Why women should tell the stories of humanity | Jude Kelly

מתרגם: Sharon Libovsky מבקר: Ido Dekkers

Why do we think

מדוע אנחנו חושבים

that stories by men are deemed to be of universal importance,

שסיפורים מגברים נתפסים

כבעלי חשיבות אוניברסלית,

and stories by women are thought to be merely about women?

ושסיפורים מנשים נתפסים כסתם סיפורים על נשים?

My grandmother left school when she was 12.

סבתי נשרה מבית הספר בגיל 12.

She had 14 children.

היו לה 14 ילדים.

My mother left school when she was 15.

אמי נשרה מבית הספר בגיל 15.

She was a secretary.

היא הייתה מזכירה.

I graduated from university to become a theater director,

השלמתי תואר אוניברסיטאי כדי להיות במאית תיאטרון,

and that progress is entirely to do with the fact that people I'll never meet

וההתקדמות הזו היא רק בזכות זה שאנשים שלעולם לא אפגוש

fought for women to have rights,

נלחמו כדי שלנשים יהיו זכויות,

get the vote, get education, have progress.

שהן יוכלו להצביע, ללמוד, להתקדם.

And I'm determined to do the same, and obviously you are, too.

ואני נחושה לעשות אותו הדבר, וכמובן גם אתם.

Why not?

למה לא?

(Applause)

(מחיאות כפיים)

So I started a festival called WOW, Women of the World, seven years ago,

אז הקמתי פסטיבל שנקרא וו.א.וו, "נשות העולם", לפי שבע שנים,

and it's now in 20 countries across five continents.

והיום הוא נערך ב-20 מדינות על פני חמש יבשות.

And one of those countries is Somaliland in Africa.

ואחת מאותן מדינות זו סומלילנד באפריקה.

So I traveled there last year,

ובכן טיילתי לשם בשנה שעברה,

and part of the joy I had in going there was going to these caves.

ושמחתי לנסוע לשם בין השאר כדי לבקר במערות האלו.

The Laas Geel caves.

מערות לאס גאל.

Now, these caves contain some of the oldest cave paintings in the world.

מערות אלו מכילות ציורי מערות, מהעתיקים בעולם.

These paintings are thought to be round about 9,000 to 11,000 years old.

מוערך שציורים אלו בני 9,000 עד 11,000 שנים.

Art:

אומנות:

what humanity has done ever since it evolved.

מה שהאנושות עשתה מאז התפתחותה.

It's how we speak about ourselves,

דרכה אנחנו מספרים על עצמנו,

how we understand our identity,

מבינים את הזהות שלנו,

how we look at our surroundings,

מסתכלים על הסביבה שלנו,

who we find out about each other

מגלים אחד את השני,

because of the meaning of our lives.

בגלל משמעות חיינו.

That's what art is for.

בשביל זה יש אמנות.

So look at this little picture.

אז הסתכלו בתמונה הקטנה הזו.

I think it's a little girl.

אני חושבת שזו ילדה קטנה.

I thought it was a bit like me when I was a little girl.

חשבתי שהיא קצת דומה לי כשהייתי ילדה קטנה.

And I thought, well, who painted this joyful, youthful figure?

וחשבתי, ובכן, מי צייר את הדמות הצעירה ושמחה הזו?

And I asked the curator of the caves.

ושאלתי את האוצר של המערות.

I said, "Tell me about the men and women who painted these."

אמרתי, "ספר לי על הגברים והנשים שציירו את אלה."

And he looked at me absolutely askance, and he said,

והוא התסכל עלי בתמיהה, ואמר,

"Women didn't paint these pictures."

"נשים לא ציירו את הציורים הללו."

And I said, "Well, it was 11,000 years ago."

ואמרתי, "ובכן, זה היה לפני 11,000 שנים."

I said, "How do you know?"

אמרתי, "איך אתה יודע?"

(Laughter)

(צחוק)

And he said, "Women don't do these things.

והוא אמר, "נשים לא עושות דברים כאלה.

