Bruce Feiler: Agile programming -- for your family

Translator: Joseph Geni Reviewer: Morton Bast

מתרגם: Zeeva Livshitz מבקר: Ido Dekkers

So here's the good news about families.

הנה הבשורות הטובות בנוגע למשפחה:

The last 50 years have seen a revolution

ב-50 השנים האחרונות היתה מהפכה

in what it means to be a family.

במה זה להיות משפחה.

We have blended families, adopted families,

יש לנו משפחות מעורבות, משפחות מאומצות,

we have nuclear families living in separate houses

יש לנו משפחות גרעיניות שמתגוררות בבתים נפרדים

and divorced families living in the same house.

ומשפחות גרושות שגרות באותו הבית.

But through it all, the family has grown stronger.

אך מעבר לכל, המשפחה התחזקה.

Eight in 10 say the family they have today

שמונה מכל עשרה אומרים שהמשפחה שלהם היום

is as strong or stronger than the family they grew up in.

חזקה באותה מידה או יותר מזו שבה גדלו.

Now, here's the bad news.

והנה הבשורות הרעות:

Nearly everyone is completely overwhelmed

כמעט כולם כורעים

by the chaos of family life.

תחת התוהו ובוהו של חיי המשפחה.

Every parent I know, myself included,

כל ההורים שאני מכיר, ואני ביניהם,

feels like we're constantly playing defense.

חשים שאנחנו כל הזמן משחקים בהגנה.

Just when our kids stop teething, they start having tantrums.

ברגע שילדינו סיימו להצמיח שיניים, כבר יש להם התפרצויות זעם.

Just when they stop needing our help taking a bath,

מיד כשהם כבר לא זקוקים לעזרתנו כדי להתרחץ,

they need our help dealing with cyberstalking or bullying.

הם זקוקים לנו נגד הטרדות ברשת ובריונות.

And here's the worst news of all.

והנה הבשורות הכי גרועות:

Our children sense we're out of control.

ילדינו מרגישים שאיבדנו את השליטה.

Ellen Galinsky of the Families and Work Institute

אלן גלינסקי מהמכון "משפחות ועבודה"

asked 1,000 children, "If you were granted

שאלה 1,000 ילדים, "אילו קיבלתם

one wish about your parents, what would it be?"

משאלה אחת בנוגע להוריכם, מה הייתם מבקשים?"

The parents predicted the kids would say,

ההורים ציפו שהילדים יאמרו,

spending more time with them.

"לבלות איתנו יותר"

They were wrong. The kids' number one wish?

הם טעו. המשאלה מס' 1 של הילדים?

That their parents be less tired and less stressed.

שהוריהם יהיו פחות עייפים ולחוצים.

So how can we change this dynamic?

אז איך נוכל לשנות את הדינמיקה הזו?

Are there concrete things we can do to reduce stress,

האם יש דברים ממשיים שנוכל לעשות כדי להפחית את המתח,

draw our family closer,

ליצור יותר קרבה במשפחותינו,

and generally prepare our children to enter the world?

ובכלל להכין את ילדינו לעולם?

I spent the last few years trying to answer that question,

הקדשתי את השנים האחרונות בנסיון לענות על שאלה זו,

traveling around, meeting families, talking to scholars,

נסעתי, פגשתי משפחות, שוחחתי עם מלומדים,

experts ranging from elite peace negotiators

ועם מומחים החל ממתווכי שלום בכירים,

to Warren Buffett's bankers to the Green Berets.

בנקאים של וורן באפט וכלה ב"כומתות הירוקות".

I was trying to figure out, what do happy families do right

ניסיתי לגלות מה המשפחות המאושרות עושות נכון

and what can I learn from them to make my family happier?

ומה אוכל ללמוד מהן כדי להביא יותר אושר למשפחתי.

I want to tell you about one family that I met,

ברצוני לספר לכם על משפחה אחת שפגשתי,

and why I think they offer clues.

ומדוע אני חושב שאפשר ללמוד ממנה משהו.

At 7 p.m. on a Sunday in Hidden Springs, Idaho,

ב-7 בערב יום ראשון, ב"הידן ספרינגס" שבאיידהו,

where the six members of the Starr family are sitting down

מתכנסים ששת חברי משפחת סטאר

to the highlight of their week: the family meeting.

לאירוע המרכזי של השבוע שלהם: הישיבה המשפחתית.

The Starrs are a regular American family

משפחת סטאר היא משפחה אמריקאית רגילה

with their share of regular American family problems.

עם בעיות רגילות של משפחה אמריקאית.

David is a software engineer. Eleanor takes care

דייוויד הוא מהנדס תוכנה, אלינור מטפלת

of their four children, ages 10 to 15.

בארבעת ילדיהם, בני ה-10 עד 15.

One of those kids tutors math on the far side of town.

אחד הילדים האלה נותן שיעורי חשבון בצד המרוחק של העיר.

One has lacrosse on the near side of town.

