Grief and love in the animal kingdom | Barbara J. King

תרגום: Yael Ring עריכה: Allon Sasson

I'd like to tell you today about an orca named Tahlequah.

אני רוצה לספר לכם היום על לוויתן אורקה בשם טאלקה.

Tahlequah is also known as J35 to scientists,

טאלקה ידוע גם בשם J35 בקרב מדענים,

because she swims with the J Pod in the Salish Sea.

כיוון שהיא שוחה יחד עם להקת J בים סאליש.

These are the waters off of British Columbia and Washington State.

אלה הם המים הסמוכים לקולומביה הבריטית ומדינת וושינגטון.

Now, last year, in July 2018,

בשנה שעברה, ביולי 2018,

she was well along in her 17-month pregnancy,

היא היתה בשלבים המתקדמים של הריון בן 17 חודשים,

and scientists were very excited

והמדענים היו נרגשים מאוד

because no baby had survived in this pod for three long years.

כי אף ולד לא שרד בלהקה זו כבר שלוש שנים תמימות.

Now, orcas are also known as killer whales.

עכשיו, לווייתני אורקה גם ידועים כלוויתנים קטלניים.

They're profoundly social and profoundly intelligent beings.

הם יצורים חברותיים מאוד וחכמים מאד.

And scientists are very interested in their behavior,

המדענים מעוניינים מאד בהתנהגות שלהם,

because in their social networks, they share habits, information

כיוון שבתוך הרשת החברתית שלהם הם חולקים הרגלים, מידע

and even affection.

ואפילו חיבה.

They create true cultures of the ocean.

הם יודעים תרבויות אוקיינוס אמיתיות.

But this pod has been in trouble.

אבל הלהקה הזו היתה בצרות.

The Chinook salmon that the orcas favor has been way down in the region,

אחוזי הסלמון הגמלוני שלוייתני האורקה מחבבים היו בירידה באזור,

and pollution has been up.

והזיהום גבר.

But on July 24th, Tahlequah gave birth to a daughter,

אבל ב-24 ביולי, טאלקה המליטה בת,

and scientists were so excited by this development.

והמדענים היו נרגשים במיוחד מההתפתחות הזאת.

But unfortunately, the same day -- in fact, shortly after birth --

אבל לרוע המזל, באותו היום -- למעשה, מיד אחרי ההמלטה --

the calf died.

הולד מת.

Well, what happened next electrified animal lovers

ובכן, מה שקרה אחר כך הדליק אוהבי חיות

across the world,

בכל רחבי העולם,

because Tahlequah refused to let her baby slip off into the water.

כיוון שטאלקה סירבה לתת לתינוקת שלה לשקוע במים.

She kept it on her body and she swam with it.

היא החזיקה אותה על גבי גופה ושחתה איתה.

If it did fall off, she would dive and rescue it,

כאשר היא נפלה, היא צללה והצילה אותה,

and she battled stiff currents to do this.

ונאבקה בזרמים עזים כדי לעשות זאת.

Now, she kept this behavior up

עכשיו, היא המשיכה בהתנהגות זו

for 17 days,

במשך 17 יום.

and during this time, she swam over 1,000 miles.

ובמהלך תקופה זו, הוא שחתה מעל 1600 ק"מ.

At that point, she let the little baby slip off into the water.

בנקודה זו, היא שיחררה את התינוקת הקטנה וזו שקעה במים.

So today, Tahlequah swims on with the J Pod,

אז היום, טאלקה ממשיכה לשחות עם להקת J,

but her grief still moves me.

אבל האבל שלה עדיין מרגש אותי.

And I do believe that "grief" is the right word to use.

ואני מאמינה ש"אבל" היא המילה הנכונה.

I believe that grief is the right word to use

אני מאמינה שאבל היא המילה הנכונה

for numerous animals who mourn the dead.

לתיאור מגוון של בעלי חיים שמתאבלים על המתים.

They may be friends or mates or relatives.

הם אולי חברים, או בני זוג או קרובים.

