Jacqueline Novogratz: Tackling poverty with "patient capita

מתרגם: Eli Lerner מבקר: Ido Dekkers

I really am honored to be here, and as Chris said,

זהו כבוד גדול להיות כאן, וכמו שכריס אמר,

it's been over 20 years since I started working in Africa.

עברו מעל לעשרים שנים מאז שהתחלתי לעבוד באפריקה.

My first introduction was at the Abidjan airport on a sweaty, Ivory Coast morning.

ההיכרות הראשונית שלי היתה בשדה התעופה באבידג'אן, בבוקר מיוזע בחוף השנהב.

I had just left Wall Street, cut my hair to look like Margaret Mead,

אני בדיוק עזבתי את וול סטריט, הסתפרתי כדי להראות כמו מרגרט מיד,

given away most everything that I owned,

תרמתי כמעט את כל מה שהיה בבעלותי,

and arrived with all the essentials --

והגעתי עם כל החפצים החיוניים --

some poetry, a few clothes, and, of course, a guitar --

מעט שירה, כמה בגדים וכמובן גיטרה --

because I was going to save the world,

כיוון שאני התכוונתי להציל את העולם,

and I thought I would just start with the African continent.

וחשבתי שאני פשוט אתחיל עם יבשת אפריקה.

But literally within days of arriving I was told, in no uncertain terms,

אבל ממש, בתוך כמה ימים מהגעתי, נאמר לי, באופן שלא משתמע לשני פנים,

by a number of West African women, that Africans didn't want saving,

על ידי מספר נשים מערב אפריקאיות, שהאפריקאים לא מעוניינים בהצלה,

thank you very much, least of all not by me.

תודה רבה, ולבטח שלא על ידי.

I was too young, unmarried, I had no children,

הייתי צעירה מדי, לא נשואה, ללא ילדים,

didn't really know Africa, and besides, my French was pitiful.

לא ממש הכרתי את אפריקה, ומעבר לכך, הצרפתית שלי היה נוראית.

And so, it was an incredibly painful time in my life,

וכך, זו היתה תקופה כאובה במיוחד בחיי.

and yet it really started to give me the humility to start listening.

עם זאת, הדבר נתן לי את הענווה להתחיל ולהקשיב.

I think that failure can be an incredibly motivating force as well,

אני חושב שגם כשלון יכול להיות מקור למוטיבציה,

so I moved to Kenya and worked in Uganda,

אז עברתי לקניה ועבדתי באוגנדה,

and I met a group of Rwandan women, who asked me, in 1986,

והכרתי קבוצה של נשים מרואנדה, שבשנת 1986 ביקשו ממני ,

to move to Kigali to help them start the first microfinance institution there.

לעבור לקיגלי לעזור להן להקים שם את המוסד המיקרו-פיננסי הראשון.

And I did, and we ended up naming it Duterimbere,

אז עשיתי את זה, ולבסוף קראנו לעסק 'דוטרימברה',

meaning "to go forward with enthusiasm." And while we were doing it,

שמשמעותו "ללכת קדימה עם התלהבות". ותוך כדי שעשינו את זה,

I realized that there weren't a lot of businesses that were viable

הבנתי שאין הרבה עסקים פעילים

and started by women, and so maybe I should try to run a business, too.

שיוסדו על ידי נשים, ושאולי כדאי שגם אני אנסה לנהל עסק.

And so I started looking around, and I heard about a bakery

אז התחלתי לחפש באזור ושמעתי על מאפיה

that was run by 20 prostitutes.

שנוהלה על ידי 20 זונות.

And, being a little intrigued, I went to go meet this group,

מתוך סקרנות, הלכתי לפגוש את הקבוצה הזו.

and what I found was 20 unwed mothers who were trying to survive.

מה שמצאתי היו 20 אמהות לא נשואות שפשוט ניסו לשרוד.

And it was really the beginning of my understanding the power of language,

וזו היתה באמת תחילת ההבנה שלי לגבי כוחה של השפה,

and how what we call people so often distances us from them,

ואיך שבו האופן בו אנחנו קוראים לפעמים לאנשים, לעיתים קרובות מרחיק אותנו מהם,

and makes them little.

ומקטין אותם.

I also found out that the bakery was nothing like a business,

בנוסף, גיליתי שהמאפיה כלל לא נוהלה כעסק,

that, in fact, it was a classic charity run by a well-intentioned person,

ולמעשה, זו היתה צדקה שנוהלה על ידי אדם עם כוונה טובה,

who essentially spent 600 dollars a month

שבעיקרו של דבר, מוציא 600 דולר בחודש

to keep these 20 women busy making little crafts and baked goods,

כדי להעסיק 20 נשים בהכנת חפצים קטנים ובאפייה,

and living on 50 cents a day, still in poverty.

שהשתכרו מ50 סנט ליום, ועדיין חיו בעוני.