Men made these marks. Women don't."

גברים עשו את הסימונים האלה. נשים לא."

Now, I wasn't really surprised,

לא הייתי באמת מופתעת,

because that's an attitude that I've seen continuously

כי זו גישה שראיתי ללא הרף

all my life as a theater maker.

כל חיי כיוצרת תיאטרון.

We are told that divine knowledge comes down through the masculine,

אומרים לנו שידע נשגב מגיע דרך גבר,

whether it be to the imam, the priest, the rabbi, the holy man.

בין אם זה אימאם, כומר, רב, איש קודש.

Similarly, we're told that creative genius resides in the masculine,

בדומה, אומרים לנו שגאונות יוצרת שוכנת אצל הגבר,

that it is the masculine

שזהו הגבר

that will be able to tell us about who we really are,

שיוכל לספר לנו על מי אנחנו באמת,

that the masculine will tell the universal story

שהגבר יספר את הסיפור האוניברסלי

on behalf of all of us,

בשם כולנו,

whereas women artists will really just talk about women's experiences,

בעוד שאמניות באמת רק ידברו על חוויות של נשים,

women's issues only really relevant to women

ענייני נשים שהם באמת רק רלוונטיים לנשים

and of passing interest to men --

ובהם לגברים יש עניין חולף בלבד -

and really only some men.

וגם אז רק לגברים מסויימים.

And it's that conviction,

וזו האמונה הזו,

that that we are taught,

זו שמלמדים אותנו,

that I think colors so much of whether we're prepared to believe

שלדעתי משפיעה כל כך על כמה אנחנו מוכנים להאמין

that women's stories really matter.

שסיפורים של נשים באמת משנים.

And unless we're prepared to believe that women's stories really matter,

וכל עוד אנחנו לא מוכנים להאמין שסיפורים של נשים באמת משנים,

then women's rights don't really matter,

זכויות של נשים לא באמת משנות,

and then change can't really come.

ואז שינוי לא באמת יבוא.

I want to tell you about two examples of stories

אני רוצה לספר לכם על שתי דוגמאות לסיפורים

that are thought to be of universal importance:

שנתפסים כבעלי חשיבות אוניברסלית:

"E.T." and "Hamlet."

"אי.טי." ו-"המלט."

(Laughter)

(צחוק)

So I took my two children when they were little --

אז כשהם היו קטנים לקחתי את שני ילדיי -

Caroline was eight and Robby was five --

קרולין הייתה בת שמונה ורובי היה בן חמש -

to see "E.T."

לראות את "אי.טי."

And it's a fantastic story of this little alien

וזה סיפור נהדר על חייזר קטן

who ends up in an American family

שמוצא את עצמו במשפחה אמריקאית

with a mum, two brothers and a sister,

עם אמא, שני אחים ואחות,

but he wants to go home.

אבל הוא רוצה ללכת הביתה.

Not only that, but some really bad scientists

לא רק זה, אלא גם כמה מדענים ממש רעים

want to do some experiments on him,

רוצים לבצע ניסויים עליו,

and they're looking for him.

והם מחפשים אותו.

So the children have a plot.

אז לילדים יש תכנית.

They decide they're going to take him back to his spaceship

הם מחליטים שהם הולכים לקחת אותו חזרה לחללית שלו

as soon as they can,

בהקדם האפשרי,

and they plop him in a bicycle basket,

והם מניחים אותו בסלסלת אופניים,

and off they ride.

ורוכבים.

But unfortunately, the baddies have found out, and they're catching up

אך לרוע המזל, הרעים גילו, והם מדביקים את הפער

and they've got sirens and they've got their guns,

ויש להם סירנות ויש להם רובים,

they've got the loud-hailers, it's terribly frightening,

יש להם מגפונים, זה מפחיד להחריד,

and they're closing up on the children,

והם סוגרים על הילדים,

and the children are never going to make it.

והילדים לעולם לא יגיעו.

