Shaka Senghor: Why your worst deeds don't define you | TED

מתרגם: Tal Eldar מבקר: Ido Dekkers

Twenty-three years ago,

לפני עשרים ושלוש שנים,

at the age of 19,

בגיל 19,

I shot and killed a man.

יריתי באדם והרגתי אותו.

I was a young drug dealer

הייתי סוחר סמים צעיר

with a quick temper

עם מזג חם

and a semi-automatic pistol.

ואקדח חצי-אוטומטי.

But that wasn't the end of my story.

אבל זה לא היה סוף הסיפור שלי.

In fact, it was beginning,

למעשה, זו הייתה רק ההתחלה,

and the 23 years since

וב23 השנים שחלפו מאז

is a story of acknowledgment,

יש סיפור של הכרה,

apology and atonement.

התנצלות וכפרה.

But it didn't happen in the way

אבל זה לא קרה בדרך

that you might imagine or think.

שאתם אולי מדמיינים או חושבים.

These things occurred in my life

הדברים האלה קרו בחיי

in a way that was surprising,

בדרך מפתיעה,

especially to me.

במיוחד עבורי.

See, like many of you,

תראו, כמו רבים מכם,

growing up, I was an honor roll student,

כשגדלתי, הייתי תלמיד מצטיין,

a scholarship student,

זכיתי למלגות,

with dreams of becoming a doctor.

עם חלום להפוך לרופא.

But things went dramatically wrong

אבל הדברים השתבשו באופן דרמטי

when my parents separated

כשהוריי נפרדו,

and eventually divorced.

ולבסוף התגרשו.

The actual events are pretty straightforward.

האירועים עצמם היו די פשוטים.

At the age of 17,

בגיל 17,

I got shot three times

נוריתי 3 פעמים

standing on the corner of my block in Detroit.

עומד בפינת הרחוב שלי בדטרויט.

My friend rushed me to the hospital.

חבריי הבהילו אותי לבית החולים.

Doctors pulled the bullets out,

הרופאים הוציאו את הכדורים,

patched me up,

תפרו אותי,

and sent me back to the same neighborhood where I got shot.

ושלחו אותי חזרה לאותה שכונה בה ירו בי.

Throughout this ordeal,

במהלך מסע הייסורים הזה,

no one hugged me,

איש לא חיבק אותי,

no one counseled me,

איש לא ניחם אותי,

no one told me I would be okay.

איש לא אמר לי שאני אהיה בסדר.

No one told me that I would live in fear,

איש לא אמר לי שאחיה בפחד,

that I would become paranoid,

שאהפוך לפרנואיד,

or that I would react hyper-violently

או שאגיב באופן אלים כל כך

to being shot.

לירי.

No one told me that one day,

איש לא אמר לי שיום אחד,

I would become the person behind the trigger.

אהפוך לאדם שמאחורי ההדק.

Fourteen months later,

14 חודשים מאוחר יותר,

at 2 a.m.,

בשתיים לפנות בוקר,

I fired the shots

יריתי את היריות

that caused a man's death.

שהביאו למותו של אדם.

When I entered prison,

כשנכנסתי לכלא,

I was bitter, I was angry, I was hurt.

הייתי מריר, הייתי עצבני, הייתי פגוע.

I didn't want to take responsibility.

לא רציתי לקחת אחריות.

I blamed everybody from my parents

האשמתי את כולם, החל מהוריי

to the system.

ועד המערכת.

I rationalized my decision to shoot

הצדקתי את ההחלטה שלי לירות

because in the hood where I come from,

כי בשכונה ממנה אני בא,

it's better to be the shooter

עדיף להיות היורה

than the person getting shot.

מאשר זה שיורים בו.

As I sat in my cold cell,

כשישבתי בתאי הקר,

I felt helpless,

הרגשתי חסר אונים,

unloved and abandoned.

לא נאהב ונטוש,

I felt like nobody cared,

הרגשתי כאילו לאיש לא אכפת

and I reacted

והגבתי

with hostility to my confinement.

