John Francis: Walk the earth ... my 17-year vow of silence | TED

מתרגם: Ariella Cwikel מבקר: Amit Lampit

(Music)

(מוזיקה)

(Applause)

(מחיאות כפיים)

Thank you for being here.

תודה לכם שאתם כאן.

And I say "thank you for being here" because I was silent for 17 years.

ואני אומר תודה על כך, כי שתקתי במשך 17 שנים.

And the first words that I spoke were in Washington, D.C.,

והמילים הראשונות שהגיתי בוושינגטון די.סי.

on the 20th anniversary of Earth Day.

ביום כדור הארץ ה20.

And my family and friends had gathered there to hear me speak.

ובני המשפחה והחברים שלי התאספו שם לשמוע אותי מדבר.

And I said, "Thank you for being here."

ואני אמרתי "תודה לכם שאתם כאן."

My mother, out in the audience, she jumped up,

אמי, בקהל, קפצה ממקומה,

"Hallelujah, Johnny’s talking!"

"הללויה, ג'וני מדבר!"

(Laughter)

(צחוק)

Imagine if you were quiet for 17 years

דמיינו לעצמכם, אם שתקתם 17 שנים

and your mother was out in the audience, say.

ונאמר שאמכם הייתה בקהל.

My dad said to me, "That’s one" --

אבא שלי אמר לי, "זה אחד-"

I’ll explain that.

אני אסביר את זה.

But I turned around because I didn’t recognize where my voice was coming from.

אבל הסתובבתי, כי לא זיהיתי מאיפה הקול שלי הגיע.

I hadn’t heard my voice in 17 years,

לא שמעתי את הקול שלי במשך 17 שנים,

so I turned around and I looked and I said,

אז הסתובבתי והסתכלתי ואמרתי,

"God, who's saying what I’m thinking?"

"אלוהים, מי אומר את מה שאני חושב?"

And then I realized it was me, you know, and I kind of laughed.

ואז הבנתי שזה אני, אתם יודעים, וקצת צחקתי.

And I could see my father: "Yeah, he really is crazy."

ויכולתי לראות את אבא שלי- "כן, הוא ממש משוגע."

Well, I want to take you on this journey.

ובכן, ברצוני לקחת אתכם למסע הזה.

And the journey, I believe, is a metaphor for all of our journeys.

והמסע, אני מאמין, הוא מטפורה לכל המסעות שלנו.

Even though this one is kind of unusual,

וכך, למרות שזה מסע קצת יוצא דופן,

I want you to think about your own journey.

אני רוצה שתחשבו על המסע שלכם.

My journey began in 1971

המסע שלי החל ב1971

when I witnessed two oil tankers collide beneath the Golden Gate,

כשהייתי עד לשתי סירות דלק שהתנגשו מתחת לגשר שער הזהב,

and a half a million gallons of oil spilled into the bay.

וחצי מליון גלונים של דלק נשפכו לתוך המפרץ.

It disturbed me so much

זה הציק לי כל כך

that I decided that I was going to give up riding and driving in motorized vehicles.

עד שהחלטתי שאני מפסיק לרכב ולנסוע בכלי רכב ממונעים.

That’s a big thing in California.

זה דבר גדול בקליפורניה.

And it was a big thing in my little community of Point Reyes Station

וזה היה דבר גדול בקהילה הקטנה שלי בפויינט רייז סטיישן

in Inverness, California, because there were only

באיברנס, קליפורניה, בגלל שהיו

about 350 people there in the winter – this was back in '71 now.

אולי רק 350 אנשים שם בחורף- מדובר על שנת 71.

And so when I came in and I started walking around, people --

אז כשאני הגעתי והתחלתי להתהלך שם, אנשים-

they just knew what was going on.

הם פשוט ידעו מה קורה.

And people would drive up next to me

ואנשים היו נוסעים לידי

and say, "John, what are you doing?"

ואומרים "ג'ון, מה אתה עושה?"

