What's your 200-year plan? | Raghava KK

Translator: Joseph Geni Reviewer: Morton Bast

מתרגם: Ido Dekkers מבקר: Ron Bentata

About 75 years ago,

לפני 75 שנה בערך,

my grandfather, a young man,

סבי, כאיש צעיר,

walked into a tent

נכנס לאוהל

that was converted into a

שעבר שינוי לכדי

movie theater like that,

אולם קולנוע בדומה לזה,

and he fell hopelessly in love

והוא התאהב ללא תקנה

with the woman he saw on the

באישה שראה על

silver screen: none other than Mae West,

"מסך הכסף": לא אחרת ממיי ווסט,

the heartthrob of the '30s,

כאב הלב של שנות ה-30,

and he could never forget her.

והוא מעולם לא יכול היה לשכוח אותה.

In fact, when he had his daughter

למעשה, כאשר נולדה ביתו

many years later, he wanted to

שנים רבות לאחר מכן, הוא רצה

name her after Mae West,

לקרוא לה על שם מיי ווסט,

but can you imagine an Indian

אבל האם אתם יכולים לדמיין

child name Mae West?

ילדה הודית בשם מיי ווסט?

The Indian family said, no way!

המשפחה ההודית אמרה, אין סיכוי!

So when my twin brother Kaesava

אז כשאחי התאום קשאבה

was born, he decided to tinker

נולד, הוא החליט לטפל

with the spelling of Keshava's name.

עם איות השם קשאבה.

He said, if Mae West can be M-A-E,

הוא אמר, אם מיי ווסט יכולה להיות מ-י-י,

why can't Keshava be K-A-E?

אז למה קשאבה לא יכול להיות ק-איי-אי?

So he changed Kaesava's spelling.

אז הוא שינה את האיות של קשאבה.

Now Kaesava had a baby boy

עכשיו לקשאבה היה בן

called Rehan a couple of weeks ago.

שנקרא רהאן לפני מספר שבועות.

He decided to spell, or, rather,

הוא החליט לאיית, או, בעצם,

misspell Raehan with an A-E.

לשנות את האיות של רהאן עם איי-אי .

You know, my grandfather died

אתם יודעים, סבי נפטר

many years ago when I was

לפני שנים רבות כשהייתי

little, but his love for Mae

קטן, אבל אהבתו למיי

West lives on as a misspelling

ווסט חייה עדיין כשגיאות כתיב

in the DNA of his progeny.

בדי.אן.איי של הצאצאים שלו.

That for me is successful legacy. (Laughs)

זה בשבילי מורשת מוצלחת. (צחוק)

You know, as for me,

אתם יודעים, באשר אליי,

my wife and I have our own

לאישתי ולי יש

crazy legacy project.

פרוייקט מורשת משוגע משלנו.

We actually sit every few years,

אנחנו למעשה יושבים כל כמה שנים,

argue, disagree, fight,

מתווכחים, לא מסכימים, רבים,

and actually come up with our

ולמעשה מגיעים

very own 200-year plan.

לתוכנית '200 השנה' שלנו.

Our friends think we're mad.

החברים שלנו חושבים שאנחנו משוגעים.

Our parents think we're cuckoo.

ההורים שלנו חושבים שאנחנו קוקו.

Because, you know, we both

מפני, שאתם יודעים, שנינו

come from families that really

מגיעים ממשפחות שהן ממש

look up to humility and wisdom,

מעריצות ענווה ותבונה,

but we both like to live

אבל שנינו אוהבים לחיות

larger than life.

גדול מהחיים.

I believe in the concept of

אני מאמין בקונספט של

a Raja Yogi: Be a dude before

רג'ה יוגי: תהיה בן אדם לפני

you can become an ascetic.

שאתה הופך לסגפן.

This is me being a rock star,

זה אני ככוכב רוק,

even if it's in my own house.

אפילו אם זה בתוך הבית שלי.

You know?

אתם יודעים?

So when Netra and I sat down

אז כשנטרה ואני ישבנו

to make our first plan

כדי להכין את התוכנית הראשונה שלנו

10 years ago, we said

לפני 10 שנים, אמרנו

we want the focus of this plan

שאנחנו רוצים שהמיקוד של התוכנית הזו

to go way beyond ourselves.

יהיה מעבר לעצמנו.

What do we mean by beyond ourselves?

ומה אנחנו מתכוונים במעבר לעצמנו?

