How we can face the future without fear, together | Rabbi Lord Jonathan Sacks

מתרגם: Ido Dekkers

"These are the times,"

"אלה הזמנים,"

said Thomas Paine,

אמר תומאס פיין,

"that try men's souls."

"שבוחנים את נפש האדם."

And they're trying ours now.

והם בוחנים את נפשותינו עכשיו.

This is a fateful moment in the history of the West.

זה רגע מלא אמונה בהסטוריה של המערב.

We've seen divisive elections and divided societies.

ראינו בחירות מפצלות וחברות מפוצלות.

We've seen a growth of extremism

ראינו גדילה בקיצוניות

in politics and religion,

בפוליטיקה ובדת,

all of it fueled by anxiety, uncertainty and fear,

כולן מתודלקות על ידי לחץ, חוסר ביטחון ופחד,

of a world that's changing almost faster than we can bear,

מעולם משתנה כמעט במהירות גבוהה משאנחנו יכולים לשאת,

and the sure knowledge that it's going to change faster still.

והידע הבטוח שזה עומד להשתנות מהר עוד יותר.

I have a friend in Washington.

יש לי חבר בוושינגטון.

I asked him, what was it like being in America

שאלתי אותו, איך זה היה להיות באמריקה

during the recent presidential election?

במהלך הבחירות הנשיאותיות האחרונות?

He said to me, "Well,

הוא אמר, "ובכן,

it was like the man

זה היה כמו איש

sitting on the deck of the Titanic

שיושב על סיפון הטיטניק

with a glass of whiskey in his hand

עם כוס וויסקי ביד

and he's saying, 'I know I asked for ice --

והוא אומר, 'אני יודע שביקשתי קרח --

(Laughter)

(צחוק)

but this is ridiculous.'"

אבל זה מגוחך.'"

So is there something we can do,

אז האם יש משהו שאנחנו יכולים לעשות,

each of us,

כל אחד מאיתנו,

to be able to face the future without fear?

כדי להיות מסוגלים לעמוד מול העתיד בלי פחד?

I think there is.

אני חושב שיש.

And one way into it is to see

ודרך אחת לתוך זה היא לראות

that perhaps the most simple way into a culture and into an age

שאולי הדרך הכי פשוטה לתרבות ולדור

is to ask: What do people worship?

היא לשאול: במה אנשים מאמינים?

People have worshipped so many different things --

אנשים האמינו בכל כך הרבה דברים שונים --

the sun, the stars, the storm.

בשמש, בכוכבים, בסופות.

Some people worship many gods, some one, some none.

כמה אנשים מאמינים בהרבה אלים, כמה באחד, כמה באף אחד.

In the 19th and 20th centuries,

במאות ה 19 וה 20,

people worshipped the nation,

אנשים העריצות את האומות,

the Aryan race, the communist state.

הגזע הארי, המדינה הקומוניסטית.

What do we worship?

מה אנחנו מעריצים?

I think future anthropologists

אני חושב שאנתרופולוגים בעתיד

will take a look at the books we read

יביטו בספרים שאנחנו קוראים

on self-help, self-realization,

על עזרה עצמית, גילוי עצמי,

self-esteem.

הערכה עצמית.

They'll look at the way we talk about morality

הם יביטו בדרך בה אנחנו מדברים על מורליות

as being true to oneself,

כלהיות כנים לעצמכם,

the way we talk about politics

הדרך בה אנחנו מדברים על פוליטיקה

as a matter of individual rights,

כעניין של זכויות אישיות,

and they'll look at this wonderful new religious ritual we have created.

והם יביטו בטקס הדתי החדש הנפלא שיצרנו.

You know the one?

אתם מכירים אותו?

Called the "selfie."

הוא נקרא "סלפי."

And I think they'll conclude that what we worship in our time

ואני חושב שהם יסכמו שמה שאנחנו מעריכים בזמננו

is the self, the me, the I.

זה העצמי, האני.