אחר משחק לקרוס בצד הקרוב של העיר.

One has Asperger syndrome. One has ADHD.

אחד סובל מתסמונת אספרגר. אחד סובל מהפרעת קשב.

"We were living in complete chaos," Eleanor said.

"חיינו בתוהו ובוהו מוחלט," אמרה אלינור.

What the Starrs did next, though, was surprising.

אבל מה שמשפחת סטאר עשתה בנידון היה מפתיע.

Instead of turning to friends or relatives,

במקום לפנות לחברים או לקרובים,

they looked to David's workplace.

הם פנו למקום העבודה של דייוויד.

They turned to a cutting-edge program called agile development

הם פנו לתכנית חדשנית בשם "פיתוח תוכנה זריז"

that was just spreading from manufacturers in Japan

שהחלה להתפשט, מיצרנים ביפן

to startups in Silicon Valley.

לחברות-הזנק בעמק הסיליקון.

In agile, workers are organized into small groups

ב"פיתוח תוכנה זריז" העובדים מתארגנים בקבוצות קטנות

and do things in very short spans of time.

והם עושים דברים בפרקי-זמן קצרים ביותר.

So instead of having executives issue grand proclamations,

כלומר, במקום שהמנהלים ייצאו בהכרזות בומבסטיות,

the team in effect manages itself.

הצוות בעצם מנהל את עצמו.

You have constant feedback. You have daily update sessions.

יש משוב תמידי. מקיימים ישיבות עדכון יומיות.

You have weekly reviews. You're constantly changing.

יש סקירות שבועיות. השינוי הוא מתמיד.

David said when they brought this system into their home,

דייוויד אומר שכאשר הם הכניסו את המערכת הזו לביתם,

the family meetings in particular increased communication,

במיוחד המפגשים המשפחתיים שיפרו את התקשורת,

decreased stress, and made everybody

הורידו את המתחים וגרמו לכולם

happier to be part of the family team.

לשמוח יותר להשתתף בצוות המשפחתי.

When my wife and I adopted these family meetings and other techniques

כשאשתי ואני אימצנו את המפגשים המשפחתיים האלה ושיטות נוספות

into the lives of our then-five-year-old twin daughters,

והנהגנו אותם בחיינו, עם התאומות שלנו, שהיו אז בנות 5,

it was the biggest single change we made since our daughters were born.

זה היה השינוי הכי גדול שעשינו מאז שבנותינו נולדו.

And these meetings had this effect

ולמפגשים היתה ההשפעה הזאת,

while taking under 20 minutes.

למרות שנמשכו פחות מ-20 דקות.

So what is Agile, and why can it help

אז מה זה "פיתוח זריז", ומדוע זה עשוי לעזור

with something that seems so different, like families?

במשהו שנראה כה שונה, כמו משפחה?

In 1983, Jeff Sutherland was a technologist

ב-1983, ג'ף סתרלנד היה טכנולוג

at a financial firm in New England.

בחברה פיננסית בניו-אינגלנד.

He was very frustrated with how software got designed.

הוא היה מאד מתוסכל מדרך פיתוח התוכנות.

Companies followed the waterfall method, right,

החברות נהגו על פי מודל "מפל המים",

in which executives issued orders that slowly trickled down

שבו המנהלים הוציאו הוראות שחילחלו לאט-לאט למטה

to programmers below,

עד למתכנתים,

and no one had ever consulted the programmers.

ואיש מעולם לא התייעץ עם המתכנתים.

Eighty-three percent of projects failed.

שמונים ושלושה אחוז מהמיזמים נכשלו.

They were too bloated or too out of date

הם היו מנופחים מדי או שכבר התיישנו

by the time they were done.

כשסוף-סוף הושלמו.

Sutherland wanted to create a system where

סתרלנד רצה ליצור מערכת

ideas didn't just percolate down but could percolate up from the bottom

שבה רעיונות לא רק מחלחלים למטה אלא יכולים לפעפע למעלה

and be adjusted in real time.

ושניתן לשנותם בזמן אמת.

He read 30 years of Harvard Business Review

הוא עבר על 30 שנה של מאמרים עסקיים מ"הרווארד",

before stumbling upon an article in 1986

ואז, ב-1986, נתקל במאמר

called "The New New Product Development Game."

בשם "משחק פיתוח המוצר החדש-חדש"

It said that the pace of business was quickening --

נכתב שם שקצב העסקים מואץ --

and by the way, this was in 1986 --

ואנו מדברים על 1986 --

and the most successful companies were flexible.

ורוב החברות המצליחות הן גמישות.

It highlighted Toyota and Canon

המאמר ציין לטובה את "טויוטה" ואת "קנון"

and likened their adaptable, tight-knit teams to rugby scrums.

ודימה את הצוותים המהודקים והסתגלניים שלהם למערכי השחקנים ברוגבי.

