The surprisingly charming science of your gut | Giulia Enders

מתרגם: Nurit Noy מבקר: Ido Dekkers

A few years ago,

לפני כמה שנים,

I always had this thing happening to me,

תמיד זה היה קורה לי,

especially at family gatherings

בייחוד במפגשים משפחתיים

like teas with aunts and uncles or something like this.

בסגנון תה עם הדודות והדודים.

When people come up to you,

כשאנשים ניגשים אליך,

and they ask you, "So, what are you doing?"

ושואלים: "אז, מה את עושה?"

And I would have this magical one-word reply,

ואני עניתי תשובת קסם בת מילה אחת,

which would make everybody happy:

ששימחה את כולם:

"Medicine.

"רפואה.

I'm going to be a doctor."

אני לומדת להיות רופאה".

Very easy, that's it, everybody's happy and pleased.

קל נורא. זהו. כולם שמחים ומרוצים.

And it could be so easy,

זה יכול היה להיות כל כך קל.

but this effect really only lasts for 30 seconds with me,

אבל אצלי זה נמשך בדיוק 30 שניות.

because that's then the time when one of them would ask,

כי ברגע זה אחד מהם ישאל,

"So, in what area of medicine?

"אז, באיזה תחום של רפואה?

What specialty do you want to go into?"

איזו התמחות את רוצה לעשות?"

And then I would have to strip down in all honesty and just say,

ואז אני אאלץ להחשף ולהגיד בכנות,

"OK, so I'm fascinated with the colon.

"טוב, אני מוקסמת מהמעי הגס.

It all started with the anus,

זה התחיל בפי הטבעת,

and now it's basically the whole intestinal tract."

ועכשיו זה בעצם כל מערכת העיכול."

(Laughter)

(צחוק)

And this would be the moment when the enthusiasm trickled,

זה הרגע בו ההתלהבות תרד,

and it would maybe also get, like, awkwardly silent in the room,

ופתאום בחדר תשרור דממה מביכה.

and I would think this was terribly sad,

ואני אחשוב שזה נורא עצוב,

because I do believe our bowels are quite charming.

כי אני באמת חושבת שהמעיים שלנו ממש מקסימים.

(Laughter)

(צחוק)

And while we're in a time where many people are thinking about

למרות שאנחנו חיים בתקופה בה אנשים רבים חושבים על

what new superfood smoothie to make

איזה מזון-על להכניס לשייק שלהם,

or if gluten is maybe bad for them,

או אם גלוטן מזיק להם.

actually, hardly anyone seems to care about the organ where this happens,

ובעצם, אף אחד כמעט לא מתעניין באיבר בו מתרחש הכל,

the concrete anatomy and the mechanisms behind it.

האנטומיה והמכניקה שמשפיעות על הכל.

And sometimes it seems to me

ולפעמים נראה לי

like we're all trying to figure out this magic trick,

כאילו כולנו מנסים לפענח את הטריק,

but nobody's checking out the magician,

אבל שוכחים לשאול את הקוסם.

just because he has, like,

רק כי יש לו, נגיד,

an embarrassing hairstyle or something.

תסרוקת מביכה, או משהו כזה.

And actually,

ובעצם,

there are reasons science disliked the gut for a long time;

יש סיבות למה המדע לא אהב את המעיים הרבה זמן;

I have to say this.

אני חייבת להגיד את זה.

So, it's complex.

הם מורכבים.

There's a lot of surface area --

יש להם שטח פנים גדול מאוד --

about 40 times the area of our skin.

בערך פי 40 משטח העור שלנו.

Then, in such a tight pipe,

בנוסף, בצינור הדוק זה,

there are so many immune cells that are being trained there.

נמצאים הרבה תאים של מערכת החיסון שמאומנים שם.

We have 100 trillion bacteria doing all sorts of things --

יש לנו 100 טְרִילְיוֹן חיידקים שעושים כל מיני דברים --

producing little molecules.