Well 200 years, we calculated,

ובכן 200 שנה, חישבנו,

is at the end of our direct

זה בסוף הקשר

contact with the world.

הישיר שלנו עם העולם.

There's nobody I'll meet in

אין אף אחד שאני אפגוש

my life will ever live beyond

בחיי שיחיה מעבר

200 years, so we thought

ל-200 שנה, אז חשבנו

that's a perfect place where

שזה מקום מעולה בו

we should situate our plan and

אנחנו צריכים להציב את התוכנית שלנו

let our imagination take flight.

ולתת לדמיון שלנו לעוף.

You know, I never really

אתם יודעים, אני אף פעם

believed in legacy. What am I

לא האמנתי במורשת. מה אני

going to leave behind? I'm an artist.

עומד להשאיר אחרי? אני אומן.

Until I made a cartoon about 9/11.

עד שיצרתי קריקטורה על 9/11.

It caused so much trouble for me.

זה יצר לי כל כך הרבה צרות.

I was so upset.

כל כך התרגזתי.

You know, a cartoon that was

אתם יודעים, קריקטורה שהיתה אמורה

meant to be a cartoon of the week

להיות קריקטורת השבוע

ended up staying so much longer.

ובסופו של דבר נשארה הרבה יותר.

Now I'm in the business of

עכשיו אני בעסק של

creating art that will

יצירת אומנות

definitely even outlive me, and

שבטוח תשרוד אחרי,

I think about what I want to

ואני חושב על מה אני רוצה

leave behind through those paintings.

להשאיר אחרי דרך הציורים האלה.

You know, the 9/11 cartoon

אתם יודעים, קריקטורת ה-9/11

upset me so much that I decided

הרגיזה אותי כל כך שהחלטתי

I'll never cartoon again.

שאני לעולם לא אצייר קריקטורות יותר.

I said, I'm never going to make any

אמרתי, אני לעולם לא אעשה יותר

honest public commentary again.

פרשנות כנה פומבית שוב.

But of course I continued

אבל כמובן שהמשכתי

creating artwork that was honest

ליצור אומנות שהיתה כנה

and raw, because I forgot about

ובסיסית, מפני ששכחתי

how people reacted to my work.

מאיך אנשים הגיבו לעבודות שלי.

You know, sometimes forgetting

אתם יודעים, לפעמים לשכוח

is so important to remain idealistic.

זה כל כך חשוב כדי להשאר אידיאליסטי.

Perhaps loss of memory is so

אולי אובדן הזיכרון הוא כה

crucial for our survival

חיוני לשרידות שלנו

as human beings.

כבני אנוש.

One of the most important things

אחד הדברים חשובים ביותר

in my 200-year plan that Netra

בתוכנית '200 השנה' שלי שנטרה

and I write is what to forget

ואני כותבים הוא מה לשכוח

about ourselves.

בנוגע עצמנו.

You know, we carry so much

אתם יודעים, אנחנו לוקחים כל כך הרבה

baggage, from our parents,

מטען, מהורינו,

from our society, from so many

מהחברה שלנו, מכל כך הרבה

people -- fears, insecurities -- and

אנשים -- פחדים, חוסר בטחון --

our 200-year plan really lists

ותוכנית '200 השנה' שלנו באמת מפרטת

all our childhood problems that we have to expire.

את כל בעיות הילדות שלנו שאנחנו צריכים לשכוח.

We actually put an expiry date

למעשה שמנו תאריך תפוגה

on all our childhood problems.

על כל בעיות הילדות שלנו.

The latest date I put was,

התאריך האחרון ששמתי היה,

I said, I am going to expire

אמרתי, אני עומד להפיג

my fear of my leftist, feminist

את הפחד שלי מחמותי השמאלנית,

mother-in-law, and this

הפמיניסטית, וזה

today is the date! (Laughs)

היום הוא היום! (צחוק)

She's watching. (Laughter)

היא צופה. (צחוק)

Anyway, you know, I really

בכל אופן, אתם יודעים, אני באמת

make decisions all the time

מקבל החלטות כל הזמן

about how I want to remember

על איך אני רוצה לזכור

myself, and that's the most important

את עצמי, וזה סוג ההחלטה

kind of decisions I make.

הכי חשוב שאני עושה.

And this directly translates

וזה מתורגם ישירות

into my paintings.

לציורים שלי.

