Alan Kay: A powerful idea about teaching ideas

מתרגם: Gilad Tauber מבקר: Gad Amit

A great way to start, I think, with my view of simplicity

דרך מצויינת להתחיל, לדעתי, עם התפיסה שלי לגבי פשטות

is to take a look at TED. Here you are, understanding why we're here,

תהיה להסתכל על מה שקורה כאן בTED. הנה אתם, מבינים מה אנו עושים כאן,

what's going on with no difficulty at all.

ומה מתרחש כאן, בלא כל קושי.

The best A.I. in the planet would find it complex and confusing,

מערכת הבינה מלאכותית הטובה ביותר על כדור הארץ תמצא את זה כמסובך ומבלבל מאוד,

and my little dog Watson would find it simple and understandable

והכלב שלי ווטסון יחשוב שמה שקורה כאן זה פשוט ומובן מאוד,

but would miss the point.

אבל כמובן יפספס את את המטרה.

(Laughter)

(צחוק)

He would have a great time.

הוא יהנה מאוד.

And of course, if you're a speaker here, like Hans Rosling,

וכמובן, אם אתם אחד הדוברים פה, כמו הנס רוסלינג,

a speaker finds this complex, tricky. But in Hans Rosling's case,

מרצה כאן יחשוב שהנושא מסובך ומבלבל. אבל במקרה של הנס רוסלינג,

he had a secret weapon yesterday,

היה לו אתמול נשק סודי,

literally, in his sword swallowing act.

באופן מילולי לחלוטין, במופע בליעת החרבות שלו.

And I must say, I thought of quite a few objects

אני חייב להודות שגם אני חשבתי על כמה וכמה דברים

that I might try to swallow today and finally gave up on,

שאני עשוי לנסות לבלוע כאן היום, אבל בסוף וויתרתי על זה

but he just did it and that was a wonderful thing.

אבל הוא עשה את זה וזה היה מדהים.

So Puck meant not only are we fools in the pejorative sense,

פוק התכוון לומר שאנו לא רק שוטים במובן המזלזל

but that we're easily fooled. In fact, what Shakespeare

אלא שקל מאוד להוליך אותנו שולל. למעשה הכוונה של שייקספיר

was pointing out is we go to the theater in order to be fooled,

היתה להדגיש שאנו באים לתיאטרון בכדי ללכת שולל,

so we're actually looking forward to it.

כך שאנו למעשה מצפים לזה.

We go to magic shows in order to be fooled.

אנחנו הולכים למופעי קסמים בכדי ללכת שולל.

And this makes many things fun, but it makes it difficult to actually

וזה גורם להרבה דברים להיות יותר מהנים, אבל זה גם מקשה

get any kind of picture on the world we live in or on ourselves.

עלינו לקבל תמונה טובה של העולם שאנו חיים בו, או על עצמנו.

And our friend, Betty Edwards,

וחברה שלנו, בטי אדוארדס,

the "Drawing on the Right Side of the Brain" lady, shows these two tables

הציור מימין לאשת המוח (בטי), מציגה את שני השולחנות הללו

to her drawing class and says,

לכיתת הציור שלה ואומרת,

"The problem you have with learning to draw

הבעיה שיש לכם עם ללמוד לצייר

is not that you can't move your hand,

היא לא שאתם לא יכולים להזיז את היד,

but that the way your brain perceives images is faulty.

אלא שהמוח שלכם תופס תמונות באופן מוטעה.

It's trying to perceive images into objects

המוח מנסה להמיר דמויות לעצמים

rather than seeing what's there."

במקום פשוט לראות את מה שמוצג בפניו.

And to prove it, she says, "The exact size and shape of these tabletops

ההוכחה לכך, היא אומרת, היא בכך שהגודל והצורה של שני המשטחים של השולחנות

is the same, and I'm going to prove it to you."

זהים במדויק, ואני הולך להוכיח לכם את זה.

She does this with cardboard, but since I have

היא עושה את זה עם גזירי קרטון, אבל מאחר ולי יש

an expensive computer here

כאן מחשב יקר,

I'll just rotate this little guy around and ...

אני פשוט אסובב קצת את המרובע הזה כאן ו...

Now having seen that -- and I've seen it hundreds of times,

עכשיו אחרי שראינו ,ואני ראיתי את זה כבר מאות פעמים,

because I use this in every talk I give -- I still can't see

מאחר ואני משתמש בזה בכל הרצאה שאני נותן, ואני עדיין לא רואה

that they're the same size and shape, and I doubt that you can either.