As Sutherland told me, we got to that article,

כפי שסתרלנד סיפר לי, הוא הגיע למאמר הזה,

and said, "That's it."

ואמר, "זהו זה."

In Sutherland's system, companies don't use

במערכת של סתרלנד, החברות אינן מנהלות

large, massive projects that take two years.

מיזמים גדולים ומסיביים שאורכים שנתיים.

They do things in small chunks.

הם עושים דברים בחתיכות קטנות.

Nothing takes longer than two weeks.

שום דבר לא אורך מעל שבועיים.

So instead of saying, "You guys go off into that bunker

ובמקום לומר, "תרדו לבונקר

and come back with a cell phone or a social network,"

ותחזרו עם טלפון נייד או רשת חברתית,"

you say, "You go off and come up with one element,

אומרים, "לכו ותמציאו רכיב אחד,

then bring it back. Let's talk about it. Let's adapt."

תביאו אותו, נדבר עליו. נתאים את עצמנו."

You succeed or fail quickly.

ההצלחה או הכשלון מהירים.

Today, agile is used in a hundred countries,

היום, הפיתוח הזריז נמצא בשימוש במאה ארצות,

and it's sweeping into management suites.

והוא סוחף גם את קומות ההנהלה.

Inevitably, people began taking some of these techniques

באורח בלתי-נמנע, אנשים החלו לקחת חלק מהשיטות

and applying it to their families.

ולהשתמש בהן במשפחותיהם.

You had blogs pop up, and some manuals were written.

החלו להופיע בלוגים ונכתבו כמה מדריכים.

Even the Sutherlands told me that they had

אפילו משפחת סתרלנד סיפרה לי

an Agile Thanksgiving,

שהם הכינו "חג הודיה" זריז,

where you had one group of people working on the food,

כשקבוצה אחת עובדת על האוכל,

one setting the table, and one greeting visitors at the door.

שניה עורכת את השולחן, ושלישית מקבלת את פני האורחים.

Sutherland said it was the best Thanksgiving ever.

סתרלנד אמר שזה היה חג ההודיה הכי טוב אי-פעם.

So let's take one problem that families face,

הבה ניקח לדוגמה בעיה משפחתית,

crazy mornings, and talk about how agile can help.

בקרים מטורפים, ונדבר על האופן בו הפיתוח הזריז יכול לעזור.

A key plank is accountability,

מרכיב יסוד הוא חובת הדיווח,

so teams use information radiators,

לכן הצוותים משתמשים במקרני מידע,

these large boards in which everybody is accountable.

שהם לוחות גדולים שכולם חייבים לדווח עליהם.

So the Starrs, in adapting this to their home,

אז כשמשפחת סטאר התאימה את זה לצרכיה,

created a morning checklist

היא הכינה רשימת בוקר

in which each child is expected to tick off chores.

שבה כל ילד אמור לסמן "וי" על משימות.

So on the morning I visited, Eleanor came downstairs,

בבוקר שבו ביקרתי אצלם, אלינור ירדה למטה,

poured herself a cup of coffee, sat in a reclining chair,

מזגה לעצמה כוס קפה, התיישבה בכורסא,

and she sat there,

והיא ישבה לה שם,

kind of amiably talking to each of her children

שוחחה בנעימות עם כל אחד מילדיה,

as one after the other they came downstairs,

שירדו למטה בזה אחר זה,

checked the list, made themselves breakfast,

סימנו ברשימה, הכינו לעצמם ארוחת בוקר,

checked the list again, put the dishes in the dishwasher,

סימנו שוב, הניחו את הכלים במדיח,

rechecked the list, fed the pets or whatever chores they had,

סימנו שוב, האכילו את חיות המחמד או כל משימה שהיתה להם,

checked the list once more, gathered their belongings,

סימנו שוב ברשימה, אספו את חפציהם,

and made their way to the bus.

והלכו לאוטובוס.

It was one of the most astonishing family dynamics I have ever seen.

זו היתה דינמיקה משפחתית מהמדהימות שראיתי.

And when I strenuously objected this would never work in our house,

וכשהתנגדתי נחרצות ואמרתי שזה לעולם לא יעבוד אצלנו בבית,

our kids needed way too much monitoring,

שהילדות שלנו זקוקות להרבה יותר השגחה,

Eleanor looked at me.

אלינור הביטה בי,

"That's what I thought," she said.

"גם אני חשבתי ככה," היא אמרה.

"I told David, 'keep your work out of my kitchen.'

"אמרתי לדייוויד, 'אל תכניס את העבודה שלך למטבח שלי'.

But I was wrong."

אבל טעיתי."

So I turned to David: "So why does it work?"

פניתי לדייוויד: "מדוע זה מצליח?"

He said, "You can't underestimate the power of doing this."

הוא אמר, "אי-אפשר להמעיט בערך העוצמה שיש בכך."

And he made a checkmark.

והוא סימן "וי".

He said, "In the workplace, adults love it.

