

And this girl spent a lot of time in the morning to put on makeup,

והבחורה הזאת השקיעה הרבה זמן בבוקר באיפור,

like you can see in any young girl's life.

כמו שנוהגת כל נערה צעירה.

And they loved to watch this Chinese drama,

והן אהבו לצפות בדרמה סינית.

a better quality production.

הפקה באיכות טובה יותר.

I remember Guard B said,

אני זוכרת ששומרת ב' אמרה,

"I can no longer watch our TV shows after watching this."

"אני כבר לא יכולה לצפות בתוכניות שלנו אחרי שצפינו בזה."

She got scolded

היא ננזפה

for degrading her own country's produced TV shows.

על ביזוי תוכניות הטלוויזיה שהופקו בארצה.

Guard B had more of a free mind than Guard A,

לשומרת ב' היה ראש פתוח יותר

and she often got scolded by Guard A whenever she expressed herself.

ולעתים קרובות נזפה בה שומרת א' בכל פעם שהביעה את עצמה.

One day, they invited all these female colleagues --

יום אחד, הם הזמינו את כל העמיתות שלהם --

I don't know where they came from --

אינני יודעת מאיפה הן באו --

to where I was held,

למקום שבו הוחזקתי,

and they invited me

והן הזמינו אותי

to their guard room

לחדר המשמר שלהן

and asked

ושאלו

if one-night stands really happen in the US.

אם סטוצים באמת קורים בארה"ב.

(Laughter)

(צחוק)

This is the country where young couples are not even allowed

זו היא המדינה בה אפילו אסור לזוגות צעירים

to hold hands in public.

להחזיק ידיים בפומבי.

I had no idea where they had gotten this information,

לא היה לי מושג מאיפה הן קיבלו את המידע הזה,

but they were shy and giggly even before I said anything.

אבל הן היו ביישניות וצחקניות עוד לפני שאמרתי משהו.

I think we all forgot that I was their prisoner,

אני חושבת שכולנו שכחנו שאני אסירה שלהן,

and it was like going back to my high school classroom again.

וזה היה כמו לשוב חזרה לכיתת התיכון שלי.

And I learned that these girls also grew up watching a similar cartoon,

ולמדתי שגם הבנות האלו גדלו כשהן צופות בסרטון מצויר דומה,

but just propaganda towards South Korea and the US.

אבל עם תעמולה כנגד דרום קוריאה וארצות הברית.

I started to understand where these people's anger was coming from.

התחלתי להבין מאין כעסם של האנשים האלה הגיע.

If these girls grew up learning that we are enemies,

אם הבנות האלה גדלו תוך למידה שאנחנו אויבים,

it was just natural that they would hate us

טבעי היה שהן ישנאו אותנו

just as I feared them.

בדיוק כפי שפחדתי מהם.

But at that moment, we were all just girls

אבל באותו רגע היינו כולנו רק בנות

who shared the same interests,

שחלקו אותם נושאי התענינות.

beyond our ideologies that separated us.

מעבר לאידאולוגיות שהפרידו בינינו.

I shared these stories with my boss at Current TV at the time

חלקתי את הסיפורים האלה עם הבוס שלי ב Current TV

after I came home.

לאחר ששבתי הביתה.

His first reaction was,

התגובה הראשונה שלו היתה,

"Euna, have you heard of Stockholm Syndrome?"

"איונה שמעת על תסמונת שטוקהולם? "

Yes, and I clearly remember

כן, ואני זוכרת בבירור

the feeling of fear

את תחושת הפחד

and being threatened,

והאופן בו חשתי מאוימת.

and tension rising up between me and the interrogator

והמתח שהיה עולה ביני לבין החוקר

when we talked about politics.

כשדיברנו על פוליטיקה.

There definitely was a wall that we couldn't climb over.

בהחלט חצץ בינינו קיר שלא יכולנו לעבור מעליו.

But we were able to see each other as human beings

אבל הצלחנו לראות אחד את השני כבני אדם

when we talked about family,

כאשר דיברנו על משפחה,

everyday life,

על חיי היומיום,

the importance of the future for our children.

על חשיבות עתידם של ילדינו.

It was about a month before I came home.

כחודש לפני ששבתי הביתה.

I got really sick.

הייתי ממש חולה.

Guard B stopped by my room to say goodbye,

שומרת ב' נעצרה ליד חדרי כדי להיפרד,

because she was leaving the detention center.

כי היא עזבה את מרכז המעצר.

She made sure that no one watched us,

היא דאגה לכך שאף אחד לא הסתכל עלינו,

no one heard us,

לא שמע אותנו,

and quietly said,

ואמרה בשקט,

"I hope you get better

"אני מקווה שתרגישי יותר טוב

and go back to your family soon."

ותשובי בקרוב למשפחה שלך".

It is these people --

אלה היו האנשים -

the officer who brought me his coat,

הקצין שנתן לי את המעיל שלו,

the guard who offered me a boiled egg,

השומר שהציע לי ביצה קשה,

these female guards who asked me about dating life in the US --

השומרות ששאלו אותי על סגנון הדייטים בארה"ב -

they are the ones that I remember of North Korea:

אלה הם האנשים שאני זוכרת מצפון קוריאה:

humans just like us.

בני אדם בדיוק כמונו.

North Koreans and I were not ambassadors of our countries,

הצפון קוריאנים ואני לא היינו שגרירים של מדינותינו,

but I believe that we were representing

אך אני מאמינה שייצגנו

the human race.

את המין האנושי

Now I'm back home and back to my life.

עכשיו חזרתי הביתה ושבתי לחיי.

The memory of these people has blurred as time has passed.

זיכרון האנשים האלה היטשטש ככל שחלף הזמן.

And I'm in this place

ואני במקום הזה

where I read and hear about North Korea provoking the US.

שבו אני קוראת ושומעת על צפון קוריאה שמתגרה בארה"ב.

I realized how easy it is

הבנתי כמה זה קל

to see them as an enemy again.

לראות בהם שוב אויב.

But I have to keep reminding myself that when I was over there,

אבל עלי להמשיך להזכיר לעצמי שכשהייתי שם,

I was able to see humanity

יכולתי לראות את האנושיות

over hatred

שמעבר לשנאה

in my enemy's eyes.

שבעיני האויב שלי

Thank you.

תודה רבה.

(Applause)

(מחיאות כפיים)