Paper towns and why learning is awesome | John Green

מתרגם: מיכל סלמן מבקר: Ido Dekkers

This is a map of New York State

זאת המפה של מדינת ניו יורק

that was made in 1937 by the General Drafting Company.

שנערכה בשנת 1937 על ידי החברה הכללית לשרטוט.

It's an extremely famous map among cartography nerds,

זאת מפה מפורסמת באופן מיוחד בקרב חנונים עם התמחות במפות,

because down here at the bottom of the Catskill Mountains,

מפני שכאן למטה מתחת להרי קטסקיל,

there is a little town called Roscoe --

ישנה עיירה קטנה ושמה רוסקו - -

actually, this will go easier if I just put it up here --

למעשה, יהיה קל יותר אם אעביר את זה למעלה לכאן - -

There's Roscoe, and then right above Roscoe is Rockland, New York,

הנה רוסקו, ושם בדיוק מעל רוסקו נמצאת רוקלנד, ניו יורק,

and then right above that is the tiny town of Agloe, New York.

ושם ממש מעליה נמצאת עיירה קטנה בשם אגלו, ניו יורק.

Agloe, New York, is very famous to cartographers,

אגלו בניו יורק מאוד מפורסמת לקרטוגרפים,

because it's a paper town.

מפני שזאת עיר מנייר.

It's also known as a copyright trap.

היא גם ידועה כמלכודת זכויות יוצרים.

Mapmakers -- because my map of New York and your map of New York

משרטטי מפות - - בגלל שהמפה שלי של ניו יורק והמפה שלכם של ניו יורק

are going to look very similar, on account of the shape of New York --

ייראו דומות מאוד מבחינת הצורה של ניו יורק - -

often, mapmakers will insert fake places onto their maps,

לעתים קרובות, משרטטי מפות שותלים מקומות מזויפים במפות שלהם,

in order to protect their copyright.

על מנת להגן על זכויות היוצרים שלהם.

Because then, if my fake place shows up on your map,

משום שאם המקום המזויף שלי מופיע במפה שלך,

I can be well and truly sure that you have robbed me.

אני יכול להיות בטוח לחלוטין שגנבת ממני.

Agloe is a scrabblization of the initials of the two guys who made this map,

השם אגלו נוצר על ידי חיבור ראשי התיבות של שמות שני הבחורים שחיברו את המפה הזאת,

Ernest Alpers and Otto [G.] Lindberg,

ארנסט ג.אלפר ואוטו לינדברג,

and they released this map in 1937.

והם פרסמו את המפה הזאת בשנת 1937.

Decades later, Rand McNally releases a map

עשרות שנים אחר כך, ראנד מקנלי פרסם מפה

with Agloe, New York, on it, at the same exact intersection

ואגלו, ניו יורק, מופיעה בה, באותו צומת בדיוק

of two dirt roads in the middle of nowhere.

ובו מצטלבות שתי דרכי עפר באמצע שום מקום.

Well, you can imagine the delight over at General Drafting.

טוב, אתם יכולים לתאר לעצמכם את העונג שחשו האנשים בחברה הכללית למפות.

They immediately call Rand McNally, and they say,

הם מיד התקשרו לראנד מקנלי, ואמרו לו,

"We've caught you! We made Agloe, New York, up.

"תפסנו אותך! אנחנו המצאנו את אגלו, ניו יורק.

It is a fake place. It's a paper town.

זה מקום מזויף. זאת עיר מנייר.

We're going to sue your pants off!"

אנחנו נתבע אותך!"

And Rand McNally says, "No, no, no, no, Agloe is real."

וראנד מקנלי אמר, "לא, לא, לא, לא, אגלו קיימת."

Because people kept going to that intersection of two dirt roads --

בגלל שאנשים המשיכו ללכת לצומת של שתי דרכי העפר - -

(Laughter)

(צחוק)

in the middle of nowhere, expecting there to be a place called Agloe --

באמצע שום מקום, מתוך ציפייה למצוא מקום בשם אגלו - -

someone built a place called Agloe, New York.

מישהו בנה מקום בשם אגלו, ניו יורק.

(Laughter)

(צחוק)

It had a gas station, a general store, two houses at its peak.

הייתה שם תחנת דלק, חנות מכולת, ושני בתים כשהמקום היה בשיאו.

(Laughter)

(צחוק)

And this is of course a completely irresistible metaphor to a novelist,

וזאת כמובן מטפורה שסופר לא יכול לעמוד בפניה

because we would all like to believe that the stuff that we write down on paper

מפני שאנחנו רוצים להאמין שמה שאנחנו כותבים על הנייר

can change the actual world in which we're actually living,

מסוגל לשנות את העולם האמתי שבו, למעשה, אנחנו חיים

which is why my third book is called "Paper Towns".

ולכן לספר השלישי שלי קוראים "ערים של נייר".

But what interests me ultimately more than the medium in which this happened,

אבל מה שמעניין אותי במיוחד בסופו של דבר יותר מהמדיום שבו התרחש העניין,

is the phenomenon itself.

זאת תופעה בפני עצמה.

It's easy enough to say that the world shapes our maps of the world, right?

זה קל לומר שהעולם מעצב עבורנו את מפות העולם, נכון?