So, I made a deal with the women. I said, "Look, we get rid of the charity side,

אז עשיתי עסקה עם הנשים. אמרתי, "תראו, אנחנו ניפטר מהפן של הצדקה,

and we run this as a business and I'll help you."

וננהל את זה כמו עסק, ואני אעזור לכן".

They nervously agreed. I nervously started, and, of course,

הן הסכימו בחשש, ואני התחלתי בחשש, וכמובן,

things are always harder than you think they're going to be.

בהתחלה הדברים הרבה יותר קשים ממה שנראה לך שהם יהיו.

First of all, I thought, well, we need a sales team,

קודם כל, חשבתי, טוב, אנחנו צריכים צוות מכירות,

and we clearly aren't the A-Team here,

ובבירור, לא היינו כאן צוות מנצח,

so let's -- I did all this training.

אז קדימה - אני העברתי את כל ההכשרה,

And the epitome was when I literally marched into the streets

כשהשיא היה שצעדתי בעצמי ברחובות

of Nyamirambo, which is the popular quarter of Kigali, with a bucket,

ניימירמבו, שהוא רובע פופלארי בקיגלי, עם דלי,

and I sold all these little doughnuts to people,

ומכרתי סופגניות קטנות לאנשים,

and I came back, and I was like, "You see?"

וכשהגעתי חזרה, אמרתי: "אתן רואות?"

And the women said, "You know, Jacqueline, who in Nyamirambo is not going to buy

והנשים אמרו: "את יודעת, ג'קלין, מי בניימירמבו לא הולך לקנות

doughnuts out of an orange bucket from a tall American woman?" And like --

סופגניות מדלי כתום מאישה אמריקאית גבוהה?" וכאילו --

(Laughter) -- it's a good point.

(צחוק) זו נקודה טובה.

So then I went the whole American way,

אז פעלתי בדרך האמריקאית,

with competitions, team and individual. Completely failed,

עם תחרויות, של יחידים ושל קבוצות. זה נכשל לגמרי,

but over time, the women learnt to sell on their own way.

אבל לאורך זמן הנשים למדו למכור בדרכים שלהן.

And they started listening to the marketplace,

והן התחילו להקשיב לשוק,

and they came back with ideas for cassava chips, and banana chips,

והן חזרו עם רעיון לצ'יפס מקסבה ומבננות

and sorghum bread, and before you knew it,

ולחם מסורגום, ולפני ששמתי לב,

we had cornered the Kigali market,

השתלטנו על השוק בקיגלי,

and the women were earning three to four times the national average.

והנשים היו מרוויחות פי שלושה עד ארבעה מהממוצע הלאומי.

And with that confidence surge, I thought, "Well, it's time to create a real bakery,

ועם זריקת המרץ הזו, חשבתי, טוב, הגיע הזמן להקים מאפיה אמיתית.

so let's paint it." And the women said, "That's a really great idea."

אז בואו נצבע אותה. והנשים אמרו: "זה רעיון נהדר".

And I said, "Well, what color do you want to paint it?" And they said,

ואני אמרתי: "טוב, אז באיזה צבע אתן רוצות לצבוע?" והן ענו,

"Well, you choose." And I said, "No, no, I'm learning to listen.

"תבחרי את". ואני אמרתי: "לא, לא, אני לומדת להקשיב,

You choose. It's your bakery, your street, your country -- not mine."

תבחרו אתן. זו המאפיה שלכן, הרחוב והמדינה שלכן, לא שלי".

But they wouldn't give me an answer.

אבל הן לא נתנו לי תשובה.

So, one week, two weeks, three weeks went by,

ואז עברו שבוע, שבועיים, שלוש

and finally I said, "Well, how about blue?"

ובסופו של דבר אמרתי: "טוב, מה דעתכן על כחול?"

And they said, "Blue, blue, we love blue. Let's do it blue."

והן ענו: "כחול, כחול, אנחנו אוהבות כחול. בוא נעשה את זה בכחול".

So, I went to the store, I brought Gaudence, the recalcitrant one of all,

אז הלכתי לחנות, והבאתי איתי את גודנס, האישה הבעייתית מביניהן,

and we brought all this paint and fabric to make curtains,

וקנינו צבע ובד בשבילך לעשות ווילונות,

and on painting day, we all gathered in Nyamirambo,

וביום הצביעה נפגשנו כולנו בניימירמבו,

and the idea was we would paint it white with blue as trim,

והרעיון היה שנצבע בלבן ובכחול בשוליים,

like a little French bakery. But that was clearly not as satisfying

כמו מאפייה צרפתית קטנה. אבל זה לא היה מספק

as painting a wall of blue like a morning sky.

כמו לצבוע קיר שלם בחול כמו השמיים בבוקר.

So, blue, blue, everything became blue.

אז, כחול, כחול, הכול הפך לכחול;

The walls were blue, the windows were blue,

הקירות היו כחולים, החלונות היו כחולים,

the sidewalk out front was painted blue.