And I’d say, "Well, I’m walking for the environment."

ואני אמרתי, "ובכן, אני הולך בשביל הסביבה."

And they said, "No, you’re walking to make us look bad, right?

והם אמרו, "לא, אתה הולך כדי לגרום לנו להראות רע, נכון?

You’re walking to make us feel bad."

אתה הולך כדי לגרום לנו להרגיש רע."

And maybe there was some truth to that,

ואולי הייתה בזה אמת מסוימת,

because I thought that if I started walking, everyone would follow.

בגלל שחשבתי שאם אני אתחיל ללכת, כולם יתחילו, אתם יודעים, להצטרף.

Because of the oil, everybody talked about the polllution.

בגלל הדלק, כולם דברו על הזיהום.

And so I argued with people about that, I argued and I argued.

ואני התווכחתי עם אנשים על זה, והתווכחתי והתווכחתי.

I called my parents up.

צלצלתי להורים שלי.

I said, "I’ve given up riding and driving in cars."

אמרתי "ויתרתי עם נסיעה ונהיגה במכוניות."

My dad said, "Why didn’t you do that when you were 16?"

אבא שלי אמר, "למה לא עשית את זה כשהיית בן 16?"

(Laughter)

(צחוק)

I didn’t know about the environment then.

אני לא ידעתי על הסביבה אז.

They’re back in Philadelphia.

הם אי שם בפילדלפיה.

And so I told my mother, "I’m happy though, I’m really happy."

ואז אמרתי לאמא שלי, "אבל אני שמח, אני ממש שמח."

She said, "If you were happy, son, you wouldn’t have to say it."

היא אמרה, "אם אתה שמח, בן, לא היית צריך לומר את זה."

Mothers are like that.

אמהות הן כאלה.

And so, on my 27th birthday I decided, because I argued so much

וכך, ביום ההולדת ה27 שלי, החלטתי, בגלל שהתווכחתי כל כך הרבה

and I talk so much, that I was going to stop speaking

ודיברתי כל כך הרבה, אתם מבינים, שאפסיק לדבר

for just one day -- one day -- to give it a rest.

רק ליום אחד- יום אחד- לתת לזה מנוחה.

And so I did.

וכך עשיתי.

I got up in the morning and I didn’t say a word.

קמתי בבוקר ולא אמרתי מילה.

And I have to tell you, it was a very moving experience,

ואני חייב לומר לכם, זו חוויה מאד מרגשת,

because for the first time, I began listening -- in a long time.

בגלל שבפעם הראשונה בהרבה זמן- התחלתי להקשיב.

And what I heard, it kind of disturbed me.

ומה ששמעתי, זה קצת הטריד אותי.

Because what I used to do, when I thought I was listening,

בגלל שמה שעשיתי פעם, כשחשבתי שאני מקשיב,

was I would listen just enough to hear what people had to say

היה להקשיב רק מספיק כדי לשמוע מה לאנשים היה לומר

and think that I could -- I knew what they were going to say,

ולחשוב שאני יכול- ידעתי מה הם עמדו להגיד,

and so I stopped listening.

ולכן הפסקתי להקשיב.

And in my mind, I just kind of raced ahead

ובראשי, ככה רצתי הלאה

and thought of what I was going to say back,

וחשבתי על מה אני אגיד בתשובה,

while they were still finishing up.

בזמן שהם עוד לא סיימו.

And then I would launch in.

ואז הייתי משגר.

Well, that just ended communication.

ובכן, זה סיים את התקשורת.

So on this first day I actually listened.

אז ביום הראשון הזה ממש הקשבתי.

And it was very sad for me,

וזה היה מאד עצוב בשבילי,

because I realized that for those many years I had not been learning.

בגלל שהבנתי שבמשך כל אותן שנים לא למדתי.

I was 27. I thought I knew everything.

הייתי בן 27. חשבתי שאני יודע הכל.

I didn’t.

זה לא היה נכון.