ששני השולחנות באותו גודל וצורה, ואני בספק אם אתם מזהים את זה.

So what do artists do? Well, what artists do is to measure.

אז מה אמנים עושים? טוב, מה שהם עושים זה מודדים.

They measure very, very carefully.

הם מודדים בזהירות ובדיוק.

And if you measure very, very carefully with a stiff arm and a straight edge,

ואם אתם תמדדו בזהירות עם יד קשיחה וזווית ישרה,

you'll see that those two shapes are

גם אתם תראו ששתי הצורות האלו

exactly the same size.

הן בדיוק באותו גודל וצורה.

And the Talmud saw this a long time ago, saying,

בתלמוד הבינו את זה לפני הרבה זמן, כשאמרו,

"We see things not as they are, but as we are."

אנו רואים דברים לא כמו שהם, אלא כמו שאנחנו.

I certainly would like to know what happened to the person

אני בהחלט רוצה לדעת מה קרה לאדם

who had that insight back then,

שהיתה לו את ההברקה הזו כבר אז,

if they actually followed it to its ultimate conclusion.

אם הוא הלך עם הרעיון למסקנות המלאות שלו.

So if the world is not as it seems and we see things as we are,

אז אם העולם אינו כמו שהוא נראה. ואנו רואים דברים מנקודת מבטינו,

then what we call reality is a kind of hallucination

אז מה שאנו קוראים לו מציאות הוא בסך הכל סוג של הזיה

happening inside here. It's a waking dream,

שמתרחשת כאן בפנים. זה חלום בהקיץ.

and understanding that that is what we actually exist in

וההבנה שזה העולם שאנחנו בעצם חיים בתוכו

is one of the biggest epistemological barriers in human history.

היא אחד מהמחסומים ההכרתיים בהסטוריה האנושית.

And what that means: "simple and understandable"

כך ש"מובן ופשוט"

might not be actually simple or understandable,

עשוי לא להיות מובן ופשוט כלל וכלל,

and things we think are "complex" might be made simple and understandable.

ודברים שאנו חושבים שהם מסובכים יכולים להפוך לפשוטים ומובנים.

Somehow we have to understand ourselves to get around our flaws.

אנחנו חייבים להבין את עצמנו ולעקוף את הכשלים שלנו.

We can think of ourselves as kind of a noisy channel.

אנחנו יכולים לחשוב על עצמנו כעל ערוץ רועש.

The way I think of it is, we can't learn to see

הדרך בה אני חושב על זה, אנחנו לא יכולים ללמוד לראות

until we admit we're blind.

עד שאנחנו מודים שאנו עוורים.

Once you start down at this very humble level,

ברגע שאתם מתחילים מהרמה הצנועה והתחתונה הזו,

then you can start finding ways to see things.

אתם יכולים להתחיל למצוא דרכים לראות דברים.

And what's happened, over the last 400 years in particular,

ומה שקרה ב400 השנים האחרונות במיוחד

is that human beings have invented "brainlets" --

זה שהגזע האנושי התחיל להמציא עזרי חשיבה:

little additional parts for our brain --

מקטעים קטנים נוספים למוח שלנו,

made out of powerful ideas that help us

שעשויים מרעיונות חזקים שעוזרים לנו

see the world in different ways.

לראות את העולם בדרכים שונות.

And these are in the form of sensory apparatus --

ואלו הצורות השונות של מכשירי מדידה

telescopes, microscopes -- reasoning apparatus --

טלסקופים, מיקרוסקופים. אמצעי הבנה

various ways of thinking -- and, most importantly,

דרכים שונות לחשוב, והחלק הכי חשוב,

in the ability to change perspective on things.

היכולת לשנות את התפיסה של דברים.

I'll talk about that a little bit.

אני אדבר על זה קצת.

It's this change in perspective

השינוי הזה בתפיסת המציאות,

on what it is we think we're perceiving

ובמה שאנחנו חושבים שאנחנו תופסים,

that has helped us make more progress in the last 400 years

שעזר לנו להתקדם יותר במהלך ארבע מאות השנים האחרונות

than we have in the rest of human history.

מאשר לאורך כל ההסטוריה האנושית.

And yet, it is not taught in any K through 12 curriculum in America that I'm aware of.

ועדיין לא מלמדים את זה באף תוכנית לימודים באמריקה שאני מודע אליה.