המדרכה מחוץ למאפיה היתה כחולה.

And Aretha Franklin was shouting "R-E-S-P-E-C-T,"

וארית'ה פרנקלין צעקה: "R.E.S.P.E.C.T"

the women's hips were swaying

הירכיים שלהן התנענעו

and little kids were trying to grab the paintbrushes, but it was their day.

והילדים הקטנים ניסו לתפוס במברשות הצבע, אבל זה היה היום שלהן.

And at the end of it, we stood across the street

בסוף היום, עמדנו בקצה השני של הרחוב

and we looked at what we had done, and I said, "It is so beautiful."

והסתכלנו על מה שעשינו, ואני אמרתי, "זה כל כך יפיפה",

And the women said, "It really is."

והנשים אמרו: "זה באמת יפה".

And I said, "And I think the color is perfect,"

ואני אמרתי, "ואני חושבת שהצבע פשוט מושלם",

and they all nodded their head, except for Gaudence,

וכלן הנהנו, מלבד גודנס.

and I said, "What?"

ואני אמרתי, "מה?"

And she said, "Nothing." And I said, "What?"

והיא ענתה: "כלום", ואני שוב שאלתי "מה?"

And she said, "Well, it is pretty, but, you know, our color, really, it is green." And --

והיא אמרה: "טוב, זה יפה, אבל את יודעת, הצבע שלנו הוא, למען האמת, ירוק." ו-

(Laughter)

(צחוק).

-- I learned then that listening isn't just about patience,

וגיליתי שהקשבה משמעותה אינה רק סובלנות,

but that when you've lived on charity and dependent your whole life long,

אלא כשחיית כל חייך על צדקה והיית נזקק כל חייך,

it's really hard to say what you mean.

זה ממש קשה לומר למה אתה מתכוון.

And, mostly because people never really ask you,

ובעיקר, בגלל שאנשים אף פעם לא שאלו אותך.

and when they do, you don't really think they want to know the truth.

וכשהם כן שואלים, אתה לא באמת חושב שהם רוצים לדעת את האמת.

And so then I learned that listening is not only about waiting,

כך שאז למדתי שהקשבה אינה רק המתנה,

but it's also learning how better to ask questions.

אלא גם ללמוד טוב יותר כיצד לשאול שאלות.

And so, I lived in Kigali for about two and a half years, doing these two things,

כך, גרתי בקיגלי כשנתיים וחצי תוך כדי שאני עושה את שני הדברים הללו,

and it was an extraordinary time in my life.

וזו היתה תקופה יוצאת דופן בחיי.

And it taught me three lessons

וזה לימד אותי שלושה לקחים

that I think are so important for us today,

שאני חושבת שהם חשובים במיוחד בשבילנו כיום,

and certainly in the work that I do.

וללא ספק בעבודה אותה אני עושה.

The first is that dignity is more important to the human spirit than wealth.

הראשון הוא שכבוד יותר חשוב לרוח האנושית מעושר.

As Eleni has said, when people gain income, they gain choice,

כמו שאלני אמר, כשאנשים משיגים הכנסה, הם מרוויחים אפשרויות בחירה,

and that is fundamental to dignity.

וזהו הבסיס לכבוד.

But as human beings, we also want to see each other,

אבל כבני אדם אנחנו גם רוצים לראות אחד את השני,

and we want to be heard by each other, and we should never forget that.

ואנחנו רוצים להישמע אחד על ידי השני, ואל לנו לשכוח זאת.

The second is that traditional charity and aid

השני הוא שצדקה מסורתית וסיוע הומניטרי

are never going to solve the problems of poverty.

לא הולכים לפתור את בעיית העוני בעולם.

I think Andrew pretty well covered that, so I will move to the third point,

אני חושבת שאנדרו כיסה את העניין די טוב, אז אני אעבור לנקודה השלישית,

which is that markets alone also

שהיא שכוחות השוק בכוחות עצמם

are not going to solve the problems of poverty.

גם לא הולכים לפתור את בעיית העוני.

Yes, we ran this as a business,

כן, הרצנו את זה כעסק,

but someone needed to pay the philanthropic support

אבל מישהו היה צריך לשלם את תמיכת הצדקה

that came into the training, and the management support, the strategic advice

שבה השתמשנו להכשרה ולתמיכה בהנהלה, הייעוץ האסטרטגי

and, maybe most important of all,

ואולי החשוב מכולם,

the access to new contacts, networks and new markets.

הגישה לקשרים ושווקים חדשים.

And so, on a micro level, there's a real role for this combination

וכך, ברמת המיקרו, יש תפקיד משמעותי לשילוב

of investment and philanthropy.

של השקעה ופילנתרופיה.

And on a macro level -- some of the speakers have inferred that

וברמת המאקרו, חלק מהדוברים רמזו

even health should be privatized.