Because these visible cues, these behavioral cues,

בגלל שהרמזים הבולטים האלה, הרמזים ההתנהגותיים,

tell us something about an animal's emotional state.

מספרים לנו משהו על מצבה הרגשי של החיה.

Now, for the last seven years,

בשבע השנים האחרונות,

I've been working to document examples of animal grief --

עבדתי על תיעוד של דוגמאות של אבל אצל חיות --

in birds, in mammals,

בציפורים, ביונקים,

in domesticated animals and in wild animals --

בחיות בית ובחיות פרא --

and I believe in the reality of animal grief.

ואני מאמינה במציאות של אבל בבעלי חיים.

Now, I say it this way

אני מגדירה את זה כך

because I need to acknowledge to you right up front

כיוון שאני צריכה להצהיר כאן ועכשיו

that not all scientists agree with me.

שלא כל המדענים מסכימים איתי.

And part of the reason, I think,

וחלק מהסיבה, אני חושבת,

is because of what I call the "a-word."

היא בגלל מה שאני מכנה "מילת ה-א".

The a-word is anthropomorphism,

מילת ה-א היא אנתרופומורפיה,

and historically, it's been a big deterrent

ובאופן היסטורי היא היוותה חסם משמעותי

to recognizing animal emotions.

להכרה ברגשות בעלי חיים.

So, anthropomorphism is when we project onto other animals

אז, אנתרופומורפיה היא כשאנחנו משליכים על בעלי חיים אחרים

our capacities or our emotions.

את הרגשות או היכולות שלנו.

And we can all probably think of examples of this.

ואנחנו כולנו יכולים לחשוב על דוגמאות לזה.

Let's say we have a friend who tells us,

נניח שיש לנו חבר שמספר לנו,

"My cat understands everything I say."

"החתול שלי מבין את כל מה אני אומר לו".

Or, "My dog, he's so sweet.

או, "הכלב שלי כל כך חמוד.

he ran right across the yard this morning towards a squirrel,

הוא רץ דרך החצר אחרי סנאי

and I know he just wants to play."

ואני יודע שהוא פשוט רוצה לשחק איתו".

Well, maybe.

ובכן, אולי כן

Or maybe not.

ואולי לא.

I'm skeptical about claims like those.

אני סקפטית לגבי טענות כאלה.

But animal grief is different,

אבל אבל בבעלי חיים הוא שונה,

because we're not trying to read an animal's mind.

כי אנחנו לא מנסים לקרוא את מחשבותיה של החיה.

We're looking at visible cues of behavior

אנחנו מסתכלים על רמזים נראים של התנהגות

and trying to interpret them with some meaning.

ומנסים לתרגם אותם למשמעות כלשהי.

Now, it's true -- scientists often push back at me,

עכשיו, זה נכון - מדענים לרוב מתנגדים לי,

and they'll say,

והם יאמרו,

"Ah, look, the animal might be stressed,

"תראו אולי החיה נמצאת בלחץ,

or maybe the animal's just confused

או אולי החיה פשוט מבולבלת

because his or her routine has been disrupted."

כי השגרה שלה הופרעה".

But I think that this overworry about anthropomorphism

אבל אני חושבת שדאגת היתר הזו סביב אנתרופומורפיות

misses a fundamental point.

מפספסת נקודה בסיסית.

And that is that animals can care very deeply for each other,

והיא שבעלי החיים יכולים להפגין דאגה עמוקה מאוד זה כלפי זה.

maybe they even love each other.

אולי הם אפילו אוהבים זה את זה.

And when they do,

וכשהם עושים זאת,

a survivor's heart can be pierced by a death.

המוות יכול לשבור את ליבו של הניצול.

Let's face it:

בואו נודה בכך:

if we deny evolutionary continuity,

אם נתעלם מההמשכיות האבולוציונית,

we are really missing out on embracing part of ourselves.

אנחנו בעצם מפספסים קבלה של חלק מעצמנו.