But like my friends, I can do

אבל כמו חברי, אני יכול לעשות

that really well on Facebook,

את זה ממש טוב בפייסבוק,

Pinterest, Twitter, Flickr, YouTube.

פינטרסט, טוויטר, פליקר, יוטיוב.

Name it, I'm on it.

רק תגידו ואני שם.

I've started outsourcing my

התחלתי להוציא למיקור חוץ

memory to the digital world,

את הזיכרון שלי לעולם הדיגיטלי,

you know? But that comes

אתם יודעים? אבל זה

with a problem.

בא עם בעיה.

It's so easy to think of

זה כל כך קל לחשוב

technology as a metaphor

על טכנולוגיה כמטפורה

for memory, but our brains

לזיכרון, אבל המוחות שלנו

are not perfect storage devices

לא מכשירי זיכרון מושלמים

like technology.

כמו טכנולוגיה.

We only remember what we

אנחנו זוכרים רק מה שאנחנו

want to. At least I do.

רוצים. לפחות אני ככה.

And I rather think of our brains

והייתי רוצה לחשוב שהמוחות שלנו

as biased curators of our

הם אוצרים מוטים של

memory, you know? And if

הזיכרון שלנו, אתם יודעים? ואם

technology is not a metaphor for

טכנולוגיה היא לא המטפורה

memory, what is it?

לזיכרון, אז מה היא?

Netra and I use our technology

נטרה ואני משתמשים בטכנולוגיה שלנו

as a tool in our 200-year plan

ככלי בתוכנית '200 השנה' שלנו

to really curate our digital legacy.

כדי ממש לאצור את המורשת הדיגיטלית שלנו.

That is a picture of my mother,

זו תמונה של אימי,

and she recently got a Facebook account.

והיא פתחה לאחרונה חשבון פייסבוק.

You know where this is going.

אתם יודעים לאן זה הולך.

And I've been very supportive

והייתי מאוד תומך

until this picture shows up

עד שהתמונה הזו הופיעה

on my Facebook page. (Laughter)

בדף הפייסבוק שלי. (צחוק)

And I actually untagged myself

ולמעשה הסרתי את התיוג של עצמי

first, then I picked up the

בהתחלה, ואז הרמתי את

phone. I said, "Mom, you will

הטלפון, ואמרתי, "אמא, את

never put a picture of me

לעולם לא תשימי תמונה שלי

in a bikini ever again."

בבקיני שוב."

And she said, "Why? You look

והיא אמרה, "למה? אתה נראה

so cute, darling." I said,

כל כך חמוד יקירי." ואמרתי,

"You just don't understand."

"את פשוט לא מבינה."

Maybe we are among the first

אולי אנחנו הדור

generation that really understands

הראשון שבאמת מבין

this digital curating of ourselves.

את האצירה הדיגיטלית של עצמנו.

Maybe we are the first to even

אולי אנחנו הראשונים אפילו

actively record our lives.

לתעד באופן אקטיבי את החיים שלנו.

You know, whether you

אתם יודעים, בין אם אתם

agree with, you know, legacy

מסכימים עם, אתם יודעים, מורשת

or not, we are actually leaving

או לא, אנחנו למעשה משאירים

behind digital traces all the time.

מאחור עקבות דיגיטליות כל הזמן.

So Netra and I really wanted

אז נטרה ואני באמת רצינו

to use our 200-year plan

להשתמש בתוכנית '200 השנה' שלנו

to curate this digital legacy,

כדי לאצור את המורשת הדיגיטלית הזאת,

and not only digital legacy

ולא רק מורשת דיגיטלית

but we believe in curating

אלא אנחנו מאמינים באצירת

the legacy of my past

המורשת של העבר שלי

and future.

וגם העתיד שלי.

How, you may ask?

איך, אולי תשאלו?

Well, when I think of the future,

ובכן, כשאני חושב על העתיד,

I never see myself moving forward

אני לעולם לא רואה את עצמי נע קדימה

in time. I actually see time

בזמן. אני למעשה רואה את הזמן

moving backward towards me.

נע לאחור כלפי.

I can actually visualize

אני יכול ממש לדמיין

my future approaching.

את העתיד שלי מתקרב.

I can dodge what I don't want

אני יכול להתחמק ממה שאני לא רוצה

and pull in what I want.

ולמשוך את מה שאני רוצה.