בעוינות למאסר.

And I found myself getting

מצאתי את עצמי נכנס

deeper and deeper into trouble.

לצרות יותר ויותר עמוקות.

I ran black market stores,

ניהלתי חנויות בשוק שחור,

I loan sharked,

הלוויתי בשחור,

and I sold drugs that were illegally smuggled

ומכרתי סמים שהוברחו באופן לא חוקי

into the prison.

לתוך הכלא.

I had in fact become

למעשה נהפכתי

what the warden of the Michigan Reformatory called

למה שהסוהר במוסד לעבריינים צעירים במישיגן קרא,

"the worst of the worst."

"הגרוע שבגרועים".

And because of my activity,

ובגלל הפעילות שלי,

I landed in solitary confinement

הגעתי למאסר בבידוד

for seven and a half years

במשך שבע וחצי שנים

out of my incarceration.

מתוך המאסר שלי.

Now as I see it, solitary confinement

עכשיו, כמו שאני רואה את זה מאסר בבידוד

is one of the most inhumane and barbaric places

זה אחד המקומות הכי לא-הומניים וברבריים

you can find yourself,

שאתה יכול למצוא בהם את עצמך,

but find myself I did.

ואכן מצאתי את עצמי.

One day, I was pacing my cell,

יום אחד, צעדתי בתא שלי,

when an officer came and delivered mail.

כשהסוהר בא והעביר דואר.

I looked at a couple of letters

הסתכלתי על כמה מכתבים

before I looked at the letter

לפני שהסתכלתי על המכתב

that had my son's squiggly handwriting on it.

שהיה עליו את כתב היד המשורבט של הבן שלי,

And anytime I would get a letter from my son,

ובכל פעם שהייתי מקבל מכתב מהבן שלי,

it was like a ray of light

זה היה כמו קרן אור

in the darkest place you can imagine.

במקום הכי חשוך שאפשר לדמיין.

And on this particular day, I opened this letter,

וביום הספציפי ההוא, פתחתי את המכתב

and in capital letters, he wrote,

ובאותיות גדולות, הוא כתב,

"My mama told me why you was in prison:

"אמא שלי אמרה לי למה אתה בכלא:

murder."

רצח."

He said, "Dad, don't kill.

הוא אמר, "אבא, אל תהרוג.

Jesus watches what you do. Pray to Him."

ישו צופה במעשייך. התפלל אליו."

Now, I wasn't religious at that time,

עכשיו, לא הייתי דתי אז,

nor am I religious now,

ואני גם לא דתי עכשיו,

but it was something so profound

אבל היה משהו כל כך עמוק

about my son's words.

במילים של בני.

They made me examine things about my life

הן גרמו לי לבחון דברים בחיים שלי

that I hadn't considered.

שלא לקחתי בחשבון.

It was the first time in my life

זו לא הייתה הפעם הראשונה בחיי

that I had actually thought about the fact

שממש חשבתי על העובדה

that my son would see me as a murderer.

שבני יראה בי כרוצח.

I sat back on my bunk

ישבתי על המיטה שלי

and I reflected on something I had read

והירהרתי על משהו שקראתי

in [Plato],

בכתבי אפלטון

where Socrates stated in "Apology"

כשסוקרטס ציין ב"אפולוגיה"

that the unexamined life isn't worth living.

שחיים שלא נבחנו אינם חיים שראויים לחיות.

At that point is when the transformation began.

זו הייתה הנקודה בה השינוי התחיל.

But it didn't come easy.

אבל הוא לא בא בקלות.

One of the things I realized,

אחד מהדברים שהבנתי,

which was part of the transformation,

שהיה חלק מהשינוי,

was that there were four key things.

הוא שיש ארבעה עקרונות מפתח.

The first thing was,

הראשון היה,

I had great mentors.

שהיו לי מנטורים נהדרים.

Now, I know some of you all are probably thinking,

עכשיו, אני יודע שחלק מכם וודאי חושבים,

how did you find a great mentor in prison?