So yes, I believe in the reality of animal grief,

אז כן, אני מאמינה במציאות של אבל בבעלי חיים,

and I also think that if we recognize it,

ואני גם חושבת שאם נכיר בכך,

we can make the world a better place for animals,

נוכל להפוך את העולם למקום טוב יותר לבעלי חיים,

a kinder place for animals.

מקום נחמד יותר לבעלי חיים.

So let me tell you a little bit more about animal grief.

אז הרשו לי לספר לכם קצת יותר על אבל בבעלי חיים.

I'm going to start in Kenya.

אני אתחיל בקניה.

You see here there's an elephant named Eleanor

כאן יש לנו פילה בשם אלינור

who came one day with bruised legs,

שהגיעה יום אחד עם רגליים חבולות,

and she collapsed.

והתמוטטה.

You see on the left

אתם רואים בצד שמאל

that another female named Grace came to her right away

שנקבה נוספת בשם גרייס ניגשה אליה מיד

and, using her own trunk, propped her up,

ובעזרת החדק שלה, החזיקה בה,

tried to get her up on her feet.

וניסתה לעזור לה לקום על הרגליים.

And she did succeed,

והיא הצליחה,

but then Eleanor collapsed again.

אבל אז אלינור שוב התמוטטה.

At this point, Grace became visibly distressed,

בנקודה זו, גרייס הפגינה סימני מצוקה ברורים,

and she prodded the body, and she vocalized.

והיא דחפה את הגוף, והיא השמיעה קולות.

Eleanor collapsed again,

אלינור שוב התמוטטה,

and unfortunately, she did die.

ולרוע המזל, היא מתה.

What you see on the right is a female from another family named Maui,

מה שאתם רואים מימין זו נקבה ממשפחה אחרת שקוראים לה מאווי,

who came after the death, and she stayed at the body.

שבאה אחרי המוות, ונשארה לצד הגופה.

She held a vigil there, and she even rocked in distress

היא ערכה שם משמרת למת, ואפילו התנדנדה מצד לצד במצוקה

over the body.

ליד הגופה.

So the scientists watching the elephants

אז המדענים שצפו בפילים

kept close observation on Eleanor's body

המשיכו לצפות בגופתה של אלינור

for seven days.

במשך שבעה ימים.

And during those seven days,

ובמהלך אותם שבעה ימים,

a parade of elephants came

מצעד של פילים עבר בסך

from five different families.

מחמש משפחות שונות.

Now, some were just curious,

חלקם פשוט היו סקרנים,

but others carried out behaviors

אבל אחרים הפגינו התנהגות

that I really believe should be classified as grief.

שאני ממש מאמינה שיש לסווג אותה כאבל.

So what does grief look like?

אז איך נראה אבל?

It can be rocking, as I said, in distress.

זה יכול להיות התנדנדות מצד לצד, כפי שאמרתי, מתוך מצוקה.

It can also be social withdrawal,

זה יכול גם להיות התנתקות חברתית,

when an animal just takes himself or herself away from friends

כשבעל חיים מרחיק את עצמו מחבריו

and stays by themselves,

ונשאר לבדו,

or a failure to eat or sleep properly,

או קושי לאכול או לישון כרגיל.

sometimes a depressed posture or vocalization.

לפעמים זאת עמידת מצוקה או השמעת קולות.

It can be very helpful for those of us studying this

יהיה זה מאד מועיל לאלה מאתנו החוקרים זאת

to be able to compare the behavior of a survivor before death

אם נוכל להשוות את ההתנהגות של הניצול לפני המוות

and after death,

ואחרי המוות,

because that increases the rigor of our interpretation.

כיוון שזה יגדיל את הקפדנות בפירוש שלנו.

And I can explain this to you

ואני יכולה להסביר את זה לכם

by talking about two ducks named Harper and Kohl.

באמצעות הסיפור על שני אווזים בשם הארפר וקול.

So we're into birds now.

אז עברנו לציפורים.

