Stunning Photos of the Endangered Everglades | Mac Stone | TED Talks

מתרגם: inbar omer מבקר: Sigal Tifferet

So I've had the great privilege

הייתה לי זכות גדולה

of traveling to some incredible places,

לטייל בכמה מקומות מדהימים,

photographing these distant landscapes and remote cultures

לצלם את הנופים המרוחקים והתרבויות הנידחות האלה

all over the world.

בכל רחבי העולם.

I love my job.

אני אוהב את העבודה שלי.

But people think it's this string of epiphanies

אבל אנשים חושבים שזאת שרשרת של התגלויות

and sunrises and rainbows,

זריחות וקשתות בענן,

when in reality, it looks more something like this.

כשבמציאות, זה נראה יותר ככה.

(Laughter)

(צחוק)

This is my office.

זה המשרד שלי.

We can't afford the fanciest places to stay at night,

אין לנו כסף למקומות הלינה היוקרתיים ביותר

so we tend to sleep a lot outdoors.

אז אנחנו ישנים הרבה בחוץ.

As long as we can stay dry,

כל עוד אפשר להישאר יבשים,

that's a bonus.

זה בסדר, זה יתרון, זה בונוס.

We also can't afford the fanciest restaurants.

אין לנו גם כסף למסעדות היוקרתיות ביותר.

So we tend to eat whatever's on the local menu.

אז אנחנו אוכלים את מה שנמצא בתפריט המקומי.

And if you're in the Ecuadorian Páramo,

ואם אתם נמצאים בפאראמו האקוודורי,

you're going to eat a large rodent called a cuy.

תאכלו מכרסם גדול שנקרא קביה.

(Laughter)

(צחוק)

But what makes our experiences perhaps a little bit different

אבל מה שהופך את החוויות שלנו לקצת שונות

and a little more unique than that of the average person

וקצת יותר יחודיות מאלה של האדם הממוצע

is that we have this gnawing thing in the back of our mind

הוא המחשבה הזו המכרסמת באחורי התודעה שלנו,

that even in our darkest moments, and those times of despair,

שאפילו ברגעים החשוכים ביותר שלנו, ובתקופות יאוש,

we think, "Hey, there might be an image to be made here,

אנחנו חושבים, "היי, אולי יש כאן תמונה,

there might be a story to be told."

אולי יש כאן סיפור לספר."

And why is storytelling important?

למה חשוב לספר סיפורים?

Well, it helps us to connect with our cultural and our natural heritage.

ובכן, זה עוזר לנו להתחבר אל המורשת התרבותית והטבעית שלנו.

And in the Southeast,

ובדרום-המזרח,

there's an alarming disconnect between the public

יש נתק מטריד בין הציבור

and the natural areas that allow us to be here in the first place.

לבין האיזורים הטבעיים שמאפשרים לנו להיות כאן מלכתחילה.

We're visual creatures,

אנחנו יצורים ויזואליים,

so we use what we see to teach us what we know.

אז אנחנו משתמשים במה שאנחנו רואים כדי ללמוד מה אנחנו יודעים.

Now the majority of us aren't going to willingly go

עכשיו, רובנו לא נלך מרצון

way down to a swamp.

לעומק ביצה.

So how can we still expect those same people to then advocate

אז איך אפשר לצפות מאותם אנשים להילחם

on behalf of their protection?

למען הגנתם?

We can't.

אנחנו לא יכולים.

So my job, then, is to use photography as a communication tool,

אז העבודה שלי, אם כך, היא להשתמש במצלמה שלי ככלי תקשורת

to help bridge the gap between the science and the aesthetics,

כדי לגשר את הפער בין המדע והאסתטיקה,

to get people talking,

כדי לגרום לאנשים לדבר,

to get them thinking,

לגרום להם לחשוב,

and to hopefully, ultimately,

ובתקווה, לבסוף,

get them caring.

לגרום להם לאכפתיות.

I started doing this 15 years ago right here in Gainesville,

התחלתי לעשות את זה לפני 15 שנה ממש כאן בגיינסוויל,

right here in my backyard.

ממש כאן בחצר האחורית שלי.

And I fell in love with adventure and discovery,

והתאהבתי בהרפתקאות ובתגליות,

going to explore all these different places

ללכת לחקור את כל המקומות השונים האלה

that were just minutes from my front doorstep.

שהיו ממש על סף ביתי.

There are a lot of beautiful places to find.

ויש כאן הרבה מקומות יפים.

Despite all these years that have passed,

למרות כל השנים שחלפו,

I still see the world through the eyes of a child

אני עדיין רואה את העולם דרך עיניים של ילד

and I try to incorporate that sense of wonderment

ואני מנסה לשלב את תחושת הפליאה הזו

and that sense of curiosity into my photography

ואת תחושת הסקרנות הזו בצילום שלי

as often as I can.

ככל שאני יכול.

