The Story We Tell About Poverty Isn't True | Mia Birdsong | TED Talks

מתרגם: Ido Dekkers מבקר: Zeeva Livshitz

For the last 50 years,

במשך 50 השנים האחרונות,

a lot of smart, well-resourced people -- some of you, no doubt --

הרבה אנשים חכמים ובעלי משאבים -- כמה מכם, אין ספק --

have been trying to figure out how to reduce poverty

ניסו להבין איך להפחית את העוני

in the United States.

בארצות הברית.

People have created and invested millions of dollars

אנשים יצרו והשקיעו מליוני דולרים

into non-profit organizations

לארגונים ללא מטרות רווח

with the mission of helping people who are poor.

במטרה לעזור לאנשים עניים.

They've created think tanks

הם יצרו צוותי חשיבה

that study issues like education, job creation and asset-building,

שחוקרים נושאים כמו חינוך, יצירת עבודות ובניית נכסים,

and then advocated for policies to support our most marginalized communities.

ואז טענו למדיניות לתמיכה בקהילות הכי נחשלות.

They've written books and columns and given passionate speeches,

הם כתבו ספרים וטורים ונתנו נאומים מלאי תשוקה,

decrying the wealth gap that is leaving more and more people

מבכים על פער העושר שמשאיר יותר ויותר אנשים

entrenched at the bottom end of the income scale.

מחופרים בתחתית סולם השכר.

And that effort has helped.

והמאמץ הזה עזר.

But it's not enough.

אבל זה לא מספיק.

Our poverty rates haven't changed that much in the last 50 years,

רמות העוני שלנו לא השתנו כל כך ב 50 השנים האחרונות,

since the War on Poverty was launched.

מאז שהמלחמה בעוני שוגרה.

I'm here to tell you

אני פה להגיד לכם

that we have overlooked the most powerful and practical resource.

שהתעלמנו מהמשאב הכי חזק ופרקטי.

Here it is:

הנה הוא:

people who are poor.

אנשים עניים.

Up in the left-hand corner is Jobana, Sintia and Bertha.

למעלה בפינה השמאלית יש את ג'יובנה, סינתיה וברתה.

They met when they all had small children,

הם נפגשו כשהיו להם ילדים קטנים,

through a parenting class at a family resource center

בשיעורי הורות במרכז משאבי הורות

in San Francisco.

בסן פרנסיסקו.

As they grew together as parents and friends,

כשהם גדלו יחד כהורים וחברים,

they talked a lot about how hard it was

הם דיברו הרבה על כמה קשה זה

to make money when your kids are little.

להרוויח כסף כשהילדים שלכם קטנים.

Child care is expensive,

טיפול בילדים הוא יקר,

more than they'd earn in a job.

יותר משהם הרוויחו בעבודה.

Their husbands worked,

הבעלים שלהם עבדו,

but they wanted to contribute financially, too.

אבל הן גם רצו לתמוך כלכלית.

So they hatched a plan.

אז הן העלו תוכנית.

They started a cleaning business.

הן התחילו עסק לניקיון.

They plastered neighborhoods with flyers

הן תלו פליירים בכל רחבי השכונה

and handed business cards out to their families and friends,

וחילקו כרטיסי ביקור למשפחות שלהן ולחברים,

and soon, they had clients calling.

ובמהרה, התקשרו אליהן לקוחות.

Two of them would clean the office or house

שתיים מהן היו מנקות את המשרד או הבית

and one of them would watch the kids.

ואחת מהן היתה שומרת על הילדים.

They'd rotate who'd cleaned and who'd watch the kids.

הן היו מתחלפות במי מנקה ומי צופה בילדים.

(Laughs) It's awesome, right?

(צחוק) זה מעולה, נכון?

(Laughter)

(צחוק)

And they split the money three ways.

והן חילקו את הכסף לשלוש.

It was not a full-time gig,

זו לא היתה עבודה במשרה מלאה,

no one could watch the little ones all day.

אף אחד לא היה יכול לשמור על הקטנים כל היום.