And so I decided I’d better do this for another day,

אז החלטתי שכדאי שאמשיך עם זה עוד יום אחד,

and another day, and another day until finally,

ועוד אחר, ועוד אחד, עד שלבסוף,

I promised myself for a year I would keep quiet

הבטחתי לעצמי שאשתוק במשך שנה.

because I started learning more and more and I needed to learn more.

בגלל שהתחלתי ללמוד עוד ועוד, והייתי צריך ללמוד עוד יותר.

So for a year I said I would keep quiet,

אז במשך שנה אמרתי שאשתוק,

and then on my birthday I would reassess what I had learned

וביום ההולדת שלי אעריך מחדש מה שלמדתי

and maybe I would talk again.

ואולי אדבר שוב.

Well, that lasted 17 years.

טוב, זה נמשך 17 שנים.

Now during that time -- those 17 years -- I walked and I played the banjo

ובמשך הזמן הזה- אותם 17 שנים- הלכתי וניגנתי בבנג'ו

and I painted and I wrote in my journal, and

וציירתי וכתבתי ביומן

I tried to study the environment by reading books.

וניסיתי ללמוד על הסביבה על ידי קריאת ספרים.

And I decided that I was going to go to school. So I did.

והחלטתי שאלך ללמוד. וכך עשיתי.

I walked up to Ashland, Oregon,

הלכתי לאשלנד, אורגון,

where they were offering an environmental studies degree.

שם הציעו תואר בלימודי איכות הסביבה.

It’s only 500 miles.

זה רק 500 מייל (800+ ק"מ)

And I went into the Registrar’s office and --

והלכתי למשרד הרישום ו...

"What, what, what?"

מה, מה, מה?

I had a newspaper clipping.

היה לי גזיר מהעיתון.

"Oh, so you really want to go to school here?

אה, אז אתה באמת רוצה ללמוד פה?

You don’t …?

אתה לא... ?

We have a special program for you." They did.

יש לנו תכנית מיוחדת בשבילך. הייתה להם.

And in those two years, I graduated with my first degree -- a bachelor’s degree.

ובשנתיים האלו סיימתי את התואר הראשון שלי.

And my father came out, he was so proud.

ואבא שלי הגיע, הוא היה כל כך גאה.

He said, "Listen, we’re really proud of you son,

הוא אמר, "תשמע, אנחנו ממש גאים בך, בן

but what are you going to do with a bachelor’s degree?

אבל מה תעשה עם התואר הזה?

You don’t ride in cars, you don’t talk --

אתה לא נוסע במכוניות, אתה לא מדבר,

you’re going to have to do those things."

אתה תצטרך לעשות את הדברים האלה."

(Laughter)

(צחוק)

I hunched my shoulder, I picked my backpack up again

משכתי בכתפי, הרמתי את תיק הגב שלי שוב

and I started walking.

והתחלתי ללכת.

I walked all the way up to Port Townsend, Washington, where I built a wooden boat,

הלכתי את כל הדרך לפורט טאונסנד, וושינגטון, שם בניתי סירה מעץ,

rode it across Puget Sound

חציתי איתה את פאג'ט סאונד.

and walked across Washington [to] Idaho and down to Missoula, Montana.

איידהו- הלכתי לאורך וושינגטון, איידהו וירדתי למיסולה, מונטנה.

I had written the University of Montana two years earlier

כתבתי לאוניברסיטת מונטנה שנתיים לפני זה

and said I'd like to go to school there.

ואמרתי שהייתי רוצה ללמוד שם.

I said I'd be there in about two years.

אמרתי שאגיע לשם בערך עוד שנתיים.

(Laughter)

(צחוק)

And I was there. I showed up in two years and they --

והייתי שם. הגעתי אחרי שנתיים והם--

I tell this story because they really helped me.

אני מספר את הסיפור הזה בגלל שהם באמת עזרו לי.

There are two stories in Montana.

יש שני סיפורים במונטנה.

The first story is I didn’t have any money -- that’s a sign I used a lot.