And then all of a sudden, magically, the bikes fly up in the air,

ואז פתאום, בדרך קסם, האופניים עפים אל האוויר,

over the clouds,

מעל העננים,

over the moon,

על פני הירח,

and they're going to save "E.T."

והם הולכים להציל את אי.טי.

So I turn to see my children's faces,

אז אני פונה לראות את פני ילדיי,

and Robby is enraptured, he's there with them, he's saving E.T.,

ורובי מרותק, הוא שם איתם, מציל את אי.טי,

he's a happy boy.

הוא ילד שמח.

And I turn to Caroline, and she's crying her eyes out.

ואני פונה לקרולין, והיא בוכה בכי תמרורים.

And I said, "What's the matter?"

ואמרתי, "מה קרה?"

And she said, "Why can't I save E.T.? Why can't I come?"

והיא אמרה, "למה אני לא יכולה להציל את אי.טי? למה אני לא יכולה לבוא?"

And then all of a sudden I realized:

ולפתע הבנתי:

they weren't children;

הם לא היו ילדים;

they were boys --

הם היו בנים -

all boys.

כולם בנים.

And Caroline, who had invested so much in E.T.,

וקרולין, שהייתה כל כך מושקעת באי.טי.,

well, she wasn't invited to save him,

ובכן, היא לא הוזמנה להציל אותו,

and she felt humiliated and spurned.

והיא הרגישה מושפלת ומבוזה.

So I wrote to Steven Spielberg --

אז כתבתי לסטיבן שפילברג -

(Laughter) (Applause)

(צחוק)(מחיאות כפיים)

and I said, "I don't know if you understand

ואמרתי, "אני לא יודעת אם אתה מבין

the psychological importance of what's happened,

את החשיבות הפסיכולוגית של מה שקרה,

and are you prepared to pay for the therapy bills?"

והאם אתה מוכן לשלם עבור הטיפול הפסיכולוגי?"

(Laughter)

(צחוק)

Twenty years later, I haven't had a word back from him,

עשרים שנה אחרי, עוד לא קיבלתי תשובה ממנו,

but I'm still hopeful.

אבל אני ממשיכה לקוות.

(Laughter)

(צחוק)

But I thought it was interesting,

אבל חשבתי שזה מעניין,

because if you read reviews of what he intended with E.T.,

בגלל שאם אתם קוראים כתבות לגבי הכוונה שלו עם אי.טי.,

he says very specifically,

הוא אומר מפורשות,

"I wanted the world to understand

"רציתי שהעולם יבין

that we should love and embrace difference."

שעלינו לאהוב ולאמץ אל ליבנו את השוני."

But somehow he didn't include the idea of girls' difference

אבל איכשהו הוא לא כלל את המושג של שוני של בנות

in this thinking.

בחשיבה הזו.

He thought he was writing a story about all humanity.

הוא חשב שהוא כותב סיפור על אודות כל האנושות.

Caroline thought he was marginalizing

לדעתה של קרולין הוא העביר לשוליים

half of humanity.

מחצית מהאנושות.

He thought he was writing a story about human goodness;

הוא חשב שהוא כותב סיפור על טוב לב אנושי;

she thought he was writing a lad's heroic adventure.

היא חשבה שהוא כותב סיפור הרפתקאה הרואי של נער.

And this is common.

וזה נפוץ.

Men feel they have been given the mantle for universal communication,

גברים מרגישים שהם קיבלו את השרביט לתקשורת אוניברסלית,

but of course, how could they be?

אך כמובן, איך זה אפשרי?

They are writing from male experience through male's eyes.

הוא כותבים מנקודת מבט גברית דרך עיניים של גבר.

We have to have a look at this ourselves.

אנחנו חייבים להביט על זה בעצמנו.

We have to be prepared to go back through all our books and our films,

אנחנו חייבים להיות מוכנים לחזור אחורה דרך כל הספרים והסרטים שלנו,

all our favorite things,

כל הדברים האהובים עלינו,

and say, "Actually, this is written by a male artist --

ולהגיד, "האמת, זה נכתב על-ידי אמן גבר -

not an artist.