But it made a difference for their families.

אבל זה עשה שינוי למשפחות שלהן.

Extra money to pay for bills when a husband's work hours were cut.

כסף נוסף לשלם את החשבונות כששעות עבודת הבעל נחתכו.

Money to buy the kids clothes as they were growing.

כסף לקנות לילדים בגדים כשהם גדלו.

A little extra money in their pockets

מעט יותר כסף בכיסים שלהם

to make them feel some independence.

כדי לגרום להן להרגיש יותר עצמאיות.

Up in the top-right corner is Theresa and her daughter, Brianna.

למעלה בפינה הימנית נמצאת תרזה וביתה, בריאנה,

Brianna is one of those kids

בריאנה היא אחת הילדות

with this sparkly, infectious, outgoing personality.

עם אישיות נוצצת, מדבקת ומוחצנת.

For example, when Rosie,

לדוגמה, כשרוזי,

a little girl who spoke only Spanish, moved in next door,

ילדה קטנה שדיברה רק ספרדית, עברה לבית השכן,

Brianna, who spoke only English,

בריאנה, שדיברה רק אנגלית,

borrowed her mother's tablet and found a translation app

שאלה את הטאבלט של אימה ומצאה אפליקצית תרגום

so the two of them could communicate.

כך ששתיהן יכלו לתקשר.

(Laughter)

(צחוק)

I know, right?

אני יודעת, נכון?

Rosie's family credits Brianna with helping Rosie to learn English.

המשפחה של רוזי נותנת קרדיט לבריאנה בלעזור לרוזי ללמוד אנגלית.

A few years ago,

לפני כמה שנים,

Brianna started to struggle academically.

בריאנה התחילה להאבק אקדמית.

She was growing frustrated and kind of withdrawn

התסכול שלה גדל והיא נסגרה

and acting out in class.

ועשתה שטויות בכיתה.

And her mother was heartbroken over what was happening.

ואימה היתה שבורה בקשר למה שקרה.

Then they found out that she was going to have to repeat second grade

אז הם גילו שהיא תצטרך לחזור על כיתה ב'

and Brianna was devastated.

ובריאנה היתה הרוסה.

Her mother felt hopeless and overwhelmed and alone

אימה הרגישה חסרת אונים ומוכרעת ולבד

because she knew that her daughter was not getting the support she needed,

בגלל שהיא ידעה שבתה לא קיבלה את כל התמיכה שהיא צריכה,

and she did not know how to help her.

והיא לא ידעה איך לעזור לה.

One afternoon, Theresa was catching up with a group of friends,

אחר צהריים אחד, תרזה תפסה קבוצת חברים,

and one of them said,

ואחד מהם אמר,

"Theresa, how are you?"

"תרזה, מה שלומך?"

And she burst into tears.

והיא פרצה בדמעות.

After she shared her story, one of her friends said,

אחרי שהיא חלקה את הסיפור, אחד מחבריה אמר,

"I went through the exact same thing with my son about a year ago."

"עברתי בדיוק את אותו הדבר עם בני לפני שנה."

And in that moment,

באותו רגע,

Theresa realized that so much of her struggle

תרזה הבינה שכל כך הרבה מהמאמץ שלה

was not having anybody to talk with about it.

היה שלא היה לה עם מי לדבר על זה.

So she created a support group for parents like her.

אז היא יצרה קבוצת תמיכה להורים כמוה.

The first meeting was her and two other people.

הפגישה הראשונה הייתה היא ושני אנשים נוספים.

But word spread, and soon 20 people, 30 people

אבל המילה התפשטה, ובמהרה 20 אנשים, 30 אנשים

were showing up for these monthly meetings that she put together.

הגיעו למפגשים החודשיים האלה שהיא ארגנה.

She went from feeling helpless

היא עברה מלהרגיש חסרת ישע

to realizing how capable she was of supporting her daughter,

ללהבין כמה בעלת יכולת היא היתה בתמיכה בבת שלה,

with the support of other people who were going through the same struggle.

