Kitra Cahana: My father, locked in his body but soaring free

מתרגם: Sigal Tifferet מבקר: Shlomo Adam

I know a man who soars above the city every night.

אני מכירה אדם שממריא מעל לעיר בכל לילה.

In his dreams, he twirls and swirls

בחלומותיו, הוא מסתובב ומסתחרר

with his toes kissing the Earth.

כשאצבעות רגליו נושקות לארץ.

Everything has motion, he claims,

לכל דבר יש תנועה, הוא טוען,

even a body as paralyzed as his own.

אפילו לגוף משותק כשלו.

This man is my father.

איש זה הוא אבי.

Three years ago, when I found out

לפני שלוש שנים, כשגיליתי

that my father had suffered a severe stroke

שאבי עבר שבץ מוחי חמור

in his brain stem,

בגזע המוח,

I walked into his room in the ICU

נכנסתי לחדרו ביחידה לטיפול נמרץ,

at the Montreal Neurological Institute

במכון הנוירולוגי במונטריאול

and found him lying deathly still,

ומצאתי אותו שוכב דומם כמת,

tethered to a breathing machine.

רתום למכונת הנשמה.

Paralysis had closed over his body slowly,

שיתוק סגר על גופו אט אט,

beginning in his toes, then legs,

מתחיל בבהונותיו, לאחר מכן רגליו,

torso, fingers and arms.

טורסו, אצבעות וזרועות.

It made its way up his neck,

הוא עשה את דרכו במעלה צווארו,

cutting off his ability to breathe,

משתק את יכולתו לנשום,

and stopped just beneath the eyes.

ועצר ממש מתחת לעיניים.

He never lost consciousness.

הוא לא איבד הכרה לרגע,

Rather, he watched from within

אלא צפה מבפנים

as his body shut down,

כיצד גופו ננעל,

limb by limb,

יד אחר יד, רגל אחר רגל

muscle by muscle.

שריר אחר שריר

In that ICU room, I walked up to my father's body,

בחדר הטיפול הנמרץ, ניגשתי לגופו של אבי,

and with a quivering voice and through tears,

ובקול רועד ומבעד לדמעות,

I began reciting the alphabet.

התחלתי לדקלם את האלפבית.

A, B, C, D, E, F, G,

איי, בי, סי, די, אי, אף, ג'י,

H, I, J, K.

אייץ', איי, ג'יי, קיי,

At K, he blinked his eyes.

וב"קיי", הוא מצמץ.

I began again.

התחלתי שוב.

A, B, C, D, E, F, G,

איי, בי, סי, די, אי, אף, ג'י,

H, I.

אייץ', איי,

He blinked again at the letter I,

הוא מצמץ שוב באות איי,

then at T, then at R, and A:

ואז ב"טי", ב"אר", וב"איי":

Kitra.

"כיתרא", באנגלית.

He said "Kitra, my beauty, don't cry.

הוא אמר "כיתרא, יפתי, אל תבכי."

This is a blessing."

"זוהי ברכה."

There was no audible voice, but my father

הוא לא דיבר בקול, אבל אבא שלי

called out my name powerfully.

אמר את שמי בחוזקה.

Just 72 hours after his stroke,

72 שעות בלבד לאחר השבץ

he had already embraced

הוא כבר השלים באופן מוחלט

the totality of his condition.

עם המצב שלו.

Despite his extreme physical state,

למרות מצבו הפיזי הקיצוני,

he was completely present with me,

הוא היה נוכח עמי לחלוטין,

guiding, nurturing,

מנחה, מטפח,

and being my father as much

וממלא את תפקידו כאבי באותה מידה,

if not more than ever before.

אם לא יותר, מבעבר.

Locked-in syndrome

תסמונת הנעילה

is many people's worst nightmare.

היא הסיוט הגרוע ביותר של אנשים רבים.

In French, it's sometimes called

בצרפתית, היא נקראת לעתים

"maladie de l'emmuré vivant."

".maladie de l'emmuré vivant"

Literally, "walled-in-alive disease."

מילולית: "מחלת הקבורה בחיים."