It's like a video game obstacle

זה כמו במשחק וידאו של מסלול

course. And I've gotten better and better

מכשולים. והשתפרתי יותר ויותר

at doing this. Even when I make

בלעשות את זה. אפילו כשאני

a painting, I actually imagine

מצייר, אני למעשה מדמיין

I'm behind the painting,

שאני מאחורי הציור,

it already exists, and

הוא כבר קיים,

someone's looking at it,

ומישהו מביט בו,

and I see whether they're

ואני רואה אם

feeling it from their gut.

הם מרגישים את זה בקרביהם.

Are they feeling it from their

האם הם מרגישים את זה

heart, or is it just a cerebral thing?

מהלב, או שזה רק דבר מחשבתי?

And it really informs my painting.

וזה באמת מיידע את הציור שלי.

Even when I do an art show,

אפילו כשאני עושה תערוכה,

I really think about, what should

אני באמת חושב על, מה

people walk away with?

אנשים צריכים לקחת איתם?

I remember when I was 19,

אני זוכר שכשהייתי בן 19,

I did, I wanted to do my first

עשיתי, רציתי לעשות

art exhibition, and I wanted the

את תערוכת האומנות הראשונה שלי, ורציתי

whole world to know about it.

שכל העולם ידע עליה.

I didn't know TED then,

לא הכרתי את TED אז,

but what I did was I closed

אבל מה שעשיתי היה שסגרתי

my eyes tight, and I started

את עיניי חזק, והתחלתי

dreaming. I could imagine people

לדמיין. יכולתי לדמיין אנשים

coming in, dressed up, looking

מגיעים, לבושים יפה, נראים

beautiful, my paintings with all

יפה, הציורים שלי עם כל

the light, and in my visualization

התאורה, ובהדמיה שלי

I actually saw a very famous

ראיתי למעשה שחקנית

actress launching my show,

מאוד מפורסמת שמשיקה את התערוכה שלי,

giving credibility to me.

נותנת לי אמינות.

And I woke up from my

והתעוררתי מההדמיה שלי

visualization and I said,

ואמרתי,

who was that? I couldn't tell

מי זו הייתה? לא יכולתי להגיד

if it was Shabana Azmi or Rekha,

אם זו הייתה שבנה אזמי או רקה,

two very famous Indian actresses,

שתי שחקניות הודיות מאוד מפורסמות,

like the Meryl Streeps of India.

כנו המריל סטריפ של הודו.

As it turned out, next morning

ובסופו של דבר, למחרת בבוקר

I wrote a letter to both of them,

כתבתי מכתב לשתיהן,

and Shabana Azmi replied,

ושבנה אזמי ענתה,

and came and launched

ובאה והשיקה

my very first show 12 years ago.

את התערוכה הראשונה שלי לפני 12 שנה.

And what a bang it started

ועם איזה זבנג

my career with! You know,

זה התחיל את הקרירה שלי! אתם יודעים,

when we think of time in this

כשאנחנו חושבים על זמן

way, we can curate not only the

בדרך זו, אנחנו יכולים לאצור את רק את

future but also the past.

העתיד אלא גם את העבר.

This is a picture of my family,

זו תמונה של משפחתי,

and that is Netra, my wife.

וזו נטרה, אשתי.

She's the co-creator of my

היא היוצרת-שותפה של

200-year plan.

תוכנית '200 השנה' שלי.

Netra's a high school history

נטרה היא מורה להסטוריה

teacher. I love Netra,

בבית ספר תיכון. אני אוהב את נטרה,

but I hate history.

אבל אני שונא היסטוריה.

I keep saying, "Nets, you live

אני תמיד אומר, "נטס, את חייה

in the past while I'll create

בעבר בזמן שאני אצור

the future, and when I'm done,

את העתיד, וכשאני אסיים,

you can study about it."

את יכולה ללמוד על זה."

(Laughter)

(צחוק)

She gave me an indulgent smile,

היא החזירה לי חיוך ביקורתי,

and as punishment, she said,

וכעונש, היא אמרה,

"Tomorrow I'm teaching a class

"מחר אני מלמדת כיתה

on Indian history, and you are

את ההסטוריה ההודית, ואתה

sitting in it, and I'm grading you."

תשב בה, ואני אתן לך ציון."

I'm like, "Oh, God." I went.

ואני כאילו, "אוי אלוהים." הלכתי.

I actually went and sat in

למעשה הלכתי וישבתי

on her class. She started by

בשיעור שלה. היא התחילה

giving students primary source

בלתת לתלמידים מסמכים

documents from India, Pakistan,

ממקור ראשון מהודו, פקיסטן,

from Britain, and I said,

ומאנגליה, ואמרתי,

"Wow." Then she asked them to

"וואו." אז היא ביקשה מהם

separate fact from bias.