And this is great.

וזה מעולה.

It's liberating. It's empowering. It's wonderful.

זה משחרר. זה ממלא כוח. זה נפלא.

But don't forget that biologically, we're social animals.

אבל אל תשכחו שביולוגית, אנחנו חיות חברתיות.

We've spent most of our evolutionary history

בילינו את רוב ההסטוריה האבולוציונית שלנו

in small groups.

בקבוצות קטנות.

We need those face-to-face interactions

אנחנו צריכים את התקשורת פנים לפנים

where we learn the choreography of altruism

בהן אנחנו לומדים את הכוריאוגרפיה של האלטרואיזם

and where we create those spiritual goods

ושם אנחנו יוצרים את הסחורות הרוחניות האלו

like friendship and trust and loyalty and love

כמו חברות ואמון ונאמנות ואהבה

that redeem our solitude.

שגואלות את הבדידות שלנו.

When we have too much of the "I" and too little of the "we,"

כשיש לנו יותר מדי מה"אני" ומעט מדי מה"אנחנו,"

we can find ourselves vulnerable,

אנחנו יכולים למצוא את עצמנו פגיעים,

fearful and alone.

מלאי פחד ולבד.

It was no accident that Sherry Turkle of MIT

זו לא תאונה ששרי טרקל מ MIT

called the book she wrote on the impact of social media

קראה לספר שהיא כתבה על ההשפעה של המדיה החברתית

"Alone Together."

"לבד ביחד."

So I think the simplest way of safeguarding the future "you"

אז אני חושב שהדרך הכי פשוטה לשמירה על "אתם" העתידיים

is to strengthen the future "us"

היא לחזק את "אנחנו" העתידיים

in three dimensions:

בשלושה מימדים:

the us of relationship,

האנחנו של יחסים,

the us of identity

האנחנו של זהות

and the us of responsibility.

והאנחנו של אחריות.

So let me first take the us of relationship.

אז תנו לי ראשית לדבר על האנחנו של יחסים.

And here, forgive me if I get personal.

ופה, תסלחו לי אם אני אדבר על משהו אישי.

Once upon a time,

פעם,

a very long time ago,

לפני הרבה מאוד שנים,

I was a 20-year-old undergraduate

הייתי תלמיד תואר ראשון בן 20

studying philosophy.

ולמדתי פילוסופיה.

I was into Nietzsche and Schopenhauer and Sartre and Camus.

התענייתי בניטשה שופנהאואר וסטרטר וקאמו.

I was full of ontological uncertainty

הייתי מלא חוסר ביטחון אונתולוגי

and existential angst.

וחרדה קיומית.

It was terrific.

זה היה מעולה.

(Laughter)

(צחוק)

I was self-obsessed and thoroughly unpleasant to know,

הייתי אובססיבי בעצמי וממש לא נעים להכיר,

until one day I saw

עד שיום אחד ראיתי

across the courtyard

מעבר לחצר

a girl

בחורה

who was everything that I wasn't.

שהיתה כל מה שלא הייתי.

She radiated sunshine.

היא קרנה קרני שמש.

She emanated joy.

היא שידרה אושר.

I found out her name was Elaine.

גיליתי ששמה איליין.

We met. We talked.

נפגשנו, דיברנו.

We married.

התחתנו.

And 47 years, three children and eight grandchildren later,

ו 47 שנים, שלושה ילדים ושמונה נכדים מאוחר יותר,

I can safely say

אני יכול להגיד בביטחון

it was the best decision I ever took in my life,

שזו היתה ההחלטה הטובה ביותר שאי פעם עשיתי בחיי,

because it's the people not like us

בגלל שזה האנשים ששונים מאיתנו

that make us grow.

שגורמים לנו לצמוח.

And that is why I think

ולכן אני חושב

we have to do just that.

שאנחנו צריכים לעשות בדיוק את זה.