So Harper and Kohl were raised at a foie gras factory,

אז הארפר וקול גודלו בחווה לייצור כבד אווז,

and they were treated cruelly.

והם חוו יחס אכזרי,

Foie gras does involve force-feeding of birds.

כבד אווז כרוך בהאכלה בכפייה של האווזים.

So this hurt their bodies, and their spirits were not in good shape, either.

אז זה פגע בגוף שלהם, ורוחם גם היא לא היתה גבוהה.

But thankfully, they were rescued by a farm sanctuary in upstate New York.

אבל למזלם, הם הוצלו והובאו לחוות הצלה בצפון ניו יורק.

And for four years, they stabilized, and they were fast friends.

ובמשך ארבע שנים, הם השתקמו והפכו לחברים טובים.

They often took themselves to a small pond on the property.

פעמים רבות הם שהו באגם קטן בשטח.

Then, Kohl started to have really intractable pain in his legs,

ואז, קול התחיל לחוש כאב בלתי נסבל ברגליו,

and it was clear to the sanctuary that he had to be euthanized humanely,

והיה ברור לצוות החווה שיש להרדים אותו,

and he was.

והוא אכן הומת בהרדמה.

But then the sanctuary workers did a brilliant thing,

אבל אז עובדי החווה עשו משהו גאוני,

because they brought Harper to the body to see.

כי הם הביאו את הארפר לראות את הגופה.

And at first, Harper prodded the body of his friend,

ובהתחלה, הארפר דחף את גופת חברו,

but then he laid himself over it,

אבל אז הוא נשכב מעליו,

and he stayed there for over an hour with his friend.

והוא נשאר שם במשך שעה עם החבר שלו.

And in the weeks after,

ובשבועות שלאחר מכן,

he had a hard time.

הוא התקשה.

He would go back to that same pond where he had been with Kohl,

הוא היה חוזר לאותו אגם בו בילה עם קול,

and he didn't want any other friends.

והוא לא רצה להתחבר לאף חיה אחרת.

And within two months, he died as well.

ובתוך חודשיים גם הוא מת.

Now, I'm happy to say

עכשיו, אני שמחה לומר

that not all grieving animals have this sorrowful outcome.

שלא כל חיה שמתאבלת מגיעה לסוף כזה עצוב.

Last summer, I flew to Boston to visit my adult daughter, Sarah.

בקיץ שעבר, טסתי לבוסטון לבקר את בתי הבוגרת, שרה.

I was with my husband Charlie.

באתי עם בעלי צ'רלי.

I really needed a break from work.

ממש הייתי זקוקה להפסקה מעבודה.

But I succumbed, and I checked my work email.

אבל נכנעתי ובדקתי את האימייל העסקי שלי,

You know how that is.

אתם יודעים איך זה.

And there was a communication about a dejected donkey.

והיתה שם התכתבות לגבי אתון מדוכאת.

Now, as an anthropologist, this wasn't what I expected,

עכשיו, כאנתרופולוגית, לא ציפיתי לזה,

but there it was, and I'm glad I read it.

אבל זה היה שם, ואני שמחה שקראתי את זה.

Because a donkey named Lena had gone to another farm sanctuary,

כיוון שאתון בשם לינה הגיעה לחוות הצלה אחרת,

this one in Alberta, Canada,

זאת נמצאת באלברטה, קנדה,

as the only donkey there,

וכאתון היחידה שם,

and had trouble making friends for that reason.

היה לה קשה להתחבר לחיות האחרות.

But she eventually did make friends with an older horse named Jake,

אבל בסופו של דבר היא התחברה לסוס מבוגר יותר בשם ג'ייק,

and for three years they were inseparable.

ובמשך שלוש שנים הם היו בלתי נפרדים.

But the reason the email came was that Jake, at age 32, the horse,

אבל הסיבה לכך שהאימייל הגיע היתה שג'ייק, הסוס, בגיל 32,

had become gravely ill and had to be put down,

חלה אנושות והיה צורך להרדים אותו,

and this is what was going on.