הסיפור הראשון הוא שלא היה לי כסף-- זה סימן שהשתמשתי בו הרבה.

And they said,"Don't worry about that."

והם אמרו "אל תדאג בקשר לזה."

The director of the program said, "Come back tomorrow."

מנהל התכנית אמר "תחזור מחר."

He gave me 150 dollars,

הוא נתן לי 150 דולר,

and he said, "Register for one credit.

ואמר "תירשם לנקודת זכות אחת.

You’re going to go to South America, aren’t you?"

אתה הולך לדרום אמריקה, נכון?"

And I said --

ואני אמרתי--

Rivers and lakes, the hydrological systems, South America.

נהרות ואגמים, המערכות ההידרולוגיות, דרום אמריקה.

So I did that.

אז זה מה שעשיתי.

He came back; he said to me,

הוא חזר, הוא אמר לי,

"OK John, now that you've registered for that one credit,

"או.קיי ג'ון, עכשיו שנרשמת לנקודת הזכות האחת הזאת,

you can have a key to an office, you can matriculate --

אתה יכול לקבל מפתח למשרד, אתה יכול להירשם ללימודים גבוהים-

you’re matriculating, so you can use the library.

אתה רשום ללימודים גבוהים, אז אתה יכול להשתמש בספריה.

And what we’re going to do

ומה שאתה הולך לעשות

is, we’re going to have all of the professors allow you to go to class.

זה שאנחנו נגרום לכל המרצים להרשות לך ללכת לשיעורים,

They’re going to save your grade,

הם הולכים לשמור לך את הציון

and when we figure out how to get you the rest of the money,

וכשנבין איך להשיג לך את שאר הכסף,

then you can register for that class and they’ll give you the grade."

אז תוכל להירשם לשיעורים שלהם והם יתנו לך את הציון שלך."

Wow, they don’t do that in graduate schools, I don’t think.

וואו, אני לא חושב שעושים את זה באוניברסטיאות, אני לא חושב.

But I use that story because they really wanted to help me.

אבל אני מספר את זה כי הם באמת רצו לעזור לי.

They saw that I was really interested in the environment,

הם ראו שממש התעניינתי בסביבה,

and they really wanted to help me along the way.

והם ממש רצו לעזור לי בדרך שלי.

And during that time, I actually taught classes without speaking.

ובזמן הזה, בעצם לימדתי קורסים מבלי לדבר.

I had 13 students when I first walked into the class.

והיו לי 13 סטודנטים כשנכנסתי לראשונה לכיתה,

I explained, with a friend who could interpret my sign language,

והסברתי עם חבר, שהיה יכול לפרש את שפת הסימנים שלי,

that I was John Francis, I was walking around the world,

שאני הוא ג'ון פרנסיס, הלכתי מסביב לכדור הארץ,

I didn’t talk and this was the last time

אני לא מדבר, וזו הפעם האחרונה

this person’s going to be here interpreting for me.

שהאדם הזה יהיה כאן ויפרש אותי.

All the students sat around and they went ...

כל הסטודנטים ישבו והיו כזה...

(Laughter)

(צחוק)

I could see they were looking for the schedule,

יכולתי לראות שהם מחפשים את מערכת השעות

to see when they could get out.

כדי לראות מתי הם יכלו לצאת.

They had to take that class with me.

הם היו חייבים לקחת את הקורס הזה אצלי.

Two weeks later, everyone was trying to get into our class.

אחרי שבועיים, כולם ניסו להיכנס לכיתה שלנו.

And I learned in that class -- because I would do things like this ...

ואני למדתי בקורס הזה- בגלל שעשיתי דברים כאלה...

and they were all gathered around, going, "What's he trying to say?"

והם היו מתאספים, ואומרים, מה הוא מנסה להגיד?

"I don't know, I think he's talking about clear cutting." "Yeah, clear cutting."

אני לא יודע, אני חושב שהוא מדבר עם בירוא יערות. כן, בירוא יערות.