שאפילו שירותי הבריאות צריכים להיות מופרטים.

But, having had a father with heart disease,

אבל, כבת לאבא עם מחלת לב,

and realizing that what our family could afford

שמבינה שמה שהמשפחה שלנו יכלה להרשות לעצמה

was not what he should have gotten,

הוא לא מה שראוי שיקבל,

and having a good friend step in to help,

וכשחבר טוב התערב בכדי לעזור,

I really believe that all people deserve access to health

אני באמת מאמינה שלכל האנשים מגיעה גישה לשירותי בריאות

at prices they can afford.

במחירים נגישים.

I think the market can help us figure that out,

אני חושבת שהשוק יכול לעזור לנו להבין את זה,

but there's got to be a charitable component,

אבל חייב להיות מרכיב של צדקה

or I don't think we're going to create the kind of societies we want to live in.

אחרת אני לא חושבת שנוכל ליצור סוג של חברות שנרצה לחיות בהן.

And so, it was really those lessons that made me decide to

כך, הלקחים הללו הם אלה שגרמו לי להחליט

build Acumen Fund about six years ago.

להקים את קרן אקומן לפני שש שנים.

It's a nonprofit, venture capital fund for the poor,

זו קרן הון סיכון שלא למטרת רווח עבור עניים,

a few oxymorons in one sentence.

מספר אוקסימורונים במשפט אחד.

It essentially raises charitable funds from individuals, foundations and corporations,

הקרן מגייסת תרומות מאנשים פרטיים, מוסדות וחברות

and then we turn around and we invest equity and loans

ואז אנו משקיעים את הכסף בהון עצמי ובהלוואות

in both for-profit and nonprofit entities

של יישויות ללא מטרת רווח וגם ביישויות שהן למטרת רווח

that deliver affordable health, housing, energy, clean water

שמספקות שירותי בריאות, קורת גג, אנרגיה, מים נקיים

to low income people in South Asia and Africa,

לאנשים בעלי הכנסה נמוכה בדרום אסיה ובאפריקה

so that they can make their own choices.

כדי שהם יוכלו לעשות את את הבחירות שלהם בעצמם.

We've invested about 20 million dollars in 20 different enterprises,

השקענו כעשרים מליון דולר בעשרים מיזמים שונים,

and have, in so doing, created nearly 20,000 jobs,

ועל ידי כך, יצרנו כמעט 20 אלף מקומות עבודה,

and delivered tens of millions of services to people

וסיפקנו עשרות מיליוני שירותים לאנשים

who otherwise would not be able to afford them.

שאחרת לא היו להרשות אותם לעצמם.

I want to tell you two stories. Both of them are in Africa.

אני רוצה לספר לכם שני סיפורים. שניהם התרחשו באפריקה.

Both of them are about investing in entrepreneurs

שניהם נוגעים להשקעה ביזמים

who are committed to service, and who really know the markets.

שמסורים לתרומה ובאמת מבינים את השוק.

Both of them live at the confluence of public health and enterprise,

שניהם עוסקים במיזוג בין שירותי בריאות ציבוריים ויזמות,

and both of them, because they're manufacturers,

ושניהם, בגלל שהם יצרניים,

create jobs directly, and create incomes indirectly,

יוצרים מקומות עבודה באופן ישיר והכנסה באופן עקיף,

because they're in the malaria sector,

בגלל שהם באזורים נגועי מלריה,

and Africa loses about 13 billion dollars a year because of malaria.

ואפריקה מפסידה כ13 מיליארד דולר בשנה כתוצאה ממלריה.

And so as people get healthier, they also get wealthier.

כך שככל שאנשים נהיים בריאים יותר, הם גם נהיים עשירים יותר.

The first one is called Advanced Bio-Extracts Limited.

הראשונה נקראית שירותי ביו-תמציות בע"מ.

It's a company built in Kenya about seven years ago

זו חברה שהוקמה בקניה לפני כשבע שנים

by an incredible entrepreneur named Patrick Henfrey and his three colleagues.

על ידי יזם בשם פטריק הנפרי ושלושה שותפים.

These are old-hand farmers

אלו חקלאים ותיקים

who've gone through all the agricultural ups and downs

שעברו את כל העליות והמורדות החקלאיות

in Kenya over the last 30 years.

בקניה לאורך 30 שנים.

Now, this plant is an Artemisia plant;

אז, הצמח הזה הוא צמח הארתמיסיה,

it's the basic component for artemisinin,

זהו מרכיב בסיסי בארטמיסינין,

which is the best-known treatment for malaria.

שהיא הטיפול הידוע הטוב ביותר למלריה.

It's indigenous to China and the Far East,

הצמח נפוץ בסין ובמזרח הרחוק,

but given that the prevalence of malaria is here in Africa,

אבל בשל השכיחות של מלריה כאן באפריקה,

Patrick and his colleagues said, "Let's bring it here,

פטריק והקולגות שלו אמרו: "בואו נביא את הצמח לכאן,

because it's a high value-add product."