So one of the things that goes from simple to complex

אז אחד ההמצבים בהם פשוט עובר למסובך

is when we do more. We like more.

קורה כאשר יש כמות גדולה. אנחנו אוהבים הרבה.

If we do more in a kind of a stupid way,

אם נגדיל את הכמות באופן טפשי בלי מחשבה,

the simplicity gets complex

הפשטות של הפרט תעבור לרמת סיבוכיות גדולה יותר.

and, in fact, we can keep on doing it for a very long time.

ולמעשה, אנחנו יכולים להמשיך להגדיל את הכמות עוד ועוד.

But Murray Gell-Mann yesterday talked about emergent properties;

מצד שני מורי גל-מן דיבר אתמול על נכסים מתהווים.

another name for them could be "architecture"

שם נוסף לכך יכול להיות "ארכיטקטורה"

as a metaphor for taking the same old material

כמטאפורה לכך שכמות גדולה מאותו חומר גלם פשוט

and thinking about non-obvious, non-simple ways of combining it.

וחשיבה על עצמים שאינם מובנים מאליהן, דרך מקורית לחבר את חומר הגלם.

And in fact, what Murray was talking about yesterday in the fractal beauty of nature --

למעשה, מה שמורי דיבר עליו אתמול היה היופי הפרקטלי של הטבע,

of having the descriptions

כך שהתאור

at various levels be rather similar --

ברמות שונות של האובייקט הוא זהה,

all goes down to the idea that the elementary particles

כל זה יורד עד לרעיון לפיו החלקיקים האלמנטריים

are both sticky and standoffish,

הם בו זמנית דביקים ומוגדרים בפי עצמם,

and they're in violent motion.

ושהם בתנועה מהירה.

Those three things give rise to all the different levels

שלושת התכונות הללו גורמות לרמות שונות

of what seem to be complexity in our world.

של מה שנראה כמו הגיוון וייחוד של העולם.

But how simple?

אבל עד כמה פשוט?

So, when I saw Roslings' Gapminder stuff a few years ago,

אז כשראיתי את הרעיונות פורצי החשיבה של רוסלינג לפני כמה שנים,

I just thought it was the greatest thing I'd seen

חשבתי שזו הדרך הכי טובה שראיתי

in conveying complex ideas simply.

להפוך רעיונות מורכבים לפשוטים.

But then I had a thought of, "Boy, maybe it's too simple."

אבל אז עלתה לי מחשבה, רגע, אולי זה פשוט מדי.

And I put some effort in to try and check

וחשבתי קצת על דרך לבדוק

to see how well these simple portrayals of trends over time

ולראות עד כמה התאורים הפשוטים הללו של מגמות

actually matched up with some ideas and investigations from the side,

באמת תואמים לאורך זמן לחלק מהרעיונות שמופיעים בדרך,

and I found that they matched up very well.

אבל גיליתי שהם מתאימים בצורה יפה מאוד.

So the Roslings have been able to do simplicity

כך שהצוות של רוסלינג הצליח לפשט רעיונות

without removing what's important about the data.

אבל עדיין לשמור את החלק החשוב במידע שבהן.

Whereas the film yesterday that we saw

מצד שני הסרט שראינו אתמול

of the simulation of the inside of a cell,

שהציג סימולציה על מה שמתרחש בתוך התא,

as a former molecular biologist, I didn't like that at all.

בתור מי שעסק בביולוגיה מולקולרית, אני ממש לא אהבתי את זה.

Not because it wasn't beautiful or anything,

לא בגלל שהסרט לא היה יפה או דברים כאלה,

but because it misses the thing that most students fail to understand

אלא בגלל שהוא פיספס את הרעיון שרוב הסטודנטים מתקשים להבין

about molecular biology, and that is:

בביולוגיה מולקולרית, והרעיון הזה הוא,

why is there any probability at all of two complex shapes

השאלה למה יש בכלל הסתברות עבור שתי צורות מורכבות

finding each other just the right way

למצוא אחת את השניה בדיוק בכיוון הנכון

so they combine together and be catalyzed?

כך שהן יוכלו להתחבר יחד וולקיים את התהליך הכימי?

And what we saw yesterday was

ומה שראינו אתמול הציג כאילו

every reaction was fortuitous;

כל מפגש בין המולקולות היה בר מזל, ויצר תגובה.

they just swooped in the air and bound, and something happened.

המולקולות פשוט התעופפו להן באוויר ונקשרו, והתגובה התרחשה.