"No, no, no, that's not clear cutting, that’s -- he's using a handsaw."

לא, לא, לא, זה לא בירוא יערות, זה- הוא משתמש במסור.

"Well, you can’t clearcut with a ..."

טוב, אי אפשר לכרות עצים עם...

"Yes, you can clear cut ..."

כן, כן אפשר לכרות...

"No, I think he’s talking about selective forestry."

לא, אני חושבת שהוא מדבר על יעור סלקטיבי.

Now this was a discussion class and we were having a discussion.

אז זה היה שיעור דיון ואנחנו ניהלנו דיון.

I just backed out of that, you know, and I just kind of kept the fists from flying.

אני פשוט לקחתי צעד אחורה, אתם יודעים, ורק מנעתי את האגרופים.

But what I learned was that sometimes I would make a sign

אבל מה שלמדתי הוא שלפעמים עשיתי סימן

and they said things that I absolutely did not mean,

והם אמרו דברים שאני בשום אופן לא התכוונתי אליהם,

but I should have.

אבל הייתי צריך.

And so what came to me is, if you were a teacher

ואז הבנתי שאם היית מורה

and you were teaching, if you weren’t learning

ולימדת, אם לא למדת

you probably weren’t teaching very well.

כנראה לא לימדת טוב כל כך.

And so I went on.

אז ככה המשכתי.

My dad came out to see me graduate

אבא שלי בא לראות אותי מסיים את התואר

and, you know, I did the deal,

ואתם יודעים, עשיתי את כל הקטע

and my father said, "We’re really proud of you son, but ... "

ואבא שלי אמר "אנחנו ממש גאים בך, בן, אבל..."

You know what went on,

אתם יודעים מה קרה,

he said, "You’ve got to start riding and driving and start talking.

הוא אמר "אתה חייב להתחיל לנסוע ולנהוג ולהתחיל לדבר.

What are you going to do with a master’s degree?"

מה תעשה עם תואר שני?"

I hunched my shoulder, I got my backpack

משכתי בכתפי, הבאתי את תיק הגב שלי

and I went on to the University of Wisconsin.

והמשכתי לאוניברסיטה של ויסקונסין.

I spent two years there writing on oil spills.

ביליתי שם שנתיים בכתיבה על דליפות דלק.

No one was interested in oil spills.

אף אחד לא התעניין בדליפות דלק.

But something happened --

אבל משהו קרה-

Exxon Valdez.

אקסון ואלדז (דליפת דלק באלסקה, נחשבה החמורה בהיסטוריה).

And I was the only one in the United States writing on oil spills.

ואני הייתי היחיד בארה"ב שכתב על דליפות דלק.

My dad came out again.

אבא שלי הגיע שוב.

He said, "I don't know how you do this, son --

הוא אמר, "אני לא יודע איך אתה עושה את זה, בן,

I mean, you don't ride in cars, you don’t talk.

אני מתכוון, אתה לא נוסע במכוניות, אתה לא מדבר.

My sister said maybe I should leave you alone,

אחותי אמרה שאולי אני צריך להניח לך,

because you seem to be doing a lot better

בגלל שעושה רושם שאתה מסתדר טוב יותר

when you’re not saying anything."

כשאתה לא אומר כלום."

(Laughter)

(צחוק)

Well, I put on my backpack again.

טוב, הרמתי את תיק הגב שלי שוב.

I put my banjo on and I walked all the way to the East Coast,

לקחתי את הבנג'ו והלכתי את כל הדרך לחוף המזרחי,

put my foot in the Atlantic Ocean --

טבלתי את הרגל באוקיינוס האטלנטי-

it was seven years and one day it took me to walk across the United States.

לקח לי שבע שנים ויום לחצות בהליכה את ארצות הברית.

And on Earth Day, 1990 --

וביום כדור הארץ, 1990,

the 20th anniversary of Earth Day -- that’s when I began to speak.

שנת ה-20 ליום כדור הארץ, אז התחלתי לדבר.