Like the overall shape of the world is obviously going to affect our maps.

כלומר, הצורה הכללית של העולם תשפיע בוודאות על המפות שלנו.

But what I find a lot more interesting is the way

אבל אני חושב שהרבה יותר מעניין

that the manner in which we map the world changes the world.

הוא האופן שבו אנחנו ממפים את העולם משנה את העולם.

Because the world would truly be a different place if North were down.

כי העולם יכול היה להיות באמת מקום שונה אם הצפון היה למטה.

And the world would be a truly different place

והעולם יכול היה להיות באמת מקום שונה

if Alaska and Russia weren't on opposite sides of the map.

אם אלסקה ורוסיה לא היו בשני הקצוות של המפה.

And the world would be a different place

והעולם יכול היה להיות מקום שונה

if we projected Europe to show it in its actual size.

אם היינו מציגים את אירופה בגודלה האמתי.

The world is changed by our maps of the world.

העולם השתנה על ידי מפות העולם שלנו

The way that we choose -- sort of, our personal cartographic enterprise,

האופן שבו אנחנו בוחרים - -נגיד, את תעשיית הקרטוגרפיה האישית שלנו

also shapes the map of our lives,

מעצבת את מפת החיים שלנו,

and that in turn shapes our lives.

וזה, בתורו, מעצב את החיים שלנו.

I believe that what we map changes the life we lead.

אני מאמין שמה שאנחנו ממפים משנה את החיים שאנחנו מנהלים.

And I don't mean that in some, like, secret-y Oprah's Angels network, like,

ואני לא מתכוון ל...נגיד, סוג של רשת סודית של מלאכיות של אופרה,

you-can-think-your-way- out-of-cancer sense.

כמו, אתה-יכול-לחשוב-את-דרכך-ולהבריא-מסרטן.

But I do believe that while maps don't show you where you will go in your life,

אבל אני כן מאמין שבעוד שמפות אינן מראות לך לאן תלך בחייך,

they show you where you might go.

הן מראות לך לאן אתה יכול ללכת.

You very rarely go to a place that isn't on your personal map.

לעתים נדירות, אתה תלך למקום שאינו קיים במפה האישית שלך

So I was a really terrible student when I was a kid.

הייתי תלמיד ממש גרוע בצעירותי.

My GPA was consistently in the low 2s.

ממוצע הציונים שלי היה באופן קבוע בסביבות ה-70.

And I think the reason that I was such a terrible student

ואני חושב שהסיבה לכך שהייתי תלמיד כל כך גרוע

is that I felt like education was just a series of hurdles

היא שהרגשתי שלימודים הם אך ורק סדרה של מכשולים

that had been erected before me,

שהוצבו בפניי,

and I had to jump over in order to achieve adulthood.

ואני נדרשתי לדלג מעליהם על מנת להגיע לבגרות.

And I didn't really want to jump over these hurdles,

ואני לא ממש רציתי לדלג מעל המכשולים האלה,

because they seemed completely arbitrary, so I often wouldn't,

מכיוון שהם נראו לי שרירותיים לחלוטין, ומשום כך לרוב נמנעתי,

and then people would threaten me, you know,

ואז אנשים היו מאיימים עליי, אתם יודעים,

they'd threaten me with this "going on [my] permanent record,"

הם היו מאיימים עליי ש"זה יופיע בתיק האישי (שלי)",

or "You'll never get a good job."

או ש"לעולם לא תמצא עבודה ראויה".

I didn't want a good job!

אני לא רציתי עבודה ראויה!

As far as I could tell at eleven or twelve years old,

עד כמה שהדבר עניין אותי בגיל אחת עשרה,

like, people with good jobs woke up very early in the morning,

אנשים עם עבודות ראויות מתעוררים מאוד מוקדם בבוקר,

(Laughter)

(צחוק)

and the men who had good jobs, one of the first things they did

והגברים שעבדו בעבודות ראויות, אחד הדברים הראשונים שעשו

was tie a strangulation item of clothing around their necks.

הוא לקשור אביזר חניקה עשוי מאריג סביב הצוואר.

They literally put nooses on themselves,

הם ממש שמים חבלי חניקה על עצמם,

and then they went off to their jobs, whatever they were.

ואז הם הולכים לעבודות שלהם, יהיו אשר יהיו.

That's not a recipe for a happy life.

זה לא מתכון לחיים מאושרים.

These people -- in my, symbol-obsessed, twelve year-old imagination --

האנשים האלה -- בחיי הדמיון, מלאי הסמלים, של ילד בן אחת עשרה --

these people who are strangling themselves

האנשים האלה, שחניקה עצמית

as one of the first things they do each morning,

היא אחת המשימות הראשונות שלהם כל בוקר,

they can't possibly be happy.

לא יכול להיות שהם מאושרים.

Why would I want to jump over all of these hurdles

למה שארצה לדלג מעל כל המכשולים האלה

and have that be the end?

כדי להשיג בסופו של דבר את זה?

That's a terrible end!

זה סוף נורא ואיום!

And then, when I was in tenth grade, I went to this school,

ואז, כשלמדתי בכיתה יו"ד, הלכתי לבית הספר הזה,

Indian Springs School, a small boarding school,

אינדיאן ספרינגס, פנימייה קטנה,

outside of Birmingham, Alabama.

