My road trip through the whitest towns in America | Rich Benjamin

מתרגם: Niva Kaspi מבקר: Ido Dekkers

Imagine a place where your neighbors greet your children by name;

תדמיינו מקום בו השכנים שלכם קוראים לילדיכם בשמם,

a place with splendid vistas;

מקום עם נוף מרהיב,

a place where you can drive just 20 minutes

מקום בו אתם יכולים לנסוע רק 20 דקות

and put your sailboat on the water.

להניח את סירת המפרש שלכם על המים.

It's a seductive place, isn't it?

מקום מפתה, לא?

I don't live there.

אני לא גר בו.

(Laughter)

(צחוק)

But I did journey on a 27,000-mile trip

אבל ערכתי מסע של 45,000 קילומטר

for two years, to the fastest-growing and whitest counties in America.

במשך שנתיים, אל המחוזות הכי לבנים, עם הצמיחה הכי מהירה באמריקה.

What is a Whitopia?

מה זה 'וויטופיה' ('לבן-טופיה')?

I define Whitopia in three ways:

אני מפרש 'וויטופיה' בשלוש דרכים:

First, a Whitopia has posted at least six percent population growth since 2000.

ראשית, 'וויטופיה' רשמה לפחות ששה אחוזי צמיחת אוכלוסין מאז 2000.

Secondly, the majority of that growth comes from white migrants.

שנית, רוב הצמיחה נובעת ממהגרים לבנים.

And third, the Whitopia has an ineffable charm,

שלישית, ל'וויטופיה' יש קסם בל יתואר,

a pleasant look and feel,

מראה ומרגש נעימים,

a je Ne sais quoi.

מין 'ז'ה נה סה קווה'.

(Laughter)

(צחוק)

To learn how and why Whitopias are ticking,

כדי ללמוד איך ולמה וויטופיות מתקתקות,

I immersed myself for several months apiece in three of them:

שקעתי לגמרי בשלוש מהן, למשך מספר חודשים בכל אחת:

first, St. George, Utah;

הראשונה, סיינט ג'ורג', יוטה;

second, Coeur d'Alene, Idaho;

השנייה, קור דאלין, איידהו;

and third, Forsyth County, Georgia.

והשלישית, מחוז פורסייט, ג'ורג'יה.

First stop, St. George -- a beautiful town of red rock landscapes.

תחנה ראשונה, סיינט ג'ורג' -- עיר יפה של נופי סלעים אדומים.

In the 1850s, Brigham Young dispatched families to St. George

בשנות ה 1850, בריגהאם יונג שלח משפחות לסיינט ג'ורג'

to grow cotton because of the hot, arid climate.

לגדל כותנה בגלל האקלים החם והיבש.

And so they called it Utah's Dixie, and the name sticks to this day.

אז הם קראו למקום 'דיקסי של יוטה', והשם נדבק עד היום.

I approached my time in each Whitopia like an anthropologist.

התייחסתי לזמן שלי בכל וויטופיה כאנטרופולוג.

I made detailed spreadsheets of all the power brokers in the communities,

ערכתי תרשימי זרימה של כל מחזיקי העמדות בקהילות האלו,

who I needed to meet, where I needed to be,

את מי הייתי צריך לפגוש, היכן הייתי צריך להיות,

and I threw myself with gusto in these communities.

וזרקתי את עצמי במרץ לתוך הקהילות האלו.

I went to zoning board meetings,

הלכתי לישיבות של ועדי תכנון בניין,

I went to Democratic clubs and Republican clubs.

הלכתי למועדוני הדמוקרטים ולמועדוני הרפובליקנים.

I went to poker nights.

הלכתי לערבי פוקר.

In St. George, I rented a home at the Entrada,

בסיינט ג'ורג', שכרתי בית באזור האנטראדה,

one of the town's premier gated communities.

אחת מהשכונות הסגורות הכי נחשבות בעיר.

There were no Motel 6's or Howard Johnsons for me.

לא היו 'מוטל 6' או 'הווארד ג'ונסון' בשבילי.