מכיוון שזה מוצר בעל ערך מוסף גבוה."

The farmers get three to four times the yields that they would with maize.

החקלאים מקבלים פי שלושה עד ארבעה יבול מאשר עם תירס.

And so, using patient capital -- money that they could raise early on,

כך, על ידי שימוש בהון לטווח ארוך, כסף אותו יכלו לגייס בשלב מוקדם,

that actually got below market returns

שהניב תשואה מתחת למחירי השוק,

and was willing to go the long haul and be combined

ובעזרת המוכנות ללכת למסע ארוך שישולב

with management assistance, strategic assistance --

עם תמיכה ניהולית ועזרה אסטרטגית,

they've now created a company where they purchase from 7,500 farmers.

הם יצרו חברה כשהם קונים סחורות מ7,500 חלקאים.

So that's about 50,000 people affected.

אז אלה בערך 50,000 איש שהושפעו.

And I think some of you may have visited --

ואני חושבת שחלקכם נפגשתם איתם --

these farmers are helped by KickStart and TechnoServe,

החלקאים האלה נעזרים בKickStart ו-TechnoServe,

who help them become more self-sufficient.

שעזרו להם להפוך לעצמאיים יותר.

They buy it, they dry it and they bring it to this factory,

הם קונים את זה, מייבשים את זה ומביאים את זה למפעל

which was purchased in part by, again, patient capital from Novartis,

שנרכש בחלקו על ידי, שוב, הון לטווח ארוך מNovartis,

who has a real interest in getting the powder

להם יש אינטרס אמיתי בהשגת האבקה

so that they can make Coartem.

כדי שהם יוכלו להכין קוארטם.

Acumen's been working with ABE for the past year, year and a half,

Acumen עבדו יחד עם ABE במשך השנה, שנה וחצי האחרונות,

both on looking at a new business plan,

גם בבחינת תוכנית עסקית חדשה

and what does expansion look like, helping with management support

ובבדיקה איך תראה התרחבות, בתמיכה בהנהלה

and helping to do term sheets and raise capital.

ובעזרה בהכנת מסמך עקרונות ובגיוס הון.

And I really understood what patient capital meant emotionally

ואני באמת הבנתי מהי משמעותו של הון לטווח ארוך מבחינה רגשית

in the last month or so. Because the company was literally

בחודש האחרון בערך. בגלל שהחברה היתה באופן מילולי

10 days away from proving that the product they produced

מרחק של עשרה ימים מלהוכיח שהמוצר שהם ייצרו

was at the world-quality level needed to make Coartem,

היה ברמה האיכות העולמית הנדרשת להכנת קוארטם,

when they were in the biggest cash crisis of their history.

כשהם היו בעיצומו של משבר המזומן הגדול ביותר בהיסטוריה שלהם.

And we called all of the social investors we know.

והתקשרנו לכל המשקיעים החברתיים שאנחנו מכירים.

Now, some of these same social investors are really interested in Africa

חלק מאותם משקיעים חברתיים מתעניינים מאוד באפריקה

and understand the importance of agriculture,

ומבינים את החשיבות של חקלאות,

and they even helped the farmers.

והם עזרו לחקלאים.

And even when we explained that if ABE goes away,

ואפילו כשהסברנו שאם ABE תעלם

all those 7,500 jobs go away too,

כל אותן 7,500 משרות יעלמו גם כן,

we sometimes have this bifurcation between business and the social.

לפעמים יש לנו מעין הפרדה בין העסקי לבין החברתי.

And it's really time we start thinking more creatively about how they can be fused.

ובאמת הגיע הזמן שנתחיל לחשוב באופן יותר יצירתי על איך נוכל לאחד אותם.

So Acumen made not one, but two bridge loans,

אז אקומן נתנה לא אחת, אלא שתי הלוואות גישור,

and the good news is they did indeed meet world-quality classification and are now

והחדשות הטובות הן שהרמה אכן עמדה בדרישות העולמיות לאיכות והם עכשיו

in the final stages of closing a 20-million-dollar round, to move it to the next level,

בשלבים האחרונים של סגירת סבב גיוסים של 20 מליון דולר בכדי לעבור לשלב הבא,

and I think that this will be one of the more important companies in East Africa.

ואני חושבת שזו תהיה אחת החברות היותר חשובות באפריקה.

This is Samuel. He's a farmer.

זהו סמואל. הוא חקלאי.

He was actually living in the Kibera slums

הוא גר בשכונות העוני של קיברה

when his father called him and told him about Artemisia and the value-add potential.

כשאביו סיפר לו על ארטמיסיה ופוטנציאל הערך המוסף.

So he moved back to the farm, and, long story short,

אז הוא חזר לחווה, ובקיצור,

they now have seven acres under cultivation.

הם מגדלים כעת שבעת אייקרים.