מחוץ לגבולות ברמינגהם, אלבמה.

And all at once I became a learner.

ובבת אחת הפכתי ללומד.

And I became a learner, because I found myself

והפכתי ללומד, כי מצאתי את עצמי

in a community of learners.

בקהילה של לומדים.

I found myself surrounded by people

מצאתי את עצמי מוקף באנשים

who celebrated intellectualism and engagement,

שהעריכו אינטלקטואליות ומסירות,

and who thought that my ironic oh-so-cool disengagement

ושחשבו שהיחס המנותק, האירוני והמגניב שלי

wasn't clever, or funny,

לא ממש חכם או מצחיק,

but, like, it was a simple and unspectacular response

אלא, מענה פשוט ולא מרשים

to very complicated and compelling problems.

לסוגיות מורכבות ומעוררות השתאות.

And so I started to learn, because learning was cool.

אז התחלתי ללמוד, כי ללמוד זה מגניב.

I learned that some infinite sets are bigger than other infinite sets,

למדתי שכמה קבוצות סופיות גדולות יותר מקבוצות סופיות אחרות,

and I learned that iambic pentameter is and why it sounds so good to human ears.

ולמדתי מה הוא פנטמטר יאמבי ומדוע הוא נשמע כל כך טוב לאוזן האנושית.

I learned that the Civil War was a nationalizing conflict,

למדתי שמלחמת האזרחים הייתה סכסוך שעניינו הלאמה,

I learned some physics,

למדתי קצת פיזיקה,

I learned that correlation shouldn't be confused with causation --

למדתי שאין לבלבל בין מתאם וסיבתיות --

all of these things, by the way,

כל הדברים האלה, דרך אגב,

enriched my life on a literally daily basis.

העשירו את חיי ממש על בסיס יומיומי.

And it's true that I don't use most of them for my "job,"

וזה נכון שאני לא משתמש ברובם ב"עבודה" שלי,

but that's not what it's about for me.

אבל זה לא העניין עבורי.

It's about cartography.

העניין הוא קרטוגרפיה.

What is the process of cartography?

מה הוא התהליך בקרטוגרפיה?

It's, you know, sailing upon some land, and thinking,

זה, אתם יודעים, לשוט לעבר ארץ כלשהי ולחשוב,

"I think I'll draw that bit of land,"

"אני חושב שאני אצייר את פיסת הארץ הזאת",

and then wondering, "Maybe there's some more land to draw."

ואז לתהות, "אולי יש עוד קצת ארצות לצייר".

And that's when learning really began for me.

ואז קרה שבאמת התחלתי ללמוד.

It's true that I had teachers that didn't give up on me,

זה נכון שהיו לי מורים שלא ויתרו עליי,

and I was very fortunate to have those teachers,

והתמזל מזלי שהיו לי כאלה מורים,

because I often gave them cause to think there was no reason to invest in me.

כי לעתים קרובות נתתי להם סיבה לחשוב שאין טעם להשקיע בי.

But a lot of the learning that I did in high school

אבל רוב הדברים שלמדתי בתיכון

wasn't about what happened inside the classroom,

לא עסקו במה שהתרחש בתוך הכיתה,

it was about what happened outside of the classroom.

הם עסקו במה שהתרחש מחוץ לכיתה.

For instance, I can tell you

למשל, אני יכול לספר לכם

that "There's a certain Slant of light, Winter Afternoons --

ש"כשהאור נוטה לשם באחר צהריים חורפי --

That oppresses, like the Heft Of Cathedral Tunes --"

זה מדכא כמו ענבל פעמון של לחני קתדרלה באוויר --"

not because I memorized Emily Dickinson in school

לא משום ששיננתי את אמילי דיקינסון בעל פה בבית הספר

when I was in high school,

כשהייתי בתיכון,

but because there was a girl when I was in high school,

אלא בגלל שהייתה שם נערה כשהייתי בתיכון,

and her name was Amanda, and I had a crush on her,

והשם שלה היה אמנדה, והייתי מאוהב בה,

and she liked Emily Dickinson poetry.

והיא אהבה את השירים של אמילי דיקינסון.

The reason I can tell you what opportunity cost is,

הסיבה שאני יכול להגיד לכם מה היא עלות הזדמנות,

is because one day when I was playing Super Mario Kart on my couch,

היא שיום אחד, כאשר שיחקתי סופר מריו קארט על הספה שלי,

my friend Emmet walked in, and he said,

חברי אמט נכנס ואמר לי,

"How long have you been playing Super Mario Kart?"

"כמה זמן אתה כבר משחק סופר מריו קארט?"

And I said, "I don't know, like, six hours?" and he said,

אמרתי לו: "אני לא יודע, משהו כמו שש שעות?" והוא אמר,

"Do you realize that if you'd worked at Baskin-Robbins those six hours,

"אתה מבין שאם היית עובד בבאסקין-קובינס שש שעות,

you could have made 30 dollars, so in some ways,

היית יכול להרוויח 30 דולר, אז בעצם,

you just paid thirty dollars to play Super Mario Kart."

שילמת שלושים דולר לשחק סופר מריו קארט"

And I was, like, "I'll take that deal."

