Intimate photos of a senior love triangle | Isadora Kosofsky

תרגום: שירן תמני עריכה: Ido Dekkers

Jeanie, Will and Adina are three senior citizens

ג'יני, וויל ואדינה הם שלושה אזרחים ותיקים

connected by a special relationship.

המחוברים בקשר מיוחד.

They view their bond as a shield from the loneliness of aging.

הם רואים בקשר שלהם כמגן מהבדידות בהזדקנות.

I first met them at a retirement home in Los Angeles,

פגשתי אותם לראשונה בבית אבות בלוס אנג'לס,

where I had been photographing for three years.

שבו צילמתי במהלך 3 שנים.

I saw as they approached the gate one night,

ראיתי אותם ערב אחד כשהם התקרבו לשער,

and felt an immediate connection to them.

והרגשתי חיבור מיידי אליהם.

Although I didn't know the details of their love triangle,

למרות שלא ידעתי את הפרטים על משולש האהבה שלהם,

I intuitively felt that I had to find out who they were.

חשתי באופן אינטואיטיבי שאני חייבת לגלות מי הם.

Questioning a nurse a day later, she said to me,

כשתחקרתי אחות ביום למחרת, היא אמרה לי,

"Oh, you're talking about the threesome."

"הו, את מדברת על השלישייה."

(Laughter)

(צחוק)

I was intrigued.

הסתקרנתי.

(Laughter)

(צחוק)

The trio set out on a daily adventure to coffee and doughnut shops,

השלישייה יצאה להרפתקה יומית לחנויות קפה ודונאטס,

bus stops and street corners.

תחנות אוטובוס ופינות רחוב.

I soon learned that the purpose of these outings was solace

למדתי במהרה כי מטרת היציאות הייתה נחמה

and a search for meaning.

וחיפוש אחר משמעות.

The trio sought to combat their alienation

השלישייה חיפשה להילחם בניכור שלהם

by literally integrating themselves in public streets.

ע"י השתלבות ברחובות הציבוריים, תרתי משמע.

Yet, even when arm in arm, no one saw them.

ועדיין, אפילו שלובים בזרועות אחד השנייה, אף אחד לא ראה אותם.

We often think that as we age, we lose the desires held in our youth.

לעתים אנו חושבים שכשאנחנו מתבגרים, אנחנו מאבדים את התשוקות מצעירותנו.

Actually, as a teenage photojournalist when I met the trio,

למעשה, כצלמת עיתונות צעירה כשפגשתי את השלישייה,

I saw their behavior as a mirror

ראיתי את ההתנהגות שלהם כמראה

to the fears of exclusion and desires for intimacy

לפחדים מדחייה והתשוקות לאינטימיות

that I also carried.

שגם אני נשאתי.

I related to their invisibility,

התחברתי לבלתי נראות שלהם,

which pained me during my childhood

שכאב לי במהלך הילדות שלי

but has become my greatest asset as an immersive documentarian,

אבל נהפך לנכס הכי גדול שלי כצלמת סרטי תעודה מקיפים,

because I can just fade into my empathy.

כי אני יכולה להתפוגג לתוך האמפתיה שלי.

As we walked down the streets of Hollywood,

כאשר הילכנו ברחובות הוליווד,

in a neighborhood of screenwriters, actors and filmmakers,

בשכונה של תסריטאים, שחקנים ויוצרי סרטים,

the trio assumed the invisibility that each senior does.

השלישייה השתתפה באי הנראות שכל אזרח ותיק מרגיש.

I would ask myself,

שאלתי את עצמי,

"How is it that no one else sees these three human beings?

"איך אף אחד אחר לא רואה את שלושת בני האדם האלה?

Why is it that I am the only one who sees them?"

למה אני היחידה שרואה אותם?"

Years later, as I began to share this work with the public,

שנים אחרי, כשהתחלתי לחלוק את העבודה הזו עם הציבור,

I noticed that people are largely uncomfortable with this story.

שמתי לב שלאנשים בעיקר לא נוח עם הסיפור הזה.

Perhaps it is because the trio doesn't assume conventional notions

אולי זה כי השלישייה לא עומדת במוסכמות המקובלות

associated with love, romance or partnership.

המקושרות לאהבה, רומנטיקה או זוגיות.

They were unseen in public and shunned by their peers.

בציבור הם לא היו נראים ובני גילם דחו אותם.

They wanted to belong somewhere

הם רצו להשתייך לאנשהו

but only seemed to belong with each other.