The trouble with Google filters,

הבעיה עם המסננים של גוגל,

Facebook friends

החברים של פייסבוק

and reading the news by narrowcasting rather than broadcasting

וקריאת החדשות על ידי צמצום ולא הרחבה

means that we're surrounded almost entirely by people like us

מה שאומר שאנחנו מוקפים כמעט לגמרי על ידי אנשים כמונו

whose views, whose opinions, whose prejudices, even,

שההשקפות שלהם, הדעות שלהם, הדעות הקדומות שלהם, אפילו,

are just like ours.

ממש כמו שלנו.

And Cass Sunstein of Harvard has shown

וקאס סאנסטיין מהארוואד הראה

that if we surround ourselves with people with the same views as us,

שאם נקיף את עצמנו באנשים עם אותן דעות כמו שלנו,

we get more extreme.

נעשה יותר קיצוניים.

I think we need to renew those face-to-face encounters

אני חושב שאנחנו צריכים לחדש את המפגשים פנים אל פנים האלו

with the people not like us.

עם אנשים לא כמונו.

I think we need to do that

אני חושב שאנחנו צריכים לעשות את זה

in order to realize that we can disagree strongly

כדי להבין שאנחנו יכולים לגמרי לא להסכים

and yet still stay friends.

ועדיין להשאר חברים.

It's in those face-to-face encounters

שבמפגשים פנים אל פנים האלה

that we discover that the people not like us

אנחנו מגלים שאנשים שונים מאיתנו

are just people, like us.

הם רק אנשים, כמונו.

And actually, every time

ולמעשה, כל פעם

we hold out the hand of friendship

אנחנו מחזיקים את יד החברות

to somebody not like us,

כדי שמישהו לא כמונו,

whose class or creed or color are different from ours,

שהמעמד או האמונה או הצבע שונים משלנו,

we heal

אנחנו מאחים

one of the fractures

את אחד השברים

of our wounded world.

של העולם הפצוע שלנו.

That is the us of relationship.

זה האנחנו של יחסים.

Second is the us of identity.

שנית היא האנחנו של הזהות.

Let me give you a thought experiment.

תנו לי לספר לכם על ניסוי מחשבתי.

Have you been to Washington? Have you seen the memorials?

האם הייתם בוושינגטון? האם ראיתם את האנדרטאות?

Absolutely fascinating.

ממש מרתקות.

There's the Lincoln Memorial:

יש את אנדרטת לינקולן:

Gettysburg Address on one side, Second Inaugural on the other.

נאום גטיסבורג בצד אחד, נאום ההשבעה השני בצד שני.

You go to the Jefferson Memorial,

אתם הולכים לאנדרטת ג'פרסון,

screeds of text.

טקסטים של נאומים.

Martin Luther King Memorial,

אנדרטת מרטין לותר קינג,

more than a dozen quotes from his speeches.

יותר משנים עשר ציטוטים מהנאומים שלו.

I didn't realize, in America you read memorials.

לא הבנתי, באמריקה אתם קוראים אנדרטאות.

Now go to the equivalent in London in Parliament Square

עכשיו לכו למקבילה בלונדון בכיכר הפרלמנט

and you will see that the monument to David Lloyd George

ותראו שהאדרטה לדייויד לוייד ג'ורג'

contains three words:

מכילה שלוש מילים:

David Lloyd George.

דייויד לוייד ג'ורג'.

(Laughter)

(צחוק)

Nelson Mandela gets two.

נלסון מנדלה מקבל שתיים.

Churchill gets just one:

צ'רצ'יל מקבל רק אחת:

Churchill.

צ'רצ'יל.

(Laughter)

(צחוק)

Why the difference? I'll tell you why the difference.

למה ההבדל? אני אגיד להם למה ההבדל.