For many people, perhaps most,

לחלק מהאנשים, יתכן שלרובם,

paralysis is an unspeakable horror,

שיתוק הוא אימה שלא תתואר,

but my father's experience

אבל החוויה של אבי,

losing every system of his body

אובדן כל מערכת בגופו,

was not an experience of feeling trapped,

לא הייתה חוויה של תחושת כליאה,

but rather of turning the psyche inwards,

אלא של הפניית הנפש פנימה,

dimming down the external chatter,

עמעום הפטפוט החיצוני,

facing the recesses of his own mind,

העימות מול נבכי מוחו שלו,

and in that place,

ובמקום הזה,

falling in love with life and body anew.

להתאהב מחדש בחיים ובגופו.

As a rabbi and spiritual man

בתור רב ואדם רוחני

dangling between mind and body, life and death,

המתנודד בין נפש וגוף, חיים ומוות,

the paralysis opened up a new awareness for him.

השיתוק עורר בו מודעות חדשה.

He realized he no longer needed to look

הוא הבין שהוא כבר לא צריך להביט

beyond the corporeal world

מעבר לעולם הגוף

in order to find the divine.

בכדי למצוא את האלוהי.

"Paradise is in this body.

"גן העדן נמצא בגוף זה.

It's in this world," he said.

"הוא בעולם הזה", הוא אמר.

I slept by my father's side for the first four months,

ישנתי לצד אבי במשך ארבעת החודשים הראשונים,

tending as much as I could

טיפלתי כמידת יכולתי

to his every discomfort,

בכל אי-נוחות שלו,

understanding the deep human psychological fear

בהביני את הפחד האנושי והפסיכולוגי העמוק

of not being able to call out for help.

של חוסר היכולת לקרוא לעזרה.

My mother, sisters, brother and I,

אמי, אחיותיי, אחי ואני,

we surrounded him in a cocoon of healing.

הקפנו אותו בפקעת של ריפוי.

We became his mouthpiece,

הפכנו לשופר עבורו,

spending hours each day reciting the alphabet

כשאנו מבלים שעות כל יום בדקלום האלפבית

as he whispered back sermons

בעודו לוחש דרשות

and poetry with blinks of his eye.

ושירה במצמוצי עינו

His room, it became our temple of healing.

חדרו הפך למקדש הריפוי שלנו.

His bedside became a site for those

צד מיטתו נהפך אתר עליה לרגל לאלו

seeking advice and spiritual counsel, and through us,

המחפשים יעוץ ונחמה רוחנית, ודרכנו,

my father was able to speak

אבי היה מסוגל

לדבר, ולרומם,

and uplift,

letter by letter,

אות אחר אות,

blink by blink.

מצמוץ אחר מצמוץ.

הכל בעולמנו נהיה איטי ורך,

Everything in our world became slow and tender

as the din, drama and death of the hospital ward

בעוד הרעש, הדרמה והמוות של מחלקת בית החולים

faded into the background.

נבלעים ברקע.

I want to read to you one of the first things

אני רוצה לקרוא לכם את אחד הדברים הראשונים

that we transcribed in the week following the stroke.

שהעלינו על הכתב בשבוע לאחר השבץ.

He composed a letter,

הוא ניסח מכתב,

addressing his synagogue congregation,

ובו פנה אל קהילת מתפללי בית הכנסת שלו,

והוא סיים אותו בשורות הבאות:

and ended it with the following lines:

"When my nape exploded,

"כשהמפרקת שלי התפוצצה,

I entered another dimension:

עברתי למימד אחר:

inchoate, sub-planetary, protozoan.

לא מגובש, תת-פלנטרי, חד-תאי.

Universes are opened and closed continually.

יקומים נפתחים ונסגרים ללא הרף.

There are many when low,

ישנם רבים שכאשר אני דועך,

who stop growing.

מפסיקים לגדול.

Last week, I was brought so low,

בשבוע שעבר דעכתי כל-כך,

but I felt the hand of my father around me,

אך הרגשתי את ידו של אבי סביבי,

and my father brought me back."

ואבי החזיר אותי."

When we weren't his voice,

כשלא היינו הקול שלו,

we were his legs and arms.

היינו הרגליים והידיים שלו.

הזזתי אותן כמו שאני הייתי רוצה

I moved them like I know I would have wanted

my own arms and legs to be moved

שידיי ורגליי יהיו מוזזות

were they still for all the hours of the day.