ואני אמרתי לו כזה, "מתאים לי".

(Laughter)

(צחוק)

But I learned what opportunity cost is.

אבל למדתי מה היא עלות הזדמנות.

And along the way, the map of my life got better.

וכך על הדרך, מפת חיי הלכה והשתפרה.

It got bigger; it contained more places.

היא גדלה, הכילה יותר מקומות.

There were more things that might happen,

היו דברים רבים יותר שיכולים להתרחש,

more futures I might have.

אפשרויות רבות יותר עבורי בעתיד.

It wasn't a formal, organized learning process,

זה לא היה תהליך למידה פורמאלי ומוסדר,

and I'm happy to admit that.

ואני שמח להודות בכך.

It was spotty, it was inconsistent, there was a lot I didn't know.

הוא היה לא אחיד ולא עקבי, היו דברים רבים שלא ידעתי.

I might know, you know, Cantor's idea

אני יכול לדעת, אתם יודעים, את משפט קנטור

that some infinite sets are larger than other infinite sets,

שיש קבוצות אינסופיות גדולות יותר מקבוצות אינסופיות אחרות,

but I didn't really understand the calculus behind that idea.

אבל לא באמת הבנתי את החישובים שמאחורי המשפט הזה.

I might know the idea of opportunity cost,

אני יכול להכיר את רעיון העלות ההזדמנות

but I didn't know the law of diminishing returns.

אבל לא היכרתי את החוק העוסק בתפוקה שולית פוחתת.

But the great thing about imagining learning as cartography,

אבל הדבר האדיר בתפיסת מושג הלמידה כקרטוגרפיה

instead of imagining it as arbitrary hurdles

הוא שבמקום לדמיין את זה כמכשולים שרירותיים

that you have to jump over,

שעליך לדלג מעליהם,

is that you see a bit of coastline, and that makes you want to see more.

אתה מסתכל על פיסת חוף, וזה גורם לך לרצות לראות עוד.

And so now I do know at least some of the calculus

אז עכשיו אני כן יודע לפחות חלק מהחישובים

that underlies all of that stuff.

שעליהם מבוססים כל הדברים האלה.

So, I had one learning community

אז, הייתה לי קהילת לומדים אחת

in high school, then I went to another for college,

בתיכון, ומשם עברתי לאחרת בקולג',

and then I went to another,

ולאחר מכן לעוד אחת,

when I started working at a magazine called "Booklist,"

כשהתחלתי לעבוד בכתב עת בשם "בוקליסט",

where I was an assistant, surrounded by astonishingly well-read people.

שם עבדתי כעוזר, והייתי מוקף באנשים מופלאים שקראו המון.

And then I wrote a book.

ואז כתבתי ספר.

And like all authors dream of doing,

וכמו שסופרים רבים חולמים לעשות,

I promptly quit my job.

התפטרתי מיד מהעבודה.

(Laughter)

(צחוק)

And for the first time since high school,

ובפעם הראשונה מאז ימי התיכון,

I found myself without a learning community, and it was miserable.

מצאתי את עצמי ללא קהילת לומדים, והייתי אומלל.

I hated it.

שנאתי את זה.

I read many, many books during this two-year period.

קראתי הרבה מאוד ספרים במהלך אותן שנתיים.

I read books about Stalin,

קראתי ספרים על סטאלין,

and books about how the Uzbek people came to identify as Muslims,

וספרים על האופן שבו החלו האוזבקים להזדהות עם האסלאם,

and I read books about how to make atomic bombs,

וקראתי ספרים המסבירים כיצד להכין פצצת אטום,

but it just felt like I was creating my own hurdles,

אבל זה הרגיש כאילו אני יצרתי לעצמי מכשולים,

and then jumping over them myself, instead of feeling the excitement

ואז קפצתי מעליהם, במקום להרגיש את ההתרגשות

of being part of a community of learners, a community of people

שבלהיות חלק מקהילת לומדים, קהילת אנשים

who are engaged together in the cartographic enterprise

העוסקים יחד במפעל קרטוגרפי

of trying to better understand and map the world around us.

על מנת לנסות להבין טוב יותר ולמפות את העולם שמקיף אותנו.

And then, in 2006, I met that guy.

ואז בשנת 2006 פגשתי את האיש הזה.

His name is Ze Frank.

שמו זה פרנק.

I didn't actually meet him, just on the Internet.

לא ממש פגשתי אותו, רק באינטרנט.

Ze Frank was running, at the time, a show called "The Show with Ze Frank,"

לזה פרנק, באותו זמן, היה מופע בשם "המופע עם זה פרנק"

and I discovered the show,

ואני גיליתי את המופע,

and that was my way back into being a community learner again.

וזאת הייתה דרכי חזרה להיות שוב לומד בקהילה.

Here's Ze talking about Las Vegas:

כאן זה מדבר על לאס וגאס:

(Video) Ze Frank: Las Vegas was built in the middle of a huge, hot desert.

(וידאו) זה פרנק: לאס וגאס הוקמה במרכזו של מדבר ענק וחם.

Almost everything here was brought from somewhere else --

כמעט כל דבר כאן הובא ממקום אחר--

the sort of rocks, the trees, the waterfalls.

הסלעים השונים, העצים, המעיינות.