וזה מה שקרה.

This is Lena standing on Jake's grave.

זאת לינה עומדת על קברו של ג'ייק.

She didn't want to come in at night. She didn't want to come in for food.

היא לא רצתה לחזור לעת ערב, היא לא רצתה לחזור לאכול,

She didn't want to come in for water.

היא לא רצתה לחזור לשתות.

She pawed at the grave, she brayed in distress,

היא בעטה באדמת הקבר, היא נערה במצוקה,

and there she stood.

ופשוט עמדה שם.

So we talked and we brainstormed.

אז דיברנו בינינו והתייעצנו.

What do you do for an animal like this?

מה אפשר לעשות עבור חיה כזאת?

And we talked about the role of time,

ודיברנו על תפקיד הזמן,

of extra love and kindness from people

אהבה וטוב לב עודפים מצד בני אדם

and of urging her to make a new friend.

ולנסות לדחוף אותה למצוא חברים חדשים.

And here's where her trajectory does diverge from that of Harper the duck,

וכאן מסלול הסיפור שלה מתפצל מזה של הארפר האווז,

because she did make a new friend,

כי היא אכן הצליחה למצוא חבר חדש,

and sanctuary workers wrote back and said it worked out well.

ועובדי החווה כתבו חזרה וסיפרו שזה הצליח.

Now sometimes, scientists supplement observation

לפעמים, המדענים מוסיפים לתצפיות שלהם

with hormonal analysis.

גם ניתוח הורמונלי.

There's an example of a group of scientists in Botswana,

ישנה דוגמה של קבוצה של מדענים בבוצואנה,

who took fecal material from baboons and compared two different groups.

שלקחו דגימות צואה מבבונים והשוו בין שתי קבוצות שונות.

The first group were females who had witnessed a predator attack

בקבוצה הראשונה היו נקבות שחוו מתקפה של חיה טורפת

and lost someone in that attack,

ואיבדו מישהו במתקפה הזאת.

and the second group were females who had witnessed an attack

בקבוצה השניה היו נקבות שראו את המתקפה

but had not lost someone.

אבל לא איבדו אף אחד.

And the stress hormones were way up in that first group.

ורמות הורמוני הלחץ היו ממש גבוהות בקרב הקבוצה הראשונה.

But here's the thing:

אבל הנה העיקר:

the scientists didn't just call them "stressed baboons,"

המדענים לא רק כינו אותם "בבונים לחוצים",

they called them "bereaved baboons,"

הם קראו להם "בבונים אבלים",

and in part, that's because of the observations that they made.

ובמידה מסוימת, זאת תוצאה של התצפיות שערכו.

For example, this mother-daughter pair were very close,

לדוגמה, זוג האם ובת הזה היו מאוד קרובות זו לזו,

and then the daughter was killed by a lion.

ואז הבת נהרגה על ידי אריה.

The mother removed herself from all her friends,

האם הרחיקה את עצמה מכל החברות שלה,

from her grooming networks, and just stayed by herself for weeks --

ממערכת הטיפוח שלה, ופשוט נשארה לבדה במשך שבועות --

bereavement --

אבל --

and she then slowly recovered.

ואז היא החלימה בהדרגה.

So we have bereaved baboons.

אז יש לנו בבונים אבלים.

Will science tell us someday about bereaved bees?

האם המדענים יספרו לנו יום אחד על דבורים אבלות?

Will we hear about frogs who mourn?

האם נשמע על צפרדעים שמתאבלות?

I don't think so, and I think the reason is because animals really need

אני לא חושבת, ואני חושבת שהסיבה לכך היא בגלל שבעלי חיים באמת זקוקים

one-to-one, close relationships for that to happen.

למערכות יחסים אישיות קרובות כדי שזה יקרה.

I also know that circumstance matters, and personality matters.

אני גם יודעת שהתנאים משפיעים, והאישיות משפיעה.