Samuel's kids are in private school,

הילדים של סמואל בבית ספר פרטי,

and he's starting to help other farmers in the area also go into Artemisia production --

והוא מתחיל לעזור לחקלאים אחרים באזור להתחיל להיכנס לגידול ארטמיסיה --

dignity being more important than wealth.

כאשר הכבוד חשוב יותר מהעושר.

The next one, many of you know.

את הבא, רבים מכם מכירים.

I talked about it a little at Oxford two years ago,

דיברתי על כך מעט באוקספורד לפני שנתיים,

and some of you visited A to Z manufacturing,

וחלקכם ביקרו ב"A to Z manufacturing",

which is one of the great, real companies in East Africa.

שהיא אחרת החברות הבאמת מצוינות במזרח אפריקה.

It's another one that lives at the confluence of health and enterprise.

זו עוד חברה שחיה במיזוג שבין בריאות ויזמות.

And this is really a story about a public-private solution

וזהו באמת סיפור על פתרון ציבורי/פרטי

that has really worked.

שבאמת עבד.

It started in Japan. Sumitomo had developed a technology

זה התחיל ביפן. סומיטומו פיתחו טכנולוגיה

essentially to impregnate a polyethylene-based fiber with organic insecticide,

בשביל להספיג סיבים מפוליאתילן עם קוטל חרקים אורגני

so you could create a bed net,

כך שתוכל ליצור רשת למיטה (כילה),

a malaria bed net, that would last five years and not need to be re-dipped.

רשת למיטה כנגד מלריה שתחזיק מעמד חמש שנים מבלי שיהיה צריך להספיג אותה מחדש.

It could alter the vector, but like Artemisia,

זה יכול לעשות שינוי, אבל כמו ארטמיסיה,

it had been produced only in East Asia. And as part of its social responsibility,

זה יוצר רק במזרח אסיה, כחלק מהאחריות החברתית שלה

Sumitomo said, "Why don't we experiment

סומיטומו אמרה, " למה שלא ננסה

with whether we can produce it in Africa, for Africans?"

לייצר באפריקה, בשביל אפריקאים?"

UNICEF came forward and said, "We'll buy most of the nets,

UNICEF עשו את הצעד ואמרו: "אנחנו נקנה מכם את רוב הרשתות

and then we'll give them away, as part of the global fund's

ואז נתן אותן בחינם כחלק מהקרן העולמית

and the U.N.'s commitment to pregnant women and children, for free."

והאו"ם הבטיח לממן את הרשתות בחינם לנשים בהריון ולילדים".

Acumen came in with the patient capital,

אקומן נכנסה עם הון לטווח ארוך,

and we also helped to identify the entrepreneur

וגם עזרנו לזהות את היזם

that we would all partner with here in Africa,

שכולם יחברו איתו באפריקה.

and Exxon provided the initial resin.

ו-Exxon סיפקו את ההון הראשוני.

Well, in looking around for entrepreneurs,

בזמן החיפוש אחר יזמים,

there was none better that we could find on earth than Anuj Shah,

לא היה אחד טוב יותר על פני כדור הארץ מאשר אנוז' שה,

in A to Z manufacturing company.

מחברת הייצור 'A to Z'.

It's a 40-year-old company, it understands manufacturing.

זו חברה בת 40 שנים, שמבינה בייצור.

It's gone from socialist Tanzania into capitalist Tanzania,

היא עברה מטנזניה הסוציאליסטית לטנזניה הקפיטליסטית,

and continued to flourish. It had about 1,000 employees when we first found it.

והמשיכה לשגשג. היו בחברה כ1,000 עובדים כשמצאנו אותה.

And so, Anuj took the entrepreneurial risk here in Africa

וכך, אנוז' לקח את הסיכון היזמי כאן באפריקה

to produce a public good that was purchased by the aid establishment

כדי לייצר מוצר ציבורי שנרכש ע"י ארגוני צדקה

to work with malaria.

במטרה לטפל במלריה.

And, long story short, again, they've been so successful.

ושוב, בקיצור, הם היו מאוד מוצלחים.

In our first year, the first net went off the line in October of 2003.

בשנה הראשונה שלנו, הרשת הראשונה יצאה מפס הייצור באוקטובר 2003.

We thought the hitting-it-out-of-the-box number was 150,000 nets a year.

ההערכה הראשונית שלנו היתה 150,000 רשתות בשנה.

This year, they are now producing eight million nets a year,

השנה הם מייצרים שמונה מליון רשתות בשנה,

and they employ 5,000 people, 90 percent of whom are women, mostly unskilled.

ומעסיקים 5,000 אנשים, 90 אחוז מהם נשים, רובן ללא כישורים מוקדמים.

They're in a joint venture with Sumitomo.

הם נמצאים במיזם משותף עם סומיטומו.

And so, from an enterprise perspective for Africa,

וכך, מנקודת מבט יזמית באפריקה,

and from a public health perspective, these are real successes.