עם התמיכה של אנשים אחרים שעברו את אותם מאבקים.

And Brianna is doing fantastic -- she's doing great academically

ובריאנה מצליחה מעולה -- היא מצליחה מעולה אקדמית

and socially.

וחברתית.

That in the middle is my man Baakir,

אז באמצע יש את הבחור שלי באקיר,

standing in front of BlackStar Books and Caffe,

עומד לפני בלאקסטאר ספרים וקפה,

which he runs out of part of his house.

שהוא מפעיל מחלק מהבית שלו.

As you walk in the door,

כשאתם נכנסים בדלת,

Baakir greets you with a "Welcome black home."

באקיר מברך אתכם עם "ברוכים הבאים לבית השחור."

(Laughter)

(צחוק)

Once inside, you can order some Algiers jerk chicken,

כשאתם בפנים, אתם יכולים להזמין בשר עוף מיובש אלג'ירי,

perhaps a vegan walnut burger,

אולי בורגר אגוזים צמחוני,

or jive turkey sammich.

או סאמיץ' הודו.

And that's sammich -- not sandwich.

וזה סאמיץ', לא סנדוויץ'.

You must finish your meal with a buttermilk drop,

אתם חייבים לסיים את הארוחה עם פיסת חמאת חלב,

which is several steps above a donut hole

שזה אולי מספר צעדים מעל לחור של דונאט

and made from a very secret family recipe.

ועשויים ממתכון משפחתי מאוד סודי.

For real, it's very secret, he won't tell you about it.

באמת, זה מאוד סודי, הוא לא יספר לכם על זה.

But BlackStar is much more than a café.

אבל בלאקסטאר הוא הרבה יותר מבית קפה.

For the kids in the neighborhood,

עבור הילדים בשכונה,

it's a place to go after school to get help with homework.

זה מקום ללכת אחרי בית הספר כדי לקבל עזרה עם שיעורי הבית.

For the grown-ups, it's where they go

למבוגרים, הם הולכים לשם

to find out what's going on in the neighborhood

כדי לגלות מה קורה בשכונה

and catch up with friends.

ולהתעדכן עם חברים.

It's a performance venue.

זה מקום להופעות.

It's a home for poets, musicians and artists.

זה בית למשוררים, מוזיקאים ואמנים.

Baakir and his partner Nicole,

באקיר והשותפה שלו ניקול,

with their baby girl strapped to her back,

עם הילדה הקטנה שלהם קשורה לגב,

are there in the mix of it all,

באמצע של הכל,

serving up a cup of coffee,

מגישים כוס קפה,

teaching a child how to play Mancala,

מלמדים ילד איך לשחק מנקלה,

or painting a sign for an upcoming community event.

או צובעים שלט לארוע קהילתי מתקרב.

I have worked with and learned from people just like them

עבדתי עם אנשים ולמדתי מאנשים ממש כמוהם

for more than 20 years.

במשך יותר מ 20 שנה.

I have organized against the prison system,

ארגנתי נגד מערכת בתי הכלא,

which impacts poor folks,

שמשפיעים על אנשים עניים,

especially black, indigenous and Latino folks,

בעיקר שחורים, ילידים ולטינים,

at an alarming rate.

בקצב מרתיע.

I have worked with young people who manifest hope and promise,

עבדתי עם אנשים צעירים שמממשים תקוה והבטחה,

despite being at the effect of racist discipline practices in their schools,

למרות שהם תחת ההשפעה של דיסיפלינות גזעניות בבתי הספר שלהם,

and police violence in their communities.

ואלימות משטרתית בקהילות שלהם.

I have learned from families

למדתי ממשפחות

who are unleashing their ingenuity and tenacity

שמשחררות את הגאוניות והיזמות

to collectively create their own solutions.

לייצר קולקטיבית את הפתרונות שלהם.

And they're not just focused on money.

והם לא ממוקדים רק בכסף.