And we're pretty lucky because here in the South,

ויש לנו מזל, כי כאן בדרום,

we're still blessed with a relatively blank canvas

יש לנו יריעה חלקה יחסית

that we can fill with the most fanciful adventures

שניתן למלא עם ההרפתקאות הדמיוניות ביותר

and incredible experiences.

וחוויות מדהימות.

It's just a matter of how far our imagination will take us.

זה תלוי רק בדמיון שלנו.

See, a lot of people look at this and they say,

תבינו, הרבה אנשים מסתכלים על זה ואומרים,

"Oh yeah, wow, that's a pretty tree."

"כן, וואו, זה עץ יפה."

But I don't just see a tree --

אבל אני לא רק רואה עץ...

I look at this and I see opportunity.

אני מסתכל על זה ורואה הזדמנות.

I see an entire weekend.

אני רואה סוף שבוע שלם.

Because when I was a kid, these were the types of images

מכיוון שכשאני הייתי ילד, אלה היו התמונות

that got me off the sofa and dared me to explore,

שהרימו אותי מהספה ואתגרו אותי לחקור,

dared me to go find the woods

אתגרו אותי למצוא את היער,

and put my head underwater and see what we have.

לצלול מתחת למים ולראות מה יש לנו.

And folks, I've been photographing all over the world

וחברים, צילמתי בכל רחבי העולם,

and I promise you,

ואני מבטיח לכם,

what we have here in the South,

מה שיש לנו כאן בדרום,

what we have in the Sunshine State,

מה שיש לנו כאן במדינת אור השמש,

rivals anything else that I've seen.

מהווה תחרות לכל דבר אחר שראיתי.

But yet our tourism industry is busy promoting all the wrong things.

אבל ענף התיירות שלנו משווק את כל הדברים הלא נכונים.

Before most kids are 12, they'll have been to Disney World

עד גיל 12, ילדים מבקרים בדיסני וורלד

more times than they've been in a canoe

יותר פעמים משהם נמצאים בקאנו

or camping under a starry sky.

או בקמפינג מתחת לשמיים מלאי כוכבים.

And I have nothing against Disney or Mickey; I used to go there, too.

ואין לי שום דבר נגד דיסני או מיקי, גם אני הלכתי לשם.

But they're missing out on those fundamental connections

אבל הם חסרים את החיבורים הבסיסיים

that create a real sense of pride and ownership

שיוצרים תחושה אמיתית של גאווה ובעלות

for the place that they call home.

למקום שנקרא בית.

And this is compounded by the issue that the landscapes

וזה עוד יותר מורכב, כי הנופים

that define our natural heritage

שמגדירים את המורשת הטבעית שלנו

and fuel our aquifer for our drinking water

וממלאים את האקוויפר שלנו במי השתייה

have been deemed as scary and dangerous and spooky.

נתפסים כמפחידים ומסוכנים.

When our ancestors first came here,

כשאבותינו הגיעו לכאן לראשונה,

they warned, "Stay out of these areas, they're haunted.

הם הזהירו, "אל תיכנסו לאיזורים האלה, הם רדופים.

They're full of evil spirits and ghosts."

הם מלאים ברוחות רעות ורוחות רפאים."

I don't know where they came up with that idea.

אני לא יודע איך הם הגיעו לרעיון הזה.

But it's actually led to a very real disconnect,

אבל זה באמת הוביל לניתוק אמיתי מאוד,

a very real negative mentality

מנטליות שלילית אמיתית מאוד

that has kept the public disinterested, silent,

שהשאירה את הציבור חסר התעניינות, שקט,

and ultimately, our environment at risk.

ולבסוף, סיכנה את הסביבה שלנו.

We're a state that's surrounded and defined by water,

אנחנו מדינה שמוקפת ומוגדרת על ידי מים,

and yet for centuries,

ובכל זאת במשך מאות שנים,

swamps and wetlands have been regarded

ביצות וביצות מיוערות נתפסו

as these obstacles to overcome.

כמכשולים שיש לעבור.

And so we've treated them as these second-class ecosystems,

ולכן התייחסנו אליהן כמערכות אקולוגיות סוג ב',

because they have very little monetary value

כי יש להן ערך כספי נמוך מאוד,

and of course, they're known to harbor alligators and snakes --

וכמובן, הן ידועות באכלוס תנינים ונחשים...

which, I'll admit, these aren't the most cuddly of ambassadors.

שאני מודה, הם לא השגרירים הכי חמודים.

(Laughter)

(צחוק)

So it became assumed, then, that the only good swamp

אז הניחו אז, שהביצה הטובה היחידה

was a drained swamp.

היא ביצה מנוקזת.

And in fact,

ולמעשה,

draining a swamp to make way for agriculture and development

לנקז ביצה כדי לפנות מקום לחקלאות ולפיתוח

was considered the very essence of conservation not too long ago.

נחשב למהות השימור לפני זמן לא רב.

