Daniel Pauly: The ocean's shifting baseline

מתרגם: Ido Dekkers מבקר: eviatar edlerman

I'm going to speak

אני עומד לדבר

about a tiny, little idea.

על רעיון קטן, קטנטן.

And this is about shifting baseline.

והוא הזזת קו הבסיס.

And because the idea can be explained in one minute,

ומאחר ואת הרעיון אפשר להסביר בדקה אחת,

I will tell you three stories before

אספר לכם לפני כן שלושה סיפורים

to fill in the time.

כדי למלא את הזמן.

And the first story

והסיפור הראשון

is about Charles Darwin, one of my heroes.

הוא על צ'רלס דרווין, אחד הגיבורים שלי.

And he was here, as you well know, in '35.

הוא הגיע לכאן, כמו שאתם יודעים היטב, ב-35'.

And you'd think he was chasing finches,

אולי חשבתם שהוא רדף אחרי פרושים,

but he wasn't.

אבל לא.

He was actually collecting fish.

הוא בעצם אסף דגים.

And he described one of them

והוא תיאר אחד מהם

as very "common."

כמאד "שכיח."

This was the sailfin grouper.

זה היה דקר מיפרש.

A big fishery was run on it

הרבו מאד לדוג אותו

until the '80s.

עד שנות ה-80.

Now the fish is on the IUCN Red List.

כיום הדג נמצא ברשימה האדומה של איגוד השימור הלאומי.

Now this story,

ואת הסיפור הזה,

we have heard it lots of times

שמענו כבר הרבה פעמים

on Galapagos and other places,

על גאלאפגוס ומקומות אחרים,

so there is nothing particular about it.

כך שאין בו משהו מיוחד.

But the point is, we still come to Galapagos.

אבל הנקודה היא שאנו ממשיכים להגיע לאיי גאלאפגוס.

We still think it is pristine.

אנחנו עדיין חושבים שזה מקום בתולי.

The brochures still say

בפרסומים עדיין כתוב

it is untouched.

שלא נגעו בו.

So what happens here?

אז מה קרה פה?

The second story, also to illustrate another concept,

הסיפור השני, גם כדי להציג הקשר נוסף,

is called shifting waistline.

נקרא קו-מותניים זז.

(Laughter)

(צחוק)

Because I was there in '71,

מפני שהייתי שם ב-71'.

studying a lagoon in West Africa.

חקרתי לגונה אחת במערב אפריקה.

I was there because I grew up in Europe

הייתי שם כי גדלתי באירופה

and I wanted later to work in Africa.

ורציתי לעבוד אחר-כך באפריקה.

And I thought I could blend in.

חשבתי שאוכל להיטמע באוכלוסיה.

And I got a big sunburn,

וחטפתי כוויית שמש גדולה,

and I was convinced that I was really not from there.

ואז השתכנעתי שאני באמת לא משם.

This was my first sunburn.

זו היתה כוויית השמש הראשונה שלי.

And the lagoon

הלגונה

was surrounded by palm trees,

היתה מוקפת בעצי דקל,

as you can see, and a few mangrove.

כמו שאתם יכולים לראות, וכמה מנגרובים.

And it had tilapia

והיו בה דגי אמנון

about 20 centimeters,

באורך 20 סנטימטרים,

a species of tilapia called blackchin tilapia.

מין של אמנון בשם אמנון שחור-סנטר.

And the fisheries for this tilapia

ואזורי הדיג של האמנון הזה

sustained lots of fish and they had a good time

כלכלו הרבה דגים והיו להם זמנים טובים

and they earned more than average

והם הרוויחו שם יותר מהממוצע

in Ghana.

בגאנה.

When I went there 27 years later,

כשהגעתי לשם כעבור 27 שנה,

the fish had shrunk to half of their size.

הדגים התכווצו לחצי מהגודל.

They were maturing at five centimeters.

הם הגיעו לבגרות באורך חמישה סנטימטר.

They had been pushed genetically.

הם היו נתונים ללחץ גנטי.

There were still fishes.

עדיין היו שם דגים.

They were still kind of happy.

האנשים עדיין היו די שמחים.

And the fish also were happy to be there.

והדגים גם שמחו להיות שם.

So nothing has changed,

אז שום דבר לא השתנה,

but everything has changed.

אבל הכל השתנה.

My third little story

הסיפור הקטן השלישי שלי

is that I was an accomplice

הוא שהייתי שותף לדבר-עבירה

in the introduction of trawling

בהכנסת הדיג במכמורות

in Southeast Asia.

לדרום-מזרח אסיה.

In the '70s -- well, beginning in the '60s --

בשנות ה-70-- ובכן, החל משנות ה-60 --

Europe did lots of development projects.

אירופה עשתה הרבה מיזמי פיתוח.

Fish development

פיתוח דייג

meant imposing on countries

משמעם לכפות על מדינות

that had already 100,000 fishers

שכבר היו בהן 100,000 דייגים

to impose on them industrial fishing.