But in fact, those molecules are spinning at the rate of

אבל המולקולות האלו למעשה מסתובבות בקצב של

about a million revolutions per second;

כמליון סיבובים בשניה.

they're agitating back and forth their size every two nanoseconds;

הן קופצות את לכל הכיוונים את הגודל שלהן בכל ננו-שניה.

they're completely crowded together, they're jammed,

והן ממש צפופות ביניהן, הן דחוסות,

they're bashing up against each other.

והן מתנגשות אחת בשניה.

And if you don't understand that in your mental model of this stuff,

ואם אתם לא מבינים את זה במודל שאתם בונים לעצמכם במחשבה,

what happens inside of a cell seems completely mysterious and fortuitous,

אז מה שקורה בתוך התא יראה לכם מסתורי ואקראי לחלוטין.

and I think that's exactly the wrong image

ואני חושב שזו בדיוק התמונה הלא נכונה

for when you're trying to teach science.

שאתם רוצים להציג כדי ללמד מדע.

So, another thing that we do is to confuse adult sophistication

עוד שגיאה שאנו נוטים לעשות זה להתבלבל בין תחכום בוגר

with the actual understanding of some principle.

עם ההבנה הממשית של עיקרון כלשהו.

So a kid who's 14 in high school

כך שילד בן 14 בתיכון

gets this version of the Pythagorean theorem,

מקבל גרסת הוכחה למשפט פיתגורס,

which is a truly subtle and interesting proof,

הוכחה שהיא ממש מעניינת ומתוחכמת,

but in fact it's not a good way to start learning about mathematics.

אבל למעשה לא מתאימה כנקודת התחלה ללימודי מתמטיקה.

So a more direct one, one that gives you more of the feeling of math,

והוכחה ישירה יותר, אחת שממש נותנת את התחושה של המתמטיקה,

is something closer to Pythagoras' own proof, which goes like this:

היא משהו הרבה יותר קרוב לגירסה של פיתגורס עצמו והולכת כך.

so here we have this triangle, and if we surround that C square with

אז כאן יש לנו את המשולש, אם נקיף את הריבוע של היתר

three more triangles and we copy that,

בארבעה משולשים זהים, ונעתיק את זה לצד,

notice that we can move those triangles down like this.

נראה שאפשר להזיז את המשולשים הלא למטה באופן הזה,

And that leaves two open areas that are kind of suspicious ...

וכך ישארו לנו שני חללים פנויים שנראים קצת חשודים,

and bingo. That is all you have to do.

ובינגו. זה כל מה שצריך לעשות.

And this kind of proof is the kind of proof

וסוג כזה של הוכחה זה סוג ההוכחה

that you need to learn when you're learning mathematics

שצריך ללמוד כאשר לומדים מתמטיקה

in order to get an idea of what it means

כדי להבין את המשמעות של המשפט

before you look into the, literally, 1,200 or 1,500 proofs

לפני שתסתכל לתוך 12 או 1500 הוכחות

of Pythagoras' theorem that have been discovered.

של משפט פיתגורס שהתגלו עם הזמן.

Now let's go to young children.

בואו נעבור עכשיו לילדים קטנים.

This is a very unusual teacher

זוהי מורה מאוד לא רגילה

who was a kindergarten and first-grade teacher,

היא היתה מורה בגן ילדים ובכיתה א,

but was a natural mathematician.

אבל בין השאר גם מתמטיקאית מלידה.

So she was like that jazz musician friend you have who never studied music

היא כמו החבר הזה שמנגן ג'אז אבל מעולם לא למד מוזיקה,

but is a terrific musician;

אבל הוא מוזיקאי מצויין.

she just had a feeling for math.

לה יש פשוט תחושה למתמטיקה,

And here are her six-year-olds,

והנה התלמידים בני השש שלה,

and she's got them making shapes out of a shape.

והיא אמרה להם להרכיב צורות גדולות מצורה בסיסית קטנה.

So they pick a shape they like -- like a diamond, or a square,

אז הם בחרו כל אחד צורה בסיסית כמו יהלום או ריבוע,

or a triangle, or a trapezoid -- and then they try and make

משולש, או טרפז, והם מנסים להרכיב

the next larger shape of that same shape, and the next larger shape.

את הצורה בגודל הבא מאותה צורה בסיסית, וצורה גדולה יותר.

You can see the trapezoids are a little challenging there.