These fish are almost as out of place as my pig that flew.

הדגים במקומם הטבעי בדיוק כמו החזיר שלי שעף.

Contrasted to the scorching desert that surrounds this place,

בניגוד למדבר הלוהט שמקיף את המקום הזה,

כך האנשים האלה.

so are these people.

דברים מכל העולם נבנו כאן מחדש, הרחק מההיסטוריה שלהם,

Things from all over the world have been rebuilt here, away from their histories,

והרחק מבני האדם שחוו אותם באופן שונה.

and away from the people that experience them differently.

לעתים נעשו שיפורים-- אפילו הספינקס קיבל ניתוח אף.

Sometimes improvements were made -- even the Sphinx got a nose job.

הנה, אין סיבה להרגיש כאילו אתה מפסיד משהו.

Here, there's no reason to feel like you're missing anything.

הניו יורק הזאת משמעותה עבורי כמו עבור כל אחד אחר.

This New York means the same to me as it does to everyone else.

כל דבר כאן נמצא מחוץ להקשר, ופירוש הדבר שהקשר מאפשר הכול:

Everything is out of context, and that means context allows for everything:

Self Parking, Events Center, Shark Reef.

חנייה עצמית, מרכז אירועים, שונית כרישים.

ייצור המקום הזה יכול להיות אחד ההישגים הגדולים ביותר בעולם,

This fabrication of place could be one of the world's greatest achievements,

מכיוון שאף אחד אינו שייך לכאן: כולם שייכים לכאן.

because no one belongs here; everyone does.

כשהסתובבתי היום בבוקר, שמתי לב לכך שרוב הבניינים

As I walked around this morning, I noticed most of the buildings

היו מראות שבהן משתקפת השמש בחזרה אל המדבר.

were huge mirrors reflecting the sun back into the desert.

אבל בניגוד לרוב המראות,

But unlike most mirrors,

המציגות בפניך מראה חיצוני שלך המוטמע במקום,

which present you with an outside view of yourself embedded in a place,

המראות האלה חזרו ריקות.

these mirrors come back empty.

ג'ון גרין: זה מעורר נוסטלגיה לאותם ימים

John Green: Makes me nostalgic for the days

שבהם אפשר היה לראות פיקסלים בוידאו און-ליין.

when you could see the pixels in online video.

(צחוק)

(Laughter)

Ze isn't just a great public intellectual, he's also a brilliant community builder,

זה הוא לא רק איש ציבור אינטלקטואלי הוא גם בונה קהילה מבריק,

and the community of people that built up around these videos

וקהילת האנשים שנבנתה סביב אותם סרטוני וידאו

was in many ways a community of learners.

הייתה במובנים רבים קהילת לומדים.

So we played Ze Frank at chess collaboratively, and we beat him.

אז שיחקנו עם זה פרנק שח בשיתוף פעולה, וניצחנו אותו.

We organized ourselves to take a young man on a road trip across the United States.

התארגנו בעצמנו לקחת בחור צעיר לטיול ברחבי ארה"ב.

We turned the Earth into a sandwich,

הפכנו את כדור הארץ לכריך,

by having one person hold a piece of bread at one point on the Earth,

כשמישהו מחזיק פרוסת לחם בנקודה מסוימת בכדור הארץ,

and on the exact opposite point of the Earth,

ובדיוק בנקודה המנוגדת לה בכדור הארץ,

have another person holding a piece of bread.

מישהו אחר מחזיק פרוסת לחם.

I realize that these are silly ideas, but they are also "learny" ideas,

אני מבין שאלה רעיונות מטופשים, אבל אלה גם רעיונות "לימודיים",

and that was what was so exciting to me,

וזה מה שהיה כל כך מרגש עבורי,

and if you go online, you can find communities like this all over the place.

ואם תיכנסו לרשת, תוכלו למצוא קהילות מהסוג הזה בכל מקום.

Follow the calculus tag on Tumblr,

עקבו אחרי התגית calculus באתר Tumblr,

and yes, you will see people complaining about calculus,

וכן, אתם תוכלו לראות אנשים שמתלוננים על חשבון דיפרנציאלי,

but you'll also see people re-blogging those complaints,

אבל גם תוכל לראות אנשים שכותבים תלונות הכאלה בבלוג חדש

making the argument that calculus is interesting and beautiful,

וטוענים שחישובים הם מעניינים ומהנים ביותר,

and here's a way in to thinking about the problem that you find unsolvable.

והנה דרך אפשרית לחשוב על בעיה שחשבת שאין לה פתרון.

You can go to places like Reddit, and find sub-Reddits,

אתה יכול להיכנס לאתרים כמו Reddit, ולמצוא sub-Reddits,

like "Ask a Historian" or "Ask Science,"

לדוגמה "שאל היסטוריון" או "שאל את המדע",

where you can ask people who are in these fields

במקום שבו אתה יכול לשאול אנשים שעוסקים בתחומים האלה

a wide range of questions,

טווח רחב של שאלות,

from very serious ones to very silly ones.

רציניות מאוד ועד טיפשיות ביותר.

But to me, the most interesting communities of learners

אבל עבורי, קהילות הלומדים המעניינות ביותר

that are growing up on the Internet right now are on YouTube,

אשר גדלות באינטרנט ברגעים אלה ממש נמצאות ביוטיוב,

and admittedly, I am biased.