And that’s why I said, "Thank you for being here."

וזה מה שאמרתי: "תודה לכם שאתם כאן."

Because it's sort of like that tree in the forest falling;

בגלל שזה כמו העץ ההוא ביער שנופל,

and if there's no one there to hear, does it really make a sound?

ואם אין שם מי שישמע- האם הוא באמת משמיע קול?

And I’m thanking you, and I'm thanking my family

ואני מודה לכם, ואני מודה למשפחה שלי,

because they had come to hear me speak.

בגלל שהם באו לשמוע אותי מדבר.

And that’s communication.

וזאת תקשורת.

And they also taught me about listening -- that they listened to me.

והם לימדו אותי על הקשבה- שהם הקשיבו לי.

And it’s one of those things that came out of the silence,

וזה אחד מהדברים שיצאו מתוך השתיקה,

the listening to each other.

ההקשבה אחד לשני.

Really, very important --

באמת, מאד חשוב-

we need to listen to each other.

אנחנו צריכים להקשיב זה לזה.

Well, my journey kept going on.

טוב, המסע שלי המשיך.

My dad said, "That’s one,"

אבא שלי אמר "זה אחד",

and I still didn’t let that go.

ועדיין לא הרפיתי מזה.

I worked for the Coastguard, was made a U.N. Goodwill Ambassador.

עבדתי עבור משמר החופים, הפכתי לשגריר רצון טוב של האו"ם.

I wrote regulations for the United States --

כתבתי תקנות לארצות הברית-

I mean, I wrote oil spill regulations.

כלומר, כתבתי תקנות על נזילות דלק.

20 years ago, if someone had said to me,

כלומר, לפני 20 שנה, אם מישהו היה אומר לי,

"John, do you really want to make a difference?"

"ג'ון, אתה באמת רוצה להביא שינוי?"

"Yeah, I want to make a difference."

"כן, אני רוצה להביא שינוי."

He said, "You just start walking east;

והוא היה אומר "תתחיל ללכת מזרחה,

get out of your car and just start walking east."

צא מהאוטו שלך, ופשוט תתחיל ללכת מזרחה."

And as I walked off a little bit, they'd say, "Yeah, and shut up, too."

והייתי מתחיל ללכת קצת והוא היה אומר, "אה, וגם תסתום."

(Laughter)

(צחוק)

"You’re going to make a difference, buddy."

"אתה עוד תביא שינוי, חבוב."

How could that be, how could that be?

איך זה יכול להיות? איך זה יכול להיות?

How could doing such a simple thing like walking and not talking

איך לעשות משהו פשוט כמו ללכת ולא לדבר

make a difference?

יכול להביא שינוי?

Well, my time at the Coast Guard was a really good time.

טוב, הזמן שלי במשמר החופים היה ממש טוב.

And after that -- I only worked one year --

ואחרי זה- עבדתי במשך שנה בלבד-

I said, "That's enough. One year's enough for me to do that."

אמרתי "זה מספיק, שנה אחת מספיקה לי בזה."

I got on a sailboat and I sailed down to the Caribbean,

עליתי על ספינת מפרש ושטתי לקריביים,

and walked through all of the islands, and to Venezuela.

והלכתי דרך כל האיים עד לונצואלה.

And you know, I forgot the most important thing,

ואתם יודעים, שכחתי את הדבר הכי חשוב,

which is why I started talking, which I have to tell you.

שזה למה התחלתי לדבר, ואני חייב לספר לכם את זה.

I started talking because I had studied environment.

התחלתי לדבר בגלל שלמדתי לימודי סביבה,

I’d studied environment at this formal level,

למדתי על הסביבה ברמה הזו, הרמה הפורמלית הזו,

but there was this informal level.

אבל הייתה רמה בלתי פורמלית.

And the informal level --

והרמה הבלתי פורמלית-

I learned about people, and what we do and how we are.

למדתי על אנשים, ומה אנחנו עושים ואיך אנחנו.