לא אמן."

We have to see that so many of these stories

אנחנו חייבים לראות שכל כך הרבה מהסיפורים הללו

are written through a male perspective.

נכתבו מנקודת מבט גברית.

Which is fine,

וזה בסדר,

but then females need to have 50 percent of the rights

אבל אז נשים צריכות להיות בעלות 50 אחוז מהזכויות

for the stage, the film, the novel,

לבמה, לסרט, לספר,

the place of creativity.

למקום היצירתיות.

Let me talk about "Hamlet."

בואו תנו לי לדבר על "המלט."

To be or not to be.

להיות או לא להיות.

That is the question.

זו השאלה.

But it's not my question.

אבל זו לא השאלה שלי.

My question is: Why was I taught as a young woman

שאלתי היא: מדוע לימדו אותי כאישה צעירה

that this was the quintessential example of human dilemma

שזו הדוגמה המושלמת לדילמה אנושית

and human experience?

וחוויה אנושית?

It's a marvelous story,

זה סיפור מופלא,

but actually, it's about a young man fearful that he won't be able to make it

אבל האמת היא שהוא על איש צעיר שמפחד שהוא לא יצליח

as a powerful figure in a male world

כדמות חזקה בעולם גברי

unless he takes revenge for his father's murder.

אם הוא לא יצליח לנקום את רצח אביו.

He talks a great deal to us about suicide being an option,

הוא מדבר הרבה אלינו לגבי התאבדות כאפשרות,

but the reality is that the person who actually commits suicide, Ophelia,

אבל המציאות היא שהאדם שבאמת מתאבד, אופליה,

after she's been humiliated and abused by him,

אחרי שהוא השפיל והתעלל בה,

never gets a chance to talk to the audience about her feelings.

אף פעם לא מקבלת הזדמנות לדבר אל הקהל על הרגשות שלה.

And then when he's finished with Ophelia, he turns on his mum,

ואז כשהוא מסיים עם אופליה, הוא תוקף את אמא שלו,

because basically she has the audacity to fall in love with his uncle

כי בעצם יש לה את התעוזה להתאהב בדודו

and enjoy sex.

ולהנות מסקס.

(Laughter)

(צחוק)

It is a great story,

זה סיפור מעולה,

but it is a story about male conflict, male dilemma, male struggle.

אבל זה סיפור על סכסוך גברי, דילמה זכרית, מאבק גברי.

But I was told this was the story of human beings,

אבל לי סופר שזהו סיפור של בני אדם,

despite the fact that it only had two women in it.

למרות העובדה שיש בו רק שתי נשים.

And unless I reeducate myself,

וכל עוד לא אעשה לעצמי חינוך מחדש,

I am always going to think

תמיד אחשוב

that women's stories matter less than men's.

שסיפורי נשים פחות משנים מסיפורי גברים.

A woman could have written "Hamlet,"

אישה יכלה לכתוב את "המלט",

but she would have written it differently,

אבל היא הייתה כותבת אותו אחרת,

and it wouldn't have had global recognition.

והוא לא היה מקבל הכרה עולמית.

As the writer Margaret Atwood says,

כפי שאומרת הסופרת מרגרט אטווד,

"When a man writes about doing the dishes,

"כשגבר כותב על שטיפת כלים,

it's realism.

זה ריאליזם.

When a woman writes about doing it,

כשאישה כותבת על זה,

it's an unfortunate genetic disposition."

זו נטייה גנטית מצערת."

(Laughter)

(צחוק)

Now, this is not just something that belongs to then.

זה לא משהו שמשוייך לאז.

I mean, when I was a young girl,

כלומר, כשהייתי ילדה צעירה,

wanting desperately to be a theater director,

וכמהתי להיות במאית תיאטרון,

this is what my male lecturer said to me:

היה לי מרצה גבר שאמר לי:

"Well, there are three women directors in Britain," he said, "Jude."