הוא אמר, "בעבודה, המבוגרים מתים על זה.

With kids, it's heaven."

ועם ילדים - זה גן-עדן."

The week we introduced a morning checklist into our house,

בשבוע שהכנסנו הביתה את רשימת הבוקר

it cut parental screaming in half. (Laughter)

זה הפחית בחצי את צעקות ההורים. [צחוק].

But the real change didn't come until we had these family meetings.

אבל השינוי האמיתי הגיע כשהתחלנו עם הישיבות המשפחתיות.

So following the agile model, we ask three questions:

לפי המודל של הפיתוח הזריז אנו שואלים 3 שאלות:

What worked well in our family this week,

מה הצליח במשפחתנו השבוע,

what didn't work well, and what will we agree to work on in the week ahead?

מה לא הצליח, ועל מה נסכים לעבוד בשבוע הקרוב?

Everyone throws out suggestions

כולם זורקים הצעות

and then we pick two to focus on.

ואז אנו בוחרים שתיים ומתמקדים בהן.

And suddenly the most amazing things started coming out of our daughters' mouths.

ולפתע, מתחילים לצאת דברים מדהימים מהפה של הבנות שלנו.

What worked well this week?

מה הצליח השבוע?

Getting over our fear of riding bikes. Making our beds.

"התגברנו על הפחד מרכיבה על אופניים." "הצענו את המיטות שלנו."

What didn't work well? Our math sheets,

מה לא הצליח? "שיעורי הבית בחשבון,"

or greeting visitors at the door.

או "לקבל את פני האורחים."

Like a lot of parents, our kids are something like Bermuda Triangles.

כמו הרבה הורים, גם בנותינו הן כמו משולש ברמודה.

Like, thoughts and ideas go in, but none ever comes out,

מחשבות ורעיונות נכנסים, אבל שום דבר לא יוצא החוצה,

I mean at least not that are revealing.

לפחות לא דברים חשובים.

This gave us access suddenly to their innermost thoughts.

זה נתן לנו לפתע גישה למחשבותיהן הכמוסות ביותר.

But the most surprising part was when we turned to,

אך החלק הכי מפתיע היה כשניסינו לחשוב

what are we going to work on in the week ahead?

על מה נעבוד בשבוע הקרוב.

You know, the key idea of agile is that

הרי הרעיון המרכזי של הפיתוח הזריז הוא

teams essentially manage themselves,

צוותים שמנהלים את עצמם,

and it works in software and it turns out that it works with kids.

זה עובד בתחום התוכנה ומסתבר שזה עובד גם עם ילדים.

Our kids love this process.

הבנות שלנו מתות על התהליך הזה.

So they would come up with all these ideas.

אז הן התחילו להעלות כל מיני רעיונות.

You know, greet five visitors at the door this week,

למשל, "מי שמקבלת השבוע את פניהם של 5 אורחים,

get an extra 10 minutes of reading before bed.

זוכה לעוד 10 דקות סיפור לפני השינה."

Kick someone, lose desserts for a month.

"מי שבועט במישהו מפסיד קינוח במשך חודש."

It turns out, by the way, our girls are little Stalins.

מסתבר, אגב, שבנותינו הן סטלינים קטנים.

We constantly have to kind of dial them back.

אנו כל הזמן צריכים להחזיר אותן למציאות.

Now look, naturally there's a gap between

בד"כ יש פער

their kind of conduct in these meetings and their behavior the rest of the week,

בין התנהגותן במפגשים ובין התנהגותן במשך השבוע,

but the truth is it didn't really bother us.

אך האמת היא, שזה לא ממש הטריד אותנו.

It felt like we were kind of laying these underground cables

התחושה היתה כאילו אנו מניחים כבלים תת-קרקעיים

that wouldn't light up their world for many years to come.

שרק בעוד שנים רבות יביאו אור לעולמן.

Three years later -- our girls are almost eight now --

כעבור 3 שנים -- היום בנותינו הן כמעט בנות 8 --

We're still holding these meetings.

אנו ממשיכים במפגשים האלה.

My wife counts them among her most treasured moments as a mom.

בעיני אשתי הם בין הרגעים הכי יקרים לה, כאם.

So what did we learn?

אז מה למדנו?

The word "agile" entered the lexicon in 2001

הביטוי "פיתוח זריז" נכנס לאוצר המלים ב-2001

when Jeff Sutherland and a group of designers

כשג'ף סתרלנד וקבוצת מתכננים

met in Utah and wrote a 12-point Agile Manifesto.

נפגשו ביוטה וכתבו "מניפסט פיתוח זריז" בן 12 סעיפים.

I think the time is right for an Agile Family Manifesto.

לדעתי הגיע הזמן לנסח "מניפסט משפחתי זריז".

I've taken some ideas from the Starrs and from many other families I met.

לקחתי כמה רעיונות ממשפחת סטאר וממשפחות רבות שפגשתי.

I'm proposing three planks.