Because America was from the outset a nation of wave after wave of immigrants,

בגלל שאמריקה היתה מההתחלה אומה של גלים אחרי גלים של מהגרים,

so it had to create an identity

אז היא היתה צריכה ליצור זהות

which it did by telling a story

שהיא עשתה על ידי סיפור סיפור

which you learned at school, you read on memorials

שלמדתם בבית הספר, אתם קוראים על אנדרטאות

and you heard repeated in presidential inaugural addresses.

ושמעתם שוב ושוב בנאומי השבעה נשיאותיים.

Britain until recently wasn't a nation of immigrants,

בריטניה עד לאחרונה לא היתה אומה של מהגרים,

so it could take identity for granted.

אז היא יכלה לקחת זהות כמובנת מאליה.

The trouble is now

הבעיה היא עכשיו

that two things have happened which shouldn't have happened together.

ששני דברים התרחשו שלא היו צריכים לקרות יחד.

The first thing is in the West we've stopped telling this story

הדבר הראשון הוא שבמערב הפסקנו לספר את הסיפור

of who we are and why,

של מי אנחנו ולמה,

even in America.

אפילו באמריקה.

And at the same time,

ובאותו זמן,

immigration is higher than it's ever been before.

הגירה גבוהה יותר ממה שהיתה אי פעם.

So when you tell a story and your identity is strong,

אז כשאתם מספרים סיפור והזהות שלכם חזקה,

you can welcome the stranger,

אתם יכולים לקבל את הזר,

but when you stop telling the story,

אבל כשאתם מפסיקים לספר את הסיפור,

your identity gets weak

הזהות שלכם נחלשת

and you feel threatened by the stranger.

ואתם מרגישים מאויימים על ידי הזר.

And that's bad.

וזה רע.

I tell you, Jews have been scattered and dispersed and exiled for 2,000 years.

אני אומר לכם, יהודים פוזרו והתפזרו והוגלו במשך 2,000 שנה.

We never lost our identity.

מעולם לא איבדנו את הזהות שלנו.

Why? Because at least once a year,

למה? בגלל שלפחות פעם בשנה,

on the festival of Passover,

בפסטיבל של פסח,

we told our story and we taught it to our children

סיפרנו את הסיפור שלנו ולימדנו אותו לילדינו

and we ate the unleavened bread of affliction

ואכלנו את המצות

and tasted the bitter herbs of slavery.

וטעמנו את המרור.

So we never lost our identity.

אז מעולם לא איבדנו את הזהות שלנו.

I think collectively

אני חושב שקולקטיבית

we've got to get back to telling our story,

אנחנו חייבים לחזור לספר את הסיפור שלנו,

who we are, where we came from,

מי אנחנו, מאיפה הגענו,

what ideals by which we live.

לפי איזה אידיאלים אנחנו חיים.

And if that happens,

ואם זה יקרה,

we will become strong enough

נהפוך לחזקים מספיק

to welcome the stranger and say,

כדי לקבל את הזר ולהגיד,

"Come and share our lives,

"בוא תחלוק איתנו את חיינו,

share our stories,

חלקו את סיפורנו,

share our aspirations and dreams."

חלקו את השאיפות והחלומות שלנו."

That is the us of identity.

זו הזהות של האנחנו.

And finally, the us of responsibility.

ולבסוף, האנחנו של האחריות.

Do you know something?

אתם יודעים משהו?

My favorite phrase in all of politics,

המשפט החביב עלי בכל הפוליטיקה,

very American phrase,

משפט מאוד אמריקאי,

is: "We the people."

הוא: "אנחנו האנשים."

Why "we the people?"

למה "אנחנו האנשים?"

Because it says that we all share collective responsibility

בגלל שזה אומר שכולנו חולקים אחריות שיתופית

for our collective future.

לעתיד הקולקטיבי שלנו.

And that's how things really are and should be.

וכך הדברים באמת וצריכים להיות.

Have you noticed how magical thinking

האם אי פעם הבחנתם באיך חשיבה קסומה

has taken over our politics?

השתלטה על הפוליטיקה?