I lived in Whitopia as a resident, and not like a visitor.

גרתי בוויטופיה כתושב, לא כמבקר.

I rented myself this home by phone.

שכרתי לי את הבית הזה דרך הטלפון.

(Laughter)

(צחוק)

(Applause)

(מחיאות כפיים)

Golf is the perfect seductive symbol of Whitopia.

גולף הוא סמל הפיתוי המושלם של וויטופיה.

When I went on my journey,

עד שיצאתי למסע,

I had barely ever held a golf club.

בקושי נגעתי במקל גולף.

By the time I left, I was golfing at least three times a week.

עד שחזרתי, כבר הייתי משחק גולף לפחות שלוש פעמים בשבוע.

(Laughter)

(צחוק)

Golf helps people bond.

גולף עוזר לאנשים להתחבר.

Some of the best interviews I ever scored during my trip were on the golf courses.

חלק מהראיונות הכי טובים שזכיתי בהם היו על מגרשי גולף.

One venture capitalist, for example, invited me to golf in his private club

קפיטליסט יזם אחד, לדוגמא, הזמין אותי לגולף במועדון הפרטי שלו

that had no minority members.

שלא היו בו חברים מבני מיעוטים.

I also went fishing.

גם הלכתי לדוג.

(Laughter)

(צחוק)

Because I had never fished, this fellow had to teach me

מפני שאף פעם לא דגתי, הבחור הזה היה צריך ללמד אותי

how to cast my line and what bait to use.

איך להשליך חכה ובאיזה פתיון להשתמש.

I also played poker every weekend.

גם שיחקתי פוקר בכל סוף שבוע.

It was Texas Hold 'em with a $10 buy-in.

זה היה 'טקסס הולדם' עם הימור התחלתי של $10.

My poker mates may have been bluffing about the hands that they drew,

חברי למשחק אולי בילפו בנוגע לקלפים שהיו בידיהם

but they weren't bluffing about their social beliefs.

אבל הם לא רימו בנושא דעותיהם החברתיות.

Some of the most raw, salty conversations I ever had

כמה מהשיחות הכי חשופות וחריפות שהשתתפתי בהן

during my journey were at the poker table.

במהלך המסע היו סביב שולחן הפוקר.

I'm a gung ho entertainer.

אני תותח בארוח.

I love to cook, I hosted many dinner parties, and in return,

אני אוהב לבשל, ארחתי ארוחות ערב רבות, ותמורתן,

people invited me to their dinner parties,

אנשים הזמינו אותי לסעודות שלהם.

and to their barbecues, and to their pool parties,

ולברבקיו שלהם, ולמסיבות הבריכה שלהם,

and to their birthday parties.

ולמסיבות ימי ההולדת שלהם.

But it wasn't all fun.

אבל לא הכל היה כיף.

Immigration turned out to be a big issue in this Whitopia.

התברר שהגירה היא נושא חם בוויטופיה הזו.

The St. George's Citizens Council on Illegal Immigration

המועצה לענייני הגירה בלתי חוקית בסיינט ג'ורג'

held regular and active protests against immigration,

קיימה הפגנות באופן קבוע ופעיל נגד הגירה,

and so what I gleaned from this Whitopia is what a hot debate this would become.

אז מה שלמדתי מהוויטופיה הזו זה כמה שהדיון הזה יעשה חם.

It was a real-time preview, and so it has become.

זה היה קדימון בזמן אמת, וזה מה שקרה.

Next stop: Almost Heaven, a cabin I rented for myself

תחנה הבאה: 'אלמוסט הבן' (כמעט גן עדן), ביתן ששכרתי לעצמי

in Coeur d'Alene, in the beautiful North Idaho panhandle.

ב'קור דאלין', ברצועת צפון אידהו היפהפיה.

I rented this place for myself, also by phone.

שכרתי את המקום הזה בשבילי, גם כן בטלפון.

(Laughter)

(צחוק)

The book "A Thousand Places To See Before You Die" lists Coeur d'Alene --

הספר 'אלף מקומות לראות לפני שנמות' מציין את קור דאלין--

it's a gorgeous paradise for huntsmen, boatmen and fishermen.