אם היו דוממות במשך כל שעות היום.

I remember I'd hold his fingers near my face,

אני זוכרת שהייתי מקרבת את אצבעותיו אל פניי,

bending each joint to keep it soft and limber.

מכופפת כל מפרק על מנת לשמרו רך וגמיש.

I'd ask him again and again

הייתי מבקשת ממנו שוב ושוב

to visualize the motion,

לדמיין את התנועה,

to watch from within as the finger curled

לצפות מבפנים בזמן שאצבעותיו מתעקלות

and extended, and to move along with it

ונמתחות, ולזוז יחד איתן

in his mind.

במוחו.

Then, one day, from the corner of my eye,

ואז, יום אחד, מזווית עיני,

I saw his body slither like a snake,

ראיתי את גופו מתפתל כנחש,

an involuntary spasm passing through the course

עווית לא רצונית עברה לאורך כל גפיו.

of his limbs.

At first, I thought it was my own hallucination,

בתחילה, חשבתי שהייתה זו הזיה שלי,

לאחר זמן כה רב כל כך שטיפלתי בגוף אחד זה,

having spent so much time tending to this one body,

so desperate to see anything react on its own.

והייתי נואשת כל כך לראות משהו שמגיב מעצמו.

But he told me he felt tingles,

אבל הוא אמר לי שהוא מרגיש בעקצוצים,

sparks of electricity flickering on and off

ניצוצות של חשמל שנדלקים ונכבים

just beneath the surface of the skin.

ממש מתחת לפני העור.

The following week, he began ever so slightly

בשבוע שלאחר מכן, הוא החל מעט שבמעט

to show muscle resistance.

להראות התנגדות שרירים.

Connections were being made.

חיבורים החלו להיווצר.

Body was slowly and gently reawakening,

הגוף החל שב ומתעורר באיטיות ועדינות

limb by limb, muscle by muscle,

יד אחר יד, רגל אחר רגל, שריר אחר שריר,

twitch by twitch.

עווית אחר עווית.

As a documentary photographer,

בתור צלמת תיעודית,

I felt the need to photograph

הרגשתי את הצורך לצלם

each of his first movements

כל אחת מתנועותיו הראשונות

like a mother with her newborn.

כמו אם עם תינוקה

I photographed him taking his first unaided breath,

צילמתי אותו נושם לראשונה ללא סיוע,

the celebratory moment after he showed

את רגע החגיגה לאחר שהוא הפגין

התנגדות שרירים בפעם הראשונה,

muscle resistance for the very first time,

the new adapted technologies that allowed him

הטכנולוגיות החדשות שאפשרו לו

to gain more and more independence.

לזכות ביותר ויותר עצמאות.

I photographed the care and the love

צילמתי את הדאגה והאהבה ששררו סביבו.

that surrounded him.

But my photographs only told the outside story

אבל התמונות שלי רק סיפרו

את הסיפור החיצוני

of a man lying in a hospital bed

של אדם השוכב במיטת בית חולים

attached to a breathing machine.

מחובר למכונת הנשמה.

I wasn't able to portray his story from within,

לא הייתי מסוגלת לתאר

את הסיפור מבפנים,

and so I began to search for a new visual language,

וכך התחלתי לחפש אחר שפה חזותית חדשה,

one which strived to express the ephemeral quality

כזו ששואפת לתאר את האיכות החמקמקה

of his spiritual experience.

של חוייתו הרוחנית.

Finally, I want to share with you

לבסוף, אני רוצה לחלוק איתכם

a video from a series that I've been working on

סרטון מסדרה שאני עובדת עליה

that tries to express the slow, in-between existence

שמנסה לתאר את הקיום האיטי והארעי

that my father has experienced.

שאבי חווה.

As he began to regain his ability to breathe,

כאשר הוא החל לחזור לנשום בעצמו,

I started recording his thoughts,

התחלתי לתעד את מחשבותיו

and so the voice that you hear in this video

אז הקול שאתם שומעים בסרטון זה

is his voice.

הוא קולו.

(Video) Ronnie Cahana: You have to believe

(סרטון) רוני כהנא: עליך להאמין

you're paralyzed

שאתה משותק

to play the part

כדי למלא את התפקיד

of a quadriplegic.