And environment changed from just being about trees and birds

והסביבה השתנתה מלהיות קשורה רק לעצים וציפורים

and endangered species to being about how we treated each other.

וזנים נכחדים למשהו שקשור לאיך אנחנו מתנהגים זה לזה.

Because if we are the environment,

בגלל שאם אנחנו הסביבה,

then all we need to do is look around us

אז כל מה שצריך לעשות זה להביט סביבנו

and see how we treat ourselves and how we treat each other.

ולראות איך אנחנו נוהגים בעצמנו ואיך אנו מתנהגים אחד לשני.

And so that’s the message that I had.

וזה היה המסר שלי.

And I said, "Well, I'm going to have to spread that message."

ואמרתי, "טוב, אני אהיה חייב להפיץ את המסר הזה."

And I got in my sailboat, sailed all the way through the Caribbean --

ונכנסתי לסירת המפרש שלי, שטתי דרך הקריביים-

it wasn't really my sailboat, I kind of worked on that boat --

זאת לא באמת הייתה הסירה שלי, בערך עבדתי על הסירה הזו-

got to Venezuela and I started walking.

הגעתי לונצואלה והתחלתי ללכת.

This is the last part of this story, because it’s how I got here,

זה החלק האחרון של הסיפור הזה, בגלל שככה הגעתי הנה,

because I still didn't ride in motorized vehicles.

כי עדיין לא נסעתי בכלי רכב ממונעים.

I was walking through El Dorado -- it's a prison town, famous prison,

הלכתי דרך אל דוראדו- זאת עיירת בית סוהר מפורסמת,

or infamous prison -- in Venezuela, and I don’t know what possessed me,

או ידועה לשמצה- בונצואלה, ואני לא יודע מה נכנס בי,

because this was not like me.

בגלל שזה לא מתאים לי.

There I am, walking past the guard gate and the guard stops and says,

הנה אני הולך, עובר את השער עם השומר והוא עוצר ואומר,

"Pasaporte, pasaporte," and with an M16 pointed at me.

"דרכון, דרכון," עם אמ-16 מכוון אלי.

And I looked at him and I said, "Passport, huh?

ואני הבטתי בו ואמרתי, "דרכון, אה,

I don't need to show you my passport. It’s in the back of my pack.

אני לא צריך להראות לך את הדרכון שלי, הוא במעמקי התיק שלי.

I'm Dr. Francis; I'm a U.N. Ambassador and I'm walking around the world."

אני דר. פרנסיס, אני שגריר האו"ם ואני הולך מסביב לעולם."

And I started walking off.

והתחלתי ללכת משם.

What possessed me to say this thing?

מה נכנס בי, למה אמרתי את זה?

The road turned into the jungle.

הדרך פנתה לתוך הג'ונגל.

I didn’t get shot.

לא ירו בי.

And I got to -- I start saying, "Free at last --

והגעתי- התחלתי להגיד, חופשי סוף סוף,

thank God Almighty, I’m free at last."

תודה לאל הכל יכול, אני חופשי סוף סוף. (מנאומו של מרטין לותר קינג).

"What was that about," I’m saying. What was that about?

מה זה היה, אני אומר, על מה זה היה?

It took me 100 miles to figure out that, in my heart, in me,

לקח לי 100 מייל לברר שבלבי, בתוכי,

I had become a prisoner.

הפכתי להיות אסיר.

I was a prisoner and I needed to escape.

הייתי אסיר והייתי צריך לברוח.

The prison that I was in was the fact that I did not drive

בית הסוהר היה העובדה שלא נהגתי

or use motorized vehicles.

ולא השתמשתי בכלי רכב ממונעים.

Now how could that be?

ואיך זה יכול להיות?

Because when I started, it seemed very appropriate to me

בגלל שכשהתחלתי, זה נראה לי מאוד ראוי

not to use motorized vehicles.

לא להשתמש בכלי רכב.