זה הוא גן עדן יפהפה לציידים, בעלי סירות , ודייגים.

My growing golf skills came in handy in Coeur d'Alene.

כישורי הגולף המתפתחים שלי באו לידי שימוש בקור דאלין.

I golfed with retired LAPD cops.

שיחקתי עם שוטרי משטרת לוס אנג'לס בגימלאות.

In 1993, around 11,000 families and cops

בשנת 1993, כ11,000 משפחות ושוטרים

fled Los Angeles after the L.A. racial unrest,

ברחו מלוס אנג'לס לאחר המתיחות על רקע גזע,

for North Idaho, and they've built an expatriated community.

אל צפון אידהו, והם הקימו קהילת גולים.

Given the conservatism of these cops,

בהתחשב בשמרנותם של אותם שוטרים,

there's no surprise that North Idaho has a strong gun culture.

זה לא מפתיע שבצפון אידהו יש תרבות נשק מפותחת.

In fact, it is said, North Idaho has more gun dealers than gas stations.

למעשה, נאמר שבצפון אידהו יש יותר חנויות נשק מתחנות דלק.

So what's a resident to do to fit in?

אז מה צריך לעשות תושב כדי להיקלט?

I hit the gun club.

התייצבתי במועדון ירי.

When I rented a gun, the gentleman behind the counter

כששכרתי אקדח, הבחור מאחורי הדלפק

was perfectly pleasant and kind,

היה לגמרי אדיב ונחמד,

until I showed him my New York City driver's license.

עד שהראתי לו את רשיון הנהיגה הניו יורקי שלי.

That's when he got nervous.

אז הוא נהיה עצבני.

I'm not as bad a shot as I thought I might have been.

אני לא צלף גרוע כמו שחשבתי שאהיה.

What I learned from North Idaho is the peculiar brand of paranoia

מה שלמדתי מצפון אידהו זה הסוג המסויים של פרנויה

that can permeate a community when so many cops and guns are around.

שמחלחל לקהילה כשיש כל כך הרבה שוטרים ורובים בסביבה.

In North Idaho, in my red pickup truck,

בצפון אידהו, במשאית הפיק-אפ האדומה שלי,

I kept a notepad.

החזקתי מחברת.

And in that notepad I counted more Confederate flags than black people.

ובמחברת הזו ספרתי יותר דגלי קונפדרציה מאשר אנשים שחורי עור.

In North Idaho, I found Confederate flags

בצפון אידהו מצאתי דגלי קונפדרציה

on key chains, on cellphone paraphernalia,

על מחזיקי מפתחות, על אביזרי טלפונים סלולרים,

and on cars.

ועל מכוניות.

About a seven-minute drive from my hidden lake cabin

בערך מרחק שבע דקות נסיעה מביתן האגם החבוי שלי

was the compound of Aryan Nations,

היה מתחם של ה'אומות האריות',

the white supremacist group.

קבוצה שמאמינה בעליונות האדם הלבן.

America's Promise Ministries, the religious arm of Aryan Nations,

ה'פרומיס מיניסטריס' של אמריקה, הזרוע הדתית של 'האומות האריות',

happened to have a three-day retreat during my visit.

ערכה סדנה של שלושה ימים בדיוק בזמן הביקור שלי.

So I decided to crash it.

אז החלטתי להזמין את עצמי.

(Laughter)

(צחוק)

I'm the only non-Aryan journalist I'm aware of ever to have done so.

אני העתונאי הלא ארי היחידי שאני יודע עליו שאי פעם הצליח לעשות זאת.

(Laughter)

(צחוק)

Among the many memorable episodes of that retreat...

בין כל האפיזודות הבלתי נשכחות של הסדנה הזו...

(Laughter)

(צחוק)

...is when Abe, an Aryan, sidled up next to me.

היה כשאייב, ארי, התיישב לידי.

He slapped my knee, and he said, "Hey Rich, I just want you to know one thing.

הוא טפח על ברכי ואמר "היי, ריצ', אני רק רוצה שתדע דבר אחד.