But now we're backpedaling,

אבל כעת אנו חוזרים אחורה,

because the more we come to learn about these sodden landscapes,

כי ככל שאנחנו לומדים על הנופים הרטובים הללו,

the more secrets we're starting to unlock

ככה אנחנו מגלים יותר סודות

about interspecies relationships

על יחסים בין מיניים

and the connectivity of habitats, watersheds and flyways.

והקישוריות בין שטחי מחייה, אזורי זרימת מים ונתיבי תעופה.

Take this bird, for example:

קחו את הציפור הזאת, לדוגמא:

this is the prothonotary warbler.

זה הסבכון הזהוב.

I love this bird because it's a swamp bird,

אני אוהב את הציפור הזאת בגלל שזו ציפור ביצה,

through and through, a swamp bird.

מכף רגל ועד ראש, ציפור ביצה.

They nest and they mate and they breed in these old-growth swamps

הן מקננות והן מזדווגות והן מתרבות בביצות הישנות האלה,

in these flooded forests.

ביערות המוצפים הללו.

And so after the spring, after they raise their young,

ואז אחרי האביב, אחרי שהם מגדלים את הצאצאים שלהם,

they then fly thousand of miles over the Gulf of Mexico

הם עפים אלפי קילומטרים מעל מפרץ מקסיקו

into Central and South America.

לתוך מרכז ודרום אמריקה.

And then after the winter,

ואחרי החורף,

the spring rolls around and they come back.

האביב מגיע והם חוזרים.

They fly thousands of miles over the Gulf of Mexico.

הם עפים אלפי קילומטרים מעל מפרץ מקסיקו.

And where do they go? Where do they land?

ולאן הם הולכים? איפה הם נוחתים?

Right back in the same tree.

ישר לאותו העץ.

That's nuts.

זה פסיכי.

This is a bird the size of a tennis ball --

זו ציפור בגודל של כדור טניס...

I mean, that's crazy!

זה טירוף!

I used a GPS to get here today,

השתמשתי בג'י פי אס כדי להגיע לכאן היום.

and this is my hometown.

וזו העיר שלי.

(Laughter)

(צחוק)

It's crazy.

זה טירוף.

So what happens, then, when this bird flies over the Gulf of Mexico

אז מה קורה, אם כך, כשהציפור הזו עפה מעל מפרץ מקסיקו

into Central America for the winter

לתוך מרכז אמריקה למשך החורף

and then the spring rolls around and it flies back,

ואז האביב מגיע והיא עפה חזרה,

and it comes back to this:

ומגיעה לדבר הזה:

a freshly sodded golf course?

מגרש גולף מכוסח ביסודיות?

This is a narrative that's all too commonly unraveling

זהו דפוס שחוזר על עצמו לעתים קרובות מדי

here in this state.

כאן במדינה הזאת.

And this is a natural process that's occurred for thousands of years

וזה תהליך טבעי שהתרחש במשך אלפי שנים

and we're just now learning about it.

ואנחנו רק עכשיו לומדים עליו.

So you can imagine all else we have to learn about these landscapes

אז אתם יכולים לדמיין את כל שאר הדברים שיש ללמוד על הנופים הללו

if we just preserve them first.

אם רק נשמר אותם קודם.

Now despite all this rich life that abounds in these swamps,

עכשיו למרות כל החיים העשירים האלה ששוכנים בביצות הללו,

they still have a bad name.

עדיין יש להן שם רע.

Many people feel uncomfortable with the idea of wading

הרבה אנשים מרגישים אי נוחות עם המחשבה להשתכשך

into Florida's blackwater.

בתוך המים השחורים של פלורידה.

I can understand that.

אני יכול להבין את זה.

But what I loved about growing up in the Sunshine State

אבל מה שאהבתי כשגדלתי במדינת אור השמש

is that for so many of us,

זה שעבור רבים מאיתנו,

we live with this latent but very palpable fear

אנחנו חיים עם פחד חבוי אבל מאוד אמיתי

that when we put our toes into the water,

שאם נכניס את הבהונות שלנו למים,

there might be something much more ancient

יכול להיות שם משהו הרבה יותר עתיק

and much more adapted than we are.

והרבה יותר מותאם מאיתנו.

Knowing that you're not top dog is a welcomed discomfort, I think.

הידיעה שאתה לא הכלב השולט היא אי נוחות מבורכת, לדעתי.

How often in this modern and urban and digital age

כמה פעמים בעידן המודרני והאורבני והדיגיטלי הזה

do you actually get the chance to feel vulnerable,

באמת יש לך הזדמנות להרגיש פגיע,

or consider that the world may not have been made for just us?

או לשקול את זה שהעולם אולי לא נוצר עבורנו?

So for the last decade,

אז בעשור האחרון,

I began seeking out these areas where the concrete yields to forest

התחלתי לחפש את האזורים האלה בהם הבטון מתחלף ביער

and the pines turn to cypress,

והאורנים הופכים לברושים,

and I viewed all these mosquitoes and reptiles,

וצפיתי בכל היתושים והזוחלים האלה,

all these discomforts,

כל אי הנוחויות האלה,

as affirmations that I'd found true wilderness,

כהוכחות שמצאתי טבע פראי אמיתי,

and I embrace them wholly.