ואתם יכולים לראות שעובדה עם טרפז יכולה להיות קצת מאתגרת.

And what this teacher did on every project

ומה שהמורה הזו עשתה בכל פרוייקט כזה

was to have the children act like first it was a creative arts project,

היה להתנהג עם הילדים כאילו היה זה פרוייקט אמנות ראשון שלהם

and then something like science.

ואז גם משהו כמו מחקר מדעי.

So they had created these artifacts.

אז הם הרכיבו את החפצים.

Now she had them look at them and do this ... laborious,

ועכשיו היא אמרה להם להסתכל על מה שהם עשו ולעשות עבודה די מפרכת

which I thought for a long time, until she explained to me was

משהו שאני חשבתי להרבה זמן, עד שהיא הסבירה לי, היה

to slow them down so they'll think.

במטרה להאט אותם כדי שהם יחשבו.

So they're cutting out the little pieces of cardboard here

אז הם חתכו את חתיכות הקרטון האלה כאן,

and pasting them up.

והדביקו אותם יחד.

But the whole point of this thing is

אבל כל הרעיון של התרגיל הזה היה

for them to look at this chart and fill it out.

לגרום להם להסתכל על הטבלה הזו ולמלא אותה.

"What have you noticed about what you did?"

לאלו דברים שמתם לב לגבי מה שעשיתן?

And so six-year-old Lauren there noticed that the first one took one,

ולורן בת ה-6 ראתה שהמבנה הראשון דרש אחד,

and the second one took three more

ועבור השני היה צורך בעוד שלושה,

and the total was four on that one,

וסך כל אבני הבניין היה ארבעה במקרה הזה.

the third one took five more and the total was nine on that one,

עבור השלישי היה צורך בעוד חמישה, וסך הכל היה תשעה אבני בניין,

and then the next one.

ואז הבא בתור.

She saw right away that the additional tiles that you had to add

אז היא מיד ראתה שהמספר של אבני הבניין שצריך להוסיף

around the edges was always going to grow by two,

סביב השוליים תמיד יגדל בשתיים.

so she was very confident about how she made those numbers there.

אז היא היתה די בטוחה לגבי הדרך שהיא מצאה את המספרים האלה.

And she could see that these were the square numbers up until about six,

והיא יכלה גם לראות שאלו מספרים ריבועיים עד לפחות שש.

where she wasn't sure what six times six was

והיא לא היתה בטוחה כמה זה שש כפול שש,

and what seven times seven was,

וכמה זה שבע כפול שבע.

but then she was confident again.

אבל אז היא היתה בטוחה בזה שוב.

So that's what Lauren did.

אז זה מה שלורן עשתה.

And then the teacher, Gillian Ishijima, had the kids

ומה שהמורה, גיליאן איזהיג'ימה, אמרה לילדים לעשות

bring all of their projects up to the front of the room and put them on the floor,

היה להביא את כל הפרוייקטים שלהם למרכז החדר ולהניח אותם על הרצפה.

and everybody went batshit: "Holy shit! They're the same!"

וכולם נדהמו מהתוצאה, כולם אותו דבר!

No matter what the shapes were, the growth law is the same.

בלי קשר למה היתה הצורה הראשונית, הגדילה של כל הצורות היתה זהה.

And the mathematicians and scientists in the crowd

והמתמטיקאים והמדענים פה בקהל

will recognize these two progressions

יבחינו מייד בשתי עקומות הגדילה האלו

as a first-order discrete differential equation

בתור משוואה דיפרנציאלית דיסקרטית ממעלה ראשונה,

and a second-order discrete differential equation,

ומשוואה דיפרנצציאלית דיסקרטית ממעלה שניה.

derived by six-year-olds.

כל אלה חושבו על ידי ילדים בני שש.

Well, that's pretty amazing.

זה בהחלט די מדהים.

That isn't what we usually try to teach six-year-olds.

וזה לא מה שבדרך כלל מלמדים ילדים בני שש.

So, let's take a look now at how we might use the computer for some of this.

בואו נסתכל גם על איך אנחנו יכולים להשתמש במחשב לצרכים כאלו.

And so the first idea here is

אז הרעיון הראשוני כאן הוא

just to show you the kind of things that children do.

פשוט להראות את סוג הדברים שילדים עושים.

I'm using the software that we're putting on the $100 laptop.

אני משתמש בתוכנה שאנחנו מתקינים על המחשבים הניידים ב-100 דולר.