We are not white supremacists. We are white separatists.

אנחנו לא מאמינים בעליונות של הלבנים, אנחנו מאמינים בהפרדה של הלבנים.

We don't think we're better than you,

אנחנו לא חושבים שאנחנו יותר טובים מכם,

we just want to be away from you."

אנחנו רק רוצים להתרחק מכם."

(Laughter)

(צחוק)

Indeed, most white people in Whitopia are neither white supremacists

למעשה, רוב האנשים הלבנים ב'וויטופיה' אינם מאמינים בעליונות

or white separatists;

ולא בהפרדה של הלבנים;

in fact, they're not there for explicitly racial reasons at all.

למעשה הם כלל לא שם מסיבות גזע מוצהרות.

Rather, they emigrate there

הם היגרו לשם

for friendliness, comfort, security, safety --

בשל הידידות, הנוחות, הבטחון --

reasons that they implicitly associate to whiteness in itself.

סיבות שהם הפנימו שקשורות ללובן.

Next stop was Georgia.

תחנה הבאה היתה ג'ורג'יה.

In Georgia, I stayed in an exurb north of Atlanta.

בג'ורג'יה שהיתי באזור מחוץ לעיר, מצפון לאטלנטה.

In Utah, I found poker;

ביוטה מצאתי פוקר;

in Idaho, I found guns;

באידהו מצאתי רובים;

in Georgia, I found God.

בג'ורג'יה מצאתי את אלוהים.

(Laughter)

(צחוק)

The way that I immersed myself in this Whitopia

הדרך שבה התמזגתי בוויטופיה הזו

was to become active at First Redeemer Church,

היתה להפוך לחבר פעיל בכנסיית 'הגואל הראשון',

a megachurch that's so huge that it has golf carts

מגה-כנסייה שהיא כה ענקית יש בה רכבי גולף

to escort the congregants around its many parking lots on campus.

כדי להסיע את המאמינים סביב למגרש החנייה שלה.

I was active in the youth ministry.

הייתי פעיל בכהונת הנוער.

And for me, personally, I was more comfortable in this Whitopia

ובשבילי, באופן אישי, היה יותר נוח בוויטופיה הזו

than say, in a Colorado, or an Idaho, or even a suburban Boston.

מאשר, נגיד, בקולורדו, או באידהו או אפילו בפרברי בוסטון.

That is because [there], in Georgia,

זה בגלל שבג'ורג'יה,

white people and black people are more historically familiar to one another.

לאנשים שחורים ולאנשים לבנים יש היסטוריה של הכרות הדדית.

I was less exotic in this Whitopia.

הייתי פחות אקזוטי בוויטופיה הזו.

(Laughter)

(צחוק)

But what does it all mean?

אבל מה המשמעות של כל זה?

Whitopian dreaming, Whitopia migration, is a push-pull phenomenon,

חלומות וויטופיים, הגירה וויטופית, זו תופעה של דחוף-משוך,

full of alarming pushes and alluring pulls,

מלאה דחיפות מדאיגות ומשיכות מפתות,

and Whitopia operates at the level of conscious and unconscious bias.

ווויטופיה מתופעלת בדרג של דעות קדומות מודעות ובלתי מודעות

It's possible for people to be in Whitopia not for racist reasons,

אנשים יכולים להיות בוויטופיה לא מסיבות גזעניות,

though it has racist outcomes.

אבל יש לזה תוצאות גזעניות.

Many Whitopians feel pushed by illegals,

הרבה וויטופים חשים נדחפים על ידי בלתי-חוקיים,

social welfare abuse, minorities, density, crowded schools.

ניצול של סעד חברתי, קבוצות מיעוטים, צפיפות, בתי ספר מלאים.

Many Whitopians feel pulled by merit,

הרבה וויטופיים חשים משיכה לאיכות,

freedom, the allure of privatism -- privatized places, privatized people,

חרות, הפיתוי של הפרטיות -- מקומות מופרטים, אנשים מופרטים,

privatized things.

דברים מופרטים.