They're addressing education, housing, health, community --

הם מטפלים בחינוך, בדיור, בבריאות, בקהילה --

the things that we all care about.

הדברים שחשובים לכולנו.

Everywhere I go,

בכל מקום אליו אני הולכת,

I see people who are broke but not broken.

אני רואה אנשים עניים אבל לא שבורים.

I see people who are struggling to realize their good ideas,

אני רואה אנשים שנאבקים לממש את הרעיונות הטובים שלהם,

so that they can create a better life for themselves,

כך שהם יוכלו ליצור חיים טובים יותר לעצמם,

their families, their communities.

המשפחות שלהם, הקהילות שלהם,

Jobana, Sintia, Bertha, Theresa and Baakir are the rule,

ג'יובנה, סינטיה, ברתה, תרזה ובאקיר הם הכלל,

not the shiny exception.

לא החריגה הנוצצת,

I am the exception.

אני החריגה.

I was raised by a quietly fierce single mother in Rochester, New York.

אני גודלתי על ידי אם חד הורית עזה ושקטה ברוצ'סטר, ניו יורק.

I was bussed to a school in the suburbs, from a neighborhood

הוסעתי לבית ספר בפרוורים, מהשכונה

that many of my classmates and their parents considered dangerous.

שרבים מחברי לכיתה והורייהם חשבו שהיא מסוכנת.

At eight, I was a latchkey kid.

בגיל שמונה, הייתי ילדת מפתח.

I'd get myself home after school every day and do homework and chores,

הייתי לוקחת את עצמי הביתה אחרי בית הספר כל יום ועושה שיעורי בית ומטלות,

and wait for my mother to come home.

ומחכה לאימי שתחזור הביתה.

After school, I'd go to the corner store

אחרי בית הספר, הייתי הולכת לחנות הפינתית

and buy a can of Chef Boyardee ravioli,

וקונה פחית של רביולי של שף בוירדי,

which I'd heat up on the stove as my afternoon snack.

שהייתי מחממת על התנור כחטיף לאחר הצהריים.

If I had a little extra money, I'd buy a Hostess Fruit Pie.

אם היה לי מעט יותר כסף, הייתי קונה פאי פרות של הוסטס.

(Laughter)

(צחוק)

Cherry.

דובדבנים.

Not as good as a buttermilk drop.

לא טוב כמו באטרמילק דרופ.

(Laughter)

(צחוק)

We were poor when I was a kid.

היינו עניים כשהייתי ילדה.

But now, I own a home in a quickly gentrifying neighborhood

אבל עכשיו, בבעלותי בית בשכונה מתחדשת

in Oakland, California.

באוקלנד קליפורניה.

I've built a career.

בניתי קריירה.

My husband is a business owner.

בעלי הוא בעל עסק.

I have a retirement account.

יש לי פנסיה.

My daughter is not even allowed to turn on the stove

לבתי אסור אפילו להדליק את התנור

unless there's a grown-up at home

אלא אם יש בוגר בבית

and she doesn't have to,

והיא לא חייבת,

because she does not have to have the same kind of self-reliance

מפני שהיא לא צריכה את אותה יכולת להסתמך על עצמה

that I had to at her age.

שהיתה לי בגילה.

My kids' raviolis are organic

הרביולי של הילדים שלי הוא אורגני

and full of things like spinach and ricotta,

ומלא בדברים כמו תרד וריקוטה,

because I have the luxury of choice

מפני שיש לי את הלוקסוס של בחירה

when it comes to what my children eat.

כשזה מגיע למה שהילדים שלי אוכלים.

I am the exception,

אני החריגה,

not because I'm more talented than Baakir

לא בגלל שאני מוכשרת יותר מבאקיר

or my mother worked any harder than Jobana, Sintia or Bertha,

או שאימי עבדה קשה יותר מג'יובנה, סינתיה או ברתה,

or cared any more than Theresa.

או שהיה לה אכפת יותר מתרזה.