להפריד עובדות מהטיות.

I said, "Wow," again.

ואמרתי "וואו," שוב.

Then she said, "Choose your

אז היא אמרה, "תבחרו

facts and biases and create an

את העובדות וההטיות שלכם ותצרו

image of your own story

תמונה של הסיפור שלכם

of dignity."

על כבוד."

History as an imaging tool?

הסטוריה ככלי הדמיה?

I was so inspired.

קיבלתי כל כך הרבה השראה.

I went and created my own

הלכתי ויצרתי

version of Indian history.

גירסה משלי של ההסטוריה ההודית.

I actually included stories from

למעשה כללתי סיפורים

my grandmother.

מסבתי.

She used to work for the

היא עבדה

telephone exchange, and she used

במרכזיית הטלפונים, והיא

to actually overhear conversations

הייתה שומעת למעשה שיחות

between Nehru and Edwina Mountbatten.

בין נהרו ואדווינה מאונטבטן.

And she used to hear all

והיא נהגה לשמוע כל

kinds of things she shouldn't

מיני דברים שהיא לא הייתה אמורה

have heard. But, you know,

לשמוע. אבל, אתם יודעים,

I include things like that.

כללתי דברים כאלה.

This is my version of Indian history.

זו הגרסה שלי להסטוריה ההודית.

You know, if this

אתם יודעים, אם זה

is so, it occurred to me that

ככה, הסתבר לי

maybe, just maybe, the primary

שאולי, רק אולי, המטרה

objective of our brains

העיקרית של מוחינו

is to serve our dignity.

הוא לשרת את היושר שלנו.

Go tell Facebook to

לכו תגידו לפייסבוק

figure that out!

להבין את זה!

Netra and I don't write our

נטרה ואני לא כותבים

200-year plan for someone else

את תוכנית '200 השנה' שלנו עבור מישהו אחר

to come and execute it

שיבוא ויבצע אותה

in 150 years. Imagine receiving

בעוד 150 שנה. דמיינו לקבל

a parcel saying, from the past,

חבילה שאומרת, מהעבר,

okay now you're supposed to

אוקיי עכשיו אתם אמורים

spend the rest of your life

לבלות את שארית חייכם

doing all of this. No.

בלעשות את כל זה. לא.

We actually write it only

אנחנו למעשה כותבים את זה רק

to set our attitudes right.

כדי להציב את הכוונות שלנו נכון.

You know, I used to believe

אתם יודעים, נהגתי להאמין

that education is the most

שחינוך הוא הכלי

important tool to leave

הכי חשוב כדי להשאיר

a meaningful legacy.

מורשת בעלת משמעות.

Education is great.

חינוך הוא נפלא.

It really teaches us who

הוא באמת מלמד אותנו

we are, and helps us

מי אנחנו, ועוזר לנו

contextualize ourselves

לשים את עצמנו בהקשר

in the world, but it's really

בעולם, אבל זה באמת

my creativity that's taught me

היצירתיות שלי שלימדה אותי

that I can be much more

שאני יכול להיות הרבה יותר

than what my education told me I am.

ממה שהחינוך שלי אמר לי שאני.

I'd like to make

הייתי רוצה לטעון

the argument that creativity is

שיצירתיות היא

the most important tool we have.

הכלי הכי חשוב שיש לנו.

It lets us create who we are,

היא מאפשרת לנו ליצור את מי שאנחנו,

and curate what is to come.

ולאצור את מה שיהיה.

I like to think -- Thank you.

הייתי רוצה לחשוב -- תודה לך.

I like to think of myself

הייתי רוצה לחשוב על עצמי

as a storyteller, where my past

כמספר סיפורים, היכן שהעבר

and my future are only stories,

והעתיד שלי הם רק סיפורים,

my stories, waiting to be told

הסיפורים שלי, מחכים שיספרו אותם

and retold. I hope all of you

ויספרו אותם שוב. אני מקווה שלכולכם

one day get a chance to

תהיה יום אחד ההזדמנות

share and write your own

לחלוק ולכתוב את

200-year story.

סיפור '200 השנה' שלכם.

Thank you so much.

תודה רבה לכם.

Shukran! (Applause)

שוקראן! (מחיאות כפיים)