ואני מודה שאני משוחד.

But I think in a lot of ways, the YouTube page resembles a classroom.

אבל אני חושב שישנן נקודות דמיון רבות בין עמוד יוטיוב ובין כיתה.

Look for instance at "Minute Physics,"

תסתכלו למשל על "Minute Physics",

a guy who's teaching the world about physics:

בחור מלמד פיזיקה את העולם:

(Video) Let's cut to the chase.

(סרטון) בואו ניגש לעיקר.

מאז ה-4 ביולי, 2012, בוזון היגס הוא חלקיק יסוד אחרון

As of July 4, 2012, the Higgs boson is the last fundamental piece

of the standard model of particle physics to be discovered experimentally.

במודל הסטנדרטי של פיזיקת החלקיקים שהתגלה במסגרת ניסוי.

But, you might ask, why was the Higgs boson

אבל, אתם עשויים לשאול, מדוע בוזון היס

included in the standard model,

כלול במודל הסטנדרטי,

alongside well-known particles like electrons and photons and quarks,

לצד חלקיקים מוכרים היטב כמו אלקטרונים ופוטונים וקווארקים,

if it hadn't been discovered back then in the 1970s?

אם הוא לא התגלה אז בשנות ה-70?

Good question. There are two main reasons.

שאלה טובה. ישנן שתי סיבות עיקרות.

First, just like the electron is an excitation in the electron field,

ראשית, כשם שאלקטרון מהווה גירוי בשדה האלקטרונים,

the Higgs boson is simply a particle which is an excitation

בוזון היגס הוא פשוט חלקיק המהווה גירוי

of the everywhere-permeating Higgs field.

בשדה היגס המחלחל בכל מקום.

The Higgs field in turn plays an integral role

בתמורה, שדה היגס משמש בתפקיד נפרד

in our model for the weak nuclear force.

במודל שלנו לכוח גרעיני חלש.

In particular, the Higgs field helps explain why it's so weak.

במיוחד, שדה היגס עוזר להסביר מדוע הוא כל כך חלש.

We'll talk more about this in a later video,

אנחנו נשוחח על כך בסרטון אחר,

אבל למרות שתיאורית הכוח הגרעיני החלש הוכחה בשנות ה-80, במשוואות,

but even though weak nuclear theory was confirmed in the 1980s, in the equations,

שדה היגס קשור באופן הדוק עם הכוח החלש, באופן כזה שעד עכשיו

the Higgs field is so inextricably jumbled with the weak force, that until now

אנחנו לא מסוגלים לאשר את קיומו העצמאי בפועל.

we've been unable to confirm its actual and independent existence.

JG: Or here's a video that I made

ג'.ג: או הנה סרטון שאני הכנתי

as part of my show "Crash Course," talking about World War I:

כחלק מהמופע שלי "קורס מזורז" העוסק במלחמת העולם הראשונה:

(Video) The immediate cause was of course the assassination in Sarajevo

(סרטון) הסיבה המידית הייתה כמובן ההתנקשות בסראייבו

בחייו של הארכידוכס האוסטרי פרנץ פרדיננד,

of the Austrian Archduke Franz Ferdinand,

on June 28, 1914, by a Bosnian-Serb nationalist named Gavrilo Princip.

ב-28 ביוני, 1914, בידי לאומן ממוצא בוסני-סרבי בשם גברילו פרינציפ.

Quick aside: It's worth noting

הערה חשובה: ראוי לציין

שהמלחמה הגדולה הראשונה במאה ה-20 החלה

that the first big war of the twentieth century began

with an act of terrorism.

בפעולת טרור.

אז פרנץ פרדיננד לא היה אהוד במיוחד

So Franz Ferdinand wasn't particularly well-liked

by his uncle, the emperor Franz Joseph -- now that is a mustache!

על ידי דודו, הקיסר פרנץ ג'וזף-- או! זה שפם ראוי!

But even so, the assassination led Austria to issue an ultimatum to Serbia,

ויחד עם זאת, ההתנקשות הובילה את אוסטריה להציב אולטימטום לסרביה,

whereupon Serbia accepted some, but not all, of Austria's demands,

בעוד סרביה קיבלה חלק מהדרישות של אוסטריה,

leading Austria to declare war against Serbia.

אוסטריה הכריזה על מלחמה נגד סרביה.

And then Russia, due to its alliance with the Serbs, mobilized its army.

ואז רוסיה, בשל הברית שלה עם הסרבים, הניעה את הצבא שלה.

Germany, because it had an alliance with Austria,

גרמניה, שהייתה בברית עם אוסטריה,

told Russia to stop mobilizing,

אמרה לרוסיה להפסיק להניע,

which Russia failed to do, so then Germany mobilized its own army,

אבל רוסיה סירבה, לכן גרמניה הניעה את הצבא שלה,

declared war on Russia, cemented an alliance with the Ottomans,

הכריזה מלחמה על רוסיה, ביצרה ברית עם העותומנים,

and then declared war on France, because, you know, France.

ואז הכריזה מלחמה על צרפת, כי, אתם יודעים, צרפת.