So I'd like to draw a little car here --

ואני רוצה לצייר כאן מכונית קטנה.

I'll just do this very quickly -- and put a big tire on him.

אני אצייר אותה מהר מאוד. ונרכיב עליה צמיג גדול.

And I get a little object here and I can look inside this object,

והנה יש לי כאן אובייקט, אני יכול להיכנס להגדרות בתוך האובייקט הזה.

I'll call it a car. And here's a little behavior: car forward.

אני אקרא לזה מכונית. ונגדיר התנהגות למכונית מסוג התקדמות קדימה

Each time I click it, car turn.

בכל פעם שאני לוחץ עליה, גם פניה של המכונית.

If I want to make a little script to do this over and over again,

ואני רוצה לייצור סקריפט קטן כדי לבצע את זה שוב ושוב,

I just drag these guys out and set them going.

אני פשוט גורר את הפקודות האלו החוצה ומתחיל את התוכנית.

And I can try steering the car here by ...

ואני יכול לנסות לכוון את המכונית על ידי

See the car turn by five here?

רואים את המכונית פונה בחמש מעלות כאן?

So what if I click this down to zero?

אז מה אם אני לוחץ ומוריד את המספר לאפס?

It goes straight. That's a big revelation for nine-year-olds.

המכונית נוסעת ישר. זו סוג של התגלות לילד בן תשע.

Make it go in the other direction.

לגרום למכונית לנסוע לכיוון אחר.

But of course, that's a little bit like kissing your sister

אבל זה יותר קרוב לסוג של משחק ילדים

as far as driving a car,

מאשר לנהיגה במכונית

so the kids want to do a steering wheel;

אז הילדים רצו להכין גם גלגל הגה.

so they draw a steering wheel.

וציירו את ההגה.

And we'll call this a wheel.

ובואו נקרא לו "הגה".

See this wheel's heading here?

אתם רואים את הכותרת "הגה" כאן?

If I turn this wheel, you can see that number over there going minus and positive.

ואם נסובב את ההגה הזה, אתם יכולים לראות את המספרים כאן משתנים בין חיוביים ושליליים.

That's kind of an invitation to pick up this name of

זו כבר ממש הזמנה לקחת את המשתנה שמחזיק את

those numbers coming out there

המספרים האלו ומבטא את סיבוב ההגה

and to just drop it into the script here,

ופשוט להכניס אותו לתוך הסקריפט שהכנו קודם.

and now I can steer the car with the steering wheel.

ועכשיו אני יכול לכוון את המכונית בעזרת ההגה.

And it's interesting.

וזה כבר מעניין.

You know how much trouble the children have with variables,

אתם יודעים כמה בעיות יש לילדים עם ההבנה של משתנים,

but by learning it this way, in a situated fashion,

אבל אם הם ילמדו את זה ככה באופן מובנה,

they never forget from this single trial

הם לא ישכחו את הניסיון היחיד הזה לעולם

what a variable is and how to use it.

את המשמעות של משתנה ואיך משתמשים בו.

And we can reflect here the way Gillian Ishijima did.

ואנחנו יכולים לשקף זאת עם מה שגיליאן איזהיג'ימה עשתה.

So if you look at the little script here,

אז אם אתם מסתכלים על הסקריפט הזה כאן,

the speed is always going to be 30.

המהירות קבועה על 30.

We're going to move the car according to that over and over again.

אנחנו נסיע את המכונית, לפי הנתונים האלה, שוב ושוב.

And I'm dropping a little dot for each one of these things;

ואני סידרתי כך שהיא תצייר נקודה קטנה עם כל צעד של הסקריפט.

they're evenly spaced because they're 30 apart.

הנקודות ממוקמות במרחקים שווים מאחר והן מרוחקות 30 צעדים זו מזו.

And what if I do this progression that the six-year-olds did

ומה אם אני אכתוב את ההתקדמות הזו שאותו ילד בן שש עשה

of saying, "OK, I'm going to increase the speed by two each time,

ואומר, טוב, אני עכשיו הולך להגדיל את המהירות בשני צעדים כל פעם,

and then I'm going to increase the distance by the speed each time?

ואז המרחק יגדל לפי המהירות בכל פעם?

What do I get there?"

מה אני אקבל עכשיו?

We get a visual pattern of what these nine-year-olds called acceleration.

אנחנו נקבל תמונה חזותית של מה שילדים בני תשע קוראים תאוצה.

So how do the children do science?