של משותק בארבע גפיים.

I don't.

אני לא מאמין.

In my mind,

במוחי,

and in my dreams

ובחלומותי,

every night

כל לילה

I Chagall-man float

אני צף כבתוך ציור של שאגאל

over the city

מעל לעיר

twirl and swirl

מסתובב ומסתחרר

with my toes kissing the floor.

כשאצבעות רגלי נושקות לרצפה.

I know nothing about the statement

אני לא יודע דבר על האמירה:

of man without motion.

"אדם ללא תנועה".

Everything has motion.

לכל יש תנועה.

The heart pumps.

הלב פועם.

The body heaves.

הגוף מתמלא.

The mouth moves.

הפה זז.

We never stagnate.

אנחנו אף פעם לא קופאים על השמרים.

Life triumphs up and down.

החיים מנצחים במעלה ובמורד.

Kitra Cahana: For most of us,

כיתרא כהנא: לרובנו,

our muscles begin to twitch and move

שרירינו מתחילים להתעוות ולזוז

long before we are conscious,

זמן רב לפני שאנחנו בהכרה

but my father tells me his privilege

אבל אבי אומר שהזכות שלו

is living on the far periphery

היא לחיות בשוליים המרוחקים

of the human experience.

של החוויה האנושית.

Like an astronaut who sees a perspective

כמו האסטרונאוט שרואה מראה

that very few of us will ever get to share,

שמתי-מעט מאיתנו יחוו אי פעם,

he wonders and watches as he takes

הוא תוהה וצופה בעודו שואף

his first breaths

את נשימותיו הראשונות

and dreams about crawling back home.

וחולם לזחול חזרה הביתה.

So begins life at 57, he says.

כך מתחילים חיים בגיל 57, הוא אומר.

A toddler has no attitude in its being,

לפעוט אין שום עמדה לגבי הוויתו,

but a man insists on his world every day.

אבל מבוגר תובע את עולמו מידי יום.

Few of us will ever have to face physical limitations

מעטים מאיתנו ייאלצו אי-פעם

להתמודד עם מגבלות פיזיות

to the degree that my father has,

ברמה שבה אבי נאלץ לעשות זאת,

but we will all have moments of paralysis

אבל לכולנו יהיו רגעי שיתוק

in our lives.

בחיינו.

I know I frequently confront walls

אני יודעת שאני מתמודדת עם חומות לעתים קרובות

that feel completely unscalable,

שנראות בלתי מנוצחות,

but my father insists

אבל אבי מתעקש

that there are no dead ends.

שאין מבואות סתומים.

Instead, he invites me into his space of co-healing

תחת זאת הוא מזמין אותי למרחב הריפוי ההדדי שלו,

to give the very best of myself, and for him

כדי לתת את המיטב מעצמי, ובשבילו

to give the very best of himself to me.

לתת את המיטב מעצמו למעני.

Paralysis was an opening for him.

השיתוק היה עבורו שער.

It was an opportunity to emerge,

זו הייתה הזדמנות להגיח,

to rekindle life force,

להצית מחדש את כוח החיים.

to sit still long enough with himself

ולשבת בדממה עם עצמו

so as to fall in love with the full continuum

מספיק כדי להתאהב ברצף המלא

of creation.

של הבריאה.

Today, my father is no longer locked in.

היום אבי כבר איננו נעול בתוך גופו.

He moves his neck with ease,

הוא מזיז את צווארו בקלות,

has had his feeding peg removed,

תותב ההאכלה שלו הוסר,

breathes with his own lungs,

הוא נושם באמצעות ריאותיו שלו,

speaks slowly with his own quiet voice,

מדבר באיטיות בקולו השקט,

and works every day

ועובד כל יום

to gain more movement in his paralyzed body.

לזכות בתנועה רבה יותר מגופו המשותק.

But the work will never be finished.

אבל העבודה לעולם לא תסתיים,

As he says, "I'm living in a broken world,

כדבריו, "אני חי בעולם שבור,

and there is holy work to do."

ויש עבודת קודש לעשות."

Thank you.

תודה רבה.

(מחיאות כפיים)

(Applause)