אבל נראה שהם רק השתייכו אחד לשנייה.

I wanted to belong somewhere, too.

גם אני רציתי להשתייך לאנשהו.

And my camera has been a catalyst for me to belong everywhere.

והמצלמה שלי הייתה זרז עבורי להיות שייכת לכל מקום.

But beyond challenging sociocultural norms about the elderly,

אבל מעבר לקריאת תיגר על נורמות סוציו-תרבותיות על הקשישים,

the trio sheds light on fear of remoteness.

השלישייה מאירה על הפחד של ריחוק.

At the end of each day, they return to their respective retirement homes.

בסוף כל יום, הם חוזרים לבתי האבות שלהם.

Under the surface of their aloneness,

מתחת לפני השטח של בדידותם,

there is a desire for community, for their people.

יש תשוקה לקהילה, לאנשים שלהם.

There was a sense that they were each yearning for their tribe,

הייתה תחושה שכל אחד מהם השתוקק לשבט שלו,

but that comfort comes with compromise,

אבל נחמה זו מגיעה עם פשרה,

because Will cannot commit to one woman.

כי וויל לא יכול להתחייב לאישה אחת.

Sitting with Jeanie one day in her apartment, she said to me,

כשישבתי עם ג'יני יום אחד בדירתה, היא אמרה לי,

"Sharing Will is a thorn in your side.

"לחלוק את וויל זה כמו קוץ.

A relationship between a man and a woman is private.

מערכת יחסים בין גבר ואישה הוא פרטי.

It is a couple, not a trio."

זה זוג, לא שלישייה."

My process is to essentially become the people I document

התהליך שלי הוא למעשה להיהפך לאנשים שאני מתעדת

by spending years with them as an observer-occupant,

בכך שאני מבלה איתם שנים כדיירת-צופה,

to create a safe space, to then become hidden in plain sight.

כדי ליצור מרחב בטוח, כדי שהם יהפכו לנחבאים לעיני כל.

I was about 17 when I met the trio,

הייתי כמעט בת 17 כשפגשתי את השלישייה,

and I shadowed them for four years.

והייתי הצל שלהם במשך 4 שנים.

We actually see, in the breakdown of social development,

אנחנו ממש רואים, כשמפרקים את ההתפתחות החברתית,

that adolescence and old age look strikingly alike,

שבגרות וגיל מבוגר נראים אותו הדבר להפליא,

because both are periods of identity confusion.

כי הן שתי תקופות של בלבול בזהות.

I identified with the women.

אני הזדהתי עם הנשים.

But also with Will, who made me aware of the divide in me.

אבל גם עם וויל, שגרם לי להיות מודעת לחלוקה בתוכי.

The schism that we each often have

הקרע שכל אחד מאיתנו חווה לעתים

about what we crave and the actuality of our situation.

על מה שאנחנו רוצים והממשיות של המצב שלנו.

Before shooting this series,

לפני שצילמנו את הסדרה הזו,

I was also in love with two different people who knew about each other,

הייתי גם מאוהבת בשני אנשים שונים שהכירו אחד את השני,

being the object over which they fought.

והייתי האובייקט שעליו הם רבו.

But I also knew what it was like to be at the base of the triangle,

אבל גם ידעתי איך זה להיות בבסיס של המשולש,

like Jeanie or Adina,

כמו ג'יני ואדינה,

asking myself,

ושאלתי את עצמי,

"Why aren't I enough?"

"למה אני לא מספיקה?"

I would look through my viewfinder and see three elderly figures,

הסתכלתי דרך העדשה וראיתי את שלושת הקשישים הללו,

and it became impossible to deny that regardless of age,

והיה קשה להכחיש שללא קשר לגיל,

we were each in pursuit of filling the proverbial hole through other people.

כל אחד מאיתנו היה במרדף אחר מילוי החור הפתגמי אחד דרך השני.

Perhaps the discomfort of looking at Jeanie, Will and Adina's story

אולי חוסר הנוחות בהסתכלות על הסיפור של ג'יני, וויל ואדינה

is truly a reminder that even at the end of life,

הוא באמת תזכורת שאפילו בסוף החיים,

we may never reach the fantasy we have envisioned for ourselves.

אנחנו אף פעם לא נגיע לפנטזיה שאנחנו דמיינו עבור עצמנו.

Thank you for listening.

תודה על ההקשבה.

(Applause)

(מחיאות כפיים)