מייצרים מולקולות קטנות,

Then there's about 20 different hormones,

ויש בערך 20 סוגים שונים של הורמונים,

so we are on a very different level than our genitals, for example.

אז אנחנו נמצאים ברמה אחרת לגמרי מאברי המין, למשל.

And the nervous system of our gut is so complex

ומערכת העצבים של המעיים כל כך מורכבת

that when we cut out a piece,

שכשחותכים חתיכת מעיים,

it's independent enough that when we poke it,

היא כה עצמאית שכשדוקרים אותה,

it mumbles back at us, friendly.

היא מדברת אלינו חזרה, בחביבות.

(Laughter)

(צחוק)

But at least those reasons are also the reasons why it's so fascinating

אבל אלו גם הסיבות שהמעיים מרתקים

and important.

וחשובים כל-כך.

It took me three steps to love the gut.

ולקחו לי שלושה שלבים להתאהב במעיים.

So today, I invite you to follow me on those three steps.

אז היום אני מזמינה אתכם ללכת בעקבותי בשלושת השלבים.

The very first was just looking at it

הראשון היה פשוט להסתכל עליהם

and asking questions like, "How does it work?"

ולשאול שאלות כמו,"איך זה עובד?"

and "Why does it have to look so weird for that sometimes?"

ו"למה הם חייבים להיראות כל כך מוזרים לפעמים?"

And it actually wasn't me asking the first kind of these questions,

בעצם, לא אני שאלתי את השאלות הראשונות האלו.

but my roommate.

אלא השותף שלי לדירה.

After one heavy night of partying,

אחרי לילה של חגיגות,

he came into our shared-room kitchen,

הוא נכנס למטבח המשותף שלנו,

and he said, "Giulia, you study medicine. How does pooping work?"

ואמר "ג'וליה, את לומדת רפואה. איך עובד חירבון?"

(Laughter)

(צחוק)

And I did study medicine but I had no idea,

ובאמת למדתי רפואה, אבל לא היה לי מושג,

so I had to go up to my room and look it up in different books.

אז הייתי צריכה לעלות לחדר שלי ולחפש בספרים שונים.

And I found something interesting, I thought, at that time.

ומצאתי משהו מעניין, חשבתי, באותו הזמן.

So it turns out, we don't only have this outer sphincter,

מסתבר, שפי הטבעת הוא לא הסוגר היחיד,

we also have an inner sphincter muscle.

יש לנו גם שריר סוגר פנימי.

The outer sphincter we all know, we can control it,

את הסוגר החיצוני כולנו מכירים, ויכולים לשלוט בו,

we know what's going on there;

אנחנו יודעים מה הולך שם;

the inner one, we really don't.

בפנימי, אנחנו לא ממש.

So what happens is,

מה שקורה

when there are leftovers from digestion,

זה שכשיש שיירים מהעיכול,

they're being delivered to the inner one first.

הם נשלחים קודם כל לסוגר הפנימי.

This inner one will open in a reflex

הוא נפתח ע"י רפלקס

and let through a little bit for testing.

ומניח לקצת לצאת, רק לבדיקה.

(Laughter)

(צחוק)

So, there are sensory cells

ואז ישנם תאי חישה

that will analyze what has been delivered: Is it gaseous or is it solid?

שיאבחנו מה שהגיע: האם זה גז או מוצק?

And they will then send this information up to our brain,

והם ישלחו את המידע הזה למעלה למוח שלנו

and this is the moment when our brain knows,

וזה הרגע שהמוח שלנו יודע:

"Oh, I have to go to the toilet."

"אה,אני צריך ללכת לשירותים."

(Laughter)

(צחוק)

The brain will then do what it's designed to do

המוח יעשה אז מה שהוא מתוכנן לעשות

with its amazing consciousness.

במודעות המדהימה שלו.