אני מציע 3 רבדים.

Plank number one: Adapt all the time.

רובד ראשון: להסתגל ללא הרף.

When I became a parent, I figured, you know what?

כשהפכתי להורה, חשבתי לעצמי:

We'll set a few rules and we'll stick to them.

נקבע כמה חוקים ונשמור עליהם.

That assumes, as parents, we can anticipate every problem that's going to arise.

ההנחה כאן שאנו, כהורים, יכולים לצפות כל בעיה שתצוץ.

We can't. What's great about the agile system

אין סיכוי. מה שנהדר במערכת הפיתוח הזריז

is you build in a system of change

הוא שבונים מערכת של שינוי

so that you can react to what's happening to you in real time.

וכך אפשר להגיב למה שקורה בזמן אמת.

It's like they say in the Internet world:

כמו שאומרים היום בעולם האינטרנט:

if you're doing the same thing today you were doing six months ago,

אם אתה עושה את מה שעשית לפני 6 חודשים,

you're doing the wrong thing.

אתה עושה משהו לא נכון.

Parents can learn a lot from that.

הורים יכולים ללמוד מכך המון.

But to me, "adapt all the time" means something deeper, too.

אך לגבי, "להסתגל ללא הרף" אומר גם משהו עמוק.

We have to break parents out of this straitjacket

עלינו לשחרר את ההורים מכותונת המשוגעים

that the only ideas we can try at home

לפיה, הרעיונות היחידים שמותר לנו לנסות בבית

are ones that come from shrinks or self-help gurus

הם אלה שבאים מהפסיכולוגים, או מהגורואים לעזרה עצמית,

or other family experts.

או ממומחים אחרים לענייני משפחה.

The truth is, their ideas are stale,

למען האמת, הרעיונות שלהם מיושנים,

whereas in all these other worlds there are these new ideas

ואילו בכל יתר התחומים יש רעיונות חדשים

to make groups and teams work effectively.

שגורמים לקבוצות ולצוותים לעבוד ביעילות.

Let's just take a few examples.

הנה כמה דוגמאות.

Let's take the biggest issue of all: family dinner.

ניקח את הבעיה הגדולה מכולן: ארוחת הערב המשפחתית.

Everybody knows that having family dinner

כולם יודעים שלאכול ארוחת ערב משפחתית

with your children is good for the kids.

ביחד עם הילדים זה טוב לילדים.

But for so many of us, it doesn't work in our lives.

אבל עבור רבים כל-כך מאיתנו, זה לא מסתדר.

I met a celebrity chef in New Orleans who said,

פגשתי בניו-אורלינס שף מפורסם שאמר,

"No problem, I'll just time-shift family dinner.

"אין בעיה. אני פשוט אעביר את ארוחת הערב לזמן אחר.

I'm not home, can't make family dinner?

אני לא בבית, ולא יכול לערוך ארוחת ערב משפחתית?

We'll have family breakfast. We'll meet for a bedtime snack.

נערוך ארוחת בוקר משפחתית. ניפגש לארוחת לילה קצרה.

We'll make Sunday meals more important."

ניתן יותר חשיבות לארוחות יום ראשון."

And the truth is, recent research backs him up.

והאמת היא שמחקר עדכני אחד תומך בו.

It turns out there's only 10 minutes of productive time

מסתבר שיש רק 10 דקות פרודוקטיביות

in any family meal.

בכל ארוחה משפחתית שהיא.

The rest of it's taken up with "take your elbows off the table" and "pass the ketchup."

יתר הזמן נגזל ב"תוריד מרפקים מהשולחן" ו"תעבירי את הקטשופ".

You can take that 10 minutes and move it

אפשר לקחת את 10 הדקות הללו ולהעביר אותן

to any part of the day and have the same benefit.

לכל חלק של היום ולקבל אותה תועלת.

So time-shift family dinner. That's adaptability.

שינוי הלו"ז של הארוחה המשפחתית. זהו כושר הסתגלות.

An environmental psychologist told me,

פסיכולוגית סביבתית אחת אמרה לי,

"If you're sitting in a hard chair on a rigid surface,

"אם אתה יושב בכיסא קשה על משטח קשיח,

you'll be more rigid.

תהיה יותר נוקשה.

If you're sitting on a cushioned chair, you'll be more open."

אם אתה יושב בכיסא מרופד, תהיה יותר פתוח."

She told me, "When you're discipling your children,

היא אמרה לי, "כשאתה מחנך את ילדיך,

sit in an upright chair with a cushioned surface.

שב בכיסא זקוף עם מושב מרופד.

The conversation will go better."

השיחה תתנהל טוב יותר."

My wife and I actually moved where we sit for difficult conversations

אשתי ואני ממש החלפנו את מקומות הישיבה שלנו בשיחות קשות

because I was sitting above in the power position.

כי אני נהגתי לשבת גבוה, בעמדת כוח.

So move where you sit. That's adaptability.