Marginalized communities are full of smart, talented people,

קהילות נחשלות מלאות באנשים מוכשרים וחכמים,

hustling and working and innovating,

עובדים ומתאמצים וממציאים,

just like our most revered and most rewarded CEOs.

ממש כמו המנכ"לים הכי מוערכים שלנו.

They are full of people tapping into their resilience

הן מלאות באנשים שמשתמשים בחוסן שלהם

to get up every day, get the kids off to school

כדי לקום כל יום, לשלוח את הילדים לבית הספר

and go to jobs that don't pay enough,

וללכת לעבודות שלא משלמות מספיק.

or get educations that are putting them in debt.

או מקבלים חינוך ששם אותם בחוב.

They are full of people applying their savvy intelligence

הן מלאות באנשים שמשתמשים באינטיליגנציה שלהם

to stretch a minimum wage paycheck,

כדי למתוח משכורת מינימום,

or balance a job and a side hustle to make ends meet.

או לאזן עבודה ועבודה צדדית כדי להתמודד.

They are full of people doing for themselves and for others,

הן מלאות אנשים שעושים לעצמם ולאחרים,

whether it's picking up medication for an elderly neighbor,

בין אם זה לקחת תרופות לשכן מבוגר,

or letting a sibling borrow some money to pay the phone bill,

או לתת לבן משפחה ללוות כסף כדי לשלם חשבון טלפון,

or just watching out for the neighborhood kids

או פשוט שומרים על הילדים של השכנים

from the front stoop.

מהמרפסת הקדמית.

I am the exception because of luck and privilege,

אני החריגה בגלל מזל וזכות,

not hard work.

לא עבודה קשה.

And I'm not being modest or self-deprecating --

ואני לא צנועה או ממעיטה בערך עצמי --

I am amazing.

אני מדהימה.

(Laughter)

(צחוק)

But most people work hard.

אבל רוב האנשים עובדים קשה.

Hard work is the common denominator in this equation,

עבודה קשה היא המכנה המשותף במשוואה הזו,

and I'm tired of the story we tell

ואני עייפה מהסיפור שאנחנו מספרים

that hard work leads to success,

שעבודה קשה מובילה להצלחה,

because that allows --

מפני שזה מאפשר --

Thank you.

תודה לכם.

(Applause)

(מחיאות כפיים)

... because that story allows those of us who make it to believe we deserve it,

... מפני שהסיפור הזה מאפשר לאלה מאיתנו שמצליחים להאמין שמגיע לנו,

and by implication,

ועל ידי השלכה,

those who don't make it don't deserve it.

אלה שלא מצליחים לא מגיע להם.

We tell ourselves, in the back of our minds,

אנחנו אומרים לעצמנו, באחורי ראשינו,

and sometimes in the front of our mouths,

ולפעמים בקדמת הפה שלנו,

"There must be something a little wrong with those poor people."

"חייב להיות משהו מעט לא בסדר עם האנשים המסכנים האלו."

We have a wide range of beliefs

יש לנו מגוון רחב של אמונות

about what that something wrong is.

בנוגע למה הדבר שלא בסדר.

Some people tell the story that poor folks are lazy freeloaders

כמה אנשים מספרים את הסיפור שאנשים עניים הם עצלנים נצלנים

who would cheat and lie to get out of an honest day's work.

שירמו וישקרו כדי להתחמק מיום עבודה אמיתי.

Others prefer the story that poor people are helpless

אחרים מעדיפים את הסיפור שאנשים עניים הם חסרי אונים

and probably had neglectful parents that didn't read to them enough,

ואולי היו להם הורים מזניחים שלא הקריאו להם מספיק.

and if they were just told what to do

ואם רק היו אומרים להם מה לעשות

and shown the right path,

ומראים להם את הדרך הנכונה,

they could make it.

הם היו מצליחים.

For every story I hear demonizing low-income single mothers

לכל סיפור שעושים דמוניזציה לאם יחידה בעלת הכנסה נמוכה

or absentee fathers,

או אבות נעדרים,

which is how people might think of my parents,

כך אנשים אולי חושבים על הורי,

I've got 50 that tell a different story about the same people,

יש לי 50 שיספרו סיפור שונה על אותם אנשים,

showing up every day and doing their best.