(Laughter)

(צחוק)

And it's not just physics and world history

וזה לא רק פיזיקה והיסטוריה של העולם

that people are choosing to learn through YouTube.

שאנשים בוחרים ללמוד באמצעות יוטיוב.

Here's a video about abstract mathematics.

הנה סרטון על מתמטיקה מופשטת.

(Video) So you're me, and you're in math class yet again,

(סרטון) אז אתם כמוני, ואתם שוב בשיעור מתמטיקה,

כי מכריחים אתכם ללכת כל יום.

because they make you go every single day.

ואתם לומדים על, אני לא יודעת, סכומים של קבוצות אינסופיות.

And you're learning about, I don't know, the sums of infinite series.

זה נושא בתיכון, נכון?

That's a high school topic, right?

וזה מוזר, כי זה נושא מגניב, אבל איכשהו הם מצליחים להרוס אותו.

Which is odd, because it's a cool topic, but they somehow manage to ruin it anyway.

אז אני משערת שזאת הסיבה שהם מכניסים קבוצות אינסופיות לתכנית הלימוד.

So I guess that's why they allow infinite series in the curriculum.

לכן, מתוך צורך מובן להסחת הדעת אתם משרבטים

So, in a quite understandable need for distraction, you're doodling

וחושבים על צורת הרבים של המילה "סדרות"

and thinking more about what the plural of "series" should be

יותר מאשר על הנושא שעל הפרק: "סדרותות", "סדרים" ו"סדרותים"?

than about the topic at hand: "serieses," "seriese," "seriesen," and "serii?"

או האם צורת היחיד היא זאת האמורה להשתנות: כגון "סדר" או סידור",

Or is it that the singular should be changed: one "serie," or "serum,"

בדומה לצורת היחיד של "צאן" שאמורה להיות "כבשה".

just like the singular of "sheep" should be "shoop."

But the whole concept of things

אבל כל הקונספט של העניין

like 1/2 + 1/4 + 1/8 + 1/16 and so on approaches one, is useful if, say,

למשל 1/2 + 1/4 + 1/8 + 1/16 וכן הלאה יכול להועיל אם נגיד

אתם רוצים לצייר טור של פילים,

you want to draw a line of elephants,

כל אחד מחזיק בזנב של הפיל שלפניו:

each holding the tail of the next one:

normal elephant, young elephant, baby elephant, dog-sized elephant,

פיל רגיל, פיל צעיר, פיל תינוק, פיל בגודל של כלב

גור פיל, כל הדרך עד לשולחן של מר טאסק ומעבר.

puppy-sized elephant, all the way down to Mr. Tusks and beyond.

זה דבר מופלא ביותר,

Which is at least a tiny bit awesome,

because you can get an infinite number of elephants in a line,

מכיוון שאפשר לצייר מספר אינסופי של פילים בטור,

שייכנס לאורכו של עמוד אחד במחברת.

and still have it fit across a single notebook page.

ג'. ג: וכאן אחרון, מופיע דסטין, מ"כל יום יותר חכם",

JG: And lastly, here's Destin, from "Smarter Every Day,"

מדבר על שימור התנע זוויתי,

talking about the conservation of angular momentum,

ומכיוון שזה יוטיוב, חתולים:

and, since it's YouTube, cats:

(Video) Hey, it's me, Destin. Welcome back to "Smarter Every Day."

(סרטון) הי! זה אני דסטין. ברוכים השבים ל"כל יום חכם יותר".

בטח שמת לב לכך שחתולים נוחתים כמעט תמיד על רגליהם.

So you've probably observed that cats almost always land on their feet.

Today's question is: why?

השאלה של היום היא: מדוע?

Like most simple questions, there's a very complex answer.

כמו שבדרך כלל קורה עם שאלות פשוטות, התשובה מאוד מורכבת.

For instance, let me reword this question:

למשל, תנו לי לנסח את השאלה מחדש:

How does a cat go from feet-up to feet-down in a falling reference frame,

איך עובר חתול ממצב שבו הרגליים כלפי מעלה למצב שבו הרגליים כלפי מטה תוך כדי נפילה,

without violating the conservation of angular momentum?

מבלי לפגוע את שימורו של ההתנע הזוויתי?

(Laughter)

(צחוק)

JG: So, here's something all four of these videos have in common:

ג'. ג: הנה משהו משותף לכל ארבעת הסרטונים:

They all have more than half a million views on YouTube.

לכל אחד מהם יש מעל חצי מיליון צפיות ביוטיוב.

And those are people watching not in classrooms,

ואלה אנשים שצופים לא בגלל שהם נמצאים בתוך כיתות,

but because they are part of the communities of learning

אלא בגלל שהם חלק מקהילות הלומדים

that are being set up by these channels.

המאורגנות בעזרת הערוצים האלה.

And I said earlier that YouTube is like a classroom to me,

ואני אמרתי מוקדם יותר שיוטיוב הוא כמו כיתה עבורי,

and in many ways it is, because here is the instructor --

ומבחינות רבות הוא אכן כיתה, כי נמצא כאן מדריך--

it's like the old-fashioned classroom: here's the instructor,

זה נראה כמו כיתה מסורתית: הנה המדריך,

and then beneath the instructor are the students,

ובמקום נמוך יותר, מתחת למדריך נמצאים התלמידים,

and they're all having a conversation.