איך מצאת מנטור נהדר בכלא?

But in my case,

אבל במקרה שלי,

some of my mentors

חלק מהמנטורים שלי

who are serving life sentences

שנתונים במעצר עולם

were some of the best people to ever come into my life,

היו חלק מהאנשים הטובים ביותר שנכנסו לחיי,

because they forced me to look at my life honestly,

מכיוון שהם הכריחו אותי להסתכל על חיי בכנות,

and they forced me to challenge myself

והכריחו אותי לאתגר את עצמי

about my decision making.

בנוגע לקבלת ההחלטות שלי.

The second thing was literature.

הדבר השני הוא ספרות.

Prior to going to prison,

לפני שנכנסתי לכלא,

I didn't know that there were so many brilliant

לא ידעתי שיש כל כך הרבה משוררים

black poets, authors and philosophers,

שחורים מבריקים, סופרים ופילוסופים,

and then I had the great fortune

ואז שפר עליי מזלי

of encountering Malcolm X's autobiography,

ונתקלי באוטוביוגרפיה של מלקולם אקס,

and it shattered every stereotype I had about myself.

והיא נפצה כל סטראוטיפ שהיה לי לגבי עצמי.

The third thing was family.

הדבר השלישי היה משפחה.

For 19 years, my father stood by my side

במשך 19 שנה, אבי עמד לצידי

with an unshakable faith,

עם אמונה בלתי ניתנת לערעור

because he believed that I had what it took

משום שהוא האמין שיש בי מה שצריך

to turn my life around.

כדי להפוך את חיי על פיהם.

I also met an amazing woman

פגשתי גם אישה מדהימה

who is now the mother of my two-year-old son Sekou,

שהיא עכשיו האמא של ילדי בן השנתיים סייקו,

and she taught me how to love myself

והיא לימדה אותי איך לאהוב את עצמי

in a healthy way.

בדרך בריאה.

The final thing was writing.

הדבר האחרון הוא כתיבה.

When I got that letter from my son,

כשקיבלתי את המכתב ההוא מהבן שלי,

I began to write a journal

התחלתי לכתוב יומן

about things I had experienced in my childhood

על דברים שחוויתי בילדות

and in prison,

ובכלא,

and what it did is it opened up my mind to the idea

ומה שזה עשה זה שזה פתח את הראש שלי לרעיון

of atonement.

של כפרה.

Earlier in my incarceration, I had received

מוקדם יותר במאסר שלי, קיבלתי

a letter from one of the relatives of my victim,

מכתב מאחת מקרובי משפחתו של הקורבן,

and in that letter,

ובמכתב הזה,

she told me she forgave me,

היא אמרה לי שהיא סולחת לי

because she realized I was a young child

משום שהיא הבינה שהייתי ילד צעיר

who had been abused

שעבר התעללות

and had been through some hardships

ועבר מספר טלטלות

and just made a series of poor decisions.

ועשה סדרה של החלטות גרועות.

It was the first time in my life

הייתה זו הפעם הראשונה בחיי

that I ever felt open to forgiving myself.

שהרגשתי פתוח ללסלוח לעצמי.

One of the things that happened

אחד הדברים שקרו

after that experience is that

אחרי החוויה הזאת זה

I thought about the other men who were incarcerated

שחשבתי על האנשים האחרים שהיו במאסר

alongside of me,

לצידי,

and how much I wanted to share this with them.

וכמה שרציתי לחלוק את זה איתם.

And so I started talking to them about

וכך התחלתי לדבר איתם על

some of their experiences,

חלק מהחוויות שלהם,

and I was devastated to realize

ונדהמתי לגלות

that most of them came from the same abusive environments,

שרובם באו מאותה סביבה מתעללת,

And most of them wanted help and they wanted to turn it around,

ורובם רצו עזרה ורצו לשנות את מצבם,

but unfortunately the system

אבל למרבה הצער המערכת

that currently holds 2.5 million people in prison

שכרגע מחזיקה 2.5 מיליון אנשים בכלא

is designed to warehouse

נועדה רק לאחסן

as opposed to rehabilitate or transform.