So we say, all you've got to do is elect this strong leader

אז אנחנו אומרים, כל מה שאתם צריכים לעשות זה לבחור במנהיג החזק הזה

and he or she will solve all our problems for us.

והוא או היא יפתרו את כל הבעיות שלנו בשבילנו.

Believe me, that is magical thinking.

תאמינו לי, זו חשיבה קסומה.

And then we get the extremes:

ואז אנחנו מגיעים לקיצונים:

the far right, the far left,

הימין הקיצוני, השמאל הקיצוני,

the extreme religious and the extreme anti-religious,

הדתיים הקיצוניים והאנטי דתיים הקיצוניים,

the far right dreaming of a golden age that never was,

הימין הקיצוני חולמים על דור זהב שמעולם לא היה,

the far left dreaming of a utopia that never will be

השמאל הקיצוני חולמים על אוטופיה שלעולם לא תהיה

and the religious and anti-religious equally convinced

והדתיים והאנטי דתיים משוכנעים באותה מידה

that all it takes is God or the absence of God

שכל מה שנדרש זה אלוהים או המחסור באלוהים

to save us from ourselves.

כדי להציל אותנו מעצמנו.

That, too, is magical thinking,

גם זו, חשיבה קסומה,

because the only people who will save us from ourselves

בגלל שהאנשים היחידים שיצילו אותנו מעצמנו

is we the people,

הם אנחנו האנשים,

all of us together.

כולנו יחד.

And when we do that,

וכשאנחנו עושים את זה,

and when we move from the politics of me

וכשאנחנו עוברים מהפוליטיקה של אני

to the politics of all of us together,

לפוליטיקה של כולנו יחד,

we rediscover those beautiful, counterintuitive truths:

אנחנו מגלים מחדש את האמיתות המנוגדות לאיטואיציה היפיפייות:

that a nation is strong

שאומה היא חזקה

when it cares for the weak,

כשאכפת לה מהחלש,

that it becomes rich

שהיא הופכת לעשירה

when it cares for the poor,

כשאכפת לה מהעני,

it becomes invulnerable when it cares about the vulnerable.

היא הופכת לבלתי פגיעה כשאכפת לה מהפגיעים.

That is what makes great nations.

זה מה שיוצר אומה מעולה.

(Applause)

(מחיאות כפיים)

So here is my simple suggestion.

אז הנה ההצעה הפשוטה שלי,

It might just change your life,

היא אולי פשוט תשנה את חייכם,

and it might just help to begin to change the world.

והיא אולי פשוט תעזור להתחיל שינוי בעולם.

Do a search and replace operation

עשו פעולת חפש והחלף

on the text of your mind,

על הטקסט בראש שלכם,

and wherever you encounter the word "self,"

ובכל מקום בו אתם נתקלים במילה "עצמי,"

substitute the word "other."

החליפו אותה ב"אחר."

So instead of self-help, other-help;

אז במקום עזרה עצמית, עזרה לאחר;

instead of self-esteem, other-esteem.

במקום הערכה עצמית, הערכה לאחר.

And if you do that,

ואם אתם עושים זאת,

you will begin to feel the power

תתחילו להרגיש את הכוח

of what for me is one of the most moving sentences

של מה שבשבילי הוא אחד המשפטים הכי מרגשים

in all of religious literature.

בכל הספרות הדתית.

"Though I walk through the valley of the shadow of death,

"גם כי אלך בגיא צלמוות

I will fear no evil,

לא אירא רע

for you are with me."

כי אתה עימדי."

We can face any future without fear

אנחנו יכולים לעמוד בפני כל עתיד ללא פחד

so long as we know

כל עוד אנחנו יודעים

we will not face it alone.

שלא נעמוד בפניו לבדנו.

So for the sake of the future "you,"

אז למען ה"אתם" העתידיים,

together let us strengthen

יחד הבה נחזק

the future "us."

את ה"אנחנו" האמיתיים.

Thank you.

תודה לכם.

(Applause)

(מחיאות כפיים)