I have documented cats and dogs who grieve,

תיעדתי חתולים וכלבים שמתאבלים,

our companion animals,

בני הלוויה שלנו.

but I also interacted with a woman who was extremely bothered

אבל גם יצא לי לדבר עם אישה שממש הפריע לה

because her dog wasn't grieving.

שהכלב שלה לא התאבל.

She said to me, "The first dog in the house has died.

היא אמרה לי, "הכלב הראשון בבית מת.

The second animal does not seem concerned, the second dog.

נראה שזה לא ממש משפיע על החיה השניה, הכלב השני.

What is wrong with him?"

מה לא בסדר איתו?"

(Laughter)

(צחוק)

And as I listened to her,

ובזמן שהקשבתי לה

I realized that this dog was now the only animal in the household,

הבנתי שהכלב הזה הוא עכשיו בעל החיים היחיד בבית,

and as far as he was concerned, that was a pretty good deal.

ועד כמה שזה נוגע לו, זה מצב לא רע.

So circumstances matter.

אז התנאים משפיעים.

Now, in any case, animals are not going to grieve

עכשיו, בכל מקרה, בעלי חיים לא יתאבלו

exactly like we do.

בדיוק כמו שאנחנו מתאבלים.

We have human creativity.

לנו יש יצירתיות אנושית.

We paint our grief, dance our grief,

אנחנו מציירים את האבל שלנו, רוקדים את האבל שלנו,

write our grief.

כותבים את האבל שלנו.

We also can grieve for people we've never met,

אנחנו גם יכולים להתאבל על אנשים שמעולם לא פגשנו,

across space and time.

במרחק של מקום וזמן.

I felt this strongly when I went to Berlin

הרגשתי בזה בעוצמה רבה כשביקרתי בברלין

and I stood at the Holocaust Memorial.

ועמדתי מול אנדרטת השואה.

Animals don't grieve exactly like we do,

בעלי חיים לא מתאבלים בדיוק כמונו,

but this doesn't mean that their grief isn't real.

אבל זה לא אומר שהאבל שלהם לא אמיתי.

It is real, and it's searing,

הוא אמיתי, והוא כואב,

and we can see it if we choose.

ואנחנו יכולים לראות אותו אם נרצה.

Now, I've lost both my parents.

אני איבדתי את שני ההורים שלי,

I lost a very dear friend at a young age from AIDS.

איבדתי חברה מאוד קרובה בגיל צעיר מאיידס.

I believe most likely most of you here have lost someone.

אני מאמינה שרובכם כאן איבדתם מישהו.

And I have found it a genuine comfort,

ומצאתי נחמה אמיתית,

a solace, to know that we aren't the only beings on this earth

שקט נפשי, בידיעה שאנחנו לא היצורים היחידים על פני כדור הארץ

who feel love and grief.

שחשים אהבה ואבל.

And I think this is important.

ואני חושבת שזה חשוב.

I also think we can take this a step further,

אני גם חושבת שאנחנו יכולים לקחת את זה צעד קדימה,

and we can realize that the reality of animal grief

ואנחנו יכולים להבין שהמציאות של אבל בבעלי חיים

can help us be better and do better for animals.

יכולה לעזור לנו להשתפר ולהתנהג טוב יותר עם בעלי חיים.

This is already happening with Tahlequah,

זה כבר קורה עם טאלקה,

because the United States and Canada have renewed their talks with greater urgency

כי ארה"ב וקנדה חידשו את השיחות ביניהן בדחיפות

for how to help the orcas,

להבין איך אפשר לסייע ללוייתני האורקה,

how to restore the Chinook salmon

איך לשקם את אוכלוסיית הסלמון

and how to help with the water pollution.

ואיך לטפל בזיהום המים.

We can also see that if grief is real,

אנחנו יכולים גם לראות שהאבל הוא אמיתי,

there's tremendous plausibility to the notion

ישנה סבירות עצומה לתפיסה

that animals feel a whole range of things.

לפיה בעלי חיים חשים טווח רחב של רגשות.