ומפרספקטיבה של בריאות הציבור, אלו הן הצלחות אמיתיות.

But it's only half the story if we're really looking at solving problems of poverty,

אבל זהו רק חצי מהסיפור אם אנחנו רוצים לפתור את בעיות העוני,

because it's not long-term sustainable.

בגלל שזה לא פתרון בר-קיימא לטווח הארוך.

It's a company with one big customer.

זוהי חברה עם לקוח אחד גדול.

And if avian flu hits, or for any other reason

ואם שפעת העופות תכה, או מכל סיבה אחרת

the world decides that malaria is no longer as much of a priority, everybody loses.

העולם יחליט שמלריה אינה עדיפות יותר, כולם יפסידו.

And so, Anuj and Acumen

וכך, אנוז' ואקומן

have been talking about testing the private sector,

מדברים על בחינה של המגזר הפרטי,

because the assumption that the aid establishment has made is that,

מכיוון שההנחה שמניחים ארגוני הצדקה היא

look, in a country like Tanzania,

שתראו, במדינה כמו טנזניה,

80 percent of the population makes less than two dollars a day.

80 אחוז מהאוכלוסיה מרוויחה פחות מ2 דולר ליום.

It costs, at manufacturing point, six dollars to produce these,

היא (הרשת) עולה ברמת הייצור, שישה דולרים כדי לייצר

and it costs the establishment another six dollars to distribute it,

ולמוסד עוד שישה דולרים כדי להפיץ אותה,

so the market price in a free market would be about 12 dollars per net.

כך שמחיר השוק אמור להיות בערך 12 דולרים לכל רשת.

Most people can't afford that, so let's give it away free.

רוב האנשים לא יכולים להרשות זאת לעצמם אז אנחנו נותנים אותן בחינם.

And we said, "Well, there's another option.

ואמרנו: "טוב, יש עוד אופציה.

Let's use the market as the best listening device we have, and

בואו נשתמש בשוק כאמצעי ההאזנה הטוב ביותר שיש לנו,

understand at what price people would pay for this, so they get the dignity of choice.

ונבין מהו המחיר שאנשים מוכנים לשלם עבור המוצר, כדי שהם יקבלו את הכבוד שבבחירה.

We can start building local distribution,

אנחנו יכולים להתחיל להקים רשת הפצה מקומית,

and actually, it can cost the public sector much less."

ולמעשה, זה יכול לעלות למגזר הציבורי הרבה פחות."

And so we came in with a second round of patient capital to A to Z,

אז התחלנו עם סבב שני של גיוס הון לטווח ארוך בשביל 'A to Z'

a loan as well as a grant, so that A to Z could play with pricing

כהלוואה וגם כמענק, כך ש'A to Z' תוכל לשחק עם המחירים

and listen to the marketplace, and found a number of things.

ולהקשיב לשוק ולמצוא את המחירים של דברים.

One, that people will pay different prices,

ראשית, שאנשים ישלמו מחירים שונים,

but the overwhelming number of people will come forth at one dollar per net

אבל הרוב המוחלט של האנשים יגיעו עם דולר אחד לרשת

and make a decision to buy it.

ויעשו את ההחלטה לקנות אותה.

And when you listen to them, they'll also have a lot to say

וכשתקשיב להם, יהיה להם גם הרבה לומר

about what they like and what they don't like.

מה הם אוהבים ומה הם לא,

And that some of the channels we thought would work didn't work.

וחלק מהערוצים שחשבנו שיעבדו, לא עבדו.

But because of this experimentation and iteration that was allowed

אבל בגלל ההתנסות והחזרה עליה שהיתה אפשרית

because of the patient capital,

הודות להון לטווח-ארוך,

we've now found that it costs about a dollar in the private sector

גילינו כי המחיר הוא בערך דולר אחד בשוק הפרטי

to distribute, and a dollar to buy the net.

בשביל ההפצה, ודולר בשביל לקנות את הרשת.

So then, from a policy perspective, when you start with the market,

וכך, מפרספקטיבה של מדיניות, כשאתה מתחיל עם השוק,

we have a choice.

יש לנו ברירה.

We can continue going along at 12 dollars a net, and the customer pays zero,

אנחנו יכולים להמשיך עם 12 דולר לרשת, והלקוח יאמר אפס

or we could at least experiment with some of it, to charge one dollar a net,

או שאנחנו יכולים לפחות להתנסות עם חלקם ולגבות דולר אחד לרשת,

costing the public sector another six dollars a net,

כך שהציבור ישלם עוד שישה דולרים לרשת,

give the people the dignity of choice, and have a distribution system

לתת לאנשים את הכבוד שבבחירה, ולקבל מערכת הפצה

that might, over time, start sustaining itself.

שיכולה, עם הזמן, לשאת בנטל של עצמה.