מופיעים כל יום ועושים ככל יכולתם.

I'm not saying that some of the negative stories aren't true,

אני לא אומרת שכמה מהסיפורים השליליים לא נכונים,

but those stories allow us to not really see who people really are,

אבל הסיפורים האלה מאפשרים לנו לא לראות מי האנשים באמת,

because they don't paint a full picture.

מפני שהם לא מציירים את כל הסיפור.

The quarter-truths and limited plot lines have us convinced

רבעי האמת וקווי העלילה המוגבלים שכנעו אותנו

that poor people are a problem that needs fixing.

שאנשים עניים הם בעיה שצריך לפתור אותה.

What if we recognized that what's working is the people

מה אם היינו מכירים בכך שמה שעובד זה האנשים

and what's broken is our approach?

ומה ששבור זה הגישה שלנו?

What if we realized that the experts we are looking for,

מה אם היינו מבינים שהמומחים שאנחנו מחפשים,

the experts we need to follow,

המומחים אחריהם אנו צריכים לעקוב,

are poor people themselves?

הם האנשים העניים עצמם?

What if, instead of imposing solutions,

מה אם, במקום לכפות פתרונות,

we just added fire

אנחנו רק הוספנו אש

to the already-burning flame that they have?

לאש הכבר בוערת שיש בהם?

Not directing --

לא מכוונים --

not even empowering --

אפילו לא מחזקים --

but just fueling their initiative.

אלא פשוט מתדלקים את היוזמה שלהם.

Just north of here,

מעט צפונה מפה,

we have an example of what this could look like:

יש לנו דוגמה של איך זה יכול להראות:

Silicon Valley.

עמק הסיליקון.

A whole venture capital industry has grown up around the belief

כל תעשיית הון הסיכון גדלה מסביב לאמונה

that if people have good ideas and the desire to manifest them,

שאם לאנשים יש רעיונות טובים והתשוקה להגשים את עצמם,

we should give them lots and lots and lots of money.

אנחנו צריכים לתת להם הרבה הרבה הרבה כסף.

(Laughter)

(צחוק)

Right? But where is our strategy for Theresa and Baakir?

נכון? אבל איפה האסטרטגיה שלנו לתרזה ובאקיר?

There are no incubators for them,

אין חממות בשבילם,

no accelerators, no fellowships.

אין מאיצים, אין עמיתויות.

How are Jobana, Sintia and Bertha really all that different

איך ג'יובנה, סינתיה וברתה באמת כל כך שונות

from the Mark Zuckerbergs of the world?

מהמארק צוקרברג של העולם?

Baakir has experience and a track record.

לבאקיר יש ניסיון והוכחות.

I'd put my money on him.

הייתי שמה את הכסף שלי עליו.

So, consider this an invitation to rethink a flawed strategy.

אז, שקלו את זה כהזמנה כדי לחשוב מחדש על אסטרטגיה פגומה.

Let's grasp this opportunity

בואו נתפוש את ההזדמנות הזו

to let go of a tired, faulty narrative

לשחרר את הנרטיב העייף והשגוי

and listen and look for true stories,

ולהקשיב ולחפש את הסיפורים האמיתיים,

more beautifully complex stories,

סיפורים יותר מורכבים ויפים,

about who marginalized people and families and communities are.

בנוגע למי האנשים המשפחות והקהילות שנדחקים לשוליים.

I'm going to take a minute to speak to my people.

אני עומדת לקחת דקה כדי לדבר לאנשים שלי.

We cannot wait

אנחנו לא יכולים לחכות

for somebody else to get it right.

למישהו אחר כדי להצליח.

Let us remember what we are capable of;

בואו נזכור למה אנחנו מסוגלים;

all that we have built with blood, sweat and dreams;

כל מה שבנינו עם הדם, הזעה והחלומות;

all the cogs that keep turning;

כל גלגלי השיניים שממשיכים להסתובב;

and the people kept afloat because of our backbreaking work.