ואני מקבל אותם בשלמות.

Now as a conservation photographer obsessed with blackwater,

עכשיו, כצלם העוסק בשימור, בעל אובססיה למים שחורים,

it's only fitting that I'd eventually end up

היה זה רק נכון שאמצא את עצמי לבסוף

in the most famous swamp of all:

בביצה המפורסמת מכל:

the Everglades.

האוורגליידס.

Growing up here in North Central Florida,

מאחר שגדלתי כאן בצפון מרכז פלורידה,

it always had these enchanted names,

היא תמיד נקראה בשמות הקסומים האלה,

places like Loxahatchee and Fakahatchee,

מקומות כמו לוקסהאצ'י ופקהאצ'י,

Corkscrew, Big Cypress.

קורקסקרו, ביג סייפרס.

I started what turned into a five-year project

התחלתי במה שהפך לבסוף לפרויקט בן חמש שנים,

to hopefully reintroduce the Everglades in a new light,

בתקווה להציג את האוורגליידס באור חדש,

in a more inspired light.

באור עם יותר השראה.

But I knew this would be a tall order, because here you have an area

אבל ידעתי שזהו יעד שאפתני, כי יש פה שטח

that's roughly a third the size the state of Florida, it's huge.

שהוא בערך שליש מגודלה של מדינת פלורידה, זה ענק.

And when I say Everglades,

וכשאני אומר אוורגליידס,

most people are like, "Oh, yeah, the national park."

רוב האנשים אומרים, "אהה, כן, הפארק הלאומי."

But the Everglades is not just a park; it's an entire watershed,

אבל האוורגליידס זה לא רק פארק, זה שטח זרימת מים שלם,

starting with the Kissimmee chain of lakes in the north,

המתחיל בשרשרת האגמים קיסימי בצפון,

and then as the rains would fall in the summer,

ואז כשהגשמים יורדים בקיץ,

these downpours would flow into Lake Okeechobee,

המים האלה זורמים לתוך אגם אוקיצ'ובי,

and Lake Okeechobee would fill up and it would overflow its banks

ואגם אוקיצ'ובי מתמלא ועולה על גדותיו

and spill southward, ever slowly, with the topography,

ונשפך דרומה, לאט לאט, בכיוון הטופוגרפיה,

and get into the river of grass, the Sawgrass Prairies,

לתוך נהר העשב, סוגרס פרייריז,

before meting into the cypress slews,

לפני שהוא נכנס ליערות הברושים,

until going further south into the mangrove swamps,

עד שהוא מגיע הרחק דרומה לתוך ביצות המנגרובים,

and then finally -- finally -- reaching Florida Bay,

ואז לבסוף... לבסוף... למפרץ פלורידה,

the emerald gem of the Everglades,

אבן הברקת של האוורגליידס,

the great estuary,

לשון הים האדירה,

the 850 square-mile estuary.

לשון ים בגודל 2,200 קמ"ר.

So sure, the national park is the southern end of this system,

אז נכון, הפארק הלאומי הוא הקצה הדרומי של המערכת הזו,

but all the things that make it unique are these inputs that come in,

אבל כל הדברים שהופכים אותה לייחודית הם הגורמים האלה שנכנסים,

the fresh water that starts 100 miles north.

המים המתוקים שמתחילים 160 ק"מ צפונה.

So no manner of these political or invisible boundaries

אז אף אחד מהגבולות הפוליטיים או הבלתי נראים האלה

protect the park from polluted water or insufficient water.

מגנים על הפארק ממים מזוהמים או ממחסור במים.

And unfortunately, that's precisely what we've done.

ולמרבה הצער, זה בדיוק מה שעשינו.

Over the last 60 years,

במשך 60 השנים האחרונות,

we have drained, we have dammed, we have dredged the Everglades

ניקזנו, סכרנו, חפרנו את האוורגליידס,

to where now only one third of the water that used to reach the bay

עד שרק שליש מהמים שהגיעו למפרץ בעבר

now reaches the bay today.

מגיעים אליו היום.

So this story is not all sunshine and rainbows, unfortunately.

אז הסיפור הזה הוא לא רק אור שמש וקשתות בענן, למרבה הצער.

For better or for worse,

לטוב או לרע,

the story of the Everglades is intrinsically tied

הסיפור של האוורגליידס קשור ישירות

to the peaks and the valleys of mankind's relationship

לגבעות ולואדיות של הקשר בין האנושות

with the natural world.

לבין העולם הטבעי.

But I'll show you these beautiful pictures,

אבל אני אראה לכם את התמונות היפות האלה,

because it gets you on board.

בגלל שזה יגייס אתכם.

And while I have your attention, I can tell you the real story.

ועכשיו כשקיבלתי את תשומת לבכם, אני יכול לספר לכם את הסיפור האמיתי.