"ובכן, יש שלוש נשים במאיות בבריטניה," הוא אמר, "ג'וד."

"There's Joan Knight, who's a lesbian, there's Joan Littlewood, who's retired,

"יש את ג'ואן נייט, שהיא לסבית, יש את ג'ואן ליטלווד, שפרשה,

and there's Buzz Goodbody, who's just killed herself.

ויש את באז גודבודי, שהרגע התאבדה.

So, which of those three would you like to be?"

אז מי משלושתן תרצי להיות?"

(Laughter)

(צחוק)

Now, leaving aside the disgusting slur on gay women,

אם נניח בצד את קריאת הגנאי המגעילה על לסביות,

the fact is, he wanted to humiliate me.

העובדה היא שהוא רצה להשפיל אותי.

He thought it was silly that I wanted to be a director.

הוא חשב שזה טיפשי שארצה להיות במאית.

And I told my friend Marin Alsop, the conductor, and she said,

ואמרתי לחברתי מרין אולסופ, המנצחת, והיא אמרה,

"Oh yes, well, my music teacher said exactly the same.

"הו כן, ובכן, המורה שלי למוזיקה אמר בדיוק אותו הדבר.

He said, 'Women don't conduct.'"

הוא אמר, 'נשים לא מנצחות.'"

But all these years later, we've made our mark.

אך אחרי כל השנים הללו, השארנו חותם.

You think, "Well, it'll be different now."

אתן חושבות, "טוב, יהיה שונה עכשיו."

I'm afraid it's not different now.

לצערי לא שונה עכשיו.

The current head of the Paris Conservatoire

הראש הנוכחי של הקונסרבטואר של פריז

said recently, "It takes great physical strength

אמר לאחרונה, "זה דורש כוח פיזי גדול

to conduct a symphony,

לנצח על סימפוניה,

and women are too weak."

ונשים חלשות מדי."

(Laughter)

(צחוק)

The artist George Baselitz said,

האמן ג'ורג' בזליץ אמר,

"Well, the fact is women can't paint.

"ובכן, העובדה היא שנשים לא יכולות לצייר.

Well -- they can't paint very well."

טוב - הן לא יכולות לצייר ממש טוב."

The writer V.S. Naipaul said two years ago,

הכותב וי.אס. נאיפול אמר לפני שנתיים,

"I can read two paragraphs and know immediately if it's written by a woman,

"אני מסוגל לקרוא שתי פסקאות ולדעת מיד אם הן נכתבו על-ידי אישה,

and I just stop reading, because it's not worthy of me."

ואני פשוט מפסיק לקרוא כי הם לא ראויים לי."

Audience: Whoa!

הקהל: וואו!

And it goes on.

וזה ממשיך.

We have to find a way

אנחנו חייבים למצוא דרך

of stopping young girls and women

לעצור נערות צעירות ונשים

feeling not only that their story doesn't matter,

מלהרגיש לא רק שהסיפור שלהן לא משנה,

but they're not allowed to be the storyteller.

אלא גם שאסור להן להיות המספרות.

Because once you feel that you can't stand in the central space

בגלל שברגע שאת מרגישה שאת לא יכולה לעמוד במרכז

and speak on behalf of the world,

ולדבר בשם העולם,

you will feel that you can offer your goods up to a small, select group.

תרגישי שאת מה שיש לך להציע, תוכלי להציע רק לקבוצה נבחרת ומצומצמת.

You will tend to do smaller work on smaller stages,

תתחילי לעשות עבודה מצומצמת יותר על במות קטנות יותר,

your economic power will be less,

כוחך הכלכלי יפחת,

your reach of audiences will be less,

תגיעי לקהל קטן יותר,

and your credit will be less as an artist.

וההערכה שלך כאמנית תפחת.

And we do finally give artists these incredible, prominent spaces

ואנחנו כן סוף סוף נותנים לאמנים מקום מופלא, משמעותי,

in the world,

בעולם,

because they are our storytellers.