אז להחליף את מקום הישיבה. זו הסתגלות.

The point is there are all these new ideas out there.

העניין הוא שיש המון רעיונות חדשים.

We've got to hook them up with parents.

עלינו להביא אותם להורים.

So plank number one: Adapt all the time.

אז רובד מס' 1: להסתגל כל הזמן.

Be flexible, be open-minded, let the best ideas win.

להיות גמיש, להיות פתוח, לאפשר לרעיונות הטובים ביותר לנצח.

Plank number two: Empower your children.

רובד מס' 2: העצימו את ילדיכם.

Our instinct as parents is to order our kids around.

הנטיה שלנו כהורים היא לחלק לילדינו פקודות.

It's easier, and frankly, we're usually right.

זה קל, ולמען האמת, אנו בד"כ צודקים.

There's a reason that few systems have been more

יש סיבה לכך שמעט מערכות נותרו היררכיות

waterfall over time than the family.

יותר מאשר המשפחה.

But the single biggest lesson we learned

אבל הלקח הגדול שלמדנו

is to reverse the waterfall as much as possible.

הוא להפוך את ההיררכיה ככל שרק אפשר.

Enlist the children in their own upbringing.

לגייס את הילדים לתהליך גידולם.

Just yesterday, we were having our family meeting,

רק אתמול היינו בישיבה משפחתית,

and we had voted to work on overreacting.

והיתה לנו הצבעה על נושא התגובות המוגזמות.

So we said, "Okay, give us a reward and give us a punishment. Okay?"

אז אמרנו, "תציעו לנו גמול ותציעו לנו עונש, בסדר?"

So one of my daughters threw out, you get five minutes of overreacting time all week.

אז אחת הבנות זרקה, "מקבלים 5 דקות לתגובה מוגזמת בשבוע."

So we kind of liked that.

וזה מצא חן בעיני כולנו.

But then her sister started working the system.

אבל אז אחותה התחילה לתחמן את המערכת.

She said, "Do I get one five-minute overreaction

היא אמרה, "האם אני מקבלת 5 דקות תגובה מוגזמת חד-פעמית

or can I get 10 30-second overreactions?"

או שאפשר לקבל 10 תגובות מוגזמות של 30 שניות?"

I loved that. Spend the time however you want.

אהבתי את זה. תחלקי את הזמן איך שבא לך.

Now give us a punishment. Okay.

כעת, תציעו לנו עונש. בסדר.

If we get 15 minutes of overreaction time, that's the limit.

אם יש 15 דקות של תגובה מוגזמת, זהו הגבול.

Every minute above that, we have to do one pushup.

כל דקה מעבר לכך מחייבת שכיבת סמיכה אחת.

So you see, this is working. Now look, this system isn't lax.

אז ככה זה עובד. אבל זו לא מערכת מרושלת.

There's plenty of parental authority going on.

יש בה המון סמכות הורית.

But we're giving them practice becoming independent,

אך אנו מאמנים אותן לעצמאות,

which of course is our ultimate goal.

וזו כמובן היא מטרתנו הסופית.

Just as I was leaving to come here tonight,

בדיוק כשיצאתי, בדרכי לכאן הערב,

one of my daughters started screaming.

אחת מבנותי החלה לצרוח.

The other one said, "Overreaction! Overreaction!"

השניה אמרה, "תגובה מוגזמת! תגובה מוגזמת!"

and started counting, and within 10 seconds it had ended.

והחלה לספור, ותוך 10 שניות זה הסתיים.

To me that is a certified agile miracle.

בעיני זהו ממש נס של "פיתוח זריז".

(Laughter) (Applause)

[צחוק] [מחיאות כפיים]

And by the way, research backs this up too.

ואגב, המחקרים תומכים גם בכך.

Children who plan their own goals, set weekly schedules,

ילדים שמתכננים בעצמם את מטרותיהם, קובעים לו"ז שבועי

evaluate their own work build up their frontal cortex

ומעריכים בעצמם את מלאכתם, מפתחים את אונת המצח שלהם

and take more control over their lives.

ורוכשים יותר שליטה על חייהם.

The point is, we have to let our children succeed on their own terms,

הנקודה היא שעלינו לאפשר לילדינו להצליח בתנאים שלהם,

and yes, on occasion, fail on their own terms.

ונכון, מידי פעם, גם להיכשל בתנאים שלהם.

I was talking to Warren Buffett's banker,

שוחחתי עם אחד הבנקאים של וורן באפט,

and he was chiding me for not letting my children

והוא נזף בי על שאינני מאפשר לבנותי

make mistakes with their allowance.

לעשות טעויות עם דמי הכיס שלהן.

And I said, "But what if they drive into a ditch?"

אמרתי, "אבל מה אם הן ייכנסו לחובות?"

He said, "It's much better to drive into a ditch

הוא ענה, "מוטב שייכנסו לחובות

with a $6 allowance than a $60,000-a-year salary

עם דמי-כיס של 6 דולר מאשר עם משכורת של 60,000 דולר

or a $6 million inheritance."