בניגוד ללשקם ולשנות.

So I made it up in my mind

אז הגעתי להחלטה

that if I was ever released from prison

שאם אי פעם אשתחרר מהכלא

that I would do everything in my power

אעשה כל שבכוחי

to help change that.

לעזור לשנות את זה.

In 2010, I walked out of prison

ב2010 השתחררתי מהכלא

for the first time after two decades.

לראשונה אחרי שני עשורים.

Now imagine, if you will,

עכשיו נסו לדמיין, אם תרצו,

Fred Flintstone walking into an episode

את פרד פילנסטון נכנס לפרק

of "The Jetsons."

של "משפחת סילוני".

That was pretty much what my life was like.

ככה פחות או יותר נראו חיי.

For the first time, I was exposed to the Internet,

לראשונה, נחשפתי לאינטרנט,

social media,

מדיות חברתיות,

cars that talk like KITT from "Knight Rider."

מכוניות שמדברות כמו קיט מ"אביר על גלגלים".

But the thing that fascinated me the most

אבל הדבר שריתק אותי יותר מכל

was phone technology.

היה טכנולוגיות הטלפון.

See, when I went to prison,

תראו, כשאני נכנסתי לכלא,

our car phones were this big

הטלפונים במכוניות היו בגודל הזה

and required two people to carry them.

ושני אנשים היו צריכים לסחוב אותם.

So imagine what it was like when I first grabbed

אז דמיינו לכם איך הרגשתי כשלראשונה אחזתי

my little Blackberry

בבלקברי הקטן שלי

and I started learning how to text.

והתחלתי ללמוד איך לכתוב הודעות טקסט.

But the thing is, the people around me,

אבל העניין הוא, שהאנשים מסביבי,

they didn't realize that I had no idea

הם לא הבינו שלא היה לי שום מושג

what all these abbreviated texts meant,

מה כל הטקסטים המקוצרים האלה אומרים,

like LOL, OMG, LMAO,

כמו LOL, OMG, LMAO

until one day I was having a conversation

עד שיום אחד ניהלתי שיחה

with one of my friends via text,

בהודעות עם אחד מחבריי

and I asked him to do something, and he responded back, "K."

וביקשתי ממנו לעשות משהו, והוא השיב, "קיי".

And I was like, "What is K?"

אז שאלתי, "מה זה קיי?"

And he was like, "K is okay."

והוא ענה, קיי הוא אוקיי."

So in my head, I was like,

אז בראש שלי חשבתי

"Well what the hell is wrong with K?"

"מה לעזאזל לא בסדר בקיי?"

And so I text him a question mark.

אז שלחתי לו סימן שאלה,

And he said, "K = okay."

והוא אמר, "קיי=אוקיי."

And so I tap back, "FU." (Laughter)

אז הקלדתי בחזרה, "FU." (צחוק)

And then he texts back, and he asks me

ואז הוא כתב בחזרה, ושאל אותי

why was I cussing him out.

למה אני מקלל אותו.

And I said, "LOL FU,"

ואני אמרתי, "LOL FU"

as in, I finally understand.

כאילו סוף סוף הבנתי.

(Laughter)

(צחוק)

And so fast forward three years,

אז נריץ קדימה שלוש שנים,

I'm doing relatively good.

אני מסתדר יחסית טוב.

I have a fellowship at MIT Media Lab,

יש לי התמחות במעבדת המדיה של MIT,

I work for an amazing company called BMe,

אני עובד עבור חברה מדהימה שנקראת בי-מי,

I teach at the University of Michigan,

אני מלמד באוניברסיטת מישיגן,

but it's been a struggle

אבל זה היה מאבק

because I realize that there are more

כי הבנתי שיש עוד

men and women coming home

גברים ונשים שמגיעים הביתה

who are not going to be afforded those opportunities.

ולא הולכות להינתן להם הזדמנויות כאלה.