So we could look at joy, sadness, even hope.

אבל אנחנו יכולים לחקור שמחה, עצב ואפילו תקווה.

And if we do that,

ואם נעשה את זה,

here's how we can start to think about the world.

כך נוכל להתחיל לחשוב על העולם כולו.

We can look at orcas and say,

אנחנו יכולים להתבונן בלוויתני אורקה ולומר,

we know they grieve, we know they feel their lives,

אנחנו יודעים שהם מתאבלים, אנחנו יודעים שהם חשים בחייהם שלהם,

and we can refuse to confine them to small tanks in theme parks

ואנחנו יכולים לסרב לכלוא אותם במיכלי מים קטנים בפארקי שעשועים

and make them perform for our entertainment.

ולהכריח אותם להופיע לשעשוע העצמי שלנו.

(Applause)

(מחיאות כפיים)

Thank you.

תודה רבה.

We can look at elephants and say, yes, they grieve,

אנחנו יכולים להתבונן בפילים ולומר, כן, הם מתאבלים,

and we can renew our efforts against international trophy hunting

ואנחנו יכולים לחדש את המאמצים שלנו נגד ציד פילים בינלאומי

and against poaching.

ונגד ציד חטים.

(Applause)

(מחיאות כפיים)

Thank you.

תודה רבה.

And we can look at our closest living relatives, monkeys and apes,

ואנחנו יכולים להתבונן בבעלי החיים הקרובים אלינו, הקופים והשימפנזים,

and know yes they grieve, they feel their lives,

ולדעת שהם מתאבלים והם חשים את חייהם,

so they don't deserve to be confined

אז לא מגיע להם שנכלא אותם

in highly invasive biomedical experiments

ונערוך עליהם ניסויים ביו-רפואיים פולשניים

year after year.

שנה אחרי שנה.

And, you know --

ואתם יודעים --

(Applause)

(מחיאות כפיים)

the ducks Harper and Kohl, they tell us something too.

האווזים הארפר וקול, גם הם מספרים לנו משהו.

They help us connect the dots and realize that what we eat

הם עוזרים לנו לחבר את הנקודות ולהבין שהאוכל שאנחנו אוכלים

affects how animals live.

משפיע על צורת החיים של בעלי החיים.

And it's not just foie gras, and it's not just ducks.

זה לא רק כבד אווז, וזה לא רק אווזים.

We can think about pigs and chickens and cows in factory farms,

אנחנו יכולים לחשוב על חזירים ועופות ופרות בחוות מפעל,

and we can know.

ואנחנו יכולים לדעת.

I can tell you the science is real that these animals feel, too.

אני יכולה לומר לכם שהמדע הוא אמיתי ושלבעלי החיים האלה גם יש רגשות.

So every single time we choose a plant-based meal,

אז בכל פעם שאנחנו בוחרים ארוחה טבעונית,

we are contributing to reducing animal suffering.

אנחנו תורמים להפחתת הסבל של בעלי חיים.

(Applause)

(מחיאות כפיים)

So yes, I believe in the reality of animal grief.

אז כן, אני מאמינה במציאות של אבל בבעלי חיים.

I believe in the reality of animal love,

אני מאמינה במציאות של אהבה בבעלי חיים,

and I think it is time for us humans

ואני חושבת שהגיע הזמן שאנחנו בני האדם

to recognize that we don't own these things.

נכיר בכך שאין לנו בעלות על הדברים האלה.

And when we see that,

וכשנכיר בכך,

we have an opportunity to make the world so much better for animals,

תהיה לנו ההזדמנות להפוך את העולם לטוב יותר עבור בעלי החיים,

a kinder world, a gentler world,

עולם נחמד יותר, עדין יותר.

and along the way, we might just save ourselves, too.

ועל הדרך, אולי נציל גם את עצמנו.

Thank you so much.

תודה רבה.

(Applause)

(מחיאות כפיים)

Thank you. Thank you.

תודה רבה.

(Applause)

(מחיאות כפיים)