לכפות עליהם דיג תעשייתי.

And this boat, quite ugly,

והסירה הזו, המכוערת למדי,

is called the Mutiara 4.

נקראת "מוטיארה 4".

And I went sailing on it,

יצאתי להפלגה עליה,

and we did surveys

וערכנו סקרים

throughout the southern South China sea

בכל דרום ים סין הדרומי

and especially the Java Sea.

ובעיקר בים יאווה.

And what we caught,

והדברים שדגנו,

we didn't have words for it.

לא היו לנו מילים לתאר אותם.

What we caught, I know now,

עכשיו אני יודע שהדברים שדגנו

is the bottom of the sea.

היו קרקעית הים.

And 90 percent of our catch

ו-90 אחוז מהשלל

were sponges,

היו ספוגים,

other animals that are fixed on the bottom.

בעלי חיים אחרים שצמודים לקרקעית.

And actually most of the fish,

ולמעשה רוב הדגים,

they are a little spot on the debris,

היו כתם קטן על הפסולת,

the piles of debris, were coral reef fish.

ערמות הפסולת, היו דגי שונית אלמוגים.

Essentially the bottom of the sea came onto the deck

בעיקרון קרקעית הים הגיעה אל הסיפון

and then was thrown down.

ואז נזרקה בחזרה.

And these pictures are extraordinary

התמונות האלו מדהימות

because this transition is very rapid.

מפני שהמעבר הזה מהיר מאד.

Within a year, you do a survey

תוך שנה, עושים סקר

and then commercial fishing begins.

ואז מתחיל הדיג המסחרי.

The bottom is transformed

הקרקעית משתנה

from, in this case, a hard bottom or soft coral

במקרה הזה, מקרקעית קשה או אלמוגים רכים

into a muddy mess.

לבלגן בוצי.

This is a dead turtle.

זהו צב מת.

They were not eaten, they were thrown away because they were dead.

הם לא נאכלו, אלא הושלכו בגלל שהיו מתים.

And one time we caught a live one.

פעם אחת תפסנו אחד חי.

It was not drowned yet.

הוא לא טבע עדיין.

And then they wanted to kill it because it was good to eat.

ואז הם רצו להרוג אותו כי הוא טוב למאכל.

This mountain of debris

הר הפסולת הזה

is actually collected by fishers

נאסף למעשה על ידי דייגים

every time they go

בכל פעם שהם מגיעים

into an area that's never been fished.

לאזור שמעולם לא דגו בו.

But it's not documented.

אבל זה לא מתועד.

We transform the world,

אנו משנים את העולם,

but we don't remember it.

אבל אנחנו לא זוכרים את זה.

We adjust our baseline

אנו מתאימים את קו הבסיס שלנו

to the new level,

לרמה החדשה,

and we don't recall what was there.

ואנחנו לא זוכרים מה היה שם.

If you generalize this,

אם תקישו מכך על הכלל,

something like this happens.

תראו שזה מה שקורה.

You have on the y axis some good thing:

יש על ציר ה"וואי" כמה דברים טובים:

biodiversity, numbers of orca,

גיוון ביולוגי, הרבה לווייתנים קטלנים,

the greenness of your country, the water supply.

הירוק של המדינה שלכם, אספקת המים.

And over time it changes --

ובמשך הזמן זה משתנה.

it changes

זה משתנה

because people do things, or naturally.

כי אנשים עושים כל מיני דברים, או שזה משתנה באופן טבעי.

Every generation

כל דור

will use the images

ישתמש בתמונות

that they got at the beginning of their conscious lives

שהם קיבלו בתחילת החיים המודעים שלהם

as a standard

בתור תקן

and will extrapolate forward.

ולפיו הם ישערו לגבי העתיד.

And the difference then,

ואת ההבדלים,

they perceive as a loss.

הם יחשיבו כאובדן.

But they don't perceive what happened before as a loss.

אך הם לא מחשיבים כאובדן את מה שקרה קודם.

You can have a succession of changes.

יכול להיות רצף של שינויים.

At the end you want to sustain

בסופו של דבר משתדלים לשמור

miserable leftovers.

על שאריות עלובות.

And that, to a large extent, is what we want to do now.

ובמידה רבה זה מה שאנו רוצים לעשות עכשיו.

We want to sustain things that are gone

אנו רוצים לקיים דברים שנעלמו

or things that are not the way they were.

או דברים שכבר אינם כפי שהיו.

Now one should think

עכשיו צריך לחשוב

this problem affected people

על כך שהבעיה הזו השפיעה על אנשים

certainly when in predatory societies,

בחברות ציד, ללא ספק,

they killed animals

הם הרגו חיות

and they didn't know they had done so

והם לא ידעו שהם עשו את זה

after a few generations.

אחרי כמה דורות.