And I learned in Whitopia how a country can have racism

ולמדתי בוויטופיה איך למדינה יכולה להיות גזענות

without racists.

ללא גזענים.

Many of my smug urban liberal friends

רבים מחברי הזחוחים הליברלים האורבנים

couldn't believe I would go on such a venture.

לא יכלו להאמין שאני אצא לכזו משימה.

The reality is that many white Americans are affable and kind.

המציאות היא שאמריקאים לבנים רבים הם חביבים ואדיבים.

Interpersonal race relations -- how we treat each other as human beings --

יחסי גזע בין-אישיים -- איך אנחנו מתנהגים אחד עם השני כבני אדם --

are vastly better than in my parents' generation.

הם הרבה יותר טובים מאשר בדור של הורי.

Can you imagine me going to Whitopia 40 years ago?

אתם יכולים לדמיין אותי הולך לוויטופיה לפני ארבעים שנה?

What a journey that would have been.

איזה מסע זה היה יכול להיות.

(Laughter)

(צחוק)

And yet, some things haven't changed.

ועדיין, יש דברים שלא השתנו.

America is as residentially and educationally segregated today

אמריקה היום היא מופרדת במגורים ובחינוך

as it was in 1970.

כמו שהייתה ה-1970.

As Americans, we often find ways to cook for each other,

כאמריקאים, אנחנו מוצאים לעיתים קרובות דרך לבשל אחד לשני,

to dance with each other,

לרקוד אחד עם השני,

to host with each other,

לארח אחד עם השני,

but why can't that translate into how we treat each other as communities?

אבל למה זה לא מתרגם לאיך שאנחנו מתייחסים אחד לשני כקהילות?

It's a devastating irony,

זו אירוניה הורסת,

how we have gone forward as individuals,

איך התקדמנו בתור אינדיווידואלים,

and backwards as communities.

והלכנו אחורה בתור קהילות.

One of the Whitopian outlooks that really hit me

אחת מנקודות המבט הוויטופיות שהשאירו עלי רושם

was a proverbial saying:

היא האימרה העממית:

"One black man is a delightful dinner guest;

"אדם שחור אחד הוא אורח נפלא לארוחת ערב;

50 black men is a ghetto."

50 אנשים שחורים זה גטו."

One of the big contexts animating my Whitopian journey was the year 2042.

אחד ההקשרים הגדולים שהחיו את המסע הוויטופי שלי הוא שנת 2042.

By 2042, white people will no longer be the American majority.

עד 2042, אנשים לבנים כבר לא יהיו הרוב באמריקה.

As such, will there be more Whitopias?

אם כך, האם יהיו יותר וויטופיות?

In looking at this,

כשמסתכלים על זה,

the danger of Whitopia is that the more segregation we have,

הסכנה שבוויטופיה היא שככל שיש לנו יותר הפרדה,

the less we can look at and confront conscious and unconscious bias.

יש לנו פחות יכולת לראות ולהלחם בדעות קדומות מודעות ובלתי מודעות.

I ventured on my two-year, 27,000 mile journey

יצאתי למסע שלי של שנתיים ו-45,500 קילומטר

to learn where, why, and how white people are fleeing,

ללמוד לאן, למה ואיך בורחים האנשים הלבנים,

but I didn't expect to have so much fun on my journey.

אבל לא ציפיתי שיהיה לי כזה כיף במסע.

(Laughter)

(צחוק)

I didn't expect to learn so much about myself.

לא ציפיתי ללמוד כל כך הרבה על עצמי.

I don't expect I'll be living in a Whitopia --

אני לא מצפה לחיות בוויטופיה --

or a Blacktopia, for that matter.

או בבלקטופיה.

I do plan to continue golfing every chance I get.

אני כן מתכנן להמשיך לשחק גולף בכל הזדמנות.

(Laughter)

(צחוק)

And I'll just have to leave the guns and megachurches back in Whitopia.

ואני רק אצטרך להשאיר את הרובים ואת המגה-כנסיות בוויטופיה.

Thank you.

תודה.

(Applause)

(מחיאות כפיים)