It will mediate with our surroundings,

הוא יתבונן בסביבה שלנו

and it will say something like,

ויגיד לעצמו משהו כזה:

"So, I checked.

"אז, בדקתי,

We are at this TEDx conference -- "

אנחנו בוועידת טד אקס כרגע --"

(Laughter)

(צחוק)

(Applause)

(מחיאות כפיים)

Gaseous?

גזים?

Maybe, if you're sitting on the sides,

אולי, אם אתם יושבים בקצה,

and you know you can pull it off silently.

ואם אתם יודעים שתצליחו ככה בשקט,

(Laughter)

(צחוק)

But solid --

אבל מוצקים --

maybe later.

אולי אחר-כך.

(Laughter)

(צחוק)

Since our outer sphincter and the brain is connected with nervous cells,

בגלל שהסוגר החיצוני והמוח שלנו מקושרים בתאי עצב,

they coordinate, cooperate,

הם מתאמים ומשתפים פעולה בינהם,

and they put it back in a waiting line --

והם מחזירים את זה לעמדת המתנה.

(Laughter)

(צחוק)

for other times,

להזדמנות אחרת,

like, for example, when we're at home sitting on the couch,

למשל, כשאנחנו בבית, יושבים על הספה,

we have nothing better to do,

ואין לנו משהו טוב יותר לעשות,

we are free to go.

אנחנו חופשיים להתרוקן.

(Laughter)

(צחוק)

Us humans are actually one of the very few animals that do this

אנחנו, בני האדם, נמנים עם בעלי-חיים מעטים

in such an advanced and clean way.

היכולים לעשות את זה בצורה כל כך מתקדמת ונקיה.

To be honest, I had some newfound respect

למען האמת, נוצרה אצלי תחושת כבוד

for that nice, inner sphincter dude --

לסוגר הפנימי הנחמד הזה.

not connected to nerves

ללא שום קשר לעצבים

that care too much about the outer world or the time --

שאכפת להם יותר מדי מהעולם החיצוני או הזמן --

just caring about me for once.

הוא, לשם שינוי, דואג רק לי.

I thought that was nice.

חשבתי שזה נחמד.

And I used to not be a great fan of public restrooms,

בעבר, לא ממש חיבבתי שירותים ציבוריים.

but now I can go anywhere,

אבל היום, אני יכולה להתפנות בכל מקום.

because I consider it more

כי אני מייחסת חשיבות לכך

when that inner muscle puts a suggestion on my daily agenda.

שהסוגר הפנימי שלי מעלה הצעה ללוח הזמנים היומי.

(Laughter)

(צחוק)

And also I learned something else, which was:

ולמדתי עוד דבר:

looking closely at something I might have shied away from --

להסתכל מקרוב על משהו שנרתעתי ממנו --

maybe the weirdest part of myself --

החלק, אולי, הכי מוזר בי --

left me feeling more fearless,

גרם לי להיות חסרת פחד,

and also appreciating myself more.

וגם להעריך את עצמי יותר.

And I think this happens a lot of times

ונדמה לי שזה קורה הרבה פעמים

when you look at the gut, actually.

כשבוחנים את המעיים.

Like those funny rumbling noises that happen

כמו הקולות ששומעים לפעמים מהבטן.

when you're in a group of friends

כשאתם עם חברים

or at the office conference table,

או ליד שולחן הישיבות במשרד.

going, like, "Merrr, merrr..."

עושה מין "גררר גרררר"

This is not because we're hungry.

זה לא בגלל שאנחנו רעבים.

This is because our small intestine is actually a huge neat freak,

זה בגלל שהמעי הדק שלנו הוא בעצם משוגע נקיון,

and it takes the time in between digestion to clean everything up,

ומשתמש בזמן בין פעילויות העיכול כדי לנקות הכל.

resulting in those eight meters of gut -- really, seven of them --

התוצאה היא ששמונת המטרים של המעי -- בעצם, שבעה מטרים,

being very clean and hardly smelling like anything.