It's that we're taking this,

והוא שאנחנו לוקחים את זה,

and we're trading it for this,

ומחליפים את זה בזה,

at an alarming rate.

בקצב מבהיל.

And what's lost on so many people

ומה שלא מובן לכל כך הרבה אנשים

is the sheer scale of which we're discussing.

הוא הממדים האדירים עליהם אנחנו מדברים.

Because the Everglades is not just responsible for the drinking water

כי האוורגליידס אינם אחראים רק על מי השתייה

for 7 million Floridians;

לשבעה מיליון תושבי פלורידה,

today it also provides the agricultural fields

הם משקים גם את השדות החקלאיים

for the year-round tomatoes and oranges

שמספקים עגבניות ותפוזים כל השנה

for over 300 million Americans.

ללמעלה מ300 מיליון אמריקאים.

And it's that same seasonal pulse of water in the summer

ואותו גל מים עונתי בקיץ

that built the river of grass 6,000 years ago.

שבנה את נהר הדשא לפני 6,000 שנה.

Ironically, today, it's also responsible for the over half a million acres

למרבה האירוניה, היום, הוא האחראי ללמעלה משני מיליון הדונם

of the endless river of sugarcane.

של נהר קנה הסוכר האינסופי.

These are the same fields that are responsible

אלה הם אותם השדות שאחראים

for dumping exceedingly high levels of fertilizers into the watershed,

לשפיכת רמות גבוהות במיוחד של דשן לתוך איזורי הזרימה

forever changing the system.

המשנים את המערכת לתמיד.

But in order for you to not just understand how this system works,

אבל כדי שלא רק תבינו איך המערכת הזאת פועלת,

but to also get personally connected to it,

אלא גם תיקשרו אליה אישית,

I decided to break the story down into several different narratives.

החלטתי לחלק את הסיפור לכמה עלילות שונות.

And I wanted that story to start in Lake Okeechobee,

ורציתי שהסיפור יתחיל באגם אוקיצ'ובי,

the beating heart of the Everglade system.

הלב הפועם של מערכת האוורגליידס.

And to do that, I picked an ambassador,

וכדי לעשות זאת, בחרתי שגריר,

an iconic species.

מין אייקוני.

This is the Everglade snail kite.

זוהי דיית החלזונות.

It's a great bird,

זו ציפור אדירה,

and they used to nest in the thousands,

והן נהגו לקנן באלפים,

thousands in the northern Everglades.

בצפון האוורגליידס.

And then they've gone down to about 400 nesting pairs today.

ואז הן ירדו לכ400 זוגות מקננים כיום.

And why is that?

ולמה?

Well, it's because they eat one source of food, an apple snail,

ובכן, זה בגלל שהם אוכלים מקור אחד של מזון, חילזון תפוח.

about the size of a ping-pong ball, an aquatic gastropod.

בערך בגודל של כדור פינג-פונג, חילזון ימי.

So as we started damming up the Everglades,

כך שכשהתחלנו לסכור את האוורגליידס,

as we started diking Lake Okeechobee and draining the wetlands,

כשהתחלנו לבנות סוללות באגם אוקיצ'ובי ולנקז את הביצות,

we lost the habitat for the snail.

איבדנו את בית הגידול של החילזון.

And thus, the population of the kites declined.

ובעקבות זאת אוכלוסיית הדיות ירדה.

And so, I wanted a photo that would not only communicate this relationship

ולכן, רציתי תמונה שלא תמחיש רק את מערכת היחסים

between wetland, snail and bird,

בין ביצה, חילזון וציפור,

but I also wanted a photo that would communicate

אלא רציתי תמחיש גם

how incredible this relationship was,

כמה מדהימה מערכת היחסים הזו,

and how very important it is that they've come to depend on each other,

וכמה חשובה היא, עד כדי כך שהם תלויים אחד בשני,

this healthy wetland and this bird.

הביצות הבריאות והציפור הזו.

And to do that, I brainstormed this idea.

וחשבתי על רעיונות איך לעשות זאת.

I started sketching out these plans to make a photo,

התחלתי לשרטט תוכניות לצילום,

and I sent it to the wildlife biologist down in Okeechobee --

ושלחתי אותן לביולוג חיי הבר באוקיצ'ובי...

this is an endangered bird, so it takes special permission to do.

זו ציפור בסכנת הכחדה, אז דרושה רשות מיוחדת לשם כך.

So I built this submerged platform

אז בניתי משטח שקוע במים

that would hold snails just right under the water.

שיחזיק חלזונות ממש מתחת לפני המים.

And I spent months planning this crazy idea.

והשקעתי חודשים בתכנון הרעיון המשוגע הזה.

And I took this platform down to Lake Okeechobee

ולקחתי את המשטח הזה לאגם אוקיצ'ובי,

and I spent over a week in the water,

וביליתי למעלה משבוע במים,

wading waist-deep, 9-hour shifts from dawn until dusk,

מדדה בעומק מותניים, במשמרות של 9 שעות מזריחה עד שקיעה,

to get one image that I thought might communicate this.