אז איך ילדים יכולים לחקור באופן מדעי?

(Video) Teacher: [Choose] objects that you think will fall to the Earth at the same time.

(סרטון) מורה: חפצים שאתם חושבים שיפלו לקרקע באותו זמן

Student 1: Ooh, this is nice.

ילד: זה נחמד.

Teacher: Do not pay any attention

מורה: אל תתייחסו

to what anybody else is doing.

למה שאחרים עושים.

Who's got the apple?

למי יש את התפוח?

Alan Kay: They've got little stopwatches.

אלן קיי: יש להם שעוני עצר קטנים.

Student 2: What did you get? What did you get?

מורה: מה אתם מקבלים? מה קיבלתם?

AK: Stopwatches aren't accurate enough.

אלן קיי: שעוני עצר הם לא מספיק מדוייקים.

Student 3: 0.99 seconds.

ילדה: 0.99 שניות.

Teacher: So put "sponge ball" ...

מורה: אז תכתבי "כדור ספוג"

Student 4l: [I decided to] do the shot put and the sponge ball

ילדה: היה לי כדור ברזל וכדור ספוג,

because they're two totally different weights,

מאחר והם במשקל מאוד שונה זה מזה.

and if you drop them at the same time,

ואם תפיל אותם באותו זמן,

maybe they'll drop at the same speed.

אולי הם יפלו באותה מהירות.

Teacher: Drop. Class: Whoa!

מורה: תפילו אותם.

AK: So obviously, Aristotle never asked a child

אז סביר להניח שאריסטו לא שאל ילדים

about this particular point

על אף נקודה עקרונית,

because, of course, he didn't bother doing the experiment,

מאחר שבין השאר הוא לא טרח לבצע את הניסוי,

and neither did St. Thomas Aquinas.

וגם תומאס אקווינס לא נהג כך.

And it was not until Galileo actually did it

וחיכינו עד שבא גלילאו וממש ביצע את הניסוי

that an adult thought like a child,

כדי שמבוגרים יחשבו קצת כמו ילדים.

only 400 years ago.

זה היה רק לפני 400 שנה.

We get one child like that about every classroom of 30 kids

יש לנו בערך ילד אחד על כל כיתה של שלושים ילדים

who will actually cut straight to the chase.

אחד שיגש ישר לעניין.

Now, what if we want to look at this more closely?

ועכשיו, מה אם נרצה להביט על זה מקרוב יותר?

We can take a movie of what's going on,

אנחנו יכולים לצלם סרטון של מה שקורה,

but even if we single stepped this movie,

אבל אפילו אם נציג את הסרטון תמונה אחרי תמונה,

it's tricky to see what's going on.

זה קצת מתוחכם להבחין בפרטים.

And so what we can do is we can lay out the frames side by side

אז מה שאנחנו יכולים לעשות, אנחנו יכולים להציג את התמונות אחת ליד השניה,

or stack them up.

או אחת על השניה.

So when the children see this, they say, "Ah! Acceleration,"

ועכשיו, כשהילדים יראו את זה, הם יגידו "ברור, זו תאוצה."

remembering back four months when they did their cars sideways,

ויזכרו שארבעה חודשים לפני כן הם עבדו עם המכוניות שלהם,

and they start measuring to find out what kind of acceleration it is.

ומדדו את המרחקים כדי לגלות איזה סוג של תאוצה הם מקבלים.

So what I'm doing is measuring from the bottom of one image

וכך, מה שאני עושה זה למדוד מתחתית התמונה

to the bottom of the next image, about a fifth of a second later,

אל תחתית התמונה הבאה, כחמישית שניה לאחר מכן,

like that. And they're getting faster and faster each time,

בדיוק כך, והכדור מקבל מהירות גבוהה יותר בכל פעם.

and if I stack these guys up, then we see the differences; the increase

ואם אני מציג את התמונות אחת על גבי השניה, אתם יכולים לראות את ההבדלים,

in the speed is constant.

השינוי במהירות הוא קבוע בין התמונות.

And they say, "Oh, yeah. Constant acceleration.

והילדים יאמרו, כן, ברור, זו תאוצה קבועה.

We've done that already."

אנחנו למדנו את זה כבר.

And how shall we look and verify that we actually have it?

ואיך נראה ונוודא שזה באמת המצב?

So you can't tell much from just making the ball drop there,

אנחנו לא יכולים להבין הרבה מפשוט להפיל את הכדור,

but if we drop the ball and run the movie at the same time,

אבל אם נפיל את הכדור ונריץ את הסרטון באותו זמן,

we can see that we have come up with an accurate physical model.