או ירושה של 6 מיליון דולר."

So the bottom line is, empower your children.

אז השורה התחתונה: העצימו את הילדים.

Plank number three: Tell your story.

רובד מס' 3: ספרו את הסיפור שלכם.

Adaptability is fine, but we also need bedrock.

טוב שיש כושר הסתגלות, אבל אנו זקוקים גם לתשתית.

Jim Collins, the author of "Good To Great,"

ג'ים קולינס, מחבר "מטוב למעולה",

told me that successful human organizations of any kind

אמר לי שלארגונים אנושיים מוצלחים מכל סוג שהוא

have two things in common:

יש שני דברים משותפים:

they preserve the core, they stimulate progress.

הם שומרים על הליבה, והם מעוררים התקדמות.

So agile is great for stimulating progress,

אז הפיתוח הזריז מעולה לעידוד התקדמות,

but I kept hearing time and again, you need to preserve the core.

אבל שמעתי שוב ושוב, "אתה חייב לשמר את הליבה."

So how do you do that?

איך עושים את זה?

Collins coached us on doing something

קולינס אימן אותנו לעשות משהו

that businesses do, which is define your mission

שעושים בתחום העסקים, שהוא "הגדר את משימתך",

and identify your core values.

ו"זהה את ערכי הליבה שלך".

So he led us through the process of creating a family mission statement.

הוא הדריך אותנו בתהליך של יצירת הצהרת כוונות משפחתית.

We did the family equivalent of a corporate retreat.

עשינו את המקבילה המשפחתית לגיבוש תאגידי.

We had a pajama party.

עשינו מסיבת פיג'מות.

I made popcorn. Actually, I burned one, so I made two.

אני הכנתי פופקורן. בעצם, שרפתי את הראשון. אז הכנתי פעמיים.

My wife bought a flip chart.

אשתי קנתה פנקס מתהפך.

And we had this great conversation, like, what's important to us?

וניהלנו שיחה נהדרת: מה חשוב לנו?

What values do we most uphold?

באילו ערכים אנו הכי דוגלים?

And we ended up with 10 statements.

וסיימנו עם 10 הצהרות.

We are travelers, not tourists.

אנחנו מטיילים, לא תיירים.

We don't like dilemmas. We like solutions.

איננו אוהבים בעיות. אנו אוהבים פתרונות.

Again, research shows that parents should spend less time

ושוב, המחקר מראה שהורים צריכים להקדיש פחות זמן

worrying about what they do wrong

כדי לדאוג היכן הם טועים

and more time focusing on what they do right,

ויותר זמן כדי להתמקד במה שהם עושים נכון,

worry less about the bad times and build up the good times.

לדאוג פחות בקשר לזמנים הרעים ולהשקיע בזמנים הטובים.

This family mission statement is a great way to identify

הצהרת הכוונות של המשפחה היא דרך נהדרת לזהות

what it is that you do right.

מהו הדבר שעושים נכון.

A few weeks later, we got a call from the school.

אחרי כמה שבועות, קיבלנו שיחה מביה"ס.

One of our daughters had gotten into a spat.

אחת מבנותינו נקלעה למריבה.

And suddenly we were worried, like, do we have a mean girl on our hands?

ולפתע נעשינו מודאגים, מה זה, יש לנו בת מרשעת?

And we didn't really know what to do,

וממש לא ידענו מה לעשות,

so we called her into my office.

אז הזמנו אותה למשרד שלי.

The family mission statement was on the wall,

הצהרת הכוונות המשפחתית היתה תלויה על הקיר,

and my wife said, "So, anything up there seem to apply?"

ואשתי אמרה, "משהו מכל זה מתאים?"

And she kind of looked down the list, and she said,

והיא הביטה ברשימה, ואמרה,

"Bring people together?"

"לקרב בין האנשים?"

Suddenly we had a way into the conversation.

ולפתע נפתחה לפנינו אפשרות לשיחה.

Another great way to tell your story

דרך נהדרת אחרת לספר את הסיפור שלך

is to tell your children where they came from.

היא לספר לילדים מאין באו.

Researchers at Emory gave children a simple

החוקרים ב"אמורי" נתנו לילדים

"what do you know" test.

מבחן פשוט של "מה ידוע לך?"

Do you know where your grandparents were born?

האם ידוע לך היכן נולדו סביך?

Do you know where your parents went to high school?

האם ידוע לך באיזה תיכון למדו הוריך?

Do you know anybody in your family

האם ידוע לך על מישהו במשפחתך

who had a difficult situation, an illness, and they overcame it?

שהיה במצב קשה, שהיה חולה, והתגבר על זה?

The children who scored highest on this "do you know" scale

הילדים שהשיגו את הציונים הכי טובים במבחן "מה ידוע לך" זה

had the highest self-esteem and a greater sense they could control their lives.