מאוד נקיים ובקושי יש להם ריח כלשהו.

It will, to achieve this, create a strong muscular wave

כדי להשיג זאת הם יוצרים גל שרירי חזק

that moves everything forward that's been leftover after digestion.

שמזיז קדימה כל מה שנשאר לאחר העיכול.

This can sometimes create a sound,

לפעמים זה יכול ליצור קולות,

but doesn't necessarily have to always.

אבל לא תמיד.

So what we're embarrassed of is really a sign

אז מה שמביך אותנו הוא בעצם סימן

of something keeping our insides fine and tidy.

למשהו ששומר את חלקינו הפנימיים תקינים ונקיים.

Or this weird, crooked shape of our stomach --

או הצורה המעוותת המוזרה של הקיבה שלנו,

a bit Quasimodo-ish.

קצת קווזימודואית,

This actually makes us be able to put pressure on our belly

היא בעצם מאפשרת לנו להפעיל לחץ על הבטן

without vomiting,

בלי להקיא,

like when we're laughing

למשל כשאנחנו צוחקים

and when we're doing sports,

או עוסקים בספורט.

because the pressure will go up and not so much sideways.

כי הלחץ יעלה למעלה ופחות לצדדים.

This also creates this air bubble

זה גם יוצר את בועת האוויר הזו

that's usually always very visible in X-rays, for example,

שבדרך כלל רואים טוב בצילום רנטגן,

and can sometimes, with some people,

ולפעמים, אצל אנשים מסויימים,

when it gets too big,

כשהיא גדולה מידי,

create discomfort or even some sensations of pain.

יוצרת תחושה של אי נוחות או אפילו כאב.

But for most of the people, is just results

אבל אצל רוב האנשים, התוצאה היא

that it's far easier to burp when you're laying on your left side

שהרבה יותר קל להוציא גרעפס כששוכבים על צד שמאל

instead of your right.

ולא על צד ימין.

And soon I moved a bit further

ואז המשכתי הלאה

and started to look at the whole picture of our body and health.

והתחלתי לבחון את כל התמונה של הגוף שלנו ובריאותו.

This was actually after I had heard

זה קרה בעצם אחרי ששמעתי

that someone I knew a little bit had killed himself.

שמישהו שהכרתי, התאבד.

It happened that I had been sitting next to that person the day before,

במקרה, ישבתי ליד האיש הזה יום קודם לכן,

and I smelled that he had very bad breath.

והרחתי את הריח הרע מהנשימה שלו.

And when I learned of the suicide the next day,

וכששמעתי על ההתאבדות למחרת,

I thought: Could the gut have something to do with it?

חשבתי: יכול להיות שלמעיים היה קשר כלשהו לעניין?

And I frantically started searching if there were scientific papers

והתחלתי לחפש כאחוזת תזזית אם יש מחקרים מדעיים

on the connection of gut and brain.

על הקשר בין מעיים למוח.

And to my surprise, I found many.

להפתעתי, מצאתי רבים.

It turns out it's maybe not as simple as we sometimes think.

מתברר שזה לא כל כך פשוט כמו שאנחנו לפעמים חושבים.

We tend to think our brain makes these commands

אנחנו נוטים לחשוב שהמוח שלנו נותן את ההוראות האלו

and then sends them down to the other organs,

ואז שולח אותן למטה לאיברים האחרים.

and they all have to listen.

והם כולם חייבים להקשיב.

But really, it's more that 10 percent of the nerves that connect brain and gut

למען האמת, רק עשרה אחוזים מהעצבים המקשרים בין המוח למעיים,

deliver information from the brain to the gut.

מעבירים מידע מהמוח למעיים.