והאנשים שנשארים צפים בגלל העבודה שוברת הגב שלנו.

Let us remember that we are magic.

בואו נזכור שאנחנו קסם.

If you need some inspiration to jog your memory,

אם אתם צריכים השראה כדי לעורר את זכרונכם,

read Octavia Butler's "Parable of the Sower."

קראו את "משל של תופרת" מאת אוקטביה באטלר.

Listen to Reverend King's "Letter from Birmingham Jail."

הקשיבו ל"מכתב מכלא בירמינגהם" של הכומר קינג.

Listen to Suheir Hammad recite "First Writing Since,"

הקשיבו ל"כותבת לראשונה מאז," של סוהיר חמיד,

or Esperanza Spalding perform "Black Gold."

או "זהב שחור" של אספרנזה ספאלדינג.

Set your gaze upon the art of Kehinde Wiley

הרימו את מבטכם לאמנות של קהינד ווילי

or Favianna Rodriguez.

או פביאנה רודריגז.

Look at the hands of your grandmother

הביטו ביידים של סבתכם

or into the eyes of someone who loves you.

או לתוך עייני מישהו שאוהב אתכם.

We are magic.

אנחנו קסם.

Individually, we don't have a lot of wealth and power,

אישית, אין לנו הרבה עושר וכוח.

but collectively, we are unstoppable.

אבל יחד, אנחנו בלתי ניתנים לעצירה.

And we spend a lot of our time and energy

ובילינו הרבה מהזמן האנרגיה שלנו

organizing our power to demand change from systems that were not made for us.

בארגון הכוח שלנו כדי לדרוש שינוי ממערכות שלא נוצרו בשבילנו.

Instead of trying to alter the fabric of existing ways,

במקום לנסות לשנות את המארג של הדרכים הקיימות,

let's weave and cut some fierce new cloth.

בואו נארוג ונחתוך כמה בדים חדשים ונועזים.

Let's use some of our substantial collective power

בואו נשתמש בכוח הקולקטיבי המשמעותי שלנו

toward inventing and bringing to life

להמצאה והקמה לחיים

new ways of being that work for us.

של דרכים חדשות של להיות שעובדות בשבילנו.

Desmond Tutu talks about the concept of ubuntu,

דזמונד טוטו מדבר על הרעיון של אובונטו,

in the context of South Africa's Truth and Reconciliation process

בהקשר של תהליך האמת והפיוס של דרום אפריקה

that they embarked on after apartheid.

שהם פצחו בו אחרי האפרטהייד.

He says it means,

הוא אומר שהמשמעות של זה,

"My humanity is caught up, is inextricably bound up, in yours;

"האנושיות שלי נתפסת, היא קשורה מהותית, בשלכם;

we belong to a bundle of life."

אנחנו שייכים לאוסף של החיים."

A bundle of life.

אוסף של חיים.

The Truth and Reconciliation process

ותהליך האמת והפיוס

started by elevating the voices of the unheard.

התחילו אל ידי הגברת הקולות הלא נשמעים.

If this country is going to live up to its promise of liberty and justice for all,

אם המדינה הזו רוצה לעמוד בהבטחה שלה לחרות וצדק לכל,

then we need to elevate the voices of our unheard,

אז אנחנו צריכים לרומם את הקולות של הלא נשמעים שלנו,

of people like Jobana, Sintia and Bertha,

של אנשים כמו ג'יובנה, סינתיה וברתה,

Theresa and Baakir.

תרזה ובאקיר.

We must leverage their solutions and their ideas.

אנחנו חייבים להשתמש בפתרונות והרעיונות שלהם.

We must listen to their true stories,

אנחנו חייבים להקשיב לסיפורים האמיתיים שלהם,

their more beautifully complex stories.

הסיפורים המורכבים והיפיפיים שלהם.

Thank you.

תודה לכם.

(Applause)

(מחיאות כפיים)