Because, obviously,

מפני, שכמובן,

an animal that is very abundant,

חיה שהיא מאוד נפוצה,

before it gets extinct,

לפני שהיא נכחדת,

it becomes rare.

נעשית נדירה.

So you don't lose abundant animals.

אז לא מאבדים חיות נפוצות.

You always lose rare animals.

תמיד מאבדים חיות נדירות.

And therefore they're not perceived

ולכן הן לא נחשבות

as a big loss.

לאובדן גדול.

Over time,

במשך הזמן,

we concentrate on large animals,

אנחנו מתרכזים בחיות גדולות,

and in a sea that means the big fish.

ובים זה אומר דגים גדולים.

They become rarer because we fish them.

הם נעשים נדירים יותר כי אנחנו דגים אותם.

Over time we have a few fish left

עם הזמן נותרים דגים מעטים

and we think this is the baseline.

ואנחנו חושבים שזה קו הבסיס.

And the question is,

והשאלה היא,

why do people accept this?

למה אנשים מקבלים את זה?

Well because they don't know that it was different.

בגלל שהם לא יודעים שפעם זה היה אחרת.

And in fact, lots of people, scientists,

ולמעשה, הרבה אנשים, מדענים,

will contest that it was really different.

יתנגדו לרעיון שזה היה באמת שונה.

And they will contest this

והם יתנגדו לזה

because the evidence

בגלל העדויות

presented in an earlier mode

שהוצגו בשלב מוקדם יותר

is not in the way

לא הוצגו באופן

they would like the evidence presented.

בו הם רוצים שעדויות יוצגו.

For example,

לדוגמה,

the anecdote that some present,

הסיפור שיש כאלה שמספרים,

as Captain so-and-so

על קפטן מה-שמו

observed lots of fish in this area

שראה הרבה דגים באזור הזה

cannot be used

לא יכול לשמש

or is usually not utilized by fishery scientists,

או בדרך כלל לא מנוצל על-ידי מדעני דיג,

because it's not "scientific."

מפני שהוא לא "מדעי."

So you have a situation

אז יש מצב

where people don't know the past,

בו אנשים לא מכירים את העבר,

even though we live in literate societies,

למרות שאנחנו חיים בחברות משכילות,

because they don't trust

מפני שהם לא בוטחים

the sources of the past.

במקורות מן העבר.

And hence, the enormous role

ומכאן החשיבות העצומה

that a marine protected area can play.

שיש לאזורים הימיים המוגנים.

Because with marine protected areas,

מפני שבעזרת האזורים הימיים המוגנים

we actually recreate the past.

אנחנו למעשה משחזרים את העבר.

We recreate the past that people cannot conceive

אנו משחזרים את העבר שאנשים לא יכולים לתפוס

because the baseline has shifted

מפני שקו הבסיס זז

and is extremely low.

והוא נמוך ביותר.

That is for people

זה מיועד לאנשים

who can see a marine protected area

שיכולים לראות אזור ימי מוגן

and who can benefit

ולהפיק תועלת

from the insight that it provides,

מהתובנה שהוא מספק,

which enables them to reset their baseline.

שמאפשרת להם לאפס את קו הבסיס שלהם.

How about the people who can't do that

ומה לגבי אלה שלא יכולים לעשות את זה

because they have no access --

מפני שאין להם גישה --

the people in the Midwest for example?

האנשים במערב התיכון, לדוגמה?

There I think

שם אני חושב

that the arts and film

שהאמנות והסרטים

can perhaps fill the gap,

יכולים אולי למלא את הפער,

and simulation.

וגם הדמיות.

This is a simulation of Chesapeake Bay.

זו הדמיה של מפרץ צ'ספיק.

There were gray whales in Chesapeake Bay a long time ago --

במפרץ צ'ספיק היו לוויתנים אפורים לפני זמן רב --

500 years ago.

לפני 500 שנה.

And you will have noticed that the hues and tones

וודאי שמתם לב שהגוונים והצבעים

are like "Avatar."

הם כמו "אווטר."

(Laughter)

(צחוק)

And if you think about "Avatar,"

ואם תחשבו על "אווטר,"

if you think of why people were so touched by it --

אם תחשבו למה הוא ריגש כל-כך הרבה אנשים --

never mind the Pocahontas story --

עיזבו לרגע את הקטע של "פוקהונטס" --

why so touched by the imagery?

למה הדימויים האלה מרגשים כל-כך?

Because it evokes something

מפני שהסרט עורר משהו

that in a sense has been lost.

שבמובן מסויים אבד.

And so my recommendation,

אז ההמלצה שלי,

it's the only one I will provide,

זו ההמלצה היחידה שאתן,

is for Cameron to do "Avatar II" underwater.

היא לג'יימס קמרון לעשות את "אווטר 2" מתחת למים.

Thank you very much.

תודה רבה לכם.

(Applause)

(מחיאות כפיים)