כדי להשיג תמונה אחת שחשבתי שאולי תמחיש את זה.

And here's the day that it finally worked:

והנה היום שבו זה סוף סוף עבד:

[Video: (Mac Stone narrating) After setting up the platform,

[וידאו: (מאק סטון מדבר) אחרי שהצבתי את המשטח,

I look off and I see a kite coming over the cattails.

אני מסתכל למעלה ואני רואה דיה זכר מגיע מעל הסוף.

And I see him scanning and searching.

ואני רואה אותו סורק ומחפש.

And he gets right over the trap,

והוא מגיע ממש מעל למלכודת,

and I see that he's seen it.

ואני רואה שהוא ראה את זה.

And he beelines, he goes straight for the trap.

והוא צולל, הולך ישר למלכודת.

And in that moment, all those months of planning, waiting,

וברגע הזה, כל חודשי התכנון, ההמתנה,

all the sunburn, mosquito bites --

כל הכוויות, עקיצות היתושים...

suddenly, they're all worth it.

פתאום, הכל היה שווה את זה.

(Mac Stone in film) Oh my gosh, I can't believe it!]

(מאק סטון בסרט) אלוהים אדירים, אני לא מאמין!

You can believe how excited I was when that happened.

אתם יכולים לדמיין כמה התרגשתי כשזה קרה.

But what the idea was,

אבל הרעיון היה,

is that for someone who's never seen this bird

שמישהו שאף פעם לא ראה את הציפור הזו

and has no reason to care about it,

ואין לו שום סיבה לגלות אכפתיות כלפיה,

these photos, these new perspectives,

התמונות האלה, נקודות המבט החדשות האלה,

will help shed a little new light on just one species

יעזרו לשפוך אור חדש על מין אחד בלבד

that makes this watershed so incredible, so valuable, so important.

שהופך את אזורי הזרימה האלה לכל כך מדהימים, כל כך בעלי ערך, כל כך חשובים.

Now, I know I can't come here to Gainesville

עכשיו, אני יודע שאני לא יכול לבוא לכאן לגיינסוויל

and talk to you about animals in the Everglades

ולדבר אתכם על חיות באוורגליידס

without talking about gators.

בלי לדבר אתכם על תנינים.

I love gators, I grew up loving gators.

אני אוהב תנינים, גדלתי עם אהבה לתנינים.

My parents always said I had an unhealthy relationship with gators.

ההורים שלי תמיד אמרו שהיתה לי מערכת יחסים לא בריאה עם תנינים

But what I like about them is,

אבל מה שאני אוהב בהם הוא,

they're like the freshwater equivalent of sharks.

שהם המקבילים לכרישים במים מתוקים.

They're feared, they're hated,

מפחדים מהם, שונאים אותם,

and they are tragically misunderstood.

והם לא מובנים כראוי בצורה טרגית.

Because these are a unique species, they're not just apex predators.

בגלל שאלה הם יצורים יחודיים, הם לא רק טורפי על.

In the Everglades,

באוורגליידס,

they are the very architects of the Everglades,

הם האדריכלים של האוורגליידס,

because as the water drops down in the winter

כי כשהמים יורדים בחורף,

during the dry season,

במהלך העונה היבשה,

they start excavating these holes called gator holes.

הם מתחילים לחפור בורות שנקראים בורות תנינים.

And they do this because as the water drops down,

והם עושים זאת מכיוון שכשהמים יורדים,

they'll be able to stay wet and they'll be able to forage.

הם יוכלו להישאר רטובים והם יוכלו לצוד.

And now this isn't just affecting them,

וזה משפיע לא רק עליהם,

other animals also depend on this relationship,

חיות אחרות גם כן תלויות במערכת היחסים הזו.

so they become a keystone species as well.

אז הם הופכים למין מפתח.

So how do you make an apex predator, an ancient reptile,

אז איך אתה גורם לטורף על, זוחל עתיק,

at once look like it dominates the system,

להיראות כשולט במערכת,

but at the same time, look vulnerable?

ובו זמנית, פגיע?

Well, you wade into a pit of about 120 of them,

ובכן, אתה נכנס לבור של בערך 120 מהם,

then you hope that you've made the right decision.

ואז אתה מקווה שקיבלת את ההחלטה הנכונה.

(Laughter)

(צחוק)

I still have all my fingers, it's cool.

כל האצבעות שלי עדיין ברשותי, זה טוב.

But I understand, I know I'm not going to rally you guys,

אבל אני מבין, אני יודע, אני לא עומד לגייס אתכם,

I'm not going to rally the troops to "Save the Everglades for the gators!"

אני לא עומד לגייס את החיילים כדי "להציל את האוורגליידס למען התנינים!"

It won't happen because they're so ubiquitous,

זה לא יקרה כי הם כל כך נפוצים,

we see them now,

רואים אותם עכשיו,

they're one of the great conservation success stories of the US.