כיוון שהם מספרי הסיפורים שלנו.

Now, why should it matter to you if you're not an artist?

ובכן, למה שזה ישנה למי שאינה אמנית?

Supposing you're an accountant or an entrepreneur or a medic

נניח שאת רואת חשבון או יזמית או רופאה

or a scientist:

או מדענית:

Should you care about women artists?

האם צריך להיות לך אכפת מאמניות?

Absolutely, you must,

בהחלט, חייב,

because as you can see from the cave paintings,

כי כפי שניתן לראות מציורי המערות,

all civilizations,

כל התרבויות,

all of humanity

כל האנושות

have relied upon artists to tell the human story,

הסתמכה על אמנים שיספרו את הסיפור האנושי,

and if the human story is finally told by men,

ואם הסיפור האנושי יסופר לבסוף על-ידי גברים,

take my word for it,

מילה שלי,

it will be about men.

הוא יהיה על גברים.

So let's make a change.

אז בואו נעשה שינוי.

Let's make a change to all our institutions,

בואו נעשה שינוי בכל המוסדות שלנו,

and not just in the West.

ולא רק במערב.

Don't forget -- this message of incapability of women

אל תשכחו - מסר זה של חוסר יכולת של נשים

to hold creative genius

להיות בעלות גאונות יוצרת

is being told to girls and women in Nigeria, in China, in Russia,

מסופר לילדות ונשים בניגריה, בסין, ברוסיה,

in Indonesia.

באינדונזיה.

All over the world, girls and women are being told

בכל העולם, מספרים לילדות ונשים

that they can't finally hold the idea of creative inspiration.

שהן בעצם לא יכולות להחזיק ברעיון של השראה יוצרת.

And I want to ask you:

ואני רוצה לשאול אתכן:

Do you believe that?

אתן מאמינות בזה?

Do you believe that women can be a creative genius?

אתן מאמינות שנשים יכולות להיות בעלות גאונות יוצרת?

(Applause and cheers)

(מחיאות כפיים ותרועות)

Well then, please go forward,

ובכן, המשיכו קדימה,

support women artists,

תימכו באמניות,

buy their work,

קנו יצירות שלהן,

insist that their voices are heard,

התעקשו שקולן ישמע,

find platforms on which their voices will be made.

תמצאו במות בהן קולן ישמע.

And remember this:

וזכרו זאת:

that in a sense, if we're going to get past this moment

בצורה מסוימת, אם אנחנו הולכות להתקדם מעבר לרגע הזה

of a world where we know that we are unequal,

בעולם בו אנחנו יודעות שאנחנו לא שוות,

it's artists who have to imagine a different world.

אלו הם האמנים שצריכים לדמיין עולם שונה.

And I'm calling on all artists, women and men,

ואני קוראת לכל האמנים, נשים וגברים,

to imagine a gender-equal world.

לדמיין עולם של שיויון מגדרי.

Let's paint it. Let's draw it.

בואו נצייר את זה. בואו נשרטט את זה.

Let's write about it. Let's film it.

בואו נכתוב על זה. בואו נצלם את זה.

And if we could imagine it,

ואם נוכל לדמיין את זה,

then we would have the energy and the stamina

אז תהיה לנו האנרגיה וכושר ההתמדה

to work towards it.

לעבוד לקראת זה.

When I see this little girl,

כשאני רואה את הילדה הקטנה הזו,

11,000 years ago,

מלפני 11,000 שנים,

I want to know that the little girl now

אני רוצה לדעת שהילדה הקטנה עכשיו

can stand there and think she's entitled to her dreams,

יכולה לעמוד ולחשוב שהיא זכאית לחלומות שלה,

she's entitled to her destiny

שהיא זכאית לגורל שלה

and she's entitled to speak on behalf of the whole world,

ושהיא זכאית לדבר בשם העולם כולו,

be recognized for it

להיות מוכרת בזכות זה

and applauded.

ולקבל שבחים.

Thank you.

תודה.

(Applause)

(מחיאות כפיים)