But the thing that was different

אבל הדבר שהיה שונה

was that every birthday, I asked myself about silence,

הוא שכל יום הולדת, שאלתי את עצמי על השתיקה,

but I never asked myself about my decision to just use my feet.

אבל אף פעם לא שאלתי את עצמי על ההחלטה להשתמש רק ברגלי.

I had no idea I was going to become a U.N. Ambassador.

לא היה לי מושג שאהיה לשגריר האו"ם.

I had no idea I would have a Ph.D.

לא ידעתי שיהיה לי דוקטורט.

And so I realized that I had a responsibility to more than just me,

והבנתי שיש לי אחריות רחבה יותר, לא רק לעצמי,

and that I was going to have to change.

ושאהיה חייב להשתנות.

You know, we can do it.

אתם יודעים, אנחנו יכולים לעשות את זה.

I was going to have to change.

אני הייתי חייב להשתנות.

And I was afraid to change,

ופחדתי להשתנות,

because I was so used to the guy who only just walked.

בגלל שהייתי כל כך רגיל להיות הבחור שרק הולך.

I was so used to that person that I didn’t want to stop.

הייתי כל כך רגיל לאדם הזה שלא רציתי לעצור.

I didn’t know who I would be if I changed.

לא ידעתי מי אהיה אם אשתנה.

But I know I needed to.

אבל ידעתי שהייתי צריך לעשות זאת.

I know I needed to change, because it would be the only way

ידעתי שהייתי צריך להשתנות, בגלל זהו הייתה הדרך היחידה

that I could be here today.

שיכולתי להיות פה היום.

And I know that a lot of times

ואני יודע שפעמים רבות

we find ourselves in this wonderful place where we’ve gotten to,

אנו מוצאים את עצמנו במקום הנפלא הזה שהגענו אליו,

but there’s another place for us to go.

אבל יש עוד מקום שעלינו ללכת אליו.

And we kind of have to leave behind the security of who we’ve become,

ועלינו להשאיר מאחור את הביטחון של מי שהפכנו להיות,

and go to the place of who we are becoming.

וללכת למקום של מי שאנחנו עומדים להיות.

And so, I want to encourage you to go to that next place,

וכך, אני רוצה לעודד אתכם ללכת למקום הבא הזה,

to let yourself out of any prison that you might find yourself in,

לאפשר לעצמכם לצאת מכל כלא שתמצאו את עצמכם בו,

as comfortable as it may be, because we have to do something now.

נוח ככל שיהיה, בגלל שיש לנו משהו לעשות עכשיו.

We have to change now.

עלינו להשתנות עכשיו.

As our former Vice President said,

כפי שאמר סגן הנשיא לשעבר שלנו,

we have to become activists.

עלינו להפוך לאקטיביסטים.

So if my voice can touch you,

אז אם הקול שלי יכול לגעת בכם,

if my actions can touch you, if my being here can touch you,

אם מעשי יכולים לגעת בכם, אם הימצאותי כאן יכולה לגעת בכם,

please let it be.

אנא, תנו לזה לקרות.

And I know that all of you have touched me

אני יודע שכולכם נגעתם בי

while I’ve been here.

בזמן שהייתי כאן.

So, let’s go out into the world

אז, בואו נצא אל העולם,

and take this caring, this love, this respect

ונביא את האכפתיות, האהבה, הכבוד האלו

that we’ve shown each other right here at TED,

שהפגנו זה לזו כאן בTED,

and take this out into the world.

וניקח את זה החוצה אל העולם.

Because we are the environment,

בגלל שאנחנו הסביבה,

and how we treat each other

והאופן שבו אנחנו נוהגים זה בזה

is really how we’re going to treat the environment.

הוא האופן שבו ננהג בסביבה.

So I want to thank you for being here

אז אני רוצה להודות לכם על שאתם כאן

and I want to end this in five seconds of silence.

ואני רוצה לסיים בחמש שניות של שתיקה.

Thank you.

תודה לכם.

(Applause)

(מחיאות כפיים)