We know this, for example, in stressful situations,

אנחנו יודעים את זה, למשל, ממצבי מתח,

when there are transmitters from the brain that are being sensed by our gut,

כשהמעיים חשים במוליכים עצביים מהמוח,

so the gut will try to lower all the work,

ומנסים להוריד את הפעילות,

and not be working and taking away blood and energy

להפסיק לעבוד כדי לא לקחת דם ואנרגיה,

to save energy for problem-solving.

כדי לחסוך אנרגיה למען פתרון הבעיה.

This can go as far as nervous vomiting or nervous diarrhea

זה יכול להגיע אפילו להקאות או שלשול מרוב לחץ,

to get rid of food that it then doesn't want to digest.

כדי להפטר ממזון שהמעיים לא מעוניינים לעכל.

Maybe more interestingly,

יותר מעניין זה,

90 percent of the nervous fibers that connect gut and brain

שיותר מ-90% מן העצבים שמקשרים בין המעיים למוח

deliver information from our gut to our brain.

מעבירים הודעות מן המעיים שלנו למוח.

And when you think about it a little bit,

וכשחושבים על זה קצת,

it does make sense, because our brain is very isolated.

זה הגיוני, כי המוח שלנו מבודד מאוד.

It's in this bony skull surrounded by a thick skin,

הוא נמצא בתוך גולגולת עצם, ומוקף בעור עבה,

and it needs information to put together a feeling

והוא זקוק למידע בכדי לבנות תחושה

of "How am I, as a whole body, doing?"

של "מה שלומי, מה שלום הגוף שלי?"

And the gut, actually, is possibly the most important advisor for the brain

והמעיים הם אולי היועץ החשוב ביותר של המוח,

because it's our largest sensory organ,

כי זה איבר החישה הגדול ביותר שלנו,

collecting information not only on the quality of our nutrients,

שאוסף מידע לא רק לגבי איכות התזונה שלנו,

but really also on how are so many of our immune cells doing,

אלא גם על מצבם של תאי המערכת החיסונית,

or things like the hormones in our blood that it can sense.

או על דברים אחרים שהוא מזהה, כמו ההורמונים בדם.

And it can package this information, and send it up to the brain.

והוא יכול לארוז את המידע ולשלוח אותו למעלה למוח.

It can, there, not reach areas like visual cortex or word formations --

ושם, הוא לא יגיע לאיזורי ראיה או מילים --

otherwise, when we digest,

אחרת, בזמן שאנחנו מעכלים,

we would see funny colors or we would make funny noises -- no.

היינו רואים צבעים משונים או שומעים קולות -- לא.

But it can reach areas for things like morality,

אבל הוא יכול להגיע לאיזורים שאחראיים על דברים כמו "מוסר",

fear or emotional processing

"פחד" או "עיבוד רגשות"

or areas for self-awareness.

או איזורים שאחראיים על מודעות עצמית.

So it does make sense

אז זה כן הגיוני

that when our body and our brain are putting together this feeling

שבזמן שהגוף והמוח שלנו מייצרים ביחד את התחושה

of, "How am I, as a whole body, doing?"

של: "מה שלומי, מה מצב הגוף שלי?"

that the gut has something to contribute to this process.

שהמעיים תורמים משהו לתהליך הזה.

And it also makes sense

וזה גם הגיוני

that people who have conditions like irritable bowel syndrome

שאנשים הסובלים ממעי רגיז

or inflammatory bowel disease

או מחלת מעי דלקתית

have a higher risk of having anxiety or depression.

נמצאים בסיכון גבוה יותר לחוות חרדה או דיכאון.

I think this is good information to share,

אני חושבת שזה מידע שחשוב לשתף,

because many people will think,

כי אנשים רבים יחשבו,

"I have this gut thing, and maybe I also have this mental health thing."

"יש לי בעיה במעיים, ובנוסף יש לי גם בעיה נפשית,"

And maybe -- because science is not clear on that right now --

ואולי -- כי המדע עדיין לא ברור בעניין,

it's really just that the brain is feeling sympathy with their gut.