נוכל לראות שיש לנו כאן מודל פיזיקלי מדוייק.

Galileo, by the way, did this very cleverly

גלילאו, דרך אגב, עשה את זה באופן מאוד מחוכם

by running a ball backwards down the strings of his lute.

הוא גילגל את הכדור בניגוד לכיוון הפסים בקתרוס (כלי נגינה דומה לגיטרה) שלו.

I pulled out those apples to remind myself to tell you that

משכתי את התפוחים האלו לכאן כדי להזכיר לעצמי לומר לכם

this is actually probably a Newton and the apple type story,

שזה כנראה סיפור כמו על ניוטון והתפוח,

but it's a great story.

אבל זה עדיין סיפור מצויין.

And I thought I would do just one thing

וחשבתי שאני אעשה גם משהו

on the $100 laptop here just to prove that this stuff works here.

על המחשב הנייד ב100 דולר רק כדי להוכחי לכם שהדברים האלה פועלים עליו.

So once you have gravity, here's this --

אז ברגע שהבנו את הכבידה, הנה זה

increase the speed by something,

מעלה את המהירות של משהו,

increase the ship's speed.

מעלה את המהירות של החללית.

If I start the little game here that the kids have done,

אם אני אתחיל כאן במשחק קטן שהילדים עשו,

it'll crash the space ship.

החללית תתרסק.

But if I oppose gravity, here we go ... Oops!

אבל אם אני אתנגד לכבידה, הנה זה עובד, אופס!

(Laughter)

(צחוק בקהל)

One more.

עוד פעם.

Yeah, there we go. Yeah, OK?

כן, הנה זה עובד. בדיוק, יופי?

I guess the best way to end this is with two quotes:

אני מניח שהדרך הכי טובה לסיים פה תהיה עם שני ציטוטים.

Marshall McLuhan said,

מרשל מקלוהאן אמר,

"Children are the messages that we send to the future,"

"ילדים הם המסרים שאנו שולחים לעתיד."

but in fact, if you think of it,

אבל למעשה, אם אתם חושבים על זה,

children are the future we send to the future.

ילדים הם העתיד שאנו שולחים לעתיד.

Forget about messages;

תשכחו מהמסרים.

children are the future,

ילדים הם העתיד.

and children in the first and second world

וילדים בעולם הראשון והשני,

and, most especially, in the third world

ובמיוחד בעולם השלישי,

need mentors.

צריכים מורים.

And this summer, we're going to build five million of these $100 laptops,

ובקיץ הקרוב אנחנו הולכים להרכיב 5 מיליון מהמחשבים הניידים האלו

and maybe 50 million next year.

ואולי 50 מיליון בשנה הבאה.

But we couldn't create 1,000 new teachers this summer to save our life.

אבל לא נוכל ליצור אלף מורים חדשים בקיץ כדי להציל את החיים שלנו.

That means that we, once again, have a thing where we can put technology out,

וזה אומר ששוב יש כאן משהו שהטכנולוגיה יכולה לעשות

but the mentoring that is required to go

אבל ההוראה שדרושה כדי לעבור

from a simple new iChat instant messaging system

ממערכת מסרים מיידיים פשוטה

to something with depth is missing.

למשהו עם עומק ומשמעות חסרה.

I believe this has to be done with a new kind of user interface,

אני חושב שצריך לעשות את זה עם מנשק משתמש מסוג אחר.

and this new kind of user interface could be done

והמנשק החדש הזה יכול להתבצע

with an expenditure of about 100 million dollars.

בהוצאה של משהו כמו 100 מיליון דולר.

It sounds like a lot, but it is literally 18 minutes of what we're spending in Iraq --

זה נשמע כמו הרבה כסף, אבל זה בדיוק 18 דקות מתוך מה שאנחנו מוציאים בעירק.

we're spending 8 billion dollars a month; 18 minutes is 100 million dollars --

אנחנו מוציאים 8 מיליארד דולר בחודש. 18 דקות שוות 100 מיליון דולר.

so this is actually cheap.

אז זה בעצם די זול.

And Einstein said,

ואינשטיין אמר פעם,

"Things should be as simple as possible, but not simpler."

"דברים צריכים להיות פשוטים ככל האפשר, אבל לא יותר פשוטים."

Thank you.

תודה רבה.