I've been blessed to work with some amazing

בורכתי לעבוד עם

men and women,

גברים ונשים מדהימים,

helping others reenter society,

לעזור לאחרים להיכנס מחדש לחברה,

and one of them is my friend named Calvin Evans.

ואחד מהם הוא חברי שנקרא קלווין אוונס.

He served 24 years for a crime he didn't commit.

הוא ריצה 24 שנים עבור פשע שהוא לא ביצע.

He's 45 years old. He's currently enrolled in college.

הוא בן 45. הוא כרגע נרשם למכללה.

And one of the things that we talked about

ואחד הנושאים שדיברנו עליו

is the three things that I found important

היה שלושת הדברים שעבורי היו חשובים

in my personal transformation,

במהפך האישי שלי,

the first being acknowledgment.

כשהראשון הוא הכרה.

I had to acknowledge that I had hurt others.

הייתי צריך להכיר בכך שפגעתי באחרים.

I also had to acknowledge that I had been hurt.

גם הייתי צריך להכיר בכך שנפגעתי.

The second thing was apologizing.

הדבר השני היה התנצלות.

I had to apologize to the people I had hurt.

הייתי חייב להביע את התנצלותי כלפי האנשים בהם פגעתי,

Even though I had no expectations of them accepting it,

למרות שלא היו לי ציפיות שהם יקבלו אותה,

it was important to do because it was the right thing.

היה חשוב לעשות את זה כי זה היה הדבר הנכון.

But I also had to apologize to myself.

אבל גם הייתי חייב התנצלות לעצמי.

The third thing was atoning.

הדבר השלישי היה כפרה.

For me, atoning meant

עבורי, כפרה משמעה

going back into my community

חזרה אל הקהילה שלי

and working with at-risk youth

ועבודה עם נוער בסיכון

who were on the same path,

שנמצאים על אותה דרך,

but also becoming at one with myself.

אבל גם להשלים עם עצמי.

Through my experience of being locked up,

דרך חווית הכליאה שלי,

one of the things I discovered is this:

אחד הדברים שגיליתי הוא זה:

the majority of men and women

הרוב של הגברים והנשים

who are incarcerated are redeemable,

שכלואים הם ברי פדיה,

and the fact is,

והעובדה היא,

90 percent of the men and women who are incarcerated

ש90% מתוך הגברים והנשים הכלואים

will at some point return to the community,

יחזרו בשלב כלשהוא לקהילה,

and we have a role in determining what kind

ולנו יש תפקיד בלקבוע איזה סוג

of men and women return to our community.

של גברים ונשים יחזרו אל הקהילה שלנו.

My wish today

המשאלה שלי היום

is that we will embrace

זה שנאמץ

a more empathetic approach

גישה אמפטית יותר

toward how we deal with mass incarceration,

לדרך בה אנחנו מתמודדים עם כליאה המונית,

that we will do away with

שנסיים ונעיף

the lock-them-up-and-throw-away-the-key mentality,

את גישת לכלוא-אותם-ולהשליך-את-המפתח,

because it's proven it doesn't work.

בגלל שהיא הוכיחה עצמה כלא עובדת.

My journey is a unique journey,

המסע שלי הוא מסע מיוחד,

but it doesn't have to be that way.

אבל זה לא חייב להיות כך.

Anybody can have a transformation

כל אחד יכול להשתנות

if we create the space for that to happen.

אם ניצור את המרחב עבור השינוי.

So what I'm asking today

אז מה שאני מבקש היום

is that you envision

זה שתדמיינו

a world where men and women

עולם בו גברים ונשים

aren't held hostage to their pasts,

לא מוחזקים כבני ערובה בעברם,

where misdeeds and mistakes

בו מעשים לא טובים וטעויות

don't define you for the rest of your life.

לא מגדירים אותך לשארית חייך.

I think collectively, we can create that reality,

אני חושב שקולקטיבית, אנחנו יכולים ליצור מציאות כזו,

and I hope you do too.

ואני מקווה שגם אתם.

Thank you.

תודה.

(Applause)

(מחיאות כפיים)