זה רק המוח שמזדהה עם המעיים.

This has yet to grow in evidence until it can come to practice.

עדיין חסרות הוכחות כדי להשתמש בכך בפרקטיקה.

But just knowing about these kinds of research

אבל עצם הידיעה על מחקרים כאלה

that's out there at the moment

שמתבצעים כרגע ממש

helps me in my daily life.

עוזרת לי בחיי היומיום.

And it makes me think differently of my moods

אני חושבת בצורה שונה על מצבי הרוח שלי,

and not externalize so much all the time.

ולא מחצינה אותם כל כך כל הזמן.

I feel oftentimes during the day we are a brain and a screen,

אני מרגישה שלפעמים במשך היום אנחנו מוח ומסך,

and we will tend to look for answers right there

ואנחנו נוטים לחפש תשובות מיידיות

and maybe the work is stupid or our neighbor --

אולי העבודה טיפשית או שהשכן שלנו --

but really, moods can also come from within.

אבל מצבי רוח יכולים לבוא גם מבפנים.

And just knowing this helped me,

והידיעה הזו עוזרת לי.

for example, when I sometimes wake up too early,

לדוגמה, כשלפעמים אני מתעוררת מוקדם מדי,

and I start to worry and wander around with my thoughts.

ואני מתחילה לדאוג והמחשבות שלי נודדות,

Then I think, "Stop. What did I eat yesterday?

אז אני חושבת: "עיצרי, מה אכלת אתמול?"

Did I stress myself out too much?

האם התאמצתי מדי?

Did I eat too late or something?"

האם אכלתי בשעה מאוחרת מדי או משהו כזה?

And then maybe get up and make myself a tea,

ואז אני קמה, מכינה לעצמי תה,

something light to digest.

או משהו אחר, קל לעיכול.

And as simple as that sounds,

כמה שזה נשמע פשוט,

I think it's been surprisingly good for me.

נראה לי שזה נהדר בשבילי.

Step three took me further away from our body,

השלב השלישי הרחיק אותי עוד מהגוף שלנו,

and to really understanding bacteria differently.

והביא לי הבנה אחרת של החיידקים.

The research we have today is creating a new definition

המחקר שיש לנו היום יוצר הגדרה חדשה

of what real cleanliness is.

למהו נקיון באמת.

And it's not the hygiene hypothesis --

וזו לא השערת ההיגיינה --

I think many maybe know this.

נדמה לי שרבים מכירים אותה.

So it states that when you have too little microbes in your environment

היא אומרת שכשיש לכם מעט מדי חיידקים בסביבה

because you clean all the time,

כי אתם מנקים כל הזמן,

that's not really a good thing,

זה לא באמת דבר טוב.

because people get more allergies or autoimmune diseases then.

כי אנשים מקבלים אז יותר אלרגיות וחולים יותר במחלות אוטואימיוניות,

So I knew this hypothesis,

הכרתי את התאוריה הזו.

and I thought I wouldn't learn so much

וחשבתי שלא אלמד כל כך הרבה

from looking at cleanliness in the gut.

מהתבוננות בנקיון במעיים.

But I was wrong.

אבל טעיתי.

It turns out,

מסתבר,

real cleanliness is not about killing off bacteria right away.

שנקיון אמיתי אינו הריגה מיידית של כל החיידקים.

Real cleanliness is a bit different.

נקיון אמיתי הוא קצת שונה.

When we look at the facts,

בעצם

95 percent of all bacteria on this planet don't harm us -- they can't,

95% מהחיידקים על כדור הארץ לא מזיקים לנו. הם לא מסוגלים.

they don't have the genes to do so.

אין להם את הגנים הדרושים.

Many, actually, help us a lot,

רבים, בעצם, עוזרים לנו מאוד.

and scientists at the moment are looking into things like:

מדענים כרגע בוחנים דברים כמו:

Do some bacteria help us clean the gut?