We've got to start having conversations like this,

אנחנו חייבים להתחיל לעשות שיחות כאלו,

and I don't think there's any better way to start than using the market,

ואני לא חושבת שיש דרך טובה יותר מלהתחיל לעשות שימוש בשוק,

but also to bring other people to the table around it.

וגם להביא את האנשים לתוכו.

Whenever I go to visit A to Z, I think of my grandmother, Stella.

כל פעם שאני מבקרת ב'A to Z', אני חושבת על סבתא שלי, סטלה.

She was very much like those women sitting behind the sewing machines.

היא היתה דומה מאוד לנשים האלו שיושבת מאחורי מכונות התפירה.

She grew up on a farm in Austria, very poor,

היא גדלה בחווה באוסטריה, ענייה מאוד,

didn't have very much education.

ולא היתה לה כמעט השכלה.

She moved to the United States, where she met my grandfather,

היא עברה לארצות הברית כשהיא פגשה את סבא שלי

who was a cement hauler,

שהיה מוביל בטון,

and they had nine children. Three of them died as babies.

והם הביאו לעולם תשעה ילדים. שלושה מהם מתו כתינוקות.

My grandmother had tuberculosis, and she worked in a sewing machine shop,

לסבתא שלי הית שחפת, והיא עבדה בחנות תפירה

making shirts for about 10 cents an hour.

כשהיא מכינה חולצות עבור 10 סנט לשעה.

She, like so many of the women I see at A to Z,

היא, כמו רבות מהנשים שאני רואה ב'A to Z',

worked hard every day, understood what suffering was,

עבדה קשה כל יום, הבינה מהו סבל,

had a deep faith in God, loved her children

האמינה עמוקות באלוהים, אהבה את ילדיה

and would never have accepted a handout.

ולעולם לא היתה מקבלת צדקה.

But because she had the opportunity of the marketplace,

אבל בגלל שהיתה לה את האפשרות של השוק החופשי

and she lived in a society that provided the safety

והיא חיה בחברה שהעניקה את הבטחון

of having access to affordable health and education,

שבגישה לבריאות ולחינוך שהיא יכלה להרשת לעצמה,

her children and their children were able to live

הילדים שלה והילדים שלהם היו יכולים לחיות

lives of real purpose and follow real dreams.

חיים של תכלית אמיתית ולרדוף אחר חלומות אמיתיים.

I look around at my siblings and my cousins -- and as I said,

אני מסתכלת על אחיי ועל בני דודיי -- וכמו שאמרתי,

there are a lot of us --

יש רבים מאיתנו --

and I see teachers and musicians, hedge fund managers, designers.

ואני רואה מורים ומוסיקאים, מנהלי קרנות הון סיכון, מעצבים,

One sister who makes other people's wishes come true.

אחות אחת שמגשימה משאלות של אחרים.

And my wish, when I see those women, I meet those farmers,

והמשאלה שלי, כשאני רואה את אותן נשים, כשאני פוגשת את אותם חקלאים

and I think about all the people across this continent

ואני חושבת על כל אותם אנשים ברחבי היבשת

who are working hard every day,

שעובדים קשים מדי יום

is that they have that sense of opportunity and possibility,

היא שתהיה להם את אותה תחושה של הזדמנות ואפשרות,

and that they also can believe and get access to services,

ושהם גם יוכלו להאמין ולקבל גישה לשירותים

so that their children, too, can live those lives of great purpose.

בכדי שילדיהם גם כן יוכלו לחיות חיים של תכלית גדולה.

It shouldn't be that difficult.

זה לא אמור להיות קשה.

But what it takes is a commitment from all of us

אבל מה שיידרש הוא מחויבות מכולנו,

to essentially refuse trite assumptions,

בכדי לסרב למעשה להנחות נדושות,

get out of our ideological boxes.

ולצאת מהקופסאות האידיאולוגיות שלנו.

It takes investing in those entrepreneurs that are committed

זה ידרוש השקעה ביזמים שמחויבים

to service as well as to success.

לשירותים כמו גם להצלחה.

It takes opening your arms, both, wide,

זה ידרוש פתיחה, רחבה של שתי הידיים

and expecting very little love in return,

תוך ציפיה מועטה לאהבה בחזרה,

but demanding accountability,

אבל תוך דרישה לאחריות

and bringing the accountability to the table as well.

והבאת האחריות לשולחן גם כן.

And most of all, most of all,

ויותר מכל, יותר מכל,

it requires that all of us have the courage and the patience,

זה ידרוש שלכולנו יהיה האומץ והסבלנות,

whether we are rich or poor, African or non-African,

אם אנחנו עשירים או עניים, אפריקאים או לא אפריקאים,

local or diaspora, left or right,

מקומיים או מהגולה, ימניים או שמלאניים,

to really start listening to each other.

להתחיל ולהקשיב אחד לשני.

Thank you.

תודה.

(Applause)

(מחיאות כפיים)