וכולם מנהלים שיח.

And I know that YouTube comments have a very bad reputation

ואני יודע שלהערות ביוטיוב יש מוניטין גרוע ביותר

in the world of the Internet,

בעולם האינטרנט,

but in fact, if you go on comments for these channels,

אבל למעשה, אם תבדקו את ההערות בערוצים האלה,

what you'll find is people engaging the subject matter,

תוכלו למצוא אנשים העוסקים בנושא,

asking difficult, complicated questions that are about the subject matter,

שואלים שאלות קשות, שאלות מורכבות סביב הנושא הנדון,

and then other people answering those questions.

ואז אנשים אחרים שעונים על השאלות האלה.

And because the YouTube page is set up so that the page in which I'm talking to you

ומכיוון שעמוד ביוטיוב מאורגן כך שהעמוד שבו אני מדבר אליכם

is on the exact -- the place where I'm talking to you is on the exact same page

נמצא בדיוק -- המקום שבו אני מדבר אליכם נמצא באותו מקום

as your comments,

שבו מופיעות ההערות שלכם,

you are participating in a live and real and active way in the conversation.

אתם משתתפים בשיח חי ואמיתי באופן פעיל.

And because I'm in comments usually, I get to participate with you.

מכיוון שאני נמצא בדרך כלל בהערות, אני זוכה להשתתף יחד אתכם.

And you find this whether it's world history,

ואתם יכולים למצוא את זה בין אם זה היסטוריה עולמית,

or mathematics, or science, or whatever it is.

או מתמטיקה, או מדעים, או מה שלא יהיה.

You also see young people using the tools and the sort of genres of the Internet

אתם גם יכולים לראות צעירים המשתמשים בכלים מסוגים שונים באינטרנט

in order to create places for intellectual engagement,

על מנת ליצור מקומות לעיסוק אינטלקטואלי,

instead of the ironic detachment

במקום הניתוק הציני

that maybe most of us associate with memes and other Internet conventions --

שאולי רובנו מקשרים עם ממים ועוד מוסכמות מהאינטרנט --

you know, "Got bored. Invented calculus."

אתם יודעים, "השתעמם. המציא את Calculus"

Or, here's Honey Boo Boo criticizing industrial capitalism:

או, הנה האני בובו מבקרת את הקפיטליזם הלברלי:

["Liberal capitalism is not at all the Good of humanity.

["קפיטליזם ליברלי אינו הטוב שבאדם.

Quite the contrary; it is the vehicle of savage, destructive nihilism."]

אם אתם לא רואים את מה שהיא אומרת...

להיפך: זה כלי הרכב של הניהיליזם

In case you can't see what she says ... yeah.

הפראי והמשחית"]

I really believe that these spaces,

אני באמת מאמין שהמקומות האלה,

these communities, have become for a new generation of learners,

הקהילות האלה הפכו עבור דור הלומדים החדשים,

the kind of communities, the kind of cartographic communities

לסוג של קהילות, לסוג של קהילות של קרטוגרפים

that I had when I was in high school, and then again when I was in college.

שהיו לי כשלמדתי בתיכון, ולאחר מכן כשלמדתי בקולג'.

And as an adult, re-finding these communities

וכבוגר, למצוא את הקהילות האלה מחדש

has re-introduced me to a community of learners,

הציג אותי שוב לקהילות של לומדים,

and has encouraged me to continue to be a learner even in my adulthood,

ועודד אותי להמשיך ללמוד אפילו בתקופת הבגרות שלי,

so that I no longer feel like learning is something reserved for the young.

לכן אני כבר לא מרגיש שלמידה נועדה אך ורק לצעירים.

Vi Hart and "Minute Physics" introduced me

ויי הארט ו "Minute Physics" הציגו בפניי

to all kinds of things that I didn't know before.

כל מיני דברים שלא ידעתי לפני כן.

And I know that we all hearken back

ואני יודע שכולנו שומעים שוב ושוב

to the days of the Parisian salon in the Enlightenment,

על ימי הסלון הפריזאי ועל תקופת ההשכלה,

or to the Algonquin Round Table, and wish,

או על השולחן העגול של אלגונקווין ואומרים,

"Oh, I wish I could have been a part of that,

"או, הייתי רוצה להיות חלק מזה,

I wish I could have laughed at Dorothy Parker's jokes."

הייתי רוצה לצחוק מהבדיחות של דורותי פרקר."

But I'm here to tell you that these places exist, they still exist.

אבל אני כאן לספר לכם שהמקומות האלה קיימים, הם עדיין קיימים.

They exist in corners of the Internet, where old men fear to tread.

הם קיימים בפינות באינטרנט, במקומות בהם זקנים פוחדים לדרוך.

(Laughter)

(צחוק)

And I truly, truly believe that when we invented Agloe, New York, in the 1960s,

ואני מאמין באמת ובתמים שכשהמצאנו את אגלו, ניו יורק בשנות ה-60,

when we made Agloe real, we were just getting started.

כשהפכנו את אגלו לאמתית, זאת הייתה רק ההתחלה.

Thank you.

תודה רבה

(Applause)

(מחיאות כפיים)