האם חיידקים מסויימים עוזרים לנו לנקות את המעיים?

Do they help us digest?

האם הם עוזרים לנו לעכל?

Do they make us put on weight or have a lean figure

האם הם גורמים לנו להשמין או להיות בעלי גזרה דקה

although we're eating lots?

למרות שאנו אוכלים הרבה?

Are others making us feel more courageous or even more resilient to stress?

האם אחרים גורמים לנו להיות יותר אמיצים או יותר עמידים ללחצים?

So you see, there are more questions when it comes to cleanliness.

כמו שאתם רואים, יש הרבה שאלות כשזה מגיע לנקיון.

And, actually, the thing is, it's about a healthy balance, I think.

למעשה מדובר באיזון בריא, נראה לי.

You can't avoid the bad all the time.

אי אפשר לחמוק מהשלילי כל הזמן,

This is simply not possible;

פשוט אי אפשר.

there's always something bad around.

תמיד יש משהו שלילי בסביבה.

So what really the whole deal is when you look at a clean gut,

אז כשמסתכלים על מעיים נקיים,

it's about having good bacteria, enough of them,

צריך שיהיו שם חיידקים טובים בכמות מספקת,

and then some bad.

וגם קצת חיידקים רעים.

Our immune system needs the bad, too,

מערכת החיסון שלנו צריכה גם את הרעים,

so it knows what it's looking out for.

כדי לדעת ממה להיזהר.

So I started having this different perspective on cleanliness

כך התחלתי לחשוב על "נקיון" בצורה שונה.

and a few weeks later,

וכמה שבועות מאוחר יותר,

I held a talk at my university,

הִרְצֵיתִי באוניברסיטה שלי,

and I made a mistake by 1,000.

וטעיתי ב-1000.

And I went home and I realized in that moment,

הלכתי הביתה והבנתי באותו רגע,

I was like, "Ah! I made a mistake by 1,000.

ואמרתי: "אוי! טעיתי ב-1000.

Oh God, that's so much, and that's so embarrassing."

אלוהים! זה כל כך הרבה. זה כל כך מביך".

And I started to think about this, I was like, "Ugh!"

וחשבתי על זה ואני כזה:"אוו!"

And after a while I said,

ואחרי זמן אמרתי לעצמי:

"OK, I made this one mistake,

"אוקיי, אז עשיתי טעות אחת,

but then I also told so many good and right and helpful things,

אבל גם סיפרתי הרבה דברים נכונים וטובים ומועילים.

so I think it's OK, you know?

אז, אתם יודעים? זה כנראה בסדר

It's a clean thing."

או כמו שאומרים - נקי."

And then I was like, "Oh, wait.

ואז אני כזה "אוי, רגע.

Maybe I took my perspective on cleanliness further."

אולי אני מרחיקה עוד יותר בעניין הנקיון"

And it's my theory at the moment that maybe we all do.

וכרגע, התיאוריה שלי היא שאולי כולנו

Take it a bit further than just cleaning our living room,

מגזימים קצת, לוקחים את זה רחוק מידי.

where maybe we make it to sort like a life hygiene.

אולי אנחנו צריכים להפוך את זה לדרך חיים.

Knowing that this is about fostering the good

לדעת שמה שחשוב הוא לטפח את הטוב

just as much as trying to shelter yourself from the bad

בדיוק כמו שמנסים להתגונן מהרע

had a very calming effect on me.

זו מחשבה מאוד מרגיעה בשבילי.

So in that sense,

אז במובן הזה,

I hope today I told you mostly good and helpful things,

אז אני מקווה שהיום סיפרתי לכם בעיקר דברים טובים ומועילים,

and thank you for your time,

תודה על הזמן שלכם,

for listening to me.

על שהקשבתם לי.

(Applause)

(מחיאות כפיים)