הם אחד מסיפורי השימור המוצלחים ביותר של ארה"ב.

But there is one species in the Everglades that no matter who you are,

אבל יש מין אחד באוורגליידס שלא משנה מי אתה,

you can't help but love, too, and that's the roseate spoonbill.

אתה לא יכול לא לאהוב, וזהו הכפן הורוד.

These birds are great, but they've had a really tough time in the Everglades,

הציפורים האלה אדירות, אבל היה להם קשה מאוד באוורגליידס,

because they started out with thousands of nesting pairs in Florida Bay,

כי הם התחילו עם אלפי זוגות מקננים במפרץ פלורידה,

and at the turn of the 20th century,

ובסוף המאה ה20,

they got down to two -- two nesting pairs.

הם ירדו לשניים... שני זוגות מקננים.

And why?

ולמה?

That's because women thought they looked better on their hats

כי נשים חשבו שהם נראים טוב יותר על הכובעים שלהן

then they did flying in the sky.

מאשר בשמיים.

Then we banned the plume trade,

אז אסרנו את סחר הנוצות,

and their numbers started rebounding.

והמספרים שלהם החלו לעלות.

And as their numbers started rebounding,

ובזמן שהמספרים שלהם התחילו לעלות,

scientists began to pay attention,

מדענים שמו לב,

they started studying these birds.

הם התחילו לחקור את הציפורים האלה.

And what they found out is that

ומה שהם מצאו זה

these birds' behavior is intrinsically tied

שהתנהגות הציפורים האלה קשורה באופן ישיר

to the annual draw-down cycle of water in the Everglades,

למחזור המים השנתי באוורגליידס,

the thing that defines the Everglades watershed.

לדבר שמגדיר את אזורי הזרימה של האוורגליידס.

What they found out is that

מה שהם מצאו הוא

these birds started nesting in the winter as the water drew down,

שהציפורים האלה התחילו לקנן בחורף כשהמים ירדו,

because they're tactile feeders, so they have to touch whatever they eat.

מכיוון שהם ניזונים טקטיליים, הם צריכים לגעת במה שהם רוצים לאכול.

And so they wait for these concentrated pools of fish

אז הם מחכים לבריכות הדגים המרוכזות הללו

to be able to feed enough to feed their young.

כדי להצליח לאכול מספיק, כדי להאכיל את הצאצאים שלהם.

So these birds became the very icon of the Everglades --

אז הציפורים האלה הפכו לאייקון של האוורגליידס...

an indicator species of the overall health of the system.

מין המהווה אינדיקטור לבריאות הכללית של המערכת.

And just as their numbers were rebounding in the mid-20th century --

ובדיוק כשהמספרים שלהם התחילו לעלות באמצע המאה העשרים...

shooting up to 900, 1,000, 1,100, 1,200 --

ממריאים ל 900, 1,000, 1,100, 1,200...

just as that started happening, we started draining the southern Everglades.

בדיוק כשזה התחיל לקרות, התחלנו לנקז את דרום האוורגליידס

And we stopped two-thirds of that water from moving south.

ומנענו משני שליש מהמים האלה לנוע דרומה.

And it had drastic consequences.

והיו לזה השלכות קיצוניות.

And just as those numbers started reaching their peak,

ובדיוק כשהמספרים האלה הגיעו לשיאם,

unfortunately, today, the real spoonbill story,

לצערנו, היום, הסיפור האמיתי על הכפן,

the real photo of what it looks like is more something like this.

התמונה האמיתית של איך הוא נראה היא יותר דומה לזה.

And we're down to less than 70 nesting pairs in Florida Bay today,

ונשארנו עם פחות משבעים זוגות מקננים במפרץ פלורידה היום,

because we've disrupted the system so much.

כי שיבשנו את המערכת כל כך.

So all these different organizations are shouting, they're screaming,

אז כל הארגונים השונים האלה הם צועקים, הם צורחים,

"The Everglades is fragile! It's fragile!"

"האוורגליידס הוא עדין!"

It is not.

הוא לא.

It is resilient.

הוא עמיד.

Because despite all we've taken, despite all we've done and we've drained

כי למרות כל מה שלקחנו, למרות כל מה שעשינו, וניקזנו,

and we've dammed and we've dredged it,

וסכרנו וחפרנו אותו,

pieces of it are still here, waiting to be put back together.

חלקים ממנו עדיין כאן, מחכים להרכבה מחדש.

And this is what I've loved about South Florida,

וזה מה שאהבתי בדרום פלורידה,

that in one place, you have this unstoppable force of mankind

שבמקום אחד, הכוח העצום של האנושות

meeting the immovable object of tropical nature.

פוגש את העצם האיתן הזה של טבע טרופי.

And it's at this new frontier that we are forced with a new appraisal.

ובחזית החדשה הזו אנחנו נאלצים להעריך מחדש:

What is wilderness worth?