היו בעלי ההערכה העצמית הגבוהה ביותר ותחושה ברורה יותר שבכוחם לשלוט בחייהם.

The "do you know" test was the single biggest predictor

מבחן ה"מה ידוע לך" לבדו מנבא הכי טוב

of emotional health and happiness.

את מצב הבריאות הנפשית והאושר.

As the author of the study told me,

כפי שכותב המחקר אמר לי,

children who have a sense of -- they're part of a larger narrative

ילדים עם תחושה שהם חלק מסיפור גדול יותר

have greater self-confidence.

הם בעלי בטחון עצמי רב יותר.

So my final plank is, tell your story.

אז הרובד האחרון שלי הוא, ספרו את הסיפור שלכם.

Spend time retelling the story of your family's positive moments

הקדישו זמן לספר שוב ושוב על הרגעים החיוביים של משפחתכם

and how you overcame the negative ones.

וכיצד התגברתם על הרגעים השליליים.

If you give children this happy narrative,

אם תעניקו לילדיכם את התיאור השמח הזה,

you give them the tools to make themselves happier.

הרי שנתתם להם את הכלים להפוך את עצמם למאושרים יותר.

I was a teenager when I first read "Anna Karenina"

הייתי נער כשקראתי לראשונה את "אנה קארנינה"

and its famous opening sentence,

ואת משפט הפתיחה המפורסם שלו,

"All happy families are alike.

"כל המשפחות המאושרות דומות.

Each unhappy family is unhappy in its own way."

כל משפחה אומללה - אומללה בדרכה שלה."

When I first read that, I thought, "That sentence is inane.

כשקראתי זאת לראשונה, חשבתי, "זהו משפט מטופש.

Of course all happy families aren't alike."

ברור שהמשפחות המאושרות אינן דומות זו לזו."

But as I began working on this project,

אך כשהתחלתי לעבוד על המיזם הזה,

I began changing my mind.

התחלתי לשנות את דעתי.

Recent scholarship has allowed us, for the first time,

מילגה שקיבלנו לאחרונה איפשרה לנו, לראשונה,

to identify the building blocks

לזהות את אבני הבנין

that successful families have.

שיש אצל משפחות מוצלחות.

I've mentioned just three here today:

הערב ציינתי כאן רק שלוש:

Adapt all the time, empower the children, tell your story.

להסתגל ללא הרף, להעצים את הילדים, לספר את הסיפור שלכם.

Is it possible, all these years later, to say Tolstoy was right?

האם אחרי כל השנים האלה, ייתכן שטולסטוי צדק?

The answer, I believe, is yes.

אני מאמין שהתשובה היא "כן".

When Leo Tolstoy was five years old,

כשלב טולסטוי היה בן חמש,

his brother Nikolay came to him

אחיו ניקולאי בא אליו,

and said he had engraved the secret to universal happiness

ואמר שהוא חרט את הסוד לאושר עולמי

on a little green stick, which he had hidden

על מקל קטן וירוק, והחביא אותו

in a ravine on the family's estate in Russia.

באחד הגאיות של האחוזה המשפחתית ברוסיה.

If the stick were ever found, all humankind would be happy.

אם המקל יימצא יום אחד, כל המין האנושי יהיה מאושר.

Tolstoy became consumed with that stick, but he never found it.

טולסטוי נעשה אחוז דיבוק לגבי המקל, אך מעולם לא מצא אותו.

In fact, he asked to be buried in that ravine where he thought it was hidden.

למעשה הוא ביקש להיקבר בגיא שבו סבר שהוא מוסתר.

He still lies there today, covered in a layer of green grass.

הוא עודנו טמון שם, מכוסה בדשא ירוק.

That story perfectly captures for me

מבחינתי הסיפור הזה מתמצת בשלמות

the final lesson that I learned:

את הלקח האחרון שלמדתי:

Happiness is not something we find,

אושר איננו משהו שמוצאים,

it's something we make.

אלא משהו שיוצרים.

Almost anybody who's looked at well-run organizations

כמעט כל מי שבדק ארגונים מנוהלים היטב

has come to pretty much the same conclusion.

הגיע פחות או יותר לאותה מסקנה.

Greatness is not a matter of circumstance.

גדולה איננה תלויה בנסיבות.

It's a matter of choice.

היא עניין של בחירה.

You don't need some grand plan. You don't need a waterfall.

אין צורך בתכנית חשובה, אין צורך במפל מים.

You just need to take small steps,

צריך פשוט לפעול בשלבים קטנים,

accumulate small wins,

לצבור נצחונות קטנים,

keep reaching for that green stick.

להמשיך לחפש את המקל הירוק.

In the end, this may be the greatest lesson of all.

בסופו של דבר, זהו אולי הלקח החשוב מכל.

What's the secret to a happy family? Try.

מהו הסוד למשפחה מאושרת? לנסות.

(Applause)

[מחיאות כפיים]