מה הערך של הטבע הפראי?

What is the value of biodiversity, or our drinking water?

מה הערך של מגוון ביולוגי, או מי השתייה שלנו?

And fortunately, after decades of debate,

ולמרבה המזל, לאחר עשרות שנים של דיון,

we're finally starting to act on those questions.

אנחנו סוף סוף מתחילים לפעול בנוגע לשאלות האלה.

We're slowly undertaking these projects

אנו מתחילים לקחת על עצמנו פרויקטים

to bring more freshwater back to the bay.

של להביא עוד מים מתוקים למפרץ.

But it's up to us as citizens, as residents, as stewards

אבל זה תלוי בנו האזרחים, כתושבים, ככלכלנים

to hold our elected officials to their promises.

לחייב את הנציגים שלנו בהבטחות שלהם.

What can you do to help?

מה אתם יכולים לעשות כדי לעזור?

It's so easy.

זה כל כך קל.

Just get outside, get out there.

פשוט צאו החוצה, צאו לשם.

Take your friends out, take your kids out,

צאו עם החברים שלכם, צאו עם הילדים שלכם,

take your family out.

צאו עם המשפחה שלכם.

Hire a fishing guide.

שכרו מדריך דיג.

Show the state that protecting wilderness

תראו למדינה שההגנה על הטבע הפראי

not only makes ecological sense, but economic sense as well.

כדאית לא רק מבחינה אקולוגית, אלא גם מבחינה כלכלית.

It's a lot of fun, just do it -- put your feet in the water.

זה כל כך כיף, פשוט תעשו את זה... תכניסו את הרגליים למים.

The swamp will change you, I promise.

הביצה תשנה אתכם, אני מבטיח.

Over the years, we've been so generous

במשך השנים, נהיינו כל כך נדיבים

with these other landscapes around the country,

עם נופים אחרים ברחבי בארץ,

cloaking them with this American pride,

כיסינו אותם בגאווה אמריקאית,

places that we now consider to define us:

מקומות שאנו חושבים כיום שהם מגדירים אותנו:

Grand Canyon, Yosemite, Yellowstone.

גרנד קניון, יוסמטי, יילו סטון.

And we use these parks and these natural areas

ואנחנו משתמשים בפארקים האלה ובאזורים הטבעיים האלה

as beacons and as cultural compasses.

כמשואות ומצפנים תרבותיים.

And sadly, the Everglades is very commonly

ולמרבה הצער, האוורגליידס לעתים קרובות

left out of that conversation.

נשאר מחוץ לשיחה.

But I believe it's every bit as iconic and emblematic

אבל אני מאמין שהוא אייקוני ומסמל באותה מידה

of who we are as a country

את מי שאנחנו כמדינה,

as any of these other wildernesses.

כמו כל שאר אזורי הטבע הפראיים הללו.

It's just a different kind of wild.

זה רק טבע מסוג שונה.

But I'm encouraged,

אבל אני מעודד,

because maybe we're finally starting to come around,

כי אולי אנחנו סוף סוף מתחילים להשתכנע,

because what was once deemed this swampy wasteland,

כי מה שפעם החשבנו לשממה ביצתית,

today is a World Heritage site.

הוא כיום אתר מורשת עולמי.

It's a wetland of international importance.

הוא ביצה בעלת חשיבות בינלאומית.

And we've come a long way in the last 60 years.

ועברנו דרך ארוכה בשישים השנה האחרונות.

And as the world's largest and most ambitious wetland restoration project,

ובתור פרויקט שימור הביצה הגדול והשאפתני ביותר בעולם,

the international spotlight is on us in the Sunshine State.

אור הזרקורים הבינלאומי נמצא עלינו במדינת אור השמש.

Because if we can heal this system,

כי אם ביכולתנו לרפא את המערכת הזו,

it's going to become an icon for wetland restoration

היא עומדת להיות סמל לשימור ביצות

all over the world.

בכל רחבי העולם.

But it's up to us to decide which legacy we want to attach our flag to.

אבל זה תלוי בנו להחליט לאיזו מורשת אנו רוצים לקשר את הדגל שלנו.

They say that the Everglades is our greatest test.

אומרים שהאוורגליידס הוא המבחן הגדול ביותר שלנו.

If we pass it, we get to keep the planet.

אם אנחנו עוברים אותו, אנחנו זוכים לשמור על הכוכב שלנו.

I love that quote,

אני אוהב את הציטוט הזה,

because it's a challenge, it's a prod.

כי זה אתגר, זה תמריץ.

Can we do it? Will we do it?

נוכל לעשות את זה? האם נעשה את זה?

We have to, we must.

אנחנו חייבים, אנחנו מוכרחים.

But the Everglades is not just a test.

אבל האוורגליידס אינם רק מבחן.

It's also a gift,

הם גם מתנה,

and ultimately, our responsibility.

ובסופו של דבר, הם באחריותנו.

Thank you.

תודה.

(